ניתן ביום 14 יולי 2020

פסק דין

השופטת לאה גליקסמן

1. הערעור שלפנינו סב על החלטת רשמת בית דין זה, השופטת אפרת קוקה, מיום 7.8.2019 (ע"ע 33210-11-18) (להלן – ההחלטה), במסגרתה התקבלה בקשת המשיבה, גב' ויקטוריה רוזן (להלן – העובדת), להאריך את המועד להגשת הערעור על פסק דינו החלקי של בית הדין האזורי לעבודה תל-אביב שניתן ביום 7.3.2018 (השופטת אסנת רובוביץ- ברכש ונציגי הציבור מרדכי נגד ואבי ענתבי; סע"ש
   53242-11-15) (להלן – פסק הדין החלקי), המתייחס לחלק מרכיבי תביעתה של העובדת. ממילא, כך לפי ההחלטה, נדחתה בקשת המערערת, חברת טנדר לאבינג קאר בע"מ (להלן – טנדר לאבינג) למחיקה על הסף של רכיבי הערעור, שהמועד להגשת ערעור לגביהם חלף. כאמור, הרשמת קיבלה את בקשת העובדת להארכת המועד להגשת הערעור באשר לרכיבים שנידונו בפסק הדין החלקי, אך זאת תוך חיובה בהוצאות לטובת טנדר לאבינג בסך 2,000 ₪.

רקע

1. טנדר לאבינג מפעילה מוסדות סיעוד, 7 בתי אבות ברחבי הארץ. העובדת, אחות מוסמכת, עבדה בטנדר לאבינג בתפקיד מנהלת הבית בסביון, מיום 12.7.2009 עד יום 26.6.2015. החל מחודש פברואר 2013 שולם לעובדת רכיב שכר "ש. נוספות גלובלי" בסך של 3,000 ₪.
2. בבית הדין האזורי התבררה תביעתה של העובדת כנגד טנדר לאבינג, בגדרה עתרה לסעדים אלה: פיצויים בגין פיטורים שלא כדין בסך 204,000 ₪; הפרש הפקדות לקרן הפנסיה בסך 11,600 ₪; הפרש הפקדות לקרן השתלמות בסך 8,325 ₪; וגמול בעד עבודה בשעות נוספות בסך 124,252 ₪. מנגד, הגישה טנדר לאבינג כתב תביעה שכנגד על סך כולל של 491,701 ₪, בגין הפרת יחסי אמון והפרת חובת תום הלב של העובדת כלפיה.
3. בית הדין האזורי הכריע בתובענה בשני שלבים. במסמך שכותרתו "פסק דין" (להלן – פסק הדין החלקי) מיום 7.3.2018 נקבע כך:

א. נדחתה תביעת העובדת לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין: בית הדין האזורי קיבל את גרסתה של העובדת כי "משרתה הועברה לידי אחרת.. וכי כעולה מחומר הראיות, לא הציעה הנתבעת תפקיד חלופי לתובעת אשר יהלום את כישוריה, מעמדה, והשכלתה. עוד עולה ... כי באותה העת אף לא היה תפקיד שכזה". בית הדין הוסיף וקבע כי בנסיבות סיום עבודתה יש לראות את העובדת כ"מתפטרת בדין מפוטרת" הזכאית לפיצויי פיטורים. אשר לתביעתה של העובדת לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין, קבע בית הדין האזורי כי "משהוכח לפנינו כי התובעת היא זו שהתפטרה מעבודתה, הגם שנסיבות התפטרותה מזכות אותה בפיצויי פיטורים, אין מקום לפסוק פיצויי [צ.ל: "פיצויים" ל.ג] בגין פיטורים שלא כדין".

ב. טענתה של העובדת כי הרכיב ש. נוספות גלובלי ששולם לה החל מחודש פברואר 2013 היה בגדר "תוספת שכר", וכינויו כגמול גלובלי בעד עבודה בשעות נוספות הוא פיקציה, ועל כן הוא חלק מ"השכר הקובע" לעניין חישוב זכויותיה השונות נדחתה. כפועל יוצא מכך, נדחתה תביעת העובדת לתשלום הפרשי הפקדות לקרן הפנסיה ולקרן ההשתלמות. בית הדין הבהיר כי "רכיב השעות הנוספות אינו חלק מהשכר הקובע של התובעת" ומשכך "היא אינה זכאית להפרשות פנסיוניות בגין רכיב זה". על יסוד קביעה זו, נדחתה טענת העובדת בדבר הפקדות בחסר לקרן הפנסיה בשל כך שטנדר לאבינג לא הפקידה בעד הרכיב "ש.נ גלובלי" אשר שולם לעובדת מחודש פברואר 2013 ועד למועד סיום העסקתה ביום 26.6.2015. אשר להפקדות לקרן ההשתלמות קבע בית הדין, כי עיון בדו"ח ההפקדות לקרן ההשתלמות מעלה כי טנדר לאבינג ביצעה את ההפקדות כאמור בהסכם העבודה שנכרת בין הצדדים. זאת, למעט בגין חודש יולי 2010, שבגינו חויבה טנדר לאבינג לשלם לעובדת סך של 900 ₪ בלבד.

ג. בכל הנוגע לתביעתה של העובדת לגמול בגין עבודה בשעות נוספות – דחה בית הדין האזורי את טענתה של טנדר לאבינג כי חוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א– 1951 לא חל על העובדת על פי סעיף 30(א) לחוק, וקבע כי העובדת "זכאית, כעקרון, לתשלום בגין עבודתה בשעות נוספות, זאת בהתאם לשעות המדווחות בדוחות הנוכחות בקיזוז חצי שעת הפסקה ליום..." , והנחה את הצדדים לערוך תחשיב על פי העקרונות שהותוו בפסק הדין. נוכח קביעתו כי הרכיב ש. נוספות גלובלי ששולם לעובדת הוא רכיב אותנטי, הורה בית הדין האזורי כי בתקופה שמחודש פברואר 2013 ואילך יש להפחית מגמול שעות נוספות המגיע לעובדת על פי התחשיב את רכיב ש. נוספות גלובלי ששולם לה, דהיינו שהעובדת תהא זכאית "לתשלום בגין שעות נוספות רק מעבר לרכיב השעות הנוספות הגלובליות". כמו כן הורה כי ערך שעה יחושב על יסוד רכיב שכר היסוד בלבד חלקי 186 שעות.

ד. במסגרת פסק הדין החלקי דן בית הדין האזורי גם בתביעה שכנגד אשר הוגשה על ידי טנדר לאבינג, שטענה כי העובדת "ניהלה עסק צדדים עם אחד מקבלני כוח האדם העובדים עם הנתבעת [חברת מעגל שני – ל.ג.], תוך כדי עבודתה בטנדר לאבינג ושימוש בעובדיה ובמשאביה, זאת ללא מתן הודעה או קבלת אישור מתאים". כמו כן טענה כי העובדת עסקה בענייניה האישיים, תוך כדי קבלת שכר מטנדר לאבינג ושימוש בעובדיה ובמשאביה. במסגרת התביעה שכנגד תבעה טנדר לאבינג פיצוי על נזקיה בסך של 291,701 ₪, ופיצוי על הפרת יחסי אמון וחובת תום הלב בסך של 200,000 ₪. בית הדין קבע כי טענותיה של טנדר לאבינג לא הוכחו. עם זאת, קבע כי התנהלותה של העובדת, עת הסתירה מטנדר לאבינג את התקשרותה האישית עם חברת מעגל שני, במקביל לכך שחברת מעגל שני ספקה לטנדר לאבינג שירותי כוח אדם מהווה הפרת חובת תום הלב, בגינה חויבה העובדת בתשלום פיצוי בסך 5,000 ₪.

