19 מאי 2019

לפני:

כב' השופטת מירב קליימן

נציג ציבור (עובדים) גב': ניצה פרידמן

נציג ציבור (מעסיקים) מר: אבי ענתבי

החלטה

בפנינו בקשת הנתבע לסילוק על הסף של התביעה שהוגשה כנגדו.

הרקע לבקשה

1. התובעת, חברה פרטית העוסקת בהקמה ותפעול מכללות בבעלות מר אבי ביתן, העסיקה את הנתבע, רו"ח בהכשרתו, בתפקיד של סמנכ"ל כספים עד לשנת 2009.
2. לטענת התובעת, לאחר סיום העסקת הנתבע, התברר לה כי את המענקים השונים שנתנה לנתבע, רשם בספריה כהלוואה על מנת לחמוק מתשלום מס וזו עדיין רשומה בספריה. בנסיבות אלה נוצרה, לטענתה, הלוואה ללא מועד פירעון שהיא נתנה לנתבע. במסגרת כתב התביעה דורשת התובעת את החזר ההלוואה ולחלופין את תשלום המס שהיה על הנתבע לשלם בגין המענקים שקיבל.
3. לטענת הנתבע, עם סיום עבודתו אצל הנתבעת, עבר לעבוד אצל אבי ביתן כסמנכ"ל כספים ולאחר מכן כמנכ"ל של "המרכז ללימודים אקדמיים באור יהודה". העסקתו במרכז הסתיימה בנסיבות שהביאו אותו להגיש תביעה בגין סיום יחסי העבודה. נוכח התביעה שהגיש כנגד המרכז וכנגד מר ביתן, הוגשה התביעה העומדת בבסיס הליך זה וזאת בהעדר עילה ותוך ניצול לרעה של הליכי משפט כתגובת נגד. לטענתו, התובעת טוענת ביחס לסכום שבמחלוקת, הניצב במרכזו של ההליך, טענות עובדתיות סותרות ויש לדחות את התביעה מחמת התיישנות, העדר עילה, העדר יריבות, שיהוי, ויתור, חוסר תום לב ושימוש לרעה בהליכי משפט.

עיקר טענות הצדדים בבקשה

1. הנתבע טוען כי יש לסלק את התביעה כנגדו על הסף, כאשר טענתו העיקרית מתמקדת בכך כי התביעה כנגדו התיישנה. לטענתו, במקרה של הלוואה הניתנת לעובד על ידי המעסיק - שאין לגביה הסכם הלוואה בכתב – הזמן הסביר לפירעון החוב, ממנו מתחיל מירוץ ההתיישנות להיספר, הוא לכל המאוחר מועד סיומם של יחסי עובד מעסיק. בענייננו, יחסי העבודה בין הצדדים הסתיימו תשע שנים עובר למועד הגשת התביעה ועל כן התביעה התיישנה בהתאם להוראות חוק ההתיישנות, התשי"ח – 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות").
2. עוד טוען התובע כי אין מקום לקבל את הטענה לפיה הודה בקיום זכות, שכן ההודאה לא עמדה בדרישת סעיף 9 לחוק ההתיישנות, ומכל מקום היא מוכחשת כשלעצמה.
3. מעבר לכך, טוען הנתבע כי התנהלות התובעת, לרבות הרישום בספרי החשבונות שלה, מצביעה על כך כי בזמן אמת ראתה הנתבעת בסכומים ששילמה כמענקים ולא כהלוואה, וכן כי ידעה כי היא נושאת בחבות במס בגינם.
4. טעמים נוספים המצדיקים אף הם, לדידו של התובע, את דחיית התביעה על הסף הם שיהוי, השתק, מניעות ויתור, חוסר תום לב ושימוש לרעה בהליכי משפט. התובע אף עומד על כך כי על התביעה להידחות מטעמים של העדר עילה והעדר יריבות, שכן גם מכתב התביעה המתוקן עולה כי התובעת נתנה לנתבע מענק ולא הלוואה ואין בבסיס כתב התביעה המתוקן כל בסיס לטענה לפיה חובת תשלום המס חלה על הנתבע. הנתבע סבור כי ראוי לחסום תביעות שעניינם בהחזר כספים שהוענקו לעובד במסגרת עבודתו, לפני כעשור.
5. התובעת טוענת כי מדובר בתביעה בגין חוב אותו חב לה הנתבע בגין הלוואה שניתנה, ללא מועד פירעון, שנרשמה בספריה על ידי הנתבע. לטענתה, בהתאם לפסיקה, תקופת ההתיישנות בנסיבות אלו החלה בסוף שנת 2016, כאשר דרשה לראשונה את פירעון ההלוואה.
6. עוד טוענת התובעת כי מאחר שהצדדים חלוקים בסוגיות מהותיות באשר לשאלת ההתיישנות לרבות: סיווג הסכום שניתן לנתבע – האם מענק או הלוואה; מעורבות הנתבע בהכנת הדוחות הכספיים של התובעת גם לאחר סיום עבודתו במסגרתה; מועד יצירת העילה ותחילת תקופת ההתיישנות; וחבות המס על הסכום שניתן לנתבע – אזי שיש לקיים דיון לגופו בשאלת ההתיישנות ולא לדחות את התביעה על הסף.
7. באשר ליתר העילות עליהן מבקש הנתבע לבסס את בקשתו לדחיית התביעה על הסף: שיהוי, השתק, מניעות וויתור העדר עילה ויריבות, הרי שאלו צריכות להתברר במסגרת ההליך ולא במסגרת בקשה לסילוק על הסף.

