1. התובעת, נתינת הפיליפינים, עבדה אצל הנתבעת כמטפלת סיעודית, במשך מספר שנים עד התפטרותה.

לאחר התפטרותה הוגשה התביעה שבפנינו, לשכר עבודה אחרון, פדיון הבראה, פדיון חופשה, דמי חגים ודמי גמולים לפנסיה.

2. רקע עובדתי

א. התובעת הועסקה על ידי הנתבעת כמטפלת סיעודית עד לסיום עבודתה, לאחר שהתפטרה ביום 31.7.18.

הצדדים חלוקים בשאלה אם התובעת החלה לעבוד אצל הנתבעת ביום 10.4.13 או ביום 1.1.15.

ב. במסגרת עבודתה, התובעת התגוררה בביתה של הנתבעת.

ג. ביום 12.6.18 התובעת מסרה לבתה של הנתבעת, גב' רות גנוסר, מכתב התפטרות בו נכתב כך (נספח 1 לכתב התביעה; הטעויות במקור – ד.ו.):

Dear Madam Ruth Ginosar,

Please be inporm that me Gemma E. Ramirez your caregiver from April 10, 2013 up to the present to tender my resignation to my work effective today July 31, 2018. I decided to go home for good to take care op my old parents and my only child that needs my guidance.

I appreciated very much your effort to pight for me getting working visa even though not succeeded. Thanks any how giving me to work to take care of your mother Lea. Hoping for your consideration to get all my benefits according to Israeli Law..."

בתה של הנתבעת, גב' רות גנוסר חתמה בשולי המכתב.

ד. ביום 5.7.18 ב"כ התובעת שלח מכתב התראה בטרם נקיטת הליכים משפטיים (נספח ב' לכתב התביעה). גם במכתב זה צוין כי התובעת עובדת עד לתאריך 31.7.18.

ה. ביום 28.8.18 הוגשה תובענה זו לבית הדין.

3. ההליך

א. עם הגשת התביעה לבית הדין, התובעת הגישה בקשה לגביית עדותה בהליך עדות מוקדמת. הבקשה התקבלה וביום 23.10.18 התקיים דיון בפני כב' הרשמת חבקין, אליו התייצבה רק התובעת. לאחר מכן התובעת הגישה בקשה שניה לגביית עדותה כעדות מוקדמת, וזו נקבעה ליום 6.1.19.

ב. במועד שנקבע לגביית העדות המוקדמת, הנתבעת הגישה כתב הגנה, במסגרתו טענה שעל פי ההסכמות עם התובעת, היא שילמה את שכרה ברוטו בערכי נטו במזומן, כך שלא הועברו ניכויים בגינה לרשויות הרלוונטיות. בנוסף נטענה טענת קיזוז בגין ביטוח רפואי, דמי כלכלה ומגורים אותם הנתבעת היתה רשאית לקזז משכרה של התובעת. הנתבעת גם ביקשה לקזז תשלומים ששילמה ביתר בגין חצי יום חופשה בו התובעת ניקתה את דירת הבת, גב' רות גנוסר, וקיבלה תשלום נפרד בגינו. עוד ביקשה הנתבעת לקבל החזר בסך 10,000 ₪ הלוואה שנתנה לתובעת, לבקשתה.

ג. לאור סימני שאלה שהתעוררו ביחס לאימות כדין של תצהיר התובעת, נקבע דיון נוסף לגביית עדותה. בסופו של יום, התובעת נחקרה בחקירה נגדית על תצהירה ביום 11.2.19.

ד. בישיבת ההוכחות העידו מטעם הנתבעת בתה – גב' רות גנוסר ונכדה – מר מורן גנוסר.

בהתייחס לעדות בתה של הנתבעת - הנתבעת אישרה שהיא טיפלה בענייניה של התובעת (ר' למשל עמוד 32 שורות 1 -2). נוכח ההתרשמות מרהיטות עדות בתה של הנתבעת ובשים לב למעורבותה בהעסקתה של התובעת (לרבות העובדה שחתמה על מכתב ההתפטרות של התובעת), לא מצאנו פסול בכך שהנתבעת עצמה (שהיא ילידת 1926) לא העידה בהליך.

