במסגרת התובענה נשוא פסק דין זה, עותר התובע לחיוב הנתבעות בפיצוי, בטענות לנזקים שנגרמו לו במהלך ביצוע פסק דין בהליכי הוצאה לפועל, ובפרט במהלך מימוש ומכירת דירה לפירעון חובו. לטענת התובע, הן הנתבעת 1 בכובעה ככונסת נכסים, והן רשם ההוצאה לפועל כשלוח של הנתבעת 2, פעלו כלפיו בכוונת זדון, בהפרת חובת אמון, ולכל הפחות ברשלנות בוטה. עקב מעשים ומחדלים אלו, טוען התובע, נכפתה עליו מכירת דירה בתמורה הנופלת בהרבה משוויה הנכון, חולטו כספי מקדמה ששילם בניסיון לרכוש הדירה בעצמו, ונגרמו לו נזקים נוספים.

בעקבות הגשת התביעה עתרו הנתבעות לסילוקה על הסף. הנתבעת 1 עתרה לסילוק התביעה על הסף בעיקר מן הטעם שאין לתובע עילת תביעה נגדה על המעשים שבצעה במסגרת סמכותה ככונסת נכסים ובהתאמה מלאה להחלטות שנתקבלו בתיק ההוצאה לפועל. לשיטתה, בתובענה זו, למעשה, מנסה התובע לתקוף החלטות שיפוטיות חלוטות ולגרור אותה להליך סרק.

אף הנתבעת 2 עתרה לסילוק התביעה על הסף, בעיקר בהתבסס על החסינות המהותית הקבועה בדין לנושאי משרה שיפוטית על עוולות שלפי הנטען בצעו במסגרת מילוי תפקידם.

פסק הדין ניתן בטרם התבררה התביעה, בעקבות הבקשות לסילוק התביעה על הסף. ככלל, רק במקרים חריגים תותר הגשת תביעה נגד בעל תפקיד מטעם בית המשפט על פעולת שבצע במסגרת תפקידו, בעוד לנושא המשרה השיפוטית חסינות גורפת על פעולותיו.

במוקד פסק דין זה איפוא, עומדת השאלה אם נסיבות מקרה זה, כפי שפורטו בכתבי הטענות השונים, מקימים את אותו מקרה קיצוני וחריג שמצדיק את בירור התביעה.

הרקע לבקשה

1. בתביעה נשוא החלטה זו עותר התובע לחיוב הנתבעות בתשלום סך של 680,000 ₪, בטענה לנזקים שנגרמו לו כתוצאה מהליכי הוצאה לפועל אשר התנהלו נגדו כחייב בכלל, והליכי מכירת דירה אשר מחציתה הייתה בבעלות התובע בפרט.

התביעה הוגשה כנגד הנתבעת 1, עו"ד רחל ברלין (להלן: "הכונסת"), אשר שמשה ככונסת נכסים על דירתו של התובע במסגרת אותם הליכי הוצאה לפועל, ונגד הנתבעת 2 בהיותה שולחתו של כבוד הרשם אסף אבני (להלן: "כבוד הרשם"), רשם ההוצאה לפועל, בפניו התנהל התיק.

1. להלן, בתמצית, השתלשלות האירועים כפי שהיא עולה מכתב התביעה על נספחיו. תיאור האירועים מתבסס גם על הפירוט המובא בהחלטה מיום 27.7.17, החלטת האחראי על בירור תלונות כלפי רשמי ההוצאה לפועל בתלונה שהגיש התובע (נספח א' לכתב התביעה; להלן: "ההחלטה בתלונה").
2. התובע נקלע לסכסוך בענייני רכוש עם בת זוגו דאז, גב' אילנה לוי (להלן: "הזוכה"). סכסוך זה התברר בבית המשפט לענייני משפחה (עמ"ש 37655-09-14) והוכרע בפסק דין המחייב את התובע לשלם לזוכה סך של 388,000 ₪. התובע לא קיים את פסק הדין, וביום 9.2.16 פתחה הזוכה לביצועו תיק בלשכת ההוצל"פ בירושלים (תיק מספר 506859-02-16; להלן: "תיק ההוצל"פ"). בקשת התובע לסגירת תיק ההוצל"פ בטענת "פרעתי" נדחתה בהחלטה מיום 19.4.16.
3. בעת פתיחת תיק ההוצל"פ, היו התובע והזוכה, בחלקים שווים, הבעלים של דירה ברחוב יהושפט 5 ברמת גן (להלן: "הדירה"). במסגרת ההליכים בהם נקטה הזוכה נגד התובע בתיק ההוצל"פ, ביום 14.3.16 הוטל עיקול ברישום על זכויות התובע בדירה.
4. ביום 19.6.16 הגישה ב"כ הזוכה, הכונסת, בקשה להתמנות ככונסת נכסים על הדירה. התובע הגיש בקשות שונות שנדחו, ובהחלטה מיום 21.8.16 ניתן צו למינוי הכונסת ככונסת נכסים על הדירה.

