לפני בקשה דחופה לביטול צו עיקול זמני מחמת פקיעתו.

1. רקע הדברים וההליכים

התובעת, אוויה אירפורט פוד בע"מ (להלן: התובעת), הגישה ביום 17.7.18 תביעה כספית בסך 1,169,603 ₪ כנגד הנתבעת 1, ר.מ. מלונות החורש בע"מ (להלן: הנתבעת 1), המפעילה את מלון "אוויה" ביהוד, הנתבעת 2, אוויה איוונט ע.ל בע"מ (להלן: הנתבעת 2), שהינה, ביחד עם הנתבעת 3, הבעלים של הנתבעת 1, והנתבעת 3, הגב' רחל ממן, שהינה בעלת המניות היחידה של הנתבעת 2. זאת, בקשר עם חוב בסך 1,169,603 ₪ אשר נוצר במסגרת היחסים המסחריים בין הצדדים, שבגדרם סיפקה התובעת לנתבעת 1 שירותי הסעדה לאורחי ובאי המלון.

על פי האמור בכתב התביעה, בחודש אפריל 2018, לאחר שהצטבר חוב של נתבעת 1 לתובעת בסך כולל של 771,619 ₪, ולאחר שהתובעת הבהירה לנתבעת 1 כי לא תמשיך לספק ארוחות ללא קבלת תשלום, פרסה הנתבעת 1 את החוב לתשלומים החל מיום 21.7.18 ועד לחודש 2/2019. על פי הטענה, לאחר פריסת החוב המשיכה התובעת לספק ארוחות כמוסכם, ובתקופה האמורה, עד לחודש יוני 2018, הצטברו חשבוניות נוספות לתשלום, בסך 370,984 ₪.

בד בבד עם הגשת התביעה הגישה התובעת בקשה למתן צו עיקול זמני במעמד צד אחד. במסגרת הבקשה נטען, כי ביום 27.6.18 שלחה התובעת דרישה לנתבעת 1, לפיה התשלומים בגין החובות הנוספים ישולמו במועדים כאמור בהסכם, היינו שוטף + 30, ודרשה לקבל על חשבון החוב סך 154,647 ₪, שמועד פירעונו על פי ההסכם הוא סוף חודש יוני 2018. דרישה זו לא נענתה. לא זאת אף זאת, בראשית חודש יולי הפקידה התובעת שיק שקבלה מהנתבעת על סך 27,000 ₪ והשיק סורב על ידי הבנק בנימוק "אי כיסוי". נטען, כי לא זאת בלבד אלא שביום 27.6.18 הגישה בעלת הנכס בו מופעל המלון, צמרות מלון אוויה (2014) בע"מ (להלן: חברת צמרות),בקשה לפינו הנתבעת 2 מהמלון, וזאת בשל אי תשלום דמי שכירות בסך מצטבר של 904,800 ₪. נטען, כי נתבעת 2 הינה בעלת המניות של הנתבעת 1 ועל כן, משמעות הפינוי של נתבעת 2 מהמלון הינה, כי נתבעת 1, שהינה המפעילה של המלון, תחדל מפעילות, שכן זו פעילותה היחידה.

על פי טענת התובעת, פעילותן של נתבעת 1 ונתבעת 2 תלויות זו בזו והנתבעת 3 בעצמה לא עשתה אבחנה בין החברות, כאשר מעת לעת דרשה להוציא את החשבוניות בגין התשלומים שקיבלה בשם הנתבעת 1 על שם הנתבעת 2. נטען עוד, כי הנתבעת 3 הינה בעל השליטה היחידה של הנתבעות 1 ו-2, וכי מזה חודשים רבים יודעת הנתבעת 3 כי אין לנתבעות 1 ו-2 כל יכולת לפרוע את חובותיהן. על אף האמור, כך נטען, המשיכה הנתבעת 3 את ההתקשרות עם התובעת, תוך צבירת חובות נוספים. נטען, כי הנתבעת 3 מפעילה את הנתבעות 1 ו-2 במימון דק, כאשר אין לאחרונות כל רכוש והן מתבססות על הכנסות ממכירת חדרים וארוחות.

ביום 17.7.18 נעתרתי לבקשה למתן צו עיקול במעמד צד אחד.