4. להלן תמצית טענות הצדדים:

א. לטענת התובעת, כיוון שהנתבעת לא העידה, אלא בני משפחה שלא היו אמונים על היבטי העסקתה, מדובר בעדות מפי השמועה. בנוסף, לא הוכח שהנתבעת אינה כשירה למתן עדות ועל כן יש לקבל את גרסתה בכל הנקודות שבמחלוקת. ביחס לסכומים שנתבעו, נטען כי התובעת העידה באופן עקבי לעומת סתירות שנפלו בעדות בתה של הנתבעת. על כן יש לקבל את התביעה במלואה ואף לדחות את טענות הקיזוז, אשר לא הועלו בזמן אמת.

ב. לגרסת הנתבעת, התובעת היא שדרשה מפורשות לקבל את שכרה במזומן, כך שיכלול את כל ההפרשות המגיעות לזכותה. ביחס למועד תחילת העבודה נטען שהתובעת לא הצליחה להוכיחו. הנתבעת חזרה על טענות הקיזוז וטענה שהתובעת קיבלה שכר מינימום המגיע בגין משרה מלאה עבור משרה חלקית בת מספר שעות מידי יום, כי התגוררה בבית הנתבעת תוך שהנתבעת נשאה בתשלומי האינטרנט והכבלים וכן בתשלומי הביטוח הרפואי והכלכלה של התובעת, ואף נתנה לה הלוואה של 10,000 ₪.

דיון והכרעה

5. על מנת להכריע בשאלה מה הסכומים להם התובעת זכאית, יש ראשית לבחון את היקף משרתה.

6. התובעת לא פרטה בכתב התביעה מה הייתה מתכונת העסקתה ולא מסרה גירסה בעניין זה. על פי גרסת הנתבעת, התובעת עבדה כשש שעות ביום.

7. לגבי עדות התובעת, יש לציין כי מאחר שלא העידה בפני המותב הח"מ (כיוון שביקשה שעדותה תיגבה בעדות מוקדמת), לא התאפשר למותב להתרשם מכנות עדותה ולא נוכל לקבוע דבר לגבי מהימנות עדות זו. עם זאת, בנסיבות בהן התובעת לא יצאה את ישראל לאחר שהעידה בעדות מוקדמת, אנו סבורים כי עניין זה יש לזקוף לחובתה. לכך יש להוסיף כי מעדות התובעת עולה כי היא שוהה בישראל משנת 2004 ומעולם לא קיבלה היתר לעבודה בישראל, בסיעוד או אחר (עמוד 18 שורה 12). כלומר, במועד בו התפטרה מעבודתה אצל הנתבעת - לכאורה כיוון שהנתבעת לא הסדירה את אשרת העבודה שלה (כפי שצוין במכתב ההתפטרות), מתעורר ספק משמעותי אם ניתן היה להסדיר זאת, נוכח מעמדה של התובעת בישראל. בנוסף עולה ספק אם צוינה במכתב הסיבה האמיתית להתפטרות.

8. זאת ועוד – התובעת העידה שעד תחילת ינואר 2017 קיבלה שכר בסך 3,700 ₪ ולאחר מכן הוא הועלה ל – 5,000 ₪ (עמוד 21, שורה 1). כיוון שבשלב זה, התובעת עבדה בישראל קרוב לעשור (עמוד 17 שורה 22), אין זה סביר בעינינו כי התובעת הסכימה לקבל שכר הנמוך משכר מינימום בגין עבודה במשרה מלאה.

בכך חיזוק לגרסת הנתבעת לגבי היקף עבודתה של התובעת אצלה.

9. המסקנה שלעיל מתיישבת גם עם עדות בתה של הנתבעת, לפיה התובעת היתה מודעת לזכויותיה. בלשונה של בתה של הנתבעת: "היא הגיעה לאמא ואמרה לה 'כך וכך אני רוצה כסף, ככה וככה' ואמא הייתה זקוקה לזה והיינו, ואז, אז קיבלנו את כל מה שהיא אמרה... היא ידעה את דיני העבודה, מה שאנחנו לא היינו, ידענו, אנחנו היינו מאוד מאוד... בורים, והיא אמרה 'צריך ככה, צריך ככה, צריך ככה וצריך ככה', אז נתנו לה ככה וככה וככה וככה. אני, זה, זה תום לב, זה תום לב, לא ידענו אחרת, זה מה שהיא צריך, לקבל X... והיא קיבלה X (עמוד 37 החל משורה 25).