במקביל, הגישה הכונסת לבית המשפט לענייני משפחה בקשה להורות על פירוק השיתוף בדירה באמצעות מכירתה. התובע התנגד לבקשה, בין היתר בטענות בכל הנוגע לשווי הדירה ולאפשרות לעליית שווי הדירה במסגרת תכנית שיפוץ אפשרית לפי תמ"א 38, אך כל טענותיו נדחו. בהחלטה מיום 14.9.16 ניתן צו לפירוק השיתוף בדירה, כפי שבקשה הכונסת.

1. הכונסת פעלה למכירת הדירה, ובמסגרת זו העסיקה שמאי אשר ישום את הדירה, פרסמה את הדירה למכירה, קבלה הצעות לרכישת הדירה, וביום 23.11.16 נערכה בין המציעים "התמחרות". התובע נכח בהליך ההתמחרות והציע להשוות את ההצעה הגבוהה ביותר – 1,230,000 ₪ עבור רכישת הדירה בשלמותה. למחרת, 24.11.16, שב ועתר התובע בתיק ההוצל"פ לעיכוב ההתמחרות, ובהחלטה מיום 27.11.16 נדחתה בקשתו ונקבע שנתונה לו ארכה קצובה להשוואת ההצעה הגבוהה ביותר.
2. בסמוך לאחר מכן הפקיד התובע בידי הכונסת סך של 123,000 ₪ (10% מסכום ההצעה לרכישת הדירה), ברם בימים שלאחר מכן לא הפקיד התובע את יתרת הסכומים שנדרשו לרכישת הדירה לפי הצעתו. בקשת התובע למתן ארכה לגיוס הסכומים הנדרשים נדחתה בהחלטה מיום 5.1.17 וכך אושרה מכירת הדירה לצד שלישי בהתאם להתמחרות. ביום 19.1.17 נחתם צו למכירת הדירה ובהמשך, בהחלטה מיום 5.4.17, נפסק ששכר טרחת הכונסת יעמוד על 10% מסכום המכר.
3. התובע לא הסכים עם החלטות אלו והגיש בתיק ההוצל"פ סדרה של בקשות לביטול מכירת הדירה וביטול קביעת שכר הכונסת. כל הבקשות נדחו. במקביל, הגיש התובע ביום 24.4.17 ערעור על ההחלטות בתיק ההוצל"פ אך במהלך הדיון ביום 17.7.17 קבל את המלצת בית המשפט וחזר בו מהערעור.
4. על רקע השתלשלות אירועים זו, עותר התובע בתובענה זו לחיוב הנתבעים בתשלום פיצוי בסך של 680,000 ₪.

ביחס לכונסת, טוען התובע כי פעולותיה בקשר עם מכירת הדירה נעשו בהפרת חובת הנאמנות שלה ככונסת נכסים, בפעולות מתוך כוונה ברורה לפגוע בו, ולכל הפחות ברשלנות ובחוסר זהירות, אשר הסבו לו נזקים כבדים. במסגרת טענותיו כלפי הכונסת, טוען התובע כי מנעה ממנו את האפשרות לרכוש את הדירה במחיר בו נרכשה ובעיקר באמצעות סירובה לבטל עקולים על נכסיו; כי פעלה למכירת הדירה במחיר שהוא משמעותית נמוך משוויה; כי הציגה עובדות כוזבות בפני בית המשפט; ולבסוף גבתה שכר טרחה מופרז בעליל על פעילותה ככונסת.

ביחס לנתבעת 2, מדינת ישראל, טוען התובע שזו אחראית לנזק שנגרם לו עקב פעולות כבוד הרשם בתיק ההוצל"פ, פעולות אשר לטענת התובע נעשו מתוך כוונת זדון, מעילה באמון, חריגה מסמכות ורצון לפגוע בתובע. במסגרת טענות אלו, טוען התובע כי כבוד הרשם לא וידא שיש לתובע הזדמנות הוגנת להתגונן מפני ההליכים בהם נקטה הכונסת; כי כבוד הרשם שימש "חותמת גומי" לבקשות הכונסת; כי כבוד הרשם נמנע במכוון ממתן ארכה לתובע להשלמת רכישת הדירה; כי כבוד הרשם אישר את מכירת הדירה לצד ג' בלי בדיקה ובלי לקבל את התייחסות התובע; וכי התנהלות כבוד הרשם התאפיינה בקבלת החלטות סותרות.

במעשים ומחדלים אלו, טוען התובע, הסבו לו הנתבעים נזק כבד, שעיקרו ההפרש שבין שוויה הנכון של הדירה (לשיטת התובע – 1,820,000 ₪) לבין השווי בו נמכרה (1,230,000 ₪) ובסך של 590,000 ₪; וכן את הנזק הנובע מאובדן המקדמה ששלם לכונסת (123,000 ₪) ומתשלום שכר טרחה מופרז לכונסת, שכר טרחה שאמור היה להיות לא יותר מ- 2% מהתמורה שסוכמה עם התובע. התובע אף מייחס לנתבעים נזק שנגרם לו בקשר עם חנות שהייתה מושכרת בשכירות מוגנת ואף את עוגמת הנפש שנגרמה לו.