1. בשולי פסק הדין החלקי ציין בית הדין האזורי מפורשות, כדלקמן:

"לעניין ערעור: הכרעת בית הדין ברכיב פיצויים בגין הפרשות לפנסיה, פיצויי פיטורים והתביעה שכנגד מהווה פסק דין, כך שהמועד להגשת הודעת ערעור לבית הדין הארצי הינו בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין.

הכרעת בית הדין בנוגע לרכיב התשלום עבור שעות נוספות מהווה החלטה אחרת, וערעור עליה טעון קבלת רשות מבית הדין הארצי לעבודה. בקשה למתן רשות ערעור יש להגיש לבית הדין הארצי בתוך 15 יום ממועד קבלת פסק הדין."

1. בהמשך לכך, הצדדים הגישו את תחשיביהם לעניין רכיב גמול בגין עבודה בשעות נוספות. ביום 13.10.2018 נתן בית הדין האזורי את פסק הדין המשלים בסוגיית גמול שעות נוספות (להלן – פסק הדין המשלים). בית הדין קיבל את טענות טנדר לאבינג בקשר לתחשיב, ודחה את תביעתה של העובדת לגמול בעד עבודה בשעות נוספות. בכל הנוגע להוצאות קבע בית הדין האזורי כי נוכח הפער בין סכום התביעה
   (348,177 ₪) לבין הסכום שנפסק לזכות העובדת (900 ₪), וקבלת חלק מהתביעה שכנגד, יש לחייב את העובדת בתשלום הוצאות משפט בסך של 13,000 ₪.

ערעור העובדת ובקשות הצדדים במסגרתו

1. ביום 14.11.2018 הגישה העובדת את הערעור מטעמה (בהליך ע"ע 33210-11-18) הן על קביעותיו של בית הדין האזורי בפסק הדין החלקי והן על קביעותיו בפסק הדין המשלים. מנגד, במהלך חודש אפריל 2019 ולאחר שכתב הערעור הובא לידיעתה, עתרה טנדר לאבינג למחיקת הערעור ברכיבים שנפסקו בפסק הדין החלקי, שניתן ביום 7.3.2018, נוכח חלוף המועד להגשת ערעור לגביהם (להלן – הבקשה למחיקה על הסף). טנדר לאבינג הדגישה כי "למעשה, הערעור בתיק זה הוגש רק ביום 14/11/2018. קרי, למעלה מחצי שנה מהמועד בו המערערת ידעה בוודאות על פסק דינו של בית הדין קמא וזמן רב לאחר שחלפו 30 הימים שנקבעו בפסק הדין [החלקי – ל.ג.] להגשת ערעור על פסק הדין". יצוין, כי לא הייתה מחלוקת בין הצדדים באשר למועד הערעור ביחס לפסק הדין המשלים, שבו נדון החישוב האריתמטי שבבסיס הגמול בגין עבודה בשעות נוספות. בעניין זה הסכימה טנדר לאבינג כי הערעור הוגש במועדו. שכן, רק במסגרת פסק הדין המשלים, אשר ניתן ביום 13.10.2018, הכריע בית הדין האזורי ברכיב זה.
2. בתגובה לבקשה למחיקה על הסף טענה העובדת כי פסק הדין החלקי איננו פסק דין כלל ועיקר כי אם "החלטה אחרת"; היות ובית הדין האזורי לא סיים את מלאכתו במועד מתן פסק הדין החלקי, וכי בשל "שיקולי מדיניות משפטית לא רצוי לקבוע שהכרעה בחלק מהסוגיות, כאשר האחרות נותרות לפסק הדין בסופו של ההליך, הינה פסק דין חלקי ומשמעה שיש לערער עליו מבלי להמתין לפסק הדין בסיומו של ההליך. זאת מחשש שהדבר יביא לריבוי התדיינויות, כאשר בעל דין שאינו מרוצה יערער על אותו עניין פעמיים, פעם על פסק הדין החלקי ופעם שנייה על פסק הדין שיינתן בסיום ההליך". לחלופין, העובדת ביקשה להאריך את המועד להגשת הערעור עד למועד הגשתו בפועל (להלן – הבקשה להארכת מועד).
3. ביום 5.5.2019 הורתה הרשמת לעובדת להודיע האם היא מבקשת לקיים את הדיון בערעור, תוך ויתור על הרכיבים שהוכרעו בפסק הדין החלקי - פיצויים בגין פיטורים שלא כדין; הפרשי הפקדות לקרן הפנסיה ולקרן השתלמות. שכן, הרשמת הבהירה כי מעיון בפסק הדין החלקי עולה כי הדיון ברכיבים אלו "בא לכלל סיום... וממילא הערעור בהתייחס לרכיבים אלה הוגש באיחור", או שמא העובדת מעדיפה כי תינתן הכרעה בבקשה להארכת מועד מטעמה. העובדת הגישה ערעור על החלטת הרשמת מיום 5.5.2019 (ע"ר 33947-05-19), אלא שערעור זה נמחק, בסופו של יום, נוכח העובדה כי במסגרת ההחלטה מושא ערעור זה, הוארך המועד להגשת הערעור על פסק הדין החלקי.

החלטת הרשמת בבקשה להארכת מועד

1. הרשמת סקרה את תמצית העובדות וההליכים עובר להגשת הבקשה להארכת מועד, ואת טיעוני הצדדים לעניין מועד הגשת הערעור ביחס לרכיבים שנדונו במסגרת פסק הדין החלקי. תחילה, הרשמת קבעה כי לכל המאוחר היה על העובדת להגיש את הערעור בהתייחס לרכיבים שהוכרעו בפסק הדין החלקי מיום 7.3.2018 שלושים ימים לאחר המועד בו נודע לה על פסק הדין, ומשהוגש הערעור אך כחצי שנה לאחר מכן, הרי שהוא הוגש באיחור. הרשמת דחתה את עמדת העובדת כי יש לראות בפסק הדין החלקי כ"החלטה אחרת". זאת, בין היתר, לאור המבחן שנקבע בפסיקה לסיווגה של החלטה, שעניינו בשאלה האם הדיון בסעדים שנדונו במסגרת ההחלטה הסתיים אם לאו. כך, הרשמת קבעה כי נוכח העובדה שהתביעה לפיצויים בגין פיטורים שלא כדין; הפרשי הפקדות לקרן הפנסיה; והפרשי הפקדות לקרן השתלמות הוכרעו "באופן סופי בפסק הדין החלקי", הרי שיש לראות בפסק דין החלקי כפסק דין סופי בעניינם. בהתייחס לטענתה של טנדר לאבינג, כי גם הערעור על ה"עקרונות" שנקבעו בפסק הדין החלקי בכל הנוגע לאופן חישוב השעות הנוספות (לרבות קביעתו של בית הדין האזורי בעניין מהות רכיב ש. נוספות גלובלי) הוגש באיחור, קבעה הרשמת כי "משהסעד הסופי ברכיב השעות הנוספות ניתן בפסק הדין המשלים, רשאית המערערת לערער על רכיב השעות הנוספות, לרבות על 'הכרעות הביניים' שהתקבלו לצורך הכרעה בסעד זה, במסגרת ערעור על פסק הדין המשלים".
2. הרשמת נעתרה בסופו של דבר "לא בלי היסוס", לבקשתה של העובדת להארכת המועד להגשת הערעור, עד למועד הגשתו בפועל. זאת, תוך חיוב העובדת בהוצאות. הרשמת קבעה כי נוכח העובדה שבית הדין האזורי ציין במפורש בפסק הדין החלקי את הרכיבים לגביהם מהווה הכרעתו "פסק דין" ואת הרכיבים לגביהם מהווה הכרעתו "החלטה אחרת", לא ניתן לקבוע כי סיווג ההחלטה היה לא ברור, ועל כן הטעות בסיווג ההחלטה לא הייתה בגדר "טעם מיוחד".

