לפני בקשה לביטול עיקול זמני שהוטל במעמד צד אחד.

ביום 8.7.18 התייצבו הצדדים לדיון בבקשה, המצהירים נחקרו והצדדים סיכמו טענותיהם.

1. רקע בתמצית

התובעת, אוויה אירפורט פוד בע"מ (להלן: התובעת), הגישה ביום 17.7.18 תביעה כספית בסך 1,169,603 ₪ כנגד הנתבעת 1, ר.מ. מלונות החורש בע"מ (להלן: הנתבעת 1), המפעילה את מלון "אוויה" ביהוד, הנתבעת 2, אוויה איוונט ע.ל בע"מ (להלן: הנתבעת 2), שהינה, ביחד עם הנתבעת 3, הבעלים של הנתבעת 1, והנתבעת 3, הגב' רחל ממן, שהינה בעלת המניות היחידה של הנתבעת 2. זאת, בקשר עם חוב בסך 1,169,603 ₪ שנוצר במסגרת היחסים המסחריים בין הצדדים, שבגדרם סיפקה התובעת לנתבעת 1 שירותי הסעדה לאורחי ובאי המלון.

על פי האמור בכתב התביעה, בחודש אפריל 2018, לאחר שהצטבר חוב של נתבעת 1 לתובעת בסך כולל של 771,619 ₪, ולאחר שהתובעת הבהירה לנתבעת 1 כי לא תמשיך לספק ארוחות ללא קבלת תשלום, פרסה הנתבעת את החוב לתשלומים החל מיום 21.7.18 ועד לחודש 2/2019. לאור גובה החוב, ובשים לב להשקעות שהשקיעה התובעת בהקמת העסק, נאלצה התובעת להמשיך בהתקשרות עם הנתבעת 1. על פי הטענה, לאחר פריסת החוב המשיכה התובעת לספק ארוחות כמוסכם, ובתקופה האמורה, עד לחודש יוני 2018, הצטברו חשבוניות נוספות לתשלום, בסך 370,984 ₪.

על פי טענת התובעת, ביום 27.6.18 שלחה התובעת דרישה לנתבעת 1, לפיה התשלומים בגין החובות הנוספים ישולמו במועדים כאמור בהסכם, היינו שוטף + 30, ודרשה לקבל על חשבון החוב סך 154,647 ₪, שמועד פירעונו על פי ההסכם הוא סוף חודש יוני 2018. דרישה זו לא נענתה. לא זאת אף זאת, בראשית חודש יולי הפקידה התובעת שיק שקבלה מהנתבעת על סך 27,000 ₪ והשיק סורב על ידי הבנק בנימוק "אי כיסוי".

על פי טענת התובעת, זמן קצר לאחר האירועים הללו, נודע לה כי ביום 27.6.18 הגישה בעלת הנכס בו מופעל המלון, צמרות מלון אוויה (2014) בע"מ (להלן: חברת צמרות),בקשה לפינו הנתבעת 2 מהמלון, וזאת בשל אי תשלום דמי שכירות בסך מצטבר של 904,800 ₪.

בכתב התביעה נטען, כי נתבעת 2 הינה בעלת המניות של הנתבעת 1 ועל כן, משמעות הפינוי של נתבעת 2 מהמלון הינה, כי נתבעת 1, שהינה המפעילה של המלון, תחדל מפעילות, שכן זו פעילותה היחידה.

על פי טענת התובעת, פעילותן של נתבעת 1 ונתבעת 2 תלויות זו בזו והנתבעת 3 בעצמה לא עשתה אבחנה בין החברות, כאשר מעת לעת דרשה להוציא את החשבוניות בגין התשלומים שקיבלה על שם הנתבעת 2. נטען עוד, כי הנתבעת 3 הינה בעל השליטה היחידה של הנתבעות 1 ו-2, וכי מזה חודשים רבים יודעת הנתבעת 3 כי אין לנתבעות 1 ו-2 כל יכולת לפרוע את חובותיהן. על אף האמור, כך נטען, המשיכה הנתבעת 3 את ההתקשרות עם התובעת, תוך צבירת חובות נוספים. נטען, כי הנתבעת 3 מפעילה את הנתבעות 1 ו-2 במימון דק, כאשר אין לאחרונות כל רכוש והן מתבססות על הכנסות ממכירת חדרים וארוחות.