10. לאור כל האמור, מתקבלת גרסת הנתבעת, עליה העידה בתה של הנתבעת בקשר להיקף המשרה של התובעת (עמוד 40 שורה 16).

בהתאם, נקבע כי התובעת עבדה בהיקף של 85% משרה ( 36/42.5 ש"ש במשרה מלאה).

11. סוגיה נוספת שיש להכריע בה כעניין מקדמי היא מתי התובעת החלה לעבוד אצל הנתבעת.

כפי שצוין לעיל, התובעת טענה שהחלה עבודתה אצל הנתבעת בשנת 2013 ואילו הנתבעת טענה כי תחילת יחסי העבודה היתה בשנת 2015.

נקודת המוצא היא בהוראות חוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), התשס"ב-2002, הקובע כי על המעסיק למסור לעובד הודעה על תנאי העסקתו. בסעיף 5א לחוק נקבע שאי מסירת הודעה מעבירה את הנטל אל המעסיק להוכיח את התנאים השנויים במחלוקת.

נוכח החסר הראייתי משני הצדדים, בשים לב לנטל שעל המעסיק בעניין זה ובשים לב לעובדה כי בכתב ההגנה (סעיף 22) צוין כי התובעת דרשה לקבל את התשלומים המגיעים לה במזומן "במשך למעלה מחמש שנים" , יש לקבל את גרסת התובעת לגבי משך העבודה ומועד תחילתה.

12. בסעיפים הבאים נדון בזכויות הכספיות של התובעת, כאשר בסופו של הדיון בנושאים אלה, נדון בטענות הקיזוז מטעם הנתבעת.

פדיון הבראה

13. לפי גרסת התובעת, מאחר שהפעם האחרונה בה שולמו לה דמי הבראה היתה באפריל 2017, עומדת לזכותה יתרה בסך 3,464 ₪ (בגין 9.16 ימים, מאפריל 2017 עד יולי 2018).

לטענת הנתבעת, היא שילמה לתובעת דמי הבראה בגין שנת 2017 עוד בחודש אוגוסט 2017 (ר' נספח ו' לתצהיר מטעם הנתבעת) ולכן נותרה חייבת דמי הבראה בגין שנת 2018, בסך 817.98 ₪.

14. התובעת אישרה בחקירתה הנגדית שהיא קיבלה דמי הבראה בחודש אוגוסט 2017 (עמוד 22 שורה 25; בשונה מעדותה בתצהיר, בו נטען שקיבלה דמי הבראה באפריל 2017). עדות זו גם עולה בקנה אחד עם נספח ו' לתצהיר בתה של הנתבעת ועם גרסת הנתבעת לפיה שילמה את דמי ההבראה בחודש אוגוסט 2017. גם עדות התובעת לפיה לא קיבלה דמי הבראה בגין שנת 2018 בלבד מחזקת את גרסת הנתבעת.

אשר על כן, מתקבלת גרסת הנתבעת לפיה התובעת זכאית לפדיון הבראה רק בגין שנת 2018.

15. בהתאם לקביעה לגבי היקף העבודה של התובעת, היא זכאית לפדיון חופשה בסך 1,312 ₪ (7 ימים*7 חודשים/ 12*378 ₪*0.85).

פדיון חופשה

16. לטענת התובעת, היא לא יצאה לחופשה בפועל מאז אפריל 2017 ועל כן היא זכאית לפדיון חופשה בסך 4,028 ₪ בגין 19 ימי חופשה.

לטענת הנתבעת, היא שילמה לתובעת דמי חופשה באוגוסט 2017 בגין שנת 2017, ועל כן נותר חוב פדיון חופשה רק בגין שנת 2018.

17. לפי הפסיקה, הנטל להוכחת יתרת ימי חופשה, תשלום דמי חופשה או פדיון חופשה מוטל על הנתבעת (דב"ע לא/3-22 ציק ליפוט – קסטנר, פד"ע ג 215 ((1972).

