המבקש הגיש בקשה לעיכוב ביצוע ולביטול צו הריסה מנהלי שניתן בתאריך 6.8.2018 בקשר לעבודות בניה בחלקה 49 גוש 18566 בטמרה (להלן – "צו ההריסה" ו-"החלקה" בהתאמה).

העבודות נשוא צו ההריסה כוללות הכשרת קרקע בשטח של כ-570 מ"ר, יציקת שתי רצפות בטון מצפון ומדרום לחלקה, בניית סככה בשטח של כ-100 מ"ר בשטח הרצפה הדרומית, בניית מבנה מאיסקורית בשטח של כ-140 מ"ר בשטח הרצפה הצפונית, ובניית מבנה בשטח של כ-15 מ"ר בצמוד למבנה הצפוני (להלן – "העבודות"). עבודות אלו בוצעו ללא היתר.

הבקשה נדחתה מהנימוקים שפורטו בהחלטתי מיום 27.8.2018, ומבלי להידרש לתגובה מטעם המשיבה ומבלי לקיים דיון במעמד הצדדים, וזאת לאחר ששוכנעתי כי המבקש לא הצביע על נימוק המצדיק היעתרות לבקשה.

על ההחלטה הנ"ל הוגש ערעור מטעם המבקש לבית המשפט המחוזי בחיפה (בתיק עפמ"ק 57299-08-18) אשר הורה על החזרת הדיון לבית משפט זה לשם הכרעה בבקשה לאחר קיום דיון בה במעמד הצדדים ומבלי להביע עמדה בקשר לסיכויי הבקשה.

בהתאם להחלטת בית המשפט המחוזי התקיים דיון במעמד הצדדים לאחר שהמשיבה הקדימה הגשת תגובה מטעמה בה התנגדה לבקשה. הדיון התמקד בשתי טענות מרכזיות של המבקש כנגד צו ההריסה: האחת, הועלתה כטענה מקדמית ונסבה על שאלת ההיוועצות טרם הוצאת צו
ההריסה – וטענה זו נדחתה בדיון. הטענה השנייה התמקדה בעובדה כי צו ההריסה אינו מתייחס כלל לשאלת האכלוס – היא הטענה שעומדת בבסיס החלטה זו.

לעניין זה טען ב"כ המבקש כי אי התייחסות צו ההריסה לשאלת האכלוס מהווה פגם מהותי המצדיק את ביטולו, ולצורך כך הפנה להחלטתו של כב' השופט א' אליקים בתיק עפ"א 10459-08-18 זוהר נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז צפון, מיום 18.11.2018 (להלן – "עניין זוהר").

לעומת זאת, ב"כ המשיבה טען כי לא נפל פגם כלשהו בצו ההריסה, ואילו ההתייחסות לשאלת האכלוס אינה רלוונטית למקרה דנן משום שלא מדובר בעבודות המתייחסות למבנה המשמש למגורים.

אקדים לומר, כי לאחר ששמעתי טענות הצדדים ולאחר שעיינתי בהחלטה שניתנה בעניין זוהר שוכנעתי לדחות את עמדת המבקש וכפועל יוצא מכך לדחות את הבקשה.

סעיף 221 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן – "החוק") קובע כדלקמן:

"ראה מנהל היחידה הארצית לאכיפה, יושב ראש ועדה מקומית או מהנדס הוועדה, על יסוד תצהיר שהגיש לו מפקח כאמור בסעיף קטן (ב), כי בוצעה עבודה אסורה, רשאי הוא לצוות בכתב על הריסת העבודה האסורה (בפרק זה – צו הריסה מינהלי), ובלבד שבמועד הגשת התצהיר לא הסתיימה העבודה האסורה או שלא חלפו יותר משישה חודשים מיום שהסתיימה, ולעניין עבודה אסורה לגבי בית מגורים – בית המגורים לא אוכלס או שלא חלפו יותר מ-30 ימים מהיום שאוכלס; צו הריסה מינהלי יכול שיכלול גם הוראות בדבר הפסקת שימוש אסור".

מלשון הסעיף אנו למדים, כי אם התברר כי בוצעה עבודה אסורה רשאי הגורם המוסמך לכך לצוות על הריסתה כל עוד העבודה לא הסתיימה או לא חלפו יותר מ-6 חודשים מעת שהסתיימה. לעומת זאת, שאלת האכלוס רלוונטית רק למקרה בו מדובר בעבודה אסורה המתייחסת בית למגורים.

ולענייננו - בצו ההריסה וביתר המסמכים ששימשו להוצאתו צוין בצורה מפורשת כי העבודות טרם הסתיימו ולא חלפו 6 חודשים מיום שהסתיימו, והמבקש אינו חולק על כך ולא העלה בנדון טענה כלשהי אשר סותרת נתון זה.

אשר לשאלת האכלוס – לפי סעיף 221 לחוק, ההתייחסות לשאלת האכלוס רלוונטית מקום בו מדובר במבנה המשמש או מיועד למגורים, ולא זה המצב במקרה דנן. ויובהר, המבקש אינו טוען בבקשה או בתצהיר מטעמו כי העבודות מתייחסות לבית למגורים. גם הסכם השכירות שצורף מטעמו מאוחר יותר מלמד כי החלקה הושכרה למבקש למטרה מסחרית לניהול עסק של פירות וירקות (או כל עסק חוקי אחר). ובנוסף, אופי העבודות המתוארות בצו ההריסה ובמסמכים שנערכו טרם הוצאתו מתיישב עם המסקנה כי לא מדובר בבניית בית למגורים, ואילו התמונות שצולמו בידי המפקח בעקבות הביקור בחלקה (טרם הוצאת צו ההריסה) מצביעות בבירור על כך כי לא מדובר בבית למגורים.

מאחר שאין מחלוקת כי העבודות אינן קשורות בבניית בית למגורים, הרי שלא הייתה כל חובה להתייחס בצו ההריסה לשאלת האכלוס.

ויודגש, איני רואה סתירה בין התוצאה אליה הגעתי לבין מה שנקבע בעניין זוהר, שכן ההחלטה בעניין זוהר נסבה על החובה להתייחס לשאלת האכלוס כאשר מדובר בבית למגורים – ואין זה המקרה שבפניי.

אשר על כן, אני דוחה את טענת המבקש לגבי 'הפגם' המתייחס לשאלת האכלוס.

לסיום, אני דוחה את הבקשה לביטול או לעיכוב צו ההריסה.

המבקש יישא בהוצאות המשיבה בסך של 2,000 ₪ אשר ישולמו תוך 30 ימים מיום המצאת ההחלטה.

המזכירות תמציא עותק ההחלטה לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, ח' אייר תשע"ט, 13 מאי 2019, בהעדר הצדדים.