חרף האמור, נקבע בהחלטת הרשמת כי יש מקום להארכת המועד להגשת ערעור, כיוון "שחלק מן הסוגיות המשפטיות הנדרשות להכרעה ברכיבים שהערעור עליהם הוגש באיחור, עומדות ממילא להכרעת בית דין זה במסגרת הערעור על פסק הדין המשלים ברכיב השעות הנוספות". כך, הרשמת קבעה כי טענתה של העובדת, אשר פורטה בכתב הערעור מטעמה, כי רכיב ש. נוספות גלובלי בשכרה היה רכיב פיקטיבי, עומדת הן בבסיס ערעורה על פסק הדין המשלים לעניין הגמול בגין עבודה בשעות נוספות, אשר הוגש במועד, והן בבסיס ערעורה לעניין הפרשי ההפקדות לקרן הפנסיה ולקרן השתלמות. על כן, "משתלוי ועומד לפני בית הדין ערעור בפלוגתא זו, שוכנענו שיש בכך משום הצדקה להארכת המועד. זאת, באופן שיאפשר לערכאת הערעור לדון ולהכריע בכלל היבטיו של רכיב השעות הנוספות הגלובליות ולמנוע אפשרות של מתן הכרעות סותרות". הרשמת אף הטעימה, כי קיומו של הליך מקביל באותו העניין "מפחיתה" את ציפייתה של טנדר לאבינג לסיום ההליך, על יסוד עקרון סופיות הדיון, שכן ממילא היא נדרשת לניהול ההליך המקביל.

1. על פי החלטת הרשמת, ניתנה ארכה להגשת ערעור על פסק דין החלקי על כל רכיביו, לרבות רכיב פיצויים בגין פיטורים שלא כדין, שאינו קשור למהות הרכיב ש. נוספות גלובלי, הרכיב המשותף לערעור על פסק הדין חלקי ופסק הדין המשלים. בסיום ההחלטה ציינה הרשמת "כי לא מצאנו בהלכה הפסוקה בסיס משפטי למתן הארכת מועד 'חלקית', בהתייחס לחלק מרכיבי הערעור, וסוגיה זו תיוותר להכרעה בבוא העת".

תמצית טענות הצדדים בערעור על החלטת הרשמת

1. הערעור נדון על יסוד סיכומי טענות בכתב. בהחלטה מיום 11.5.2020 ניתנה לצדדים אפשרות להשלים טיעון "לאמור בסעיף 11 להחלטת הרשמת מושא הערעור – מתן הארכת מועד חלקית, בהתייחס לחלק מרכיבי הערעור, בין היתר בהתחשב בזיקה בין הטעם המיוחד להארכת המועד לבין רכיב הערעור".
2. טנדר לאבינג טענה כי הסתמכה על עקרון סופיות הדיון ואף "זכאית הייתה להסתמך על עקרון זה". שכן, בית הדין האזורי בעצמו הבחין בין הרכיבים שההכרעה בעניינם הסתיימה, שעליהם היה על העובדת להגיש ערעור בתוך 30 יום, לבין רכיבים אחרים, שההכרעה בהם היא "החלטה אחרת", כך שממילא ניתן היה לערער עליהם רק לאחר שהוכרעו במסגרת פסק הדין המשלים, כפי שאכן נעשה. עוד הבהירה טנדר לאבינג כי יש להבדיל בין ניהול הערעור "בחזית אחת", על יסוד טענת העובדת כי רכיב ש. נוספות גלובלי בשכרה היה לכאורה רכיב פיקטיבי, לבין "ניהול הערעור בנוגע למלוא רכיבי התביעה". טנדר לאבינג ציינה כי מתן האפשרות לעובדת להגיש באיחור את הערעור על כל רכיביו פוגע בה פגיעה "משמעותית" כלשונה. זאת, בהתחשב בכך שניהלה תביעה שכנגד בבית הדין האזורי שאף התקבלה בחלקה, והיא אף נמנעה מלהגיש ערעור מטעמה על פסק הדין החלקי, בין היתר, משיקולים של סופיות הדיון.
3. עוד נטען, כי מלכתחילה לא היה מקום לדון במהותו של רכיב ש. נוספות גלובלי, "אלא לכל היותר בעקרונות שנקבעו לצורך החישוב האריתמטי שהצדדים הגישו בנוגע לשעות הנוספות..." וכי ממילא גם אין מקום לדון ברכיב הפרשי ההפקדות לקרן הפנסיה ולקרן ההשתלמות, הנשענים על הטענה בדבר מהות רכיב ש. נוספות גלובלי.
4. בסיכומיה הדגישה טנדר לאבינג, כי הבקשה להארכת מועד הוגשה כשנה לאחר המועד להגשת הערעור על פסק הדין החלקי, וכי התמיהה על הגשת הבקשה להארכת מועד מתחדדת נוכח לשונו הברורה של פסק הדין החלקי שהבחין בין הרכיבים שהוכרעו סופית במסגרתו ובין הרכיבים שלא הוכרעו באופן סופי; אין לקבל את טענתה של העובדת כאילו טעתה בתום לב בהבנת דבריו של בית הדין האזורי לעניין הרכיבים שהוכרעו סופית ומועד הערעור עליהם, לבין הרכיבים שלא הוכרו באופן סופי. טנדר לאבינג ציינה כי ככל שהעובדת לא הבינה, כטענתה, את האמור בדברים אלו, היה עליה לפנות לבית הדין האזורי בבקשה להבהרת פסק הדין, אלא שהיא לא עשתה כן. טנדר לאבינג ביקשה להסתמך על פסיקה ממנה עולה כי "טעות במניין הימים לערעור שהייתה יכולה להתגלות בנקל אינה בבחינת טעם מיוחד" שיש ויצדיק הארכת המועד.

בנוסף, טנדר לאבינג הצביעה על כך שעיקר קביעותיו של בית הדין האזורי נסמכו על ממצאים עובדתיים ועל התרשמותו מהעדים ומהראיות שהוצגו בפניו, בהן ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בקלות, ועל כן סיכויי הערעור אינם גבוהים.