ביום 1.8.18 הגישו הנתבעות בקשה לביטול עיקולים.

ביום 7.8.18 התייצבו הצדדים לדיון בבקשה, המצהירים נחקרו והצדדים סיכמו טענותיהם. בהחלטתי מאותו היום, נעתרתי לבקשה לביטול עיקולים רק ככל שהיא נוגעת לנתבעת 3. במסגרת החלטתי, ציינתי, בין היתר, את הדברים הבאים:

"אני סבורה, כי בענייננו עלה בידי התובעת לבסס עילת תביעה לכאורה כנגד הנתבעת 1 בגין הפרת ההסכם שבין הצדדים, כאשר ביחס לכספים שטרם הגיע [מועד] פירעונם, עלה בידי התובעת לבסס עילת תביעה לכאורה בגין הפרה צפויה. אשר לנתבעת 2, הרי שבדיון לפני הסתבר, כי פעילות הנתבעת 1 שלובה בפעילות הנתבעת 2 ולכאורה עולה, כי ההפרדה ביניהן מלאכותית. כך, בעוד שהנתבעת 2 הינה שוכרת הנכס בו פועל המלון, הרי שהנתבעת 1 מפעילה את המלון וההכנסות המתקבלות מהמלון מועברות, בין היתר, לנתבעת 2 לצורך תשלום דמי השכירות (ראו את חקירתה הנגדית של הנתבעת 3, פרוטוקול מיום 7.7.18, עמ' 4). לא זאת אף זאת, נראה, כי גם הנתבעת 3 לא עשתה אבחנה של ממש בין החברות, כאשר לפרקים הוצאו חשבוניות בגין התשלומים לתובעת על שם הנתבעת 2 (ראו נספח י"א לבקשה). בשלב הדיון בבקשה לסעד זמני אין זה המקום לקבוע האם הונחה תשתית עובדתית מלאה לצורך הרמת מסך בין החברות, ואולם די, בשלב זה, בראיות שהוצגו, המצביעות לכאורה על טשטוש האבחנה בין החברות, כדי להקים עילת תביעה לכאורה גם כנגד הנתבעת 2.

שונים הם פני הדברים ביחס לנתבעת 3. לא מצאתי כי בשלב זה של הדיון, עלה בידי התובעת לבסס עילת תביעה לכאורה כנגד הנתבעת 3 מכוח הרמת מסך. כפי שכבר ציינתי, בשלב הדיון בבקשה לסעד זמני אין זה המקום לקבוע האם הונחה תשתית עובדתית מלאה לצורך הרמת מסך בין הנתבעים, ולפיכך זכאית התובעת לברר את הטענה בדבר הרמת מסך במסגרת ההליך העיקרי. אולם, בשלב זה, אין די בראיות שהוצגו על מנת להותיר את צו העיקול הזמני ביחס לנתבעת 3."

ביום 8.8.18 הגישה התובעת בקשה להרחבת צו עיקול, שבגדרה ביקשה כי צו העיקול שהוטל במסגרת ההחלטה מיום 17.7.18 יורחב ויחול גם על כספים שיגיעו בשלושת החודשים הקרובים לידי המחזיקים שנזכרו בבקשה המקורית, עליהם חל צו העיקול המקורי (הם מחזיקים 1-11 בבקשה להרחבת צו עיקול), וכן על מחזיקים נוספים, שלא נזכרו בבקשה המקורית (מחזיקים 12-18 בבקשה להרחבת צו עיקול). בבקשה צוין, כי על פי התשובות שהתקבלו עד כה מהמחזיקים שנזכרו בבקשה המקורית, צו העיקול תפס סכום השווה ל-10% לערך מסכום התביעה בלבד, כאשר לתובעת ידוע, כי המחזיקים שנזכרו בבקשה המקורית, וכן מחזיקים נוספים, מחזיקים עתה בידיהם כספים נוספים, שלא הוחזקו על ידם בעת שהוטל צו העיקול המקורי.

ביום 9.8.18 הורתה כב' הרשמת הבכירה אפרת רחלי מאירי, כך:

"תבהיר המבקשת מדוע המחזיקים הנוספים לא נכללו בבקשה המקורית אלא רק עתה, ולאחר שנקבע מועד לדיון."