מעדות בתה של הנתבעת עולה כי התובעת ניצלה חופשה בפועל, אך הנתבעת לא עמדה על רישום ההעדרוית. על פי עדות זו - "היא לא הייתה בבית... היא לא הייתה בכלל, יצאה. אז אני הייתי מאוד טובה ומאוד נחמדה ולא ספרתי את הימים ולא ספרתי לה מתי היא הולכת לכנסיה ומתי היא הולכת להיפגש עם חברים כל עוד אמא הייתה (לא ברור), וברגע שהיא התחילה להגזים וכל זה אז אמרתי לה.. (עמוד 50 החל משורה 27). עם זאת, מנספח ו' לתצהיר מטעם הנתבעת עולה כי באוגוסט 2017 הנתבעת שילמה לתובעת דמי חופשה.

ראוי לציין כי עדות התובעת בעניין החופשה לא היתה עקבית. במקום אחד העידה שלא הפחיתה את התשלום שקיבלה באוגוסט 2017 בגין חופשה, כיוון שלטענתה לא שילמו לה על אף יום חופש (עמוד 23 שורה 5), אך בהמשך העידה שיצאה לחופשה על מנת ללכת לכנסיה (עמוד 23 שורה 10). כמו כן, התובעת העידה ש"זה לא באותו החודש. כשיש להם כסף הם נותנים לי. עד שיסיימו את כל מה שחייבים לי (עמוד 25 שורה 26). מכאן נובע שהתאפשר לתובעת לנצל ימי חופשה בתשלום במהלך העבודה והתשלום שקיבלה מהנתבעת היה בגין דמי חופשה.

אמנם בתה של הנתבעת אישרה שלא נערך רישום של ההעדרויות (עמוד 51 שורה 1), אך בנסיבות בהן הוצג רישום חלקי של תשלום דמי חופשה, כאשר עדותה של התובעת לא היתה עקבית ובחלקה אף תמכה בגרסת הנתבעת, ומדובר בהעסקה במשק בית ולא במפעל המעסיק מספר רב של עובדים, מצאנו שיש לקבל את גרסת הנתבעת בנושא החופשה.

כלומר, התשלום שהתובעת קיבלה בחודש אוגוסט 2017 משקף את זכאותה לגמי חופשה עד מועד זה. על כן נותר לבחון רק את פדיון חופשה שנצברה לזכותה מספטמבר 2017 ועד יולי 2018.

18. נוכח הקביעות לגבי ותקה של התובעת בעבודה, שנת 2018 היתה שנת העבודה החמישית. בגין התקופה שמספטמבר 2017 עד יולי 2018 (11 חודשים), התובעת היתה זכאית ל – 13 ימי חופשה (לפי הדין, יום חופשה אינו בא במנין). בהתאם להיקף משרתה של התובעת, התובעת זכאית לפדיון חופשה בסך 1,952 ש"ח על פי החישוב הבא:

5,300 ₪ לחלק ל – 30 ימים בחודש וכפול 13 ימי חופשה (קלנדריים), בשיעור 85% משרה.

דמי חגים

19. לטענת התובעת, היא זכאית ל -8,442 ₪ בגין דמי חגים, וזאת על יסוד טענה שעבדה כ-5 ימי חג בשנה, ללא קבלת תמורה מתאימה.

לטענת הנתבעת, התביעה ברכיב זה אינה מפורטת. דמי החגים שולמו לתובעת במרוכז עד לחודש אוגוסט 2017, כך שלכל היותר התובעת זכאית לדמי חגים בגין שנת 2018 בלבד.

20. דרך כלל דמי חגים משולמים לעובד בשכר, בגין היעדרותו מהעבודה בגין חגים. אין חולק שהתובעת קיבלה משכורת חודשית, כך שאין זה המקרה. לפיכך על התובעת להוכיח מהם ימי החג בהם עבדה ובגינם היא זכאית לתוספת לשכרה.