בד בבד עם הגשת התביעה הגישה התובעת בקשה למתן צו עיקול זמני במעמד צד אחד, לה נעתרתי ביום 17.7.18.

2. המסגרת הנורמטיבית

כידוע, ההלכה כיום היא כי בעת שנדרש בית המשפט לבקשה לביטול עיקול זמני, דן הוא מבראשית בשאלה אם התקיימו התנאים למתן צו העיקול, שמלכתחילה ניתן במעמד צד אחד, ולכן יש לדון בבקשה לביטול העיקול כבקשה להטלת עיקול (רע"א 8420/96 דן מרגלית נ' בנק משכן, פ"ד נא(3) 789 (1997) (להלן: עניין מרגלית)).

תקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד–1984 (להלן: התקנות), קובעות שורה של תנאים, אשר בהתקיימם יוטל צו עיקול זמני בתובענה כספית. ראשית, על בית המשפט להשתכנע, על בסיס ראיות מהימנות לכאורה, בקיום עילת תביעה (תקנה 362(א) לתקנות). שנית, על מבקש הסעד להראות בראיות מהימנות לכאורה שקיים חשש סביר שאי מתן צו העיקול הזמני יכביד על ביצוע פסק הדין (תקנה 374(ב) לתקנות). ככל שמצליח התובע לשכנע את בית המשפט בשני אלו, על בית המשפט לשקול שיקולים של מאזן הנוחות, תום לב ומידתיות (תקנות 362(ב)(1)ו- 362(ב)(2) לתקנות).

על מערכת האיזונים שנקבעה בתקנות להבחן לאורם של סעיפי חוקי היסוד: כבוד אדם וחירותו ובעיקר סעיף 3 לחוק שעניינו שמירה על זכות הקניין של הפרט (אין פוגעים בקניינו של אדם). מהות צו העיקול היא למנוע שינוי במצבו של הנתבע לרעה עד למועד פסק הדין ולכן רלוונטית השאלה האם הנתבע עומד להבריח את נכסיו או לעשות מעשה אחר שיש בו כדי להכשיל את פסק הדין.

3. מן הכלל אל הפרט

א. קיומה של עילת תביעה לכאורה

כאמור, התנאי הראשון למתן צו עיקול זמני קבוע בתקנה 362 (א) לתקנות ועל-פיו נדרש התובע להציג לפני בית המשפט ראיות מהימנות לכאורה בדבר קיום עילת תביעה. בבחינה זו די אם הוכח "שהתביעה אינה טרדנית, וקיימת שאלה רצינית שיש לדון בה" (יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 616 (1995); ראו גם: רע"א 2430/91 טיב טירת צבי, שותפות רשומה מקיבוץ טירת צבי, עמק בית שאן נ' דליקטיב הקניון, פ"ד מה(4) 225, 228 (1991)). משמע, "בשלב זה של בקשה לסעד זמני, אין צורך לפסוק באורח סופי בדבר צדקתו של מי מן הצדדים" (רע"א 7139/96 טריגוב נ' "טפחות" בנק למשכנתאות לישראל בע"מ, פ"ד נא(2) 661, 666 (1997)) ודי בכך שבטיעון המבקשים יש "כדי להעלות שאלות ממשיות הראויות לדיון והכרעה" (שם).

