זוהי בקשת הנתבעת 4 (להלן: "המבקשת") לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות.

1. בהחלטה מיום 30.4.2020, התקבלה בקשת התובעת (להלן: "המשיבה"), לתקן את כתב התביעה על דרך הוספת המבקשת, כנתבעת נוספת. נקבע כי מדובר בתביעה לחיובי ארנונה וצרופה של בעלת הזכויות בנכס, חיוני לצורך הכרעה בטענות הצדדים. צוין כי הנתבע 3 אשר נכלל מלכתחילה ברשימת הנתבעים, הינו בעל מניות בנתבעת הנוספת.

2. על פי הנטען בבקשה, כבר במועד בו הוגשה התביעה לראשונה ואף טרם צורפה המבקשת כבעלת דין, התיישנה התביעה, אשר עניינה, חיובי ארנונה לשנים 2006-2010.

3. המבקשת טוענת כי המשיבה פנתה אליה בפעם הראשונה והיחידה לאחר חלוף תקופת ההתיישנות, במכתב התראה מיום 25.2.20 (נספח 1 לבקשה). המשיבה לא צרפה דרישת תשלום ו/או פרוט תשלומים המרכיבים את החוב למכתב ההתראה. לטענת המבקשת, דרישות תשלום לא נשלחו אף לא בזמן אמת לרבות דרישות המפרטות את רכיבי התשלום.

4. המשיבה טוענת מנגד כי עסקינן במקרה מובהק בו מתקיימים הסייגים של חוק ההתיישנות תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), עת עילת התביעה כנגד המבקשת התגלתה רק לאחרונה ומרוץ ההתיישנות החל ממועד הגילוי.

5. לטענת המשיבה, מתקיימים החריגים הקבועים בסעיפים 7 ו- 8 לחוק ההתיישנות ,על פיהם נדחה המועד למנין תקופת ההתיישנות, עד המועד בו נודעו לה העובדות המקימות את עילת התביעה. כתב התביעה הוגש כנגד המבקשת אשר הינה בעלת הזכויות בנכס ולמעשה בעלת הזיקה הקרובה ביותר ועל כן ולאור מחלוקת בין הנתבעים 1-3 בשאלת זהות המחזיק ובשאלת זיוף לכאורה של הסכמי השכירות, צרופה של המבקשת הכרחי בנסיבות העניין.

6. המשיבה טוענת כי בסמוך להגשת כתב התביעה המתוקן, התגלתה לה עובדה חדשה אשר הוסתרה על ידי הנתבע 3 - בעל המניות ומנהלה של המבקשת. העובדה כי הנתבע 3 לגביו נטען כי זייף את הסכמי השכירות של הנכס, מהווה בעל שליטה במבקשת בעלת הנכס הועלמה ממנה ביודעין, במטרה לחמוק מתשלום המסים החלים על הנכס, הא ותו לא. המשיבה טוענת כי המידע הגיע אליה רק בעקבות בדיקותיה כמפורט בהודעות ההבהרה שהגישה לבית המשפט וכי לא יכלה לדעת מידע זה קודם לכן, עת המידע הוסתר על ידי הנתבע 3.

7. המשיבה מוסיפה וטוענת, כי ככל וטענות הזיוף כנגד הנתבע 3 יתבררו כנכונות, אזי המבקשת ובעל השליטה בה, לא שילמו את המס המוטל על הנכס ולא דיווחו למשיבה על החזקתה של המבקשת בנכס ומכאן שיש לחייבם במלוא סכום התביעה.

8. לטענת המבקשת, המשיבה לא עמדה בנטל להוכחת התנאים לתחולת סעיף 8 לחוק ההתיישנות. מדובר בהסכם שכירות משנת 2006 והנתבע 3 כלל לא היה בעל מניות במבקשת ומונה לבעל מניות רק ביום 29.9.13. בנסיבות אלה, טענות ביחס לזיוף כביכול המועלות בין המשיבים הפורמליים, אינן יכולות להיות רלבנטיות כלפי המבקשת ולהקים עילת תביעה כנגדה. המבקשת מוסיפה וטוענת, כי אילו היתה המשיבה מגישה את התביעה בטרם חלפה תקופת ההתיישנות, היתה "מגלה" את טענת הזיוף הנטענת והמוכחשת במועד ולכן המשיבה אינה יכולה להתבסס על מחדלה על מנת לטעון כי תקופת ההתיישנות נעצרה. כמו כן, גם לאחר שהועלתה טענת "הזיוף", לא ביקשה המשיבה לתקן את כתב התביעה אלא בחלוף שנתיים ממועד הגשת התביעה לראשונה. שיהוי שלא ניתן להסבירו.