21. התובעת לא הצביעה על חגים בהם עבדה לטענתה, אך אישרה בעדותה שלא הפחיתה מתביעתה ימי החג בהם לא עבדה (עמוד 23 שורה 24). גם אין בעדות התובעת התייחסות לעולה מנספח ו' לתצהיר הנתבעת, לפיו שולמו לה דמי חג בגין שנת 2017, ולטענתה לא קיבלה דמי חגים כלל (עמוד 23 שורה 21). מעבר לכך, מאחר שהתובעת נשארה בסופו של יום בישראל, היא יכלה לבקש להשלים את עדותה גם בהתייחס לנספחים שהוצגו על ידי הנתבעת. משלא עשתה כן, גם עניין זה שוקל לחובתה.

22. לאור כל האמור לעיל וההסתייגויות מעדותה של התובעת, יש לקבל את גרסת הנתבעת לפיה התשלום באוגוסט 2017 כלל גם תשלום בגין דמי חגים.

אשר לעבודה בימי חג שחלו בשנת 2018, התובעת לא הוכיחה באילו חגים עבדה ועל כן דין התביעה ברכיב זה להידחות.

ביטוח פנסיוני – חלק מעסיק בתגמולים ובפיצויים

23. אין חולק שהתובעת לא בוטחה בביטוח פנסיוני.

לטענת הנתבעת, היא סיכמה עם התובעת כי שכרה יכלול בתוכו את ההפרשות הפנסיוניות ולכן היא אינה חייבת לה דבר.

24. כפי שצוין לעיל, על פי הוראות חוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), התשס"ב-2002, אי מסירת הודעה מעבירה את הנטל אל המעסיק להוכיח את התנאים השנויים במחלוקת.

מצד הנתבעת אין כל ראיה לכך שהוסכם על שכר כולל את ההפרשות לפנסיה. בנוסף, עדות התובעת לפיה היתה תקופה בה השתכרה רק 3,700 ₪ (התומכת בגרסת הנתבעת לגבי היקף המשרה) תומכת יותר במסקנה לפיה השכר לא כלל תוספות שהן, בכלל זה גם לא את חלק המעסיק בפנסיה.

25. לאור האמור לעיל, יש לקבל עקרונית את התביעה, אך זאת בהתאם לשכר שבו התובעת נקבה בעדותה. היינו 3,700 ₪ עד ינואר 2017 ו -5,000 ₪ מפברואר 2017 ועד סיום עבודתה (עמוד 21 לפרוטוקול). מעבר להערה זו, חישובי התובעת תואמים את הוראות הדין (בנושא שיעור ההפרשות וגם ביחס לתביעת חלק הפיצויים, שכן אין מדובר בנסיבות בהן יש מקום לשלול את פיצויי הפיטורים).

בהתאם, התובעת זכאית לחלק המעסיק בפנסיה (תגמולים ופיצויים), בסך 28,742 ש"ח וזאת על פי החישוב הבא:

999 ₪ בגין 2.7 חודשי עבודה בשנת 2013 (לאחר ששה חודשי עבודה ראשונים) כפול 10% הפרשה משכר של 3,700 ₪; ועוד -

13,320 ₪ בגין 30 חודשים (1.1.2014 עד 30.6.2016) כפול 12% הפרשה משכר של 3,700 ₪; ועוד -

3,173 ₪ בגין 7 חודשים (1.7.2016 עד 31.1.2017) כפול 12.5% הפרשה משכר של 3,700 ₪; ועוד -

11,520 ₪ בגין 18 חודשים 01.2.2017 עד 31.7.2018) כפול 12.5% הפרשה משכר של 5,000 ₪.

26. התביעה לשכר יולי 2018 – אין חולק שהתובעת לא קיבלה את השכר האחרון. כפי שיפרוט להלן, מאחר שטענות הקיזוז נדחות, על הנתבעת לשלם לתובעת שכר חודש יולי 2018 בסך 5,300 ₪.

טענות קיזוז מטעם הנתבעת

27. לטענת הנתבעת, במהלך תקופת עבודתה של התובעת היא לא ניכתה את הניכויים המותרים על פי דין של מגורים, דמי כלכלה, הוצאות בריאות ונלוות. עוד טענה כי התובעת עבדה פעם בשבוע בניקיון ביתה של רות, בתה של הנתבעת והעדה מטעמה, וכי בזמן זה לא השגיחה על הנתבעת ועל כן יש להפחית שכר של חצי יום בשבוע בהתאם לתחשיב שצרפה. יתרה מכך, מאחר שהנתבעת שילמה לתובעת את שכרה בערכי נטו ולא ברוטו, הרי שעל התובעת להשיב לנתבעת את ההפרש שהיה על הנתבעת להעביר לרשויות. עוד לכך נטען כי על התובעת להשיב את הסכומים שקיבלה בגין עבודה בימי השבת בהם לא עבדה בפועל.