אני סבורה, כי בענייננו עלה בידי התובעת לבסס עילת תביעה לכאורה כנגד הנתבעת 1 בגין הפרת ההסכם שבין הצדדים, כאשר ביחס לכספים שטרם הגיע פירעונם, עלה בידי התובעת לבסס עילת תביעה לכאורה בגין הפרה צפויה. אשר לנתבעת 2, הרי שבדיון לפני הסתבר, כי פעילות הנתבעת 1 שלובה בפעילות הנתבעת 2 ולכאורה עולה, כי ההפרדה ביניהן מלאכותית. כך, בעוד שהנתבעת 2 הינה שוכרת הנכס בו פועל המלון, הרי שהנתבעת 1 מפעילה את המלון וההכנסות המתקבלות מהמלון מועברות, בין היתר, לנתבעת 2 לצורך תשלום דמי השכירות (ראו את חקירתה הנגדית של הנתבעת 3, פרוטוקול מיום 7.7.18, עמ' 4). לא זאת אף זאת, נראה, כי גם הנתבעת 3 לא עשתה אבחנה של ממש בין החברות, כאשר לפרקים הוצאו חשבוניות בגין התשלומים לתובעת על שם הנתבעת 2 (ראו נספח י"א לבקשה). בשלב הדיון בבקשה לסעד זמני אין זה המקום לקבוע האם הונחה תשתית עובדתית מלאה לצורך הרמת מסך בין החברות, ואולם די, בשלב זה, בראיות שהוצגו, המצביעות לכאורה על טשטוש האבחנה בין החברות, כדי להקים עילת תביעה לכאורה גם כנגד הנתבעת 2.

שונים הם פני הדברים ביחס לנתבעת 3. לא מצאתי כי בשלב זה של הדיון, עלה בידי התובעת לבסס עילת תביעה לכאורה כנגד הנתבעת 3 מכוח הרמת מסך. כפי שכבר ציינתי, בשלב הדיון בבקשה לסעד זמני אין זה המקום לקבוע האם הונחה תשתית עובדתית מלאה לצורך הרמת מסך בין הנתבעים, ולפיכך זכאית התובעת לברר את הטענה בדבר הרמת מסך במסגרת ההליך העיקרי. אולם, בשלב זה, אין די בראיות שהוצגו על מנת להותיר את צו העיקול הזמני ביחס לנתבעת 3.

לפיכך אני קובעת, כי צו העיקול הזמני שניתן ביום 17.7.28 בטל ביחס לנתבעת 3. המשך הדיון להלן ייעשה, אם כן, ביחס לנתבעות 1 ו-2 בלבד.

ב. הכבדה

תנאי שני ומצטבר למתן צו עיקול זמני קבוע בתקנה 374 (ב) לתקנות ועל-פיו נדרש התובע להציג ראיות מהימנות לכאורה בדבר קיום חשש סביר להכבדה על ביצוע פסק-הדין אם לא יינתן צו העיקול הזמני. יסוד ההכבדה "נבחן על רקע נסיבותיו הפרטניות של כל מקרה תוך התחשבות, בין היתר, בסכום התביעה, ביכולתו הכלכלית של הנתבע ובחשש, אם אכן קיים כזה, מפני הברחת נכסים מצידו" (ראו רע"א 10076/07 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' ICC Industries Lnc (28.11.07); ראו גם עניין מרגלית, עמ' 800; רע"א 7513/06 גב ארי פיתוח והשקעות בע"מ נ' גייר (29.1.07); רע"א 1379/16 מראון נופי נ' סאמי נופי (3.4.16)).

באשר לקיומו של תנאי זה, הרי ששיעורו של הסכום הנתבע בענייננו (אשר במקרה זה נתמך בראיות בכתב שצורפו לכתב התביעה), אכן עשוי לשמש אינדיקציה לקושי לממש את פסק הדין, "כאשר עלה בידי מבקש צו העיקול להראות כי אמצעיו הכספיים של הנתבע אינם מספיקים כדי לשלם את החוב הנטען" (ראו רע"א 683/16 משה גוטסמן נ' ששון שחמון (21.8.16), וההפניות הנזכרות שם; רע"א 903/06 דלק חברה ישראלית נ' אטיאס, (19.3.06)). במקרה זה, אכן שוכנעתי כי התובעת הוכיחה העדר יכולת כלכלית של הנתבעות לפרוע את החוב הנטען ככל שיחויבו במסגרת פסק דין כנגדן, והדברים עלו בבירור מחקירתה הנגדית של הנתבעת 3, עת אישרה האחרונה, כי הלכה למעשה הופסקה פעילות הנתבעת 1 בכל הנוגע להפעלת המלון. הדברים עולים גם מהסכם הפשרה שהושג במסגרת תביעת הפינוי שהגישה חברת צמרות כנגד הנתבעת 2, שבגדרו התחייבה הנתבעת 2 להתפנות מהמלון לא יאוחר מיום 3.8.18 (הוגש וסומן ת/1). מאחר שלדברי הנתבעת 3 רכושן היחיד של הנתבעות 1 ו-2 הוא הריהוט המצוי בחדרי המלון ובאולם האירועים, ובכלל זאת, כסאות, שולחנות, טלוויזיות ומזרונים (ראו בעמ' 4 לפרוטוקול), ומאחר שאין חולק כי כל פעילותן של הנתבעות 1 ו-2 מסתכמת בהפעלת המלון, ברי כי יכולת הפירעון של הנתבעות 1-2 מוטלת בספק, כאשר הלכה למעשה הכספים היחידים שהנתבעות צפויות לקבל הם מהלקוחות שקיבלו מהן שירות, וכפי שהבהירה הנתבעת 3 בחקירתה הנגדית: "כרגע שכל הכסף עצור ולא נכנסים כספים אין יכולת תשלום" (שם, בעמ' 5).