דיון והכרעה

1. בהתאם לתקנות 44 ו- 45 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי-דין), התשנ"ב - 1991, רשאי בית הדין בכל עת, לבקשת בעל דין או אף בלא בקשה כזאת, לסלק על הסף כתב טענות. הלכה היא כי סעד המחיקה מופעל ביד קמוצה, במשורה וכי מדובר בסעד קיצוני הניתן במקרים חריגים (ר' דב"ע מז/1-3 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' רון ורדי ואח' פד"ע יט, 63, ע"ע 408/07 מדינת ישראל נ' כהן, ניתן ביום 13.02.08).
2. כאשר מדובר בבקשה לסילוק של תביעה על הסף, הכלל הינו, שאין בית המשפט בוחן מהם סיכויי התובע להצליח בתביעתו. אפילו סיכויי התובע קלושים, לא יחסום בפניו בית המשפט את הדרך לבירור תביעתו, אם קיים סיכוי כלשהו על פי כתבי הטענות, הנמצאים לפני בית המשפט, שהתובע יצליח בתביעתו. עם זאת, מכיר הדין בקיומם של מקרים יוצאים מן הכלל בהם יורה על מחיקת התביעה או דחייתה כאשר ברור לו שלא יעלה בידי בעל הדין לקבל את הסעד המבוקש אף יוכיח את כל העובדות המפורטות בכתב תביעתו (ע"ע 734/06 ג'הג'האה נ' מועצה מקומית ערערה, ניתן ביום 24.06.08).
3. על רקע הוראות החוק והפסיקה המנחה, לאחר שבחנו את טענות הצדדים ואת כתבי הטענות שהוגשו בהליך, הגענו לכלל מסקנה כי אין מקום לחרוג מהכלל במקרה זה ולהורות על דחיית התביעה על הסף. נפרט, להלן, טעמנו לכך.
4. מקובלת עלינו עמדת התובעת לפיה קיימות מחלוקות עובדתיות שיש בהן כדי להשפיע על הכרעה בשאלת ההתיישנות בהליך. מחלוקות עובדתיות אלו צריכות להתברר במהלך דיון ההוכחות ולא במסגרת בקשה לסילוק על הסף.
5. בראש ובראשונה, ההכרעה בשאלה האם עסקינן בהלוואה שמא במענק – שהיא שאלה מרכזית בהליך - תשפיע בהכרח על עצם הדיון וההכרעה בשאלת ההתיישנות, כך שהמותב שישב בדין יידרש לשאלות אלו במאוחד. הכרעה בשאלה המרכזית המונחת לפתחו של בית הדין, תשפיע ישירות על עצם הדיון בשאלת ההתיישנות ועל הכרעה בה.

באורח זה, ככל שהמותב שישב בדין יקבע כי עסקינן במענק, ממילא לא תעלה שאלת ההתיישנות כפי שהציף אותה הנתבע בפנינו, ולא נרחיב בשלב זה בעניין. רק במצב דברים בו יחליט המותב כי לפנינו הלוואה ללא מועד פירעון, יידרש לדון בשאלת ההתיישנות. כך שאין כל היגיון בדיון מקדמי בשאלת ההתיישנות והכרעה בה, אשר תועלה בהמשך ההליך רק במידה ובית הדין יכריע כי המענק ששולם לעובד היה בגדר הלוואה.