הטענות לסילוק התביעה על הסף

1. שתי הנתבעות, כל אחת מטעמיה, עתרו לסילוק התביעה על הסף.

לטענת הכונסת (במסגרת כתב ההגנה) יש לדחות את התביעה על הסף בשל חוסר סמכות עניינית (באשר במסווה של תביעה בעילה נזיקית, מבקש התובע למעשה לערער על החלטות שנתקבלו כדין בתיק הוצל"פ); בשל מעשה בית דין (שכן כל טענות התובע כבר נדונו ונדחו בהחלטות חלוטות); ובשל היעדר עילה (שכן אין לאפשר הגשת תביעה כנגד כונס נכסים על פעולות שבצע במסגרת תפקידו ובלי שחרג מסמכויותיו).

לטענת הנתבעת 2, מדינת ישראל, יש לסלק את התביעה על הסף באשר לכבוד הרשם נתונה חסינות מהותית כנושא משרה שיפוטית, אשר את כל הפעולות נשוא התביעה בצע במסגרת תפקידו זה. אפילו התרשל כבוד הרשם, כפי שטוען התובע, אין במעשים אלו כדי להשית אחריות ואין בסיס לתביעה כלפי הנתבעת 2.

1. לטענת התובע, אין בסיס לטענות סף אלו של הנתבעים.

לפי גרסת התובע, אין מדובר כלל בערעור על החלטות כבוד הרשם, כי אם בתביעה נזיקית על מעשיה של הכונסת, מעשים שנעשו במכוון ושגרמו לנזקים כספיים. כך, מבהיר התובע, אין הוא עותר לביטול עסקת מכר הדירה ואף לא לביטול החלטות קודמות של כבוד הרשם, כי אם לקבלת פיצוי בגין הנזקים הכספיים שנגרמו לו כתוצאה מהתנהלות הכונסת.

התובע שב על אותן טענות שהוא מעלה בכתב התביעה, טענות הכוללות ייחוס הפרת חובת נאמנות כלפי הכונסת, חריגה מסמכות, מידור התובע מהליכי מכירת הדירה, ואפילו מעשה "עוקץ" בקבלת מקדמה בסכום מופרז, מקדמה שלא הוחזרה.

כך גם ביחס לתביעה כלפי הנתבעת 2, בכובעה כמעסיקתו של כבוד הרשם. לפי גרסת התובע אין הוא מייחס לכבוד הרשם רשלנות כי אם זדון ושימוש לרעה בסמכותו כך שבנסיבות אלה, לא חלה כל חסינות. נהפוך הוא, טוען התובע. נסיבות מקרה זה מציבות תמרור אזהרה שיביא לכך שרשמי ההוצל"פ ימנעו ממתן החלטות ללא בדיקה, ללא שמירה על זכויות הפרט, ותוך שימוש לרעה בסמכויותיהם.

דיון

1. בחינתה של בקשה לסילוק תביעה מחייבת עריכת איזון בין אינטרסים סותרים.

מחד, עומדת זכותו של בעל הדין, התובע. סילוקה של תביעה על הסף שוללת מבעל הדין את זכותו להביא עניינו להכרעה בבית המשפט. לפיכך, מקום שקיימת אפשרות, אפילו קלושה, שהתובע יזכה בסעד אותו תבע – אין נועלים שערי בית המשפט בפניו.

ומאידך, עומדת זכותו של בעל הדין שכנגד, הנתבע. אף לו הזכות שלא להיות מוטרד בהליכי סרק אשר תוצאתם ברורה מראש.

ולצד שני אלו, עומד גם האינטרס הציבורי. האינטרס לניצול נכון של משאבי הציבור והימנעות מהשקעת משאבים ציבוריים באותם מקרים בהם נראה שאין הדבר צודק ונכון.

וכך נפסק:

על בית המשפט הדן בבקשות לסילוק על הסף לפלס דרכו בין אינטרסים נוגדים - נוגדים לא רק בין בעלי הדין אלא גם מבחינת המדיניות השיפוטית. מחד גיסא, עשיית צדק מחייבת פתיחתם של שערי משפט; מאידך גיסא, צדק הוא גם מניעתם של הליכי סרק, הטרדת בעלי הדין שכנגד והעמסת יומנו של בית המשפט. מכאן הזהירות הנדרשת (ע"א 5634/05 צוקית הכרמל פרוייקטים בע"מ נ' מיכה צח חברה לקבלנות כללית בע"מ [פורסם בנבו] 4.6.07)

1. התביעה כלפי הכונסת מתייחסת לפעולותיה במסגרת ההליכים למכירת הדירה ובמסגרת תיק ההוצל"פ.

כאמור, לפי גרסת התובע בכתב התביעה, הפרה הכונסת את חובת האמון שלה, פעלה מתוך כוונה לפגוע בו, ולכל הפחות התרשלה. טענות אלו מתייחסות לפעולות הכונסת בקשר עם מכירת הדירה ועד לשחרורה מתפקידה בפסיקת שכרה.