9. המבקשת טוענת בנוסף, כי הטענה לפיה נודע למשיבה רק לאחרונה שהנתבע 3 הינו בעל מניות ומנהל המבקשת הינה טענה חסרת תום לב עת מדובר במידע פומבי. המבקשת אף מצרפת לתגובתה הסכם פשרה שנעשה בין המשיבה לבין הנתבע 3 וחברות בבעלותו ביניהן המבקשת (נספח 2 לתגובה) לתמיכה בטענתה ולפיה ידעה המשיבה על הקשר בין הנתבע 3 למבקשת כבר באותו מועד.

10. המבקשת חוזרת ומדגישה כי הנתבע 3 לא היה בעל מניות במבקשת במועד עריכת הסכם שכירות ובכל מקרה, עובדת היותו בעל מניות במבקשת החל משנת 2013 מעולם לא הוסתרה מהמשיבה.

11. מדובר בתביעה לתשלום חיובי הארנונה בגין הנכס. כתב התביעה המקורי הוגש כנגד הנתבעת 1, בטענה כי החזיקה בנכס במועדים הרלוונטיים וכנגד נתבעים 1 ו-2 אשר על פי הנטען היו בעלי השליטה בנתבעת 1. כנגד נתבעת 1 ניתן ביום 19.5.2019 פסק דין בהעדר הגנה.

12. הנתבע 2 טען בבקשה לרשות להגן מיום 21.2.2019, כי הינו הבעלים הבלעדי של הנתבעת 1 וכי הנתבע 3 זייף את חתימתו ואת חתימת הנתבעת 1 על חוזה השכירות.

13. הנתבע 3 הינו כאמור בעל השליטה במבקשת וצורף כנתבע כבר בכתב התביעה המקורי בטענה המוכחשת על ידו ואף ע"י הנתבע 2, לפיה הינו בעל שליטה בנתבעת 1.

14. בהחלטה מיום 23.12.19 דחיתי בקשה לביטול פס"ד שניתן כנגד הנתבעת 1 וכפועל יוצא דחיתי בקשת נתבעים 2-3 לדחייה על הסף של התביעה כנגדם, מחמת התיישנות, תוך שקבעתי כי מועד היווצרות העילה כנגד הנתבעים 2-3, עולה עם התנאים המנויים בסעיף 8 ג' לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992.

15. אין חולק כי התביעה כנגד המבקשת, בעלת הנכס, הוגשה בחלוף תקופת ההתיישנות.

מכתבי הטענות עולה, כי המשיבה אשר הגישה את כתב התביעה המקורי כנגד המחזיקה ובעלי השליטה בה (כך עפ"י הנטען בכתב התביעה), התוודעה לטענה לפיה חתימת הנתבעים 1 ו-2 על הסכמי השכירות זויפה ע"י הנתבע 3, במועד הגשת הבקשה לרשות להגן של הנתבע 2. המבקשת טוענת, כי אילו הוגשה התביעה טרם חלוף תקופת ההתישנות, היתה המשיבה לומדת על טענת הזיוף בשלב מוקדם יותר. כאמור, הבקשה לדחיית התביעה על הסף כנגד הנתבע 2 בטענה להתיישנות- נדחתה. ביחס לנתבע 2 נקבע כאמור כי מועד היווצרות העילה כנגד המבקשים עולה עם התנאים המנויים בסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים (ע"א (י-ם) 5777-09-17 עירית ירולשים נ' בצלאל (26.11.2017)).

16. טענות המבקשת בבקשה זו לפיהן, הנתבע 3 לא היה בעל מניות במבקשת במועדים הרלוונטיים לחתימה על הסכמי השכירות, ביחס לטענות הנתבע 2 לפיהן החתימות זויפו, טעונות בירור עובדתי ולא ניתן להכריע בהן במסגרת טענות סף.

17. אכן הבקשה לתיקון כתב התביעה הוגשה בשיהוי ניכר (ר' סעיף 8 להחלטה מיום 16.4.20), אולם הבקשה התקבלה ונקבע, כי ככל ויקבע כי משיבה 1 לא החזיקה בנכס, הרי שהנתבעת הנוספת הינה בעלת הזיקה הקרובה ביותר לנכס. טענת ההתיישנות, לרבות קיומם של התנאים לתחולת סעיפים 7 ו-8 לחוק ההתיישנות, טעונה בירור עובדתי.

18. אשר על כן הבקשה לדחייה על הסף נדחית. המבקשת תישא בהוצאות המשיבה בסך 2500 ₪ בתוך 30 ימים.

ניתנה היום, כ"ט תמוז תש"פ, 21 יולי 2020, בהעדר הצדדים.