בו ביום התקבלה בקשה מתוקנת להרחבת צו עיקול, במסגרתה הבהירה התובעת, כי בעוד שצו העיקול תפס סכום השווה ל-10% לערך מסכום התביעה בלבד, הרי שבדיון בבקשה לביטול העיקולים טענה המצהירה מטעם הנתבעות, כי העיקולים אמורים לתפוס סכום של כ-600 אלף ש"ח. התובעת ציינה, כי בירור שערכה העלה, כי חלק מהכספים אמורים להתקבל בידי המחזיקים לאחר שניתן צו העיקול וכי קיימים מחזיקים נוספים.

בו ביום הורתה כב' הרשמת הבכירה אפרת רחלי מאירי, כך:

"לאחר שעיינתי בהבהרת הבקשה להרחבת עיקולים, כמבוקש. הוראות החלטת כב' הרשמת הבכירה מיכל בר מיום 17.7.2008 יחולו גם ביחס למחזיקים 12-18."

ביום 13.8.18 הגישה התובעת בקשה להבהרה, שבגדרה התבקש בית המשפט להורות כי צו העיקול שניתן ביום 17.7.18 ביחס למחזיקים 1-11 יורחב לתקופה של שלושה חודשים. בו ביום התקבלה החלטת כב' הרשם הבכיר איתי רגב, בזו הלשון:

"הבקשה הועברה לעיוני במסגרת תורנות מחוזית.

אין דין עיקול זמני המוטל בבית המשפט, מכוח התקנות, כדין עיקול זמני על פי חוק ההוצאה לפועל. עיקול על פי החוק חל גם על כספים שהגיעו לידי המחזיק בפרק זמן של 90 יום לאחר המצאת הצו, בעוד שעיקול על פי התקנות לא חל כאמור.

תובהר, לפיכך, הבקשה להחלת העיקולים הזמניים גם ביחס לכספים שיגיעו למחזיקים בעתיד."

ביום 14.8.18 התקבלה הבהרה מטעם התובעת, שבגדרה נטען, כי כפי שהובהר בדיון בבקשה לביטול עיקולים, צפויים להתקבל אצל המחזיקים כספים שטרם הגיע מועד תשלומם לנתבעות. התובעת ביקשה, לפיכך, לתקן את בקשתה ולהורות על עיקול נכסים של הנתבעות אצל המחזיקים, לרבות כל חוב, בין אם הגיע מועד פירעונו ובין אם לאו, וכל זכות, בין אם הגיע מועד מימושה ובין אם לאו.

ביום 16.8.18 ניתנה החלטתו של כב' הרשם הבכיר איתי רגב, בזו הלשון:

"לשון התקנה ברורה, וצו העיקול ברור.

ככל שסבורה התובעת שהמחזיקים לא נתנו תשובה שלמה, נוכח ההגדרות שבתקנות, יש בידיה לפעול על פי זכותה שבדין להגשת בקשה לאישור עיקול."

ביום 19.8.18 התקבלה בקשה בהולה מטעם הנתבעות להתיר להן עיון בבקשה להרחבת צו עיקול, וזאת משנודע לנתבעות, כי הוטלו עיקולים נוספים לבקשת התובעת. בהחלטתי מאותו היום הורתי לתובעת להמציא לנתבעות את הבקשה להרחבת העיקולים וההחלטות שנתקבלו בקשר עמה, וזאת עד למחרת היום בשעה 13:00.