אין מחלוקת באשר לחובות האמון וחובות הזהירות שחב בהן בעל תפקיד, דוגמת כונס נכסים. אותו בעל תפקיד חב חובת אמון הן כלפי אלו לטובתם מונה ואף, במעמדו המיוחד כ"ידו הארוכה של בית המשפט", כלפי צדדים שלישיים. וכאשר עסקינן בכונס נכסים שמונה במסגרת הליכי הוצאה לפועל, חובת האמון שהוא חב בה חלה הן כלפי הזוכה והן כלפי החייב, כאשר את המקור לחובת האמון ניתן למצוא בדינים שונים, כגון דיני החוזים ודיני הנאמנות. לצד חובת האמון חב בעל התפקיד גם בחובת זהירות, שאותה ניתן לבחון על פי אמות המידה הקבועות בדיני הנזיקין.

הפרת החובות בהן חב בעל התפקיד, עלולה להביא לחיובו בתוצאות הנובעות מכך. בהן גם האפשרות שימצא חב בנזק שנגרם עקב הפרת החובה. טענות להפרת חובת בעל התפקיד עלולות להתברר בתביעה אישית שתוגש נגדו.

עם זאת, לא בנקל תותר הגשת תביעה נגד בעל תפקיד בטענות לפעולותיו במסגרת אותו תפקיד. מילוי אותו תפקיד עלול חדשות לבקרים להיות כרוך בהתמודדות עם לחצים שונים מצד בעלי העניין בהליך. התרת הגשתן של תביעות נגד בעל התפקיד עלולה להביא לכך שבעל התפקיד ימצא פועל בזהירות יתר החוטאת לתפקיד לשמו מונה. מתן אפשרות להגשת תביעות נגד בעל תפקיד ולבירורן, אפילו ידחו בסופו של יום, עלולה להרתיע מועמדים ראויים מפני כהונה כבעלי תפקיד ועלולה גם לייקר את מילוי התפקיד באופן שבסופו של יום יגולגל על כלל הציבור. האינטרס הציבורי הוא איפוא, בחינה זהירה של המקרים בהם תתאפשר הגשת תביעה נגד בעלי תפקיד.

הטלת אחריות אישית על בעל תפקיד עשויה אמנם להמחיש לבעל התפקיד את גודל האחריות המוטלת על כתפיו ולתמרץ אותו לנהוג בזהירות ובשיקול דעת, אולם עם זאת, קיימים שיקולי מדיניות כבדי משקל המושכים לכיוון של ריסון וזהירות יתר בבוא בית המשפט לאשר תביעה אישית כנגד בעל תפקיד. מעבר לנזק הכספי, לאפשרות ההשפעה על גובה פרמיית הביטוח המקצועי שהוא משלם ולפגיעה בשמו הטוב של בעל התפקיד, ניתן להצביע על שיקולים מהותיים שונים, וביניהם, חשש מהרתעת יתר, שעלולה להביא להימנעות אנשים ראויים ליטול על עצמם את התפקיד; חשש מזהירות יתר ורתיעה מוגזמת מנטילת סיכונים אשר תכשיל את מלאכתו של בעל התפקיד; חשש מפני הצפה של תביעות אישיות ותביעות סרק; וחשש להכבדה על עבודתו של בעל התפקיד, אשר יאלץ להשקיע את מרצו וזמנו בהתגוננות מפני תביעות בחזיתות רבות... ועיקר העיקרים – החשש לעיוות שיקול הדעת ולפגיעה בהפעלת שיקול הדעת בביצוע התפקיד...

הגשת תביעה אישית כנגד בעל תפקיד פותחת פתח לניצול לרעה של אפשרות זו...

מכאן נקודת המוצא, כי הטלת אחריות אישית על בעל תפקיד והיתר להגיש כנגדו תביעה אישית, היא צעד חריג המחייב נקיטת זהירות רבה בטרם הפעלתה. (רע"א 9227/12 עו"ד שי גרנות, כונס הנכסים נ' שפייזר רות [פורסם בנבו] 27.8.13, פסקה 19)

לפיכך, בחינתה של תביעה כנגד בעל תפקיד, איננה זהה לבחינתה של כל תביעה אחרת. אותה השלכה שלילית שעלולה להיות בגין הגשת תביעות סרק כלפי בעלי תפקיד, מצדיקה הצבת רף גבוה יותר בפני תובע המבקש להגיש כזו תביעה. על כזה תובע להראות, כבר בהגשת התביעה, שזה זה המקרה החריג המצדיק עריכת בירור של פעולות בעל התפקיד.

לא אחת נפסק כי בית המשפט אינו נוטה להיענות לבקשות להטלת אחריות אישית על בעל תפקיד בהליכי חדלות פירעון אלא במקרים חריגים. זאת, בין היתר, בשל חשש מהרתעת יתר של בעל התפקיד, הכבדה על הליכי חדלות הפירעון, הצפה בתביעות נגד בעל התפקיד, וכן בשל החשש מפני עיוות שיקול דעתו...