1. לחלופין בלבד, עתרה טנדר לאבינג כי בית הדין יורה ש"פסק הדין בעילת התביעה שעניינה פיטורים שלא כדין הפך חלוט, שכן הטעם המפורט בהחלטה זו אינו רלוונטי לעילת תביעה זו כאמור".
2. בכל הנוגע לאפשרות של הארכת מועד חלקית, טענה טנדר לאבינג כי הערת הרשמת לעניין הארכת מועד חלקית "אינה רלוונטית לתיק זה". זאת, משום שניתנו שני פסקי דין, כאשר במסגרת פסק הדין הראשון – הוא פסק הדין החלקי – הוכרעו כלל הפלוגתאות, למעט החישוב האריתמטי של הגמול בגין עבודה בשעות נוספות אשר הוכרע בפסק הדין השני – הוא פסק הדין המשלים; אין להאריך את המועד, שעה שהיא הסתמכה על סופיות הדיון ונוכח הנטל המכביד שיוטל עליה, ככל שתידרש לדון בכלל רכיבי הערעור מחדש.
3. מנגד, העובדת ביקשה להסתמך על החלטת הרשמת. העובדת ציינה כי בצדק הרשמת דחתה את טענת טנדר לאבינג, לפיה בעניין רכיב השעות הנוספות ניתן לערער לכל היותר על החישוב האריתמטי, להבדיל ממהותו של רכיב ש. נוספות גלובלי והאותנטיות שלו, אשר נקבעו בפסק הדין החלקי והפכו חלוטים.

העובדת טענה כי קביעת הרשמת לפיה יש להאריך את המועד להגשת הערעור בשל כך שמתנהל הליך מקביל באותו עניין, בדין ניתנה, משיש לראות בטעם זה כ-"טעם מיוחד" להארכת המועד. בהקשר זה העובדת הפנתה לעניין לבון [עא"ח (ארצי) 35/06 אלכסנדר לבון - סיגל קדושים (31.12.2006)] ולעניין שיפוני [ע"ע (ארצי) 11104-09-17 אילת ודוד גולן 2004 - חברת עורכי-דין - עדן שיפוני (22.11.2018)], שבהם נקבע כי ניהול הליך מקביל באותו עניין הוא בגדר "טעם מיוחד" המצדיק מתן ארכה. אכן, המונח "אותו עניין" מפורש לצורך זה במובנו הצר ונבחן באמת מידה מחמירה, אך בענייננו התקיימה אותה אמת מידה מחמירה ביחס לקיומו של אותו עניין, הטמון בשאלה האם רכיב ש. נוספות גלובלי היה פיקטיבי כטענתה או לא.

1. העובדת הוסיפה כי הרשמת אף התייחסה לאינטרס ההסתמכות של טנדר לאבינג, וקבעה כי עוצמת הפגיעה באינטרס האמור פוחתת שעה שטנדר לאבינג ממילא נדרשת לניהול ההליך המקביל, אשר עסק כאמור ב"אותו עניין"; כי האיחור בהגשת הערעור על פסק הדין החלקי נבע מטעות שנעשתה בתום לב, שעה שהעובדת חשבה כי מניין הימים להגשת ערעור נמנה ממועד מתן פסק הדין המשלים, ולראיה כך אכן עשתה; סיכויי הערעור העיקרי הם גבוהים הן לעניין רכיב השעות הנוספות, הפרשי ההפקדות לקרן הפנסיה וקרן ההשתלמות והן לעניין הפיצויים בגין הפיטורים שלא כדין.
2. אשר לאפשרות מתן הארכת מועד חלקית טענה העובדת כי החלטות הרשמת התייחסו אל הערעור כאל מקשה אחת ועל כן "אין מקום לפיצול/הפרדה אף ביחס לשאלה האם הוצגו טעמים מיוחדים למתן הארכה ביחס לכל אחד מרכיבי הערעור בנפרד, אלא ביחס לערעור בכללותו, כאשר די בהתקיימותם של טעמים מיוחדים ביחס לחלק מרכיבי הערעור ולא ביחס לכל אחד ואחד מהם בנפרד". לדידה של העובדת, הדברים עולים אף מלשון תקנה 125 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב – 1991 (להלן – תקנות בית הדין), המקנה לבית הדין או לרשם סמכות להאריך מועדים "לעשיית דבר שבסדר הדין או שבנוהג" ואת המילים עשיית דבר, יש לפרש באופן דיכוטומי, כך שהארכת המועד עשויה להינתן ביחס ל"כל הדבר" שבסדר הדין, או להישלל ממנו, בכללותו. את שיטתה זו מבקשת העובדת להוכיח, על דרך ההיקש, מתקנה 44 לתקנות בית הדין שעניינה במחיקת כתב טענות כולו, אשר אין ללמוד ממנה על סמכות למחוק סעיפים בתוך כתב הטענות, שכן סמכות לעשות כן ניתנה במפורש במסגרת הוראת תקנה 40 לתקנות בית הדין . לא זו אף זו, העובדת הדגישה כי יש לפרש את תקנה 125 באופן שיהלום את חשיבותה של זכות הגישה לערכאות - זכות שנקבעה כ"זכות יסודית וחשובה בשיטתנו המשפטית".

דיון והכרעה

1. לאחר בחינת טענות הצדדים וכלל החומר שבתיק, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור על החלטת הרשמת להתקבל בחלקו, כך שיוארך המועד להגשת ערעור רק על הכרעת פסק הדין החלקי ברכיבים הפרשי ההפקדות לקרן הפנסיה והפרשי ההפקדות לקרן השתלמות. מנגד, יש לדחות את הבקשה להארכת מועד להגשת ערעור על הכרעת פסק הדין האזורי ברכיב פיצויים בגין פיטורים שלא כדין.

הארכת מועד – המסגרת הנורמטיבית

1. כידוע, תקנה 73 לתקנות בית הדין קובעת כי המועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי, הוא עד 30 ימים לאחר המצאת פסק הדין לצדדים. יחד עם זאת, תקנה 125 לתקנות בית הדין , תחת הכותרת "הארכת מועדים", קובעת כדלקמן:

"מועד או זמן שקבע בית הדין או הרשם לעשיית דבר שבסדר הדין או שבנוהג, רשאי הוא, לפי שיקול דעתו ובאין הוראה אחרת בתקנות אלה, להאריכו מזמן לזמן, אף שנסתיים המועד או הזמן שנקבע מלכתחילה; נקבע המועד או הזמן בחיקוק, לרבות בתקנות אלה, רשאי הוא להאריכם מטעמים מיוחדים שיירשמו"

1. הנה כי כן, המחוקק הסמיך את בית הדין והרשם להאריך מועדים שנקבעו בחיקוק, וזאת "מטעמים מיוחדים שיירשמו". הפסיקה לעניין המונח "טעמים מיוחדים" בהקשר זה, קבעה כי רשימת הטעמים המיוחדים אינה רשימה סגורה, וכי יש לבחון את הטעם המיוחד בכל מקרה לגופו, לאור הנסיבות הקונקרטיות:

"כבר נפסק כי אין בנמצא, בחוק או בפסיקה, רשימה סגורה של טעמים העולים כדי "טעם מיוחד". ספק אף אם ניתן לגבש נוסחה נוקשה אשר כוחה יפה לכל המקרים. אשר על כן, יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו הוא"

1. יפים לעניין זה דבריו של רשם בית המשפט העליון (בדימוס), השופט בועז אוקון, אשר דימה את הניסיון לקבוע גדרים מגובשים ואחודים להגדרת מונח זה כניסיון "ללכוד לטאה באמצעות זנבה. כלטאה היא משאירה את זנבה בין אצבעותיך ובורחת לה בידיעה ברורה כי היא עתידה לצמח כהרף עין זנב חדש" (ע"א 6842/00 משה ידידיה נ' סול קסט ואח', פ"ד נה(2) 904, 909 (2001) להלן – עניין ידידיה). מכל מקום, בפסיקה נקבעו מספר אירועים שהתרחשותם מהווה טעם מיוחד". וכך נפסק בעניין ידידיה:

"טעם מיוחד" כמוהו כשקית – היא אינה עומדת עד שלא יוכנס לתוכה משהו. מהו אותו "משהו"? עיון בטיעוני הצדדים מלמד כי קשה למצוא שיטה של ממש באיתורו של טעם כזה. כך, קיומו של הליך תלוי ועומד הוכר כטעם מיוחד (זוסמן בספרו הנ"ל, בעמ' 892). זהו גם הדין אם ניתנה למשיב בערעור הודעה על הכוונה להגיש ערעור, שכן יש בהודעה כזו כדי לשלול התגבשותה של "מעין חסינות" מפני המשך ההליכים (בש"א 2108/99 עיזבון המנוח סמואל נ' אוריאלי). גם מחלתו של עורך-דין מהווה טעם מיוחד (בש"א 6919/98 עיזבון המנוח משה אבטיחי ז"ל נ' רוזנבלום) וכמוה, להבדיל, תקופת אבל של בעל-הדין בשל מותו של קרוב משפחה (ע"א 232/60 עבורך בע"מ נ' וורמן). לעומת זאת נסיבות אישיות אחרות אינן עולות כדי טעם מיוחד, לרבות היות בעל-הדין נעדר השכלה (בש"א 445/99 אורגד נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ), חשוף לקשיי הבנה (בש"א 3563/98 עובדיה נ' עזבון המנוח יעקב עובדיה) ואף נטול ייצוג (ב"ש 488/82 בנישו נ' בנישו, בעמ' 728). "טעות של עורך דין או בעל דין שגרמה לאיחור, ואפילו רשלנותם, אינן מונעות לחלוטין הארכת מועד, ובלבד שבעל דין אינו מסתפק בבקשה סתמית אלא מבאר בתצהירו כיצד קרתה התקלה" (ע"א 8547/96א אלימלך נ' מנהל מס שבח מקרקעין). לעומת זאת טעות משרדית, תקלה בהשגת המסמכים הנחוצים לצורך הכנת הערעור או עומס בעבודת עורך-הדין אינם מהווים טעם מיוחד (המ' 513/77 יעקב בוסקילה, קטין על-ידי הוריו נ' משרד החינוך והתרבות; זוסמן בספרו הנ"ל, בעמ' 893; בש"א 5778/94 מדינת ישראל נ' ארגון סוכנים ובעלי תחנות דלק בישראל). גם טעות בספירת הימים אינה, ברגיל, בבחינת טעם מיוחד (בש"א 3112/99 קהתי נ' יורשי המנוח אחמד זוהיר).

[ההדגשות הוספו, ל.ג]

1. הפסיקה אף ביקשה להתוות מספר עקרונות מנחים, לקביעת גבולות הטעם המיוחד:

"בחינת המקרים השונים מלמדת כי טעם מיוחד יוכר במקרה שבו סוכלה הכוונה להגיש ערעור עקב אירועים שהינם מחוץ לשליטה הרגילה של בעל-הדין (מוות, מחלה). טעם מיוחד קיים אף במקרה שבו התחולל אירוע שאינו צפוי מראש, ולא ניתן להיערך אליו מראש. גם מצב דברים שבו טעה בעל-הדין ביחס למצב המשפטי או העובדתי כלול בקטגוריה זו, ובלבד שהטעות אינה טעות מובנת מאליה, טעות הניתנת לגילוי על-ידי בדיקה שיגרתית, שהגשת כל כתב-טענות מחויבת בה. לסוג זה של מצבים נקשר המקרה של שינוי בהלכה של בית-המשפט או טעות של עורך-הדין. לעומת זאת אין מכירים כטעם מיוחד בתקלות שניתן להיערך להן מבעוד מועד (קשיי הבנה או עומס עבודה). אין נעתרים לבקשה המבוססת על טעות שאין לה הנמקה, במובן זה שסדרי עבודה שיגרתיים אמורים לגלותה. שיקולים אלה כפופים תמיד גם לאינטרס הנגדי של יתר בעלי-הדין. ככל שאינטרס הסופיות של בעל-הדין האחר הוא מובהק יותר, והסתמכותו על חלוף המועד ברורה יותר, כך יהיה מקום לדרוש שלטעם המיוחד ישווה אופי של היעדר שליטה או תקלה שאינה רגילה או צפויה"

עניין ידידיה, בעמ' 910; וכן בר"ע (ארצי) 24925-10-19 וילה זיני בע"מ - מדינת ישראל (7.1.2019) בפסקה 10.

הארכת מועד בשל הליך תלוי ועומד באותו עניין:

1. נקדים ונאמר כי מקובלת עלינו קביעתה של הרשמת, כי במסגרת הערעור על פסק הדין המשלים, רשאית העובדת לערער גם על העקרונות לתחשיב גמול שעות נוספות שקבע בית הדין האזורי, ובכלל זאת על קביעתו של בית דין האזורי כי רכיב ש. נוספות גלובלי הוא רכיב אותנטי ולא רכיב פיקטיבי. זאת, כיוון שכל קביעותיו של בית הדין האזורי בעניין זכאות העובדת לגמול שעות נוספות במסגרת פסק הדין החלקי הן בגדר "החלטה אחרת", כיוון שהדיון בעילת זכאות העובדת לשכר בעד עבודה בשעות נוספות ושיעורו לא הסתיים במסגרת פסק הדין החלקי [ראו לעניין זה ע"ר (ארצי) 45817-06-19 קאלה אירועים בע"מ – גאל דהן (3.12.2019)]. נוכח האמור, יש לדחות את טענתה של טנדר לאבינג כי קביעתו של בית הדין האזורי בפסק הדין החלקי בדבר דחיית טענתה של העובדת כי רכיב ש. נוספות גלובלי ששולם לה היה פיקטיבי היא קביעה חלוטה, וכי לכל היותר במסגרת הערעור על פסק הדין המשלים ניתן לערער רק על העקרונות שהותוו לצורך הגשת תחשיבי הצדדים בעניין הגמול המגיע לעובדת בגין השעות הנוספות.
2. בענייננו, נסמכה הרשמת בהחלטה על הארכת המועד להגשת הערעור, על הטעם של הליך תלוי ועומד באותו העניין. כך, הרשמת קבעה כי לפני בית דין זה תלוי ועומד ערעור על קביעותיו של בית הדין האזורי במסגרת פסק הדין המשלים, וכי בין הקביעות מושא הערעור האמור נבחנת קביעת בית הדין האזורי לעניין האותנטיות של רכיב ש. נוספות גלובלי. הערעור על מהות רכיב זה, משליך על ההכרעה ברכיבי הערעור הפרשי ההפקדות לקרן הפנסיה וההשתלמות, הנשענת גם כן על הקביעה כי מדובר ברכיב שכר אותנטי ולא פיקטיבי, הגם שרכיבי ערעור אלו הפכו חלוטים, נוכח אי הגשת ערעור במועד על פסק הדין החלקי.
3. כאמור לעיל, הפסיקה אכן הכירה בטענת הליך תלוי ועומד באותו עניין כ"טעם מיוחד", שיש ויצדיק מתן הארכה: "הן על פי פסיקת בית המשפט העליון, והן על פי פסיקת בית דין זה, קיומו של הליך תלוי ועומד, מהווה טעם מיוחד להארכת מועד להגשת ערעור" [ע"ע (ארצי) 25421-06-10 מכלוף בכור ובניו בע"מ - איבנוב מיכאל (21.9.2010), בפסקה 10]. הסיבה לכך היא, כי קיומו של הליך תלוי ועומד באותו עניין, נוטל את העוקץ מהטענה כאילו הארכת המועד להגשת הערעור תפגע בהסתמכות בעל הדין שכנגד על עקרון סופיות הדיון, שעה שאותו בעל דין נדרש ממילא לניהול ההליך המקביל: "קיומו של ערעור תלוי ועומד הנובע מאותו עניין, יש בו כדי להוות טעם מיוחד המצדיק הארכת מועד, שכן ממילא ההתדיינות תעסוק בכל הנימוקים שהביאו לתוצאה אליה הגיע בית הדין קמא" [ע"ע (ארצי)
   5709-12-10 עיריית אילת - ליאור ארז (13.04.2011), בפסקה 15]. עוד נפסק כי "הלכה פסוקה היא כי הליך התלוי ועומד לפני בית הדין יכול להוות טעם מיוחד להארכת המועד להגשת הליך אחר באותו עניין. הטעם לכך הוא, שככל שעניין מסוים התלוי ועומד לפני בית-המשפט טרם נדון, אין הצדקה למנוע הגשת הליך אחר הסב על אותו עניין גם אם הוגש באיחור" [עא"ח (ארצי) 35/06 אלכסנדר לבון - סיגל קדושים (31.12.2006), בפסקה 9; ע"ע (ארצי) 39818-11-12 פנדה הפקות (סרטים) בע"מ נ' זיו בן צבי (7.5.2014)].
4. נוכח האמור, לא מצאנו מקום להתערב בקביעתה של הרשמת כי היה מקום להאריך את המועד להגשת ערעור על פסק הדין החלקי בהתייחס לרכיבי הערעור הפרשי הפקדות לפנסיה והפרשי הפקדות לקרן השתלמות. כמובהר, שאלת מהותו של רכיב ש. נוספות גלובלי ששולם לעובדת - פיקטיבי כטענת העובדת או אותנטי כטענת טנדר לאבינג - משותפת הן לרכיבי ערעור אלה והן לרכיב הערעור (שהוגש במועד) בנוגע לשיעור התשלום בעד גמול שעות נוספות המגיע לעובדת, דהיינו תלוי ועומד ערעור שהוגש במועד "באותו עניין". זאת ועוד. שלילת הארכת מועד להגשת ערעור בנוגע לרכיבי הערעור הפרשי הפקדות לקרן פנסיה והפרשי הפקדות לקרן השתלמות עלולה להביא לתוצאה של הכרעות סותרות, ככל שבמסגרת הערעור על שיעור התשלום בעד שעות נוספות תתקבל טענתה של העובדת כי רכיב ש. נוספות גלובלי ששולם לה היה פיקטיבי. לפיכך, בכל הנוגע לרכיבי הערעור הפרשי הפקדות לקרן הפנסיה והפרשי הפקדות לקרן השתלמות אכן התקיים "טעם מיוחד" להארכת מועד להגשת ערעור.

הארכת מועד חלקית –לגבי חלק מרכיבי הערעור בלבד:

1. תקנה 125, בדבר סמכות בית הדין או הרשם להורות על הארכת מועד, קובעת כי מועד או זמן שנקבעו לשם "עשיית דבר שבסדר הדין או שבנוהג" יכול בית הדין או הרשם להאריך, ואם נקבעו בחיקוק - "רשאי הוא להאריכם מטעמים מיוחדים שיירשמו".
2. אכן, כפי שטענה העובדת, תקנה 125 אינה מתייחסת במפורש לאפשרות להאריך את המועד להגשת ערעור באופן חלקי, דהיינו להאריך את המועד להגשת ערעור רק על חלק מרכיבי הערעור. לטענת העובדת, מהעדר התייחסות זו עולה כי אין לבית הדין לעבודה סמכות להאריך את המועד להגשת ערעור באופן חלקי. על כך ניתן ללמוד, לשיטתה, מקיומן המקביל של תקנה 44 לתקנות בית הדין בדבר סמכות בית הדין להורות על מחיקת כתב טענות כולו, ושל תקנה 40 לתקנות בית הדין בדבר סמכות בית הדין והרשם להורות על מחיקת סעיפים בכתב הטענות.
3. לטעמנו, על אף שבתקנה 125 לא נקבע במפורש כי לבית הדין סמכות להאריך את המועד באופן חלקי בלבד, אין להסיק מכך כי במסגרת שיקול הדעת אם להאריך את המועד להגשת ערעור נשללה מבית הדין הסמכות לקבוע כי הבקשה להארכת מועד תתקבל חלקית, רק בנוגע לחלק מרכיבי הערעור. שיקול הדעת המוקנה לבית הדין בהחלטה בבקשה להארכת מועד הוא שיקול דעת רחב, במסגרתו עליו לשקול את מכלול הנסיבות, ואין מדובר בהפעלת נוסחה כזו או אחרת. במסגרת שיקול הדעת הרחב המוקנה לבית הדין, בנסיבות המתאימות, מוקנה לבית הדין שיקול דעת להאריך את המועד להגשת הערעור באופן חלקי. נסיבות אלה הן נסיבות שבהן "הטעם המיוחד" מתקיים באופן מובהק בנוגע לחלק מרכיבי הערעור, ואינו מתקיים באופן מובהק בנוגע לרכיבי הערעור האחרים. זאת, להבדיל ממצב שבו "הטעם המיוחד" מתקיים ביחס לעצם היכולת להגיש את ההליך הערעורי (כגון עקב מחלה או אבל של בעל דין או בא כוחו), או מדובר בטעות הרלוונטית להגשת ההליך הערעורי, שאז יש להאריך את המועד להגשת הערעור על כל רכיביו. להלן, נפרט את טעמנו לקביעה זו.
4. בעניין דולאני [עב"ל (ארצי) 33351-11-12 מוחמד דולאני - המוסד לביטוח לאומי (26.9.2017)], עמד בית דין זה על מגמת הפסיקה של הגמשת המדיניות להארכת מועדים באומרו:

"ככלל ובצד הגישות השונות, ניתן לומר כי בפסיקה ניכרת מגמה כללית של הגמשת המדיניות הנוגעת להארכת מועדים, וזאת כחלק ממדיניות השואפת לבירור זכויותיהם המהותיות של בעלי הדין לגופן, ומתוך ראיית סדרי הדין ככלים שנועדו לשרת את המטרה העיקרית שהיא בירור המחלוקות שבין הצדדים והכרעה בהן^[1]. במסגרת זו חל ריכוך מסוים בבחינת ה"טעמים המיוחדים" המצדיקים את הארכת המועד. וכך, למשל, באים הדברים לידי ביטוי בפסיקת בית המשפט העליון^[2]:

"אין רשימה סגורה של נסיבות המהוות 'טעם מיוחד'. ההלכה אשר היתה מקובלת בעבר בפסיקה היא, כי קיומן של נסיבות חיצוניות שגרמו לאיחור, ואשר אינן בשליטת בעל הדין, הריהן 'טעם מיוחד'. לעומת זאת, כאשר טעמי האיחור נעוצים בבעל הדין עצמו או בבא-כוחו, אין צידוק להאריך את המועד שהוחמץ..... הוא הדין מקום בו נגרם האיחור עקב טעות או תקלה משרדית. בהקשר זה נפסק כי אמנם אין חסינות מפני טעות אנוש, אך לטעות זו יש מחיר אשר מבין שני בעלי הדין על הצד הטועה לשאת בו.....