28. כפי שיפורט להלן, לא מצאנו שמתקיימות נסיבות המצדיקות את קבלת טענות הקיזוז מטעם הנתבעת.

29. את הטענות לגבי קיזוז חצי יום בו התובעת עסקה בניקיון ביתה של בתה של הנתבעת יש לדחות, מאחר שאין מדובר בקיזוז המשקף את הסכמת הצדדים מזמן אמת. בעניין זה נפסק כי "המעסיק אינו רשאי, כתגובה להגשת תביעה נגדו לתשלום זכויות אחרות המגיעות לעובד על פי חוק לטעון כי הוא זכאי לקיזוז תשלומים ששולמו לעובד מעבר למגיע על פי הדין במהלך תקופת העבודה" (ע"ע (ארצי) 24946-09-14 ריאן זינאת – איי אס אס אשמורת בע"מ 4.8.2016; ר' גם: ע"ע (ארצי) 33791-11-10 נובכוב – ר.צ פלסט בע"מ 24.5.2012).

30. צודקת הנתבעת כי המעסיק רשאי לנכות משכרו של העובד הזר הוצאות שהוציא בגין מגורים, ביטוח בריאות והוצאות נלוות (תקנות עובדים זרים (שיעור ניכויים מהשכר בעד מגורים הולמים, תש"ס-2000; תקנות העובדים הזרים (שיעור ניכויים מהשכר בעד ביטוח רפואי), התשס"ב-2001). יחד עם זאת, מדובר על ניכויים המותרים לביצוע בתנאי שניתנה הודעה מראש לעובד על הכוונה לבצע את הניכוי, תוך שהניכוי בוצע ב"זמן אמת" והוא אינו סותר את הוראת סעיף 3 לחוק הגנת השכר, תשי"ח -1958. ר' לעניין זה הנפסק בע"ע (ארצי) 60487-01-16 FLORES - עזבון המנוח יוסף רוזנברג (9.2.17)).

משלא הוצגה כל ראיה להסכמה לביצוע הניכויים שהנתבעת מבקשת כיום לנכות, אין מקום להתירם בדרך של קיזוז מזכויות מגן להן התובעת זכאית.

31. הטענה להלוואה שניתנה לתובעת אינה נתמכת בכל ראיה. על כן לא מצאנו לקבלה.

32. כפי שצוין לעיל בדיון בזכאות לדמי גמולים לפנסיה, אין כל ראיה התומכת בגרסת הנתבעת לפיה הוסכם על תשלום שכר בנטו. גם אין עיגון משפטי לטענת קיזוז סכומים שהיה על התובעת לשלם לרשויות, כיוון שבכל מקרה, אין מדובר בסכומים המגיעים לנתבעת. על כן גם הטענה לקיזוז המבוסס על פער בין שכר נטו לשכר ברוטו, דינה להידחות.

סוף דבר

33. התביעה מתקבלת בעיקרה ועל הנתבעת לשלם לתובעת את הסכומים הבאים:

א. שכר עבודה בגין חודש יולי 2018 בסך 5,300 ₪;

ב. פדיון הבראה בסך 1,312 ₪;

ג. פדיון חופשה בסך 1,952 ₪;

הסכומים המפורטים לעיל יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.8.18 ועד למועד התשלום בפועל.

ד. פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה בסך 28,742 ש"ח ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מאמצע התקופה המזכה (15.11.15) ועד התשלום בפועל.

בנסיבות בהן התביעה התקבלה בחלקה ובשים לב לעובדה כי לבקשת התובעת (שלא עזבה בסופו של יום את ישראל), הוקדשו לתובענה מספר דיונים, כל צד ישא בהוצאותיו.

ניתן היום, ט' שבט תשפ"ב, (11 ינואר 2022), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.