אשר לרף הראייתי המוטל על המבקש לקבל היתר להגשת תביעה נגד בעל תפקיד, נקבע כי עליו להניח תשתית ראייתית לכאורית אשר תיבחן על-ידי בית המשפט הדן בהליך חדלות הפירעון, ובית המשפט רשאי לצורך כך לערוך "שמיעה מקדמית וחלקית של הראיות". עוד נפסק כי היתר להגשת התביעה יינתן רק מקום בו נהיר לבית המשפט שלא מדובר בתביעת סרק ומקום בו אין לשלול כי המבקש-התובע יצליח להוכיח פעולה בזדון, ברשלנות או בחריגה מסמכות (עניין גרנות, פסקה 20). בבואו לבחון את מתן האישור להגשת התביעה האישית נגד בעל התפקיד מטעמו, על בית המשפט לשקול, בין היתר, האם התביעה נסבה על פעולות שביצע בעל התפקיד באישור בית המשפט - שאז קמה מעין חזקה הניתנת לסתירה כי בעל התפקיד פעל כדין; מהי עמדת הכונס הרשמי; קיומן של סנקציות חלופיות דוגמת הפחתה משכר בעל התפקיד או העברתו מתפקידו; וכן מיהות התובע ותום ליבו – במובן זה שתינקט יתר זהירות כאשר הטענות מועלות מצד החייב, שככלל האינטרסים שלו נוגדים את האינטרסים של בעל התפקיד... (ע"א 608/15 מוניק עופר נ' דוד גולן (הנאמן על נכסי שריה עופר ז"ל) [פורסם בנבו] 25.2.16, פסקה 7)