ביום 22.8.18 הגישו הנתבעות "בקשה בהולה נוספת לביטול צו עיקול זמני- פקיעת צו עיקול זמני", היא הבקשה שלפני. בבקשתן טוענות הנתבעות, כי נודע להן, מאת בנק אוצר החייל בע"מ, על הטלת עיקול זמני נוסף לבקשת התובעת, וזאת ככל הנראה בעקבות הבקשה החסויה שהגישה התובעת ביום 9.8.18. בבקשה נטען, כי התובעת הפרה את הוראות תקנה 367(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: התקנות), שעה שעד למועד הגשת הבקשה דנן, כלל לא העבירה לידי הנתבעות את צו העיקול שהוטל במסגרת ההחלטה מיום 9.8.18. נטען עוד, כי מלכתחילה הבקשה להרחבת עיקולים הינה בקשה פסולה, שכן כלל לא מוכר בתקנות הליך של הרחבת עיקול, וכי שומה היה על בית המשפט להתייחס לבקשה להרחבת עיקולים כאל בקשה נוספת להטלת עיקולים זמניים ולהורות על הפקדת ערבויות נוספות בהתאם, כתנאי למתן צווי העיקול. עוד נטען, כי כלל לא הוכחו המבחנים הנדרשים להרמת מסך כנגד הנתבעת 2, אשר הינה חברה המנהלת אולם אירועים עצמאי ומופרד בכל דרך ואופן מהנתבעת 1, כך שאין כל תקומה לעיקול שהוטל על חשבון הבנק של הנתבעת 2 בבנק אוצר החייל בע"מ.

אומר כבר עתה, כי הטענה לפיה שומה היה על בית המשפט להתייחס לבקשה להרחבת עיקולים כאל בקשה נוספת להטלת עיקולים זמניים ולהורות על הפקדת ערבויות נוספות בהתאם כתנאי למתן צווי העיקול, וכן הטענה כי כלל לא הוכחו המבחנים הנדרשים להרמת מסך כנגד הנתבעת 2, כך שאין כל תקומה לעיקול שהוטל על חשבון הבנק של הנתבעת 2, הינן טענות המכוונות נגד החלטת כב' הרשמת הבכירה אפרת רחלי מאירי מיום 9.8.18, וכנגד החלטתי מיום 7.8.18, בהתאמה, וככאלה מקומן במסגרת ערעור על אותן החלטות, ולא במסגרת בקשה לביטול עיקולים. משכך, אתייחס להלן אך לטענה כי צו העיקול מיום 9.8.18 פקע לאור אי קיום הוראת תקנה 367(ב) לתקנות.

2. טענות הצדדים לעניין פקיעת צו העיקול הזמני

הנתבעות טוענות, כי בכל הנוגע לבקשה להרחבת צו העיקול וההחלטה שנתקבלה בה לא בוצעה כלל המצאה כדין לידיהן. בנסיבות אלה, כך נטען, הרי שלא קוימה הוראת תקנה 367(ב) לתקנות בדבר המצאת העתק הבקשה והצו בתוך 3 ימים ומשכך הצו פקע כהוראת תקנה 370(3) לתקנות.

התובעת טוענת, כי בהתאם לתקנה 529 לתקנות, תקופת הפגרה אינה נכללת במניין הימים שנקבעו בתקנה 367(ב) לתקנות ומשכך לא חלף המועד למסירת הצו. לעניין זה מפנה התובעת לבר"ע 6524/07 חברת לווים הצפון בע"מ נ' יעיש פטיטו (29.7.07), שם נקבע כי לאור הוראת תקנה 529 לתקנות, תקופת הפגרה אינה נכללת במניין הימים שנקבעו בתקנה 367(ג) לתקנות, שלפיה ייקבע דיון בבקשה לביטול צו עיקול בתוך לא יאוחר משבעה ימים מיום הגשת הבקשה. נטען, כי מכל מקום, ביום 20.8.18 הומצא צו העיקול, כמו גם יתר המסמכים הרלבנטיים, לידי הנתבעות, בהתאם להחלטה מיום 19.8.18.

במענה לטענות התובעת טוענות הנתבעות, כי הבקשה להרחבת צו עיקול הינה בקשה חדשה לצו עיקול זמני, שעליה חלה הוראת תקנה 367(ב) לתקנות, וכי מאחר שהתובעת הפרה ברגל גסה את הוראת תקנה 367(ב) לתקנות, כי אז צו העיקול פקע מעצמו.

3. האמנם פקע צו העיקול הזמני

3.א. המסגרת הנורמטיבית

חובת המסירה של מסמכי העיקול במסירה אישית בתוך שלושה ימים קבועה בתקנה 367(ב) לתקנות. לפי תקנה 370(3) לתקנות, סעד זמני שניתן במעמד צד אחד יפקע, אם "לא הומצא למשיב במסירה אישית כאמור בתקנה 367(ב), זולת אם קבע בית המשפט אחרת מטעמים מיוחדים שיירשמו".