עם זאת, לאור ההכרה הגוברת בחשיבותה החוקתית של זכות הגישה לערכאות, ומשום שנעילת שעריו של בית המשפט לפני בעל דין אינה דבר של מה בכך, רוככה במשך השנים הדרישה בפסיקה לקיומו של אותו 'טעם מיוחד'. נקבע כי ככל שמדובר בטעות אנוש שאין מקורה ברשלנות, הזנחה או זלזול בבית המשפט, יהיה מקום בנסיבות המתאימות להכיר בטעות שבדין כ'טעם מיוחד' המצדיק הארכת המועד..... לעניין זה יש גם להתחשב בסיכוייו של ההליך לגביו מתבקשת הארכת המועד..... מן הדברים עולה כי על בית המשפט לאזן בין מספר שיקולים בבואו להכריע בבקשה מעין זו. בין השיקולים הללו ניתן למנות את עקרון סופיות הדיון ויעילותו, התנהגותם של הצדדים ותום-לבם, נסיבותיו של האיחור, מידתו והשלכתו על אינטרס ההסתמכות של הצד האחר, מהות הסוגייה וחשיבותה הציבורית, וסיכוייו של ההליך....." (הדגשה הוספה – א.א.)

ואכן, כדבר שבשגרה נדרשים בתי המשפט ובתי הדין בערכאות השונות לעריכת איזונים בין האינטרסים והערכים המנוגדים במסגרת בקשות להארכת מועד ממינים ומסוגים רבים. מציאות זו הביאה לפיתוח פסיקתי משמעותי של דיני הארכת המועדים, ובכלל זה קביעות נקודתיות במקרים קונקרטיים בשאלת קיומם או העדרם של "טעמים מיוחדים" להארכת המועד, כשהם נדרשים".

1. אנו סבורים, כי הפרשנות של תקנה 125 לתקנות, שלפיה במסגרת שיקול הדעת הרחב המוקנה לבית הדין או הרשם מוקנית גם סמכות להאריך מועד באופן חלקי, מתיישבת עם המגמה הכללית של הגמשת המדיניות הנוגעת להארכת מועדים בכלל, ועם הפרשנות שבחר בית דין זה להעניק לתקנה 125 בעניין דולאני ובעניין מאלו [עב"ל (ארצי) 59462-12-15 מוניקה מאלו – המוסד לביטוח לאומי (24.8.2018)] בפרט. כך, בעניין דולאני ובעניין מאלו נקבע כי מכוח הוראת תקנה 125 מוסמך בית הדין או הרשם להאריך מועדים "לעשיית דבר שבסדר דין או שבנוהג" גם אם המועדים עצמם קבועים במקור חוקי אחר, שאיננו תקנות בית הדין (למשל תקנות הביטוח הלאומי (מועד להגשת ערעור על החלטות מסוימות), תשל"ז-1977; חוק חיילים משוחררים, תש"ט – 1949). זאת, כל עוד לא שלל אותו מקור חוקי אחר, את האפשרות לעשות כן, באופן מפורש. פסיקה זו התבססה, בין היתר, על ה"מגמה כללית של הגמשת המדיניות הנוגעת להארכת מועדים, וזאת כחלק ממדיניות השואפת לבירור זכויותיהם המהותיות של בעלי הדין לגופן, ומתוך ראיית סדרי הדין ככלים שנועדו לשרת את המטרה העיקרית שהיא בירור המחלוקות שבין הצדדים והכרעה בהן". לטעמנו, מהגמשת המדיניות הנוגעת להארכת מועדים, מעבר ללשון תקנה 125, אותה יישם בית הדין לצורך חידושן של הלכת דולאני ושל הלכת מאלו, מתחייבת גם המסקנה כי מכוח הסמכות שניתנה לבית הדין בתקנה 125, רשאי בית הדין או הרשם להאריך את המועד לגבי חלק מרכיבי הערעור ולגבי חלקם לא, וזאת כהשלמה וכאיזון למדיניות זו. ונסביר: בעוד שבעבר הכללים לקיומו של "טעם מיוחד" היו נוקשים וקשיחים, הרי שעם השנים רוככו הכללים, והורחבה קשת המקרים שבהם נקבע כי התקיים "טעם מיוחד" להארכת מועד להגשת ערעור [ראו: עניין ידידיה; בש"א 1818/03 חניה שלום נ' הכונס הנכסים הרשמי ואח' (25.3.2003); בש"א 6708/00 יוסף אהרן נ' אהרון אמנון ואח', פ"ד נד (4), 702 (2000). רע"א 9073/01 יהודית פרנקו – סידי נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, (29.1.2002); בש"מ 6229/11 שפרה דון - יחיא נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה, חיפה (10.01.2012); להלן – עניין דון- יחיא]. יחד עם זאת, גם בהתקיים "טעם מיוחד" להארכת מועד, יש לאזנו אל מול שיקולים נוספים – הפגיעה בצד שכנגד ובהסתמכותו של סופיות ההתדיינות, סיכויי ההליך ועוד – שעשויים להביא לדחיית הבקשה גם בהתקיים "טעם מיוחד" [עניין דון יחיא]. בנסיבות המתאימות, בהתקיים "טעם מיוחד" להארכת מועד רק בהתייחס לחלק מרכיבי ההליך הערעורי, האיזון הראוי הוא צמצום הארכת המועד רק לחלק מרכיבי הערעור, שלגביהם מתקיים "טעם מיוחד" להגשת הערעור, וזאת חלף מתן הארכת מועד להגשת ההליך הערעורי על כל רכיביו או דחיית הבקשה להארכת מועד נוכח קיומם של שיקולים המצדיקים דחיית הבקשה. הגישה של "הכל או לא כלום" עלולה להביא לתוצאה לא מאוזנת הפוגעת באופן לא מידתי באחד הצדדים. כך, במקרה שמתקיים "טעם מיוחד" בנוגע לחלק מהרכיבים, ככל שיוארך המועד להגשת ההליך הערעורי על כל רכיביו, לרבות רכיבים שלא מתקיים לגביהם "טעם מיוחד", התוצאה תהיה פגיעה לא מידתית במשיב להליך הערעורי. מנגד, ככל שבשל הפגיעה במשיב לא יוארך המועד להגשת ההליך הערעורי בכלל, תיגרם פגיעה לא מידתית במבקש הארכה, שכן תישלל ממנו זכות הערעור גם בנוגע לאותם רכיבים שביחס אליהם מתקיים "טעם מיוחד". האפשרות להאריך את המועד רק בהתייחס לחלק מרכיבי ההליך הערעורי, בנסיבות המתאימות, יש בה כדי להשלים ולאזן באופן מדויק יותר את המגמה של הגמשת הכללים והכרה במנעד נסיבות רחב יותר כ"טעם מיוחד" להארכת מועד. נדגיש, כי לטעמנו פרשנות זו של תקנה 125 מגשימה את חשיבותה של זכות הגישה לערכאות, בכך שהיא מאפשרת הגשת הליך ערעורי באותם רכיבים מסוימים בהתייחס אליהם הוצג "טעם מיוחד" ונמנעת מדחיית ההליך הערעורי כולו, באותן נסיבות שבהן משקלם היחסי של רכיבי הערעור שביחס אליהם לא מתקיים "טעם מיוחד" יש בו כדי להביא לתוצאה של דחיית הבקשה להארכת מועד.
2. כללו של דבר: במסגרת שיקול הדעת הרחב המוקנה לבית הדין מכוח תקנה 125 לתקנות המקנה לבית הדין (לרבות רשם בית דין) סמכות להאריך מועד להגיש הליך ערעורי, מוקנית לבית הדין גם הסמכות להאריך את המועד באופן חלקי, דהיינו להאריך את המועד רק בנוגע לחלק מרכיבי ההליך הערעורי. הסמכות להאריך את המועד באופן חלקי מאפשרת הגעה לתוצאה צודקת ומאוזנת במקרים שבהם מתקיים טעם מיוחד באופן מובהק רק לגבי חלק מרכיבי ההליך הערעורי, עולה בקנה אחד עם הגמשת המדיניות בכל הנוגע להארכת מועדים, ועם חשיבות זכות הגישה לערכאות. יובהר, כי השימוש בסמכות זו ייעשה בזהירות ורק בנסיבות המתאימות, עת באופן מובהק ה"טעם המיוחד" מתקיים לגבי חלק מרכיבי ההליך הערעורי ואינו מתקיים לגבי הרכיבים האחרים, ובכל מקרה לא ייעשה בה שימוש עת ה"טעם המיוחד" מתקיים לגבי עצם הגשת ההליך הערעורי (כגון – נסיבות של מחלה או אבל או נסיבות אחרות שסיכלו את הגשת הערעור במועד). עוד יש להבהיר, כי אין להסיק מהאמור שבכל מקרה שבו יתקיים "טעם מיוחד" בהתייחס לחלק מרכיבי ההליך הערעורי, יוארך אוטומטית המועד להגשת ההליך הערעורי ברכיבים אלה, שכן בכל מקרה שאלת הארכת המועד מוכרעת על פי מכלול הנסיבות, ויתכנו נסיבות שבהן למרות קיומו של "טעם מיוחד" להארכת מועד להגשת הליך ערעורי בהתייחס לחלק מהרכיבים תידחה הבקשה להארכת מועד.