1. על רקע זה יבחנו טענות התובע בכתב התביעה, ככל שהן מופנות כלפי הכונסת. יבחן אם טענות התובע מבססות את אותו מקרה חריג בו מוצדק לברר תביעה נגד הכונסת, על פעילותה כבעלת תפקיד מטעם בית המשפט בתיק ההוצל"פ.
2. בחינת טענות התובע בכתב התביעה, מראה כי הטענה הראשונה שהוא מפנה כלפי הכונסת, הינה באשר למקום פתיחת תיק ההוצל"פ – בירושלים במקום בתל אביב (סעיף 1.1.5 בכתב התביעה). לטענת התובע, הסיבה לכך טמונה בקיומה של "מערכת יחסים מיוחדת" בין הכונסת לבין כבוד הרשם. לטענה זו בדבר "מערכת יחסים מיוחדת" אין ולו ראשיתו של פירוט. אין ולו ניסיון להציג תשתית לביסוס טענה לכאלו "יחסים מיוחדים". נהפוך הוא. התובע מציין כי זו בסך הכל סברה שלו שמקורה החלטות שנתקבלו בתיק ההוצל"פ. בנוסף, מהאמור בהחלטה בתלונה, עולה שהתובע אכן בקש להעביר את ביצוע פסק דין ללשכה אחרת ובקשתו נדחתה (סעיף 6.2 להחלטה בתלונה). אין בטענה זו כדי להצדיק את בירור התביעה.
3. טענתו השנייה של התובע כלפי הכונסת, הינה למכירת הדירה במחיר שהוא נמוך משמעותית משווי השוק של הדירה (סעיף 1.4 בכתב התביעה). מתיאור השתלשלות האירועים עולה שהכונסת הקדימה למכירת הדירה קבלת חוות דעת שמאי, באישור שקבלה מכבוד הרשם, וההתמחרות נערכה על בסיס אותו דו"ח שמאי מיום 26.9.16 (נספח ד' לכתב ההגנה מטעם הכונסת; מוזכרת גם בסעיף 6.4 בהחלטה בתלונה). עוד עולה שטרם הופק דו"ח השמאי, טען התובע שיש להביא בכלל שווי הדירה אפשרות שייעשה בה שיפוץ לפי תמ"א 38, טענה שנבחנה במסגרת בירור הבקשה לפירוק השיתוף ולא נמצא שיש בה בסיס למניעת הפירוק (פסק הדין מיום 14.9.16 – נספח ה' לכתב התביעה). אפשרות לפרויקט שכזה גם מצוינת במפורש בחוות דעת השמאי מיום 26.9.16 (סעיף 9 בחוות הדעת). התובע עצמו מבקש לבסס טענתו על חוות דעת שמאי שנערכה באפריל 2018 (נספח ב' לכתב התביעה), למעלה משנה לאחר אישור מכירת הדירה. התובע איננו מביא ולו עובדה אחת לביסוס הטענה שהכונסת ידעה, או צריכה הייתה לדעת, שנפל דופי בשומה שעל בסיסה פעלה למכירת הדירה. אף טענה כוללנית זו איפוא, איננה מבססת הגשת תביעה נגד הכונסת.
4. טענתו השלישית של התובע כלפי הכונסת, הינה שסיכלה את האפשרות שהוא ירכוש את הדירה במחיר הגבוה ביותר שהוצע עבורה. טענה זו מבסס התובע על התנגדות הכונסת להסרת עיקולים על נכסי התובע, מצב שבגינו גם לא עלה בידיו לגייס את הסכומים הנדרשים לרכישת הדירה (סעיף 3.3 בכתב התביעה). דא עקא, וכך גם טוען התובע עצמו, שההחלטה שלא לבטל את העיקולים על נכסי התובע הייתה החלטתו של כבוד הרשם. החלטה בעקבות בקשה שהגיש התובע (נספח ד' לכתב התביעה). החלטה שבעקבותיה החלטה נוספת לאישור מכירת הדירה ודחיית בקשת התובע לארכה נוספת לגיוס כספים לרכישתה (נספח ח' לכתב התביעה). החלטות עליהן עמדה לו האפשרות להגיש ערעור. כך מתברר שבטענה זו מבקש התובע לתקוף החלטות שנתקבלו בתיק ההוצל"פ. אין זה מצב המצדיק הגשת תביעה אישית נגד הכונסת בטענה זו.
5. טענתו הרביעית של התובע הינה לחילוט התשלום בסך של 123,000 ₪ ששילם כמקדמה לכונסת, כאשר נדחתה הצעתו לרכישת הדירה (סעיף 3.4.4 בכתב התביעה). התובע איננו טוען כלל שתשלום מקדמה זה ירד לטמיון או "נעלם". מאותן החלטות שמצרף התובע (ההחלטה לאישור המכר – נספח ח' לכתב התביעה) עולה שגורל המקדמה נדון בנפרד. הכונסת עצמה מציינת (סעיף 26 בכתב ההגנה) שלפי החלטה נוספת של כבוד הרשם חולטו 23,000 ₪ מהמקדמה כפיצוי והיתרה שימשה לפירעון חוב התובע בתיק ההוצל"פ. על פניו איפוא, גם סוגיה זו התבררה והוכרעה בתיק ההוצל"פ ואין בה כדי לבסס תביעה אישית כלפי הכונסת.
6. טענה נוספת של התובע כלפי הכונסת הינה להטעיית בית המשפט בכל הנוגע למצבת נכסיו (סעיף 7 בכתב התביעה). התובע מלין על כך שטענת הכונסת לפיה בבעלותו מגרשים רבים הייתה טענה כוזבת. די לעיין בכתב התביעה (ולמשל נספח ז') כדי להיווכח שמדובר בטענות שנטענו במהלך דיון, בנוכחות התובע ופרקליטו, כשיש לתובע אפשרות מלאה להגיב ולהתייחס לטענה. די להוסיף ולעיין בכתב התביעה כדי להיווכח שאין לטענה זו דבר וחצי דבר עם הטענות לנזקי התובע בגין מכירת הדירה או פעולות הכונסת.
7. כך ניתן לסכם. אף שכתב התביעה כולל שלל טענות כלפי הכונסת, מתברר שרובן ככולן טענות כוללניות חסרות פירוט, טענות שברובן כבר התבררו במסגרת תיק ההוצל"פ, טענות המבטאות שלל הכפשות אך אינן מפורטות ואינן נתמכות בבדל ראיה. התובע עצמו מציין כי הכונסת הייתה פרקליטתה של הזוכה בהליכים שננקטו נגדו, ומכאן גם מובנת בקשתו לבוא עימה חשבון. דווקא נוכח זאת, אין לאפשר לתובע לכפות על הכונסת בירור תביעה בטענות אלו ועל פעולות שבצעה במסגרת תפקידה.

אין זה מאותם מקרים חריגים המצדיקים בירור תביעה כלפי בעל תפקיד.

1. התביעה כלפי הנתבעת 2, מדינת ישראל, מתבססת על אחריותה להתנהלותו של כבוד הרשם בכל הנוגע לבירור תיק ההוצל"פ בפניו.

התובע סוקר החלטות שונות שנתקבלו במסגרת בירור תיק ההוצל"פ ועל ידי כבוד הרשם, וטוען שאלו נתקבלו בכוונת זדון, מעילה באמון, חריגה מסמכות ורצון לפגוע בו. כך בפרט ביחס להחלטות שהביאו למכירת הדירה לצד ג'.

טענות אלו של התובע מעוררות קושי, באשר הן עומדות בסתירה לעקרונות החסינות המהותית הקבועים בדין בכל הנוגע לפעולות של בעלי תפקיד שיפוטי במסגרת תפקידם.

סעיף 8 בפקודת הנזיקין [נוסח חדש] , קובע כך:

אדם שהוא גופו בית משפט או בית דין או אחד מחבריהם, או שהוא ממלא כדין חובותיו של אדם כאמור, וכל אדם אחר המבצע פעולות שיפוט, לרבות בורר – לא תוגש נגדו תובענה על עוולה שעשה במילוי תפקידו השיפוטי.

סעיף 73א לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז- 1967 מחיל חסינות שיפוטית זו גם על רשמי ההוצאה לפועל.

מבלי לגרוע מהוראת סעיף 8 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], לא תוגש נגד רשם ההוצאה לפועל תובענה על עוולה שעשה במילוי תפקידו.