התכלית העומדת ביסוד החובה לבצע המצאה אישית של מסמכי העיקול בתוך תקופה קצרה של שלושה ימים, היא כפולה: "האחת - לאזן בין זכותו של מי שניתן, לטובתו, צו עיקול במעמד צד אחד ובין הפגיעה בזכויותיו הקניניות של מי שעוקלו נכסיו, ללא שנשמעו טיעוניו והשניה - לאפשר למי שעוקלו נכסיו, שלא בנוכחותו, לא רק לדעת על מתן הצו, אלא אף לדעת אם מולאו תנאיו ומכח אילו טענות ניתן הצו, על מנת שיוכל לפעול, במהירות (אם וככל שיחפוץ), לביטולו של הצו" (ראו ה"פ (מחוזי חי') 9051-09-09 Moriah United Corporation נ' בורקס (1.11.09). כן ראו: תא"ק (מחוזי חי') 18786-07-09 יאיר בן משה נ' כוכב ברקת בע"מ (10.7.11); ת"א (מחוזי ת"א) 34536-05-16 איזילי שרותי לוגיסטיקה בינלאומיים (ישראל) בע"מ נ' אופנת אגזוז בע"מ (4.1.17)).

הנה כי כן, שעה שמדובר בסעד זמני שניתן במעמד צד אחד, קיימת, כאמור לעיל, חשיבות רבה להקפדה פרוצדורלית ובכלל זה, על המצאת מסמכי העיקול במסירה אישית ובמועד. יחד עם זאת נפסק, כי לא כל פגם פרוצדורלי יביא לפקיעת הצו (ראו בע"מ 4808/04 פלונית נ' פלוני, פ"ד נט(3) 132 (2004)). עוד נקבע, כי צו עיקול זמני שלא הומצא כדין לפי תקנה 370(3) לתקנות אינו פוקע מאליו באופן אוטומטי, אלא פקיעתו או ביטולו כרוכים בהחלטת בית המשפט המצהירה על כך וחל על עניין זה עיקרון "הפקיעה היחסית", על משקל ה"בטלות יחסית" (ראו בש"א (י-ם) 3559/06 Tonedoor נ' יובנק בע"מ (17.12.06)).

לפי תקנה 370(3) לתקנות, לבית המשפט שיקול דעת שלא להורות על ביטול הצו שניתן ולא הומצא למשיב כדין "מטעמים מיוחדים שיירשמו". השיקולים הרלבנטיים כפי שהותוו בפסיקה הם הנסיבות שבעטיין לא בוצעה ההמצאה; מידת האיחור, השפעתו בנסיבות המקרה הנדון והאם נפגעה זכותו של המשיב כנגדו מופנה הצו להתגונן (ראו ת"א (חי') 47729-05-12 ששון נ' ענב - עפר ניקוז ובניה בע"מ (25.7.12)). ניתן להביא בחשבון גם שיקולים הנוגעים לסעד הזמני לגופו (ראו רע"א (מרכז) 19385-01-11 נאוי נ' אביעד תעשיות בטון בע"מ (23.1.11)).

3.ב. מן הכלל אל הפרט

בענייננו, החלטת כב' הרשמת אפרת רחלי מאירי מיום 9.8.18, שבגדרה הורחב צו העיקול, הפנתה להחלטתי מיום 17.7.18, בכל הנוגע לתנאי צו העיקול. במסגרת החלטתי האמורה, לא נקבע מועד מאוחר לביצוע הוראות תקנה 367(ב) לתקנות. לאור האמור, היה על התובעת להמציא לידי הנתבעות, במסירה אישית, את המסמכים המפורטים בתקנה בתוך שלושה ימים.