לאור האמור הוכחו קשיי פירעון של הנתבעות, והוכח בפני חשש סביר לכך שהתובעת תסבול הכבדה יתרה בעתיד אם יינתן לזכותה פסק דין ללא צו עיקול זמני שיבטיח את ביצועו.

ג. מאזן הנוחות ושיקולי יושר

התנאי השלישי למתן צו עיקול זמני קבוע בתקנה 362(ב)(2) לתקנות ועל-פיו על התובע להגיש את בקשתו לעיקול זמני בתום-לב, וכי על הצו להיות מידתי וצודק בנסיבות העניין.

מעיון בבקשה ובסיכומי הצדדים ובמהלך הדיון, התרשמתי שהבקשה הוגשה בתום-לב והיא צודקת בנסיבות העניין. התרשמתי, כי התובעת עשתה כל אשר לאל ידה על מנת להמשיך את ההתקשרות בין הצדדים, תוך פריסת החוב לתשלומים, וכי הגשת התביעה והבקשה דנן הייתה בבחינת מוצא אחרון.

התנאי הרביעי למתן צו עיקול זמני קבוע בתקנה 362(ב)(1) לתקנות ועל-פיו יש לבחון את מאזן הנוחות של הצדדים. בחינת מאזן הנוחות הינו בעיקרו "מעשה של איזון אינטרסים ובענין זה נתון שיקול דעת רחב לערכאה הדיונית לשקול ולהחליט" (ראו רע"א 5288/07 דוד נפטי עזבון בנימין ושולמית נפטי ז"ל נ' באר טוביה מושב עובדים להתיישבות שיתופית (25.6.07)).

אני סבורה, כי במקרה זה איזון בין הנזק שייגרם לתובעת בהיעדר סעד שיבטיח את גביית הכספים עם מתן פסק דין, לבין הנזק שייגרם לנתבעות ככל שיוותרו העיקולים על כנם, מוביל למסקנה, כי יש להותיר את העיקולים שהוטלו ביחס לנתבעות 1 ו-2 על כנם. לא נעלמה מעיני טענת ב"כ הנתבעות, לפיה ככל שיוותר צו העיקול על כנו לא ניתן יהיה לשלם משכורות לעובדי הנתבעת 1 ולחברת החשמל, וכי האמור עשוי להוביל להגשת בקשה לפירוקה. ברם, הנתבעות לא הציעו נכס/כספים לצורך המרת העיקול ולכן לא נותר אלא להותיר את העיקול על כנו, ככל שהוא נוגע לנתבעות 1 ו-2.

5. סוף דבר

הגעתי לכלל מסקנה, כי בקשת התובעת למתן צו עיקול זמני על נכסי הנתבעות 1-2 נשענת על יסודות איתנים. לאור כל האמור לעיל, הנני מורה כי צו העיקול הזמני מיום 17.7.18 יוותר על כנו, ביחס לנתבעות 1 ו-2, עד למתן פסק הדין בתביעה. צו העיקול בטל ביחס לנתבעת 3.

בנסיבות העניין, ולאור התוצאה שאליה הגעתי, אין צו להוצאות.

ניתנה היום, כ"ו אב תשע"ח, 07 אוגוסט 2018, בהעדר הצדדים.