תכליתה של הגנה זו הובהרה בפסיקת בית המשפט העליון. בבסיס הגנה זו עומד הרצון לשמור על עצמאותו של נושא המשרה השיפוטית, עצמאות המהווה אבן יסוד מרכזית בשיטת המשפט אשר נהוגה במדינתנו.

זאת ועוד, הלכה היא מלפני בית המשפט העליון, שאין עסקינן אך בחסינות דיונית, אלא בחסינות מהותית. לו בחסינות דיונית היה עסקינן, ניתן היה לקבל האפשרות שבירור תביעה ייעשה כלפי המדינה, בטענה לאחריות שילוחית. לא כן כאשר עסקינן בחסינות מהותית, שאז נשללת האחריות עצמה.

"סעיף 8 לפקודת הנזיקין (סעיף 4(5) לנוסח שקדם לנוסח החדש) קובע חסינות לכל נושא משרה שיפוטית וכל אדם המבצע פעולות שיפוט בגין עוולה שבוצעה במילוי תפקידו השיפוטי...

אין חולק כי חסינות זו (להלן: חסינות שיפוטית) מונעת הגשת תביעות נזיקיות נגד בתי משפט ובתי דין ושאר נושאי משרה שיפוטית, וכי דינה של תביעה כאמור הוא סילוק על הסף...

מתוך כלל התכליות והשיקולים הללו (ונוספות הנזכרות בספרות ובפסיקה), נראה כי התכליות העיקריות שעומדות בבסיס מוסד החסינות השיפוטית הן: הצורך בשמירה על העצמאות השיפוטית ועל תפקודה התקין של מערכת השפיטה ומניעת השפעות זרות ושיקולים זרים העלולים לחדור להליך השיפוטי ולשיקול הדעת השיפוטי ככל שנושא משרה שיפוטית יהא חשוף, במישרין או בעקיפין, לתביעת נזיקין בגין החלטותיו. זהו מרכיב של עקרון אי התלות האישית-מקצועית המעוגן בסעיף 2 לחוק יסוד: השפיטה ("בענייני שפיטה אין מרות על מי שבידו סמכות שפיטה, זולת מרותו של הדין"). קיים אפוא אינטרס ציבורי חיוני, שקשה להפריז בחשיבותו, ליצירת התנאים שיאפשרו לשופטים ושאר נושאי משרה שיפוטית לדון ולהכריע בסכסוכים לפי מיטב שפיטתם וללא חשש לחשיפה לתביעות מצד בעלי דין שההחלטה השיפוטית אינה מיטיבה איתם. חשיפה כזו עלולה חלילה לפגוע, או ליצור חשש לפגיעה באובייקטיביות של ההליך השיפוטי, וממילא לפגיעה באמון הציבור במערכת השיפוטית ...

מכלול השיקולים שפורטו, ובפרט התכליות העיקריות של מוסד החסינות – השמירה על העצמאות השיפוטית, אי התלות האישית ושמירה על תפקודה התקין של מערכת השפיטה מפני השפעות זרות ושיקולים זרים – מטה לדעתי את הכף באופן ברור לעבר הקביעה כי החסינות השיפוטית לפי סעיף 8 לפקודה היא חסינות מהותית." (רע"א 3359/18 מדינת ישראל נ' מוסא איברהים עלי אדם [פורסם בנבו), 2.9.18)

בהינתן הקביעה שהחסינות לנושאי משרה שיפוטית הינה "חסינות מהותית", לא ניתן לתבוע את נושאי המשרה ואף לא ניתן לתבוע את המדינה בטענה לאחריות שילוחית. חסינות זו חלה על כל טענות הרשלנות, בין אם "רשלנות סתם" ובין אם "רשלנות בוטה מאד". טענות למידת הרשלנות אינן יכולות לעמוד כנגד החסינות. וכך גם ביחס לרשמי ההוצאה לפועל.

"המערערים ציינו מגוון אינדיקציות לתחולת דין עובדי מדינה על הרשמים, ועמדו על השוני בין תפקידם לבין תפקיד השופט. ברם, סעיף 73א לחוק ההוצאה לפועל כולל הוראה ספציפית ומפורשת לעניין החסינות...

סעיף 8 לפקודת הנזיקין מעגן את החסינות השיפוטית, בעוד חסינות עובדי מדינה מעוגנת בסעיף 7א לפקודה. חוק ההוצאה לפועל בחר אפוא להחיל על הרשמים את החסינות השיפוטית והדברים ברורים. כפי שציין בית המשפט קמא, מסקנה זו מתבטאת בפסיקה ענפה המחילה חסינות שיפוטית על רשמי הוצאה לפועל." (ע"א 10015/17 גדעון רוה נ' מדינת ישראל – רשות האכיפה והגבייה [פורסם בנבו], 10.10.18)

1. כך ככלל. כך גם במקרה נשוא תביעה זו.

כל הטענות שמעלה התובע כלפי הנתבעת 2, מתייחסות להחלטות שקבל כבוד הרשם במסגרת תפקידו השיפוטי ובמסגרת בירור תיק ההוצל"פ בפניו.