כאמור, התובעת טוענת כי לא חלף המועד למסירת הצו, וזאת מאחר שבהתאם לתקנה 529 לתקנות, ימי הפגרה אינם באים במניין הימים בכל הנוגע למועדים הנקובים בתקנות. אין לקבל טענה זו. כפי שנקבע בפסיקה, תכליתה המרכזית של הוראת תקנה 529 לתקנות היא לדחות את כל הפעולות הדיוניות השלובות עם עבודת בית המשפט ותפקודו. בהתאם לכך נקבע בפסיקה, כי הוראת תקנה 529 לתקנות תחול רק מקום שבו נדרשת מעורבות של בית המשפט בדרך של הגשת מסמך או הליך כלשהו, ולא מקום שבו הפעולה שאותה יש לבצע במסגרת זמן שנקבעה בהוראת דין נוגעת למישור היחסים שבין בעלי הדין בלבד, שאז יבואו ימי הפגרה במניין הימים (ראו בר"מ 7689/13 מינהל מקרקעי ישראל נ' דהאן, פסקה 15 (29.6.2014); ע"א 2954/17 דוד דוידוביץ נ' עו"ד רונן מטרי ואיל רוזובסקי (5.2.18)). בענייננו, הדרישה להמצאת מסמכי העיקול לידי הנתבע בתוך שלושה ימים, כנקוב בתקנה 367(ב) לתקנות, נוגעת למישור היחסים שבין בעלי הדין בלבד. אשר על כן, ימי הפגרה באים במניין התקופה הנקובה בהוראת תקנה 367(ב) לתקנות.

הנה כי כן, יש ממש בטענת הנתבעות כי הבקשה להרחבת עיקולים וההחלטה שניתנה בקשר עמה לא הומצאו לידיהן במועדים הנקובים בתקנות. עם זאת, סבורני כי נסיבות המקרה שבפניי אינן מצדיקות קביעה כי צו העיקול פקע, ומכל מקום מקימות הן טעם מיוחד המצדיק קביעה בדבר אי פקיעת צו העיקול בהתאם לתקנה 370(3) לתקנות.

ודוק. כפי שצוין לעיל, הוראת התקנות באשר למועד בו יש להמציא את צו העיקול לצד שכנגד נועדה להגן על הצד שכנגד ולאפשר לו להגיש בקשה לביטול העיקול ובכך למנוע פגיעה בקניינו. אלא שבענייננו, צו העיקול הראשון ניתן ביום 17.7.18 ודיון בבקשה לביטולו התקיים ביום 7.8.18. כאמור, במסגרת החלטתי מיום 7.8.18 מצאתי כי יש להותיר את צו העיקול על כנו בכל הנוגע לנתבעות 1-2, וזאת משהגעתי לכלל מסקנה, כי עלה בידי התובעת להוכיח קיומה לכאורה של עילת תביעה כנגד הנתבעות 1-2, כי הוכחו קשיי פירעון של הנתבעות 1-2, וכי הוכח בפני חשש סביר לכך שהתובעת תסבול הכבדה יתרה בעתיד אם יינתן לזכותה פסק דין ללא צו עיקול זמני שיבטיח את ביצועו. מאחר שמצאתי כי אין לקבל את טענת הנתבעות לפיה יש להורות על ביטול העיקול, הרי שהטעמים שבבסיס הדרישה בנוגע למועד ההמצאה אינם רלוונטיים לענייננו. בנסיבות אלו, גם אם הייתי מקבלת את טענת הנתבעות כי צו העיקול פקע, הרי שהייתה פתוחה בפני התובעת הדרך להגיש בקשה חדשה לצו עיקול, אשר לאור המפורט לעיל, הייתה מתקבלת. במצב דברים זה, אין כל תוחלת בביטול הצו.

בנסיבות אלה, איני מקבלת את טענת הנתבעות, כי צו העיקול פקע מחמת שלא הומצא להן במסירה אישית במועדים הקבועים בתקנות.

4. סוף דבר

לאור האמור לעיל, הבקשה לביטול צו העיקול נדחית.

כאמור, התנהלות התובעת אשר לא המציאה את צו העיקול בהתאם לתקנות אינה מקובלת על בית המשפט. בנסיבות אלו, ועל אף שמצאתי לדחות את הבקשה, אין צו להוצאות.

אציין, כי ככל שהנתבעות מעוניינות בביטול צו העיקול שהוטל על חשבון הבנק של הנתבעת 2 המתנהל בבנק אוצר החייל, פתוחה בפניהן הדרך להציע נכס/כספים לצורך המרת העיקול האמור.

ניתנה היום, י"ז אלול תשע"ח, 28 אוגוסט 2018, בהעדר הצדדים.