ומן הכלל אל הפרט:

1. בענייננו, נוכח העובדה שבית הדין האזורי הבהיר במפורש בפסק הדין החלקי איזה רכיבים הם בגדר "פסק דין" שעליהם יש להגיש ערעור בתוך 30 יום ואיזה רכיבים הם בגדר "החלטה אחרת" הטעונים רשות ערעור, ונוכח העובדה שההלכה בנוגע לאבחנה בין "פסק דין חלקי" לבין "החלטה אחרת" ומועד הערעור עליהם היא הלכה מושרשת, לא התקיים "טעם מיוחד" להארכת מועד להגשת הערעור בכללותו [ראו לעניין זה ע"ר (ארצי) 25883-06-15) בן גזאלה ניהול והשקעות בע"מ – גאדה עאמר (8.8.2016)]. אולם, כמוסבר בהחלטת הרשמת, בנוגע לשני רכיבי ערעור – חסר בהפקדות לקרן הפנסיה וחסר בהפקדות לקרן השתלמות – מתקיים "טעם מיוחד" להארכת מועד להגשת ערעור, נוכח השאלה המשותפת לשני רכיבי ערעור אלה ולערעור על פסק הדין המשלים – מהות הרכיב ש. נוספות גלובלי בשכרה של העובדת. לעומת זאת, "טעם מיוחד" זה אינו רלוונטי לערעור שהגישה העובדת על דחיית תביעתה לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין, שאין כל קשר עובדתי ומשפטי בינו לבין רכיבי הערעור האחרים. נוכח העדר כל קשר בין רכיב ערעור זה לבין רכיבי הערעור האחרים, הפגיעה בצפייה הלגיטימית של טנדאר לאבינג לסופיות ההתדיינות בעניין נסיבות סיום עבודתה של העובדת גבוהה ביותר. שכן, הערעור הוגש בחלוף זמן רב, כחצי שנה, לאחר המועד להגשת ערעור על רכיב ערעור זה, ובקשה להארכת מועד להגשת ערעור הוגשה כשנה לאחר המועד להגשת ערעור.
2. יתר על כן. בפסק הדין החלקי נתקבלה באופן חלקי ביותר התביעה שכנגד שהגישה טנדר לאבינג, והעובדת חויבה בתשלום פיצוי בסך של 5,000 ₪. כפי שהצהירה טנדר לאבינג, היא בחרה שלא לערער על דחיית התביעה שכנגד בשל שיקולים של סופיות ההתדיינות. מתן אפשרות לעובדת לערער על דחיית תביעתה לפיצוי על פיטורים שלא כדין, בעוד טנדר לאבינג איחרה את המועד להגשת ערעור בעניין דחייה כמעט מלאה של התביעה שכנגד, מעצים את הפגיעה באינטרס סופיות הדיון של טנדר לאבינג. נדגיש, כי נוכח העובדה שהפגיעה העיקרית היא הפגיעה בצפייה הלגיטימית לסופיות ההתדיינות בנושאים שאינם קשורים לרכיב ש. נוספות גלובלי, אין די בכך שהעובדת הביעה הסכמה כי ככל שטנדר לאבינג תרצה בכך, יוארך המועד גם להגשת ערעור בעניין התביעה שכנגד.
3. בהתייחס לטענתה של העובדת כי יש להאריך את המועד להגשת הערעור גם ברכיב של פיצוי על פיטורים שלא כדין וזאת בשל סיכויי הערעור, הרי שלאחר בחינת הודעת הערעור ופסק דינו של בית הדין האזורי, לא שוכנענו, כי בנסיבות המקרה הנדון, נוכח הזמן הרב שחלף מאז מתן פסק הדין החלקי והפגיעה בזכותה של טנדר לאבינג לסופיות ההתדיינות, סיכויי הערעור כשלעצמם ברכיב הפיצוי על פיטורים שלא כדין מצדיקים הארכת מועד להגשת ערעור ברכיב זה.

סוף דבר

1. הערעור מתקבל בחלקו, כך שהחלטת הרשמת בדבר הארכת המועד להגשת הערעור על פסק הדין החלקי חלה רק על רכיבי הערעור הפקדות בחסר לקרן הפנסיה והפקדות בחסר לקרן השתלמות בלבד.
2. בנסיבות העניין, נוכח הקביעה התקדימית בפסק דין זה בדבר מתן ארכה להגשת חלק מרכיבי הערעור בלבד, ובהתחשב בכך שהעובדת חויבה בהוצאות בהחלטת הרשמת מושא ערעור זה, אין צו להוצאות בערעור.

ניתן היום, כ"ב תמוז תש"פ (14 יולי 2020), בהעדר הצדדים וישלח אליהם.

1. חבקין ובן-נון, 151, 165; גורן, 398. ↑

2. רע"א 1273/15 מאירפלד השקעות וניהול בע"מ נ' סטרפלאסט תעשיות 1967 בע"מ, (21.4.2015), בסעיפים 16-17 לפסק הדין. ↑