התובע מייחס לכבוד הרשם התנהלות המהווה "רשלנות רבתי" (סעיף 1.1.2 בכתב התביעה) ואף "התנהלות קלוקלת" (סעיף 1.1.3 בכתב התביעה). אלו טענות המבטאות ניסיון מובהק לייחס לכבוד הרשם התנהגות רשלנית במילוי תפקידו השיפוטי. טענות עליהן חלה במובהק החסינות.

חלק אחר במכלול טענות התובע כלפי כבוד הרשם מתייחס להחלטות שנתקבלו במהלך בירור תיק ההוצל"פ. התובע מייחס לכבוד הרשם קבלת החלטות שגויות אשר פגעו בתובע. כך, למשל, מלין התובע על החלטות שנתקבלו בלי לקבל את תגובתו לקידום מכירת הדירה, ועל החלטות הדוחות בקשות שהגיש (למשל בסעיף 10 לכתב התביעה). טענות שכאלו כלל לא ניתן להבין כבסיס לתביעה זו. טענות להחלטות שגויות יכול היה התובע לברר בהגשת ערעור. ברי הדבר שאין לאפשר מצב בו תוגש תביעה עקיפה כלפי החלטות שנתקבלו בתיק ההוצל"פ כשניתן היה להשיג עליהן בערעור.

עוד מלין התובע כלפי כבוד הרשם כי פעולותיו כלפי התובע נעשו בזדון ומתוך מעילה באמון. אכן, אין זה מובן מאליו שאותה חסינות שיפוטית תחול גם על מעשים שנעשו על ידי נושא משרה שיפוטית בזדון ותוך שימוש לרעה בסמכות ואפשרות זו טרם הוכרעה (כאמור בעניין ע"א 3359/18, פסקה 23 בפסק הדין). עם זאת, ברי הדבר שלא די בהעלאת טענות כדי לעקוף ולהתגבר על הוראת החסינות. אם טוען התובע למעשים שנעשו בזדון ובמעילה באמון, שומה עליו להכבד ולפרט את הטענות ובמסגרת זו גם להציג להן תשתית ראייתית ולו ראשונית. דבר מאלו לא עושה התובע. זולת טענות כוללניות ובוטות כלפי כבוד הרשם, אין בכתב התביעה ולו רמז לפירוט או לראיה שתבסס את הטענות הללו. נהפוך הוא. התובע מבקש להתבסס על החלטתו של האחראי על בירור תלונות כלפי רשמי ההוצאה לפועל (נספח א' לכתב התביעה) וטוען שזו מצאה את התנהלות והחלטות כבוד הרשם ככאלו שנעשו מתוך "עיוות דין, בניגוד לכללי הצדק הטבעי ובניגוד להחלטותיו שלו עצמו" (סעיף 1.1.2 בכתב התביעה). טענה זו מוטב לולא נטענה משנטענה. די לעיין בהחלטה בתלונה המצורפת לכתב התביעה כדי להיווכח שאין בה ולו רמז לטענות אלו. נהפוך הוא. בהחלטה נסקרת ההתנהלות בתיק ההוצל"פ ומודגש כי טרוניות התובע מתייחסות להחלטות שיפוטיות מנומקות בהן אין כלל סמכות להתערב. אותה התלונה נמצאה מוצדקת ביחס לסעיף אחד ויחיד – ההחלטה לעניין שכר הכונסת שניתנה בטרם חלף המועד להגשת התייחסות התובע, ואף ביחס לכך נמצא שמדובר בטעות שככל הנראה נעשתה בתום לב (סעיף 7 בהחלטה).

במצב דברים זה, כאשר לכבוד הרשם חסינות מהותית מפני טענות לרשלנות בהתנהלותו; כאשר טענות להתנהלות זדונית ומעילה באמון נטענות בעלמא; וכאשר מתברר שהתובע עצמו מעוות בטיעוניו את ההחלטה שנתקבלה בבירור תלונה על כבוד הרשם – אין מקום לבירור התביעה ודינה, גם ביחס לטענות כלפי נתבעת 2, סילוק על הסף.

1. בהתאם לתקנה 101 (3) בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, רשאי בית המשפט לדחות על הסף תביעה בנסיבות בהן נמצא שנכון לעשות כן.

על יסוד הוראה זו, לאחר שמצאתי שלא נמצאה בכתבי הטענות ולו תשתית ראשונית לבירור תביעה נגד הכונסת על הפעולות שבצעה בהיותה בעלת תפקיד; ולאחר שמצאתי שלכבוד הרשם חסינות מהותית על הפעולות שבצע במסגרת תפקידו – אני מורה על דחיית תביעה זו על הסף.

בשים לב לכך שפסק דין זה ניתן בטרם התקיים דיון ולמצבו האישי של התובע, כפי שהוא משתקף בכתב התביעה – אין צו להוצאות.

ניתן היום, י"ח אייר תשע"ט, 23 מאי 2019, בהעדר הצדדים.