1. אף אם הייתה הסכמה בין הצדדים כי מדובר בהלוואה/ בית הדין ייקבע כי הסכום אכן ניתן כהלוואה, הרי שמחלוקות נוספות נטועות בין הצדדים באשר למועד יצירת העילה ותחילת מניין תקופת ההתיישנות באורח זה.
2. כאמור, הצדדים חלוקים בשאלת מועד תחילת מירוץ ההתיישנות, ככל שייקבע כי הסכום שבמחלוקת אכן ניתן כהלוואה. מאחר שהצדדים לא קבעו ביניהם זמן פירעון, הרי שלפי ההלכה שנקבעה בד"נ 32/84 עזבון וולטר נתן וויליאמס נ' Israel British Bank, ניתן ביום 21.3.1990, הלוואה שלא נקבע זמן פירעונה יש לפרוע תוך "זמן סביר" ועל כן ההתיישנות מתחילה רק עובר לסיומו של "זמן סביר" זה. במקרה שלפנינו, נשאלת השאלה האם הזמן הסביר התחיל במועד סיום יחסי העבודה – כטענת הנתבע או במועד מאוחר יותר – כטענת התובעת.

תוך כך, הצדדים אף חלוקים באשר למועד דרישת ההלוואה על ידי התובעת ובאשר לשאלה האם הנתבע הודה בקיומו של חוב, אם לאו.

1. מקיבוץ דברים אלו עולה, כי קיים צורך לערוך בירור עובדתי/משפטי אשר לא ניתן לקיימו במסגרת בקשה לסילוק על הסף וכי למעשה אלו השאלות העומדות בבסיס ההליך, אשר יוכרעו לאחר הבאת מסכת הראיות על ידי הצדדים להליך.
2. ודוק – אין המדובר בהעלאת טענת התיישנות, שאין חולק לגבי מועד יצירת עילת התביעה וכאשר על פניו ניתן להיווכח האם חלפה לה תקופת ההתיישנות המצדיקה את דחיית התביעה על הסף. כפי שהובא לעיל, לטעמנו, הכרעה בשאלת ההתיישנות בנסיבות שלפנינו מצריכה בירור עובדתי ומשפטי, וממילא קשורה וכרוכה בשאלה מרכזית אחרת העומדת להכרעה בפני המותב שישב בדין.
3. רק לאחרונה קבע בית הדין הארצי, לאחר שעמד על ההבדלים בין העילות השונות לדחיית תובענה על הסף ועל ההבדל שבין העילות שהובאו בבקשה שלפניו (הדומות לאלו שהובאו בפנינו) לבין עילת דחייה על הסף שעניינה בהעדר סמכות עניינית, כי:

"אקדים ואציין כי לטעמי העילות לדחיית תביעה על הסף אינן עשויות מקשה אחת. בבר"ע (ארצי) 67197-01-17 רותם גיספאן - בסט שרותי קירור בע"מ (3.4.17) עמד בית דין זה על השוני בין העילות השונות לסילוק תובענה על הסף מבחינת אפשרות המשך בירורן בערכאות שיפוטיות ועל ההשלכה שיש לשוני זה על דרך בירור בקשה לסילוק על הסף. בעניינו, ביחס לכלל העילות הנטענות בבקשה קם החשש מפני פגיעה או כרסום בזכות הגישה לערכאות עקב סילוק התובענה על הסף. הטעם לכך הוא שקבלת הטענות נשוא הבקשה – להבדיל מטענה בדבר היעדר סמכות עניינית - תוביל לחסימת אפשרות בירור הסכסוך בערכאה שיפוטית. משכך, ביחס לטענות שבפנינו נדרש משנה זהירות טרם סילוק התובענה על הסף.

יחד עם זאת, משנה זהירות אין משמעו כי תוצאה של דחיית תובענה על הסף מחמת התיישנות אינה אפשרית, והכל תלוי בנסיבות בענין. בכלל זה יש לשקול, בין היתר, את מידת מובהקות העילה למחיקה לרבות מידת הבירור הנדרשת לצורך הכרעה בה ומידת הזיקה – אם בכלל – בין הבירור הדרוש לשם הכרעה בטענת הסף והבירור העובדתי הדרוש לשם הכרעה בתובענה העיקרית.

...לא הרי מקרה בו נדרש בירור עובדתי מורכב לצורך הכרעה בטענת הסילוק של הסף כהרי מקרה בו הבירור העובדתי מועט, ולא הרי מקרה בו הבירור הנדרש לצורך בחינת טענת הסף מובחן ושונה מהבירור הנדרש לליבון התובענה לגופה כהרי מקרה בו יש דמיון לא מבוטל בסוגיות הדורשות ליבון (לעניין זה יפים הדברים שנאמרו בהקשר לסילוק תובענה ייצוגית בע"ע (ארצי) 41358-07-15 אופינקרו פיקו - שיכון ובינוי-סולל בונה תשתיות בע"מ (28.1.19)). בהקשר זה גם אבקש לחדד כי ההכרעה בטענת ההתיישנות אינה בהכרח ענין טכני של מנין השנים שחלפו, ולעיתים כרוכות בה שאלות המצריכות הפעלת שיקול דעת."

(בר"ע (ארצי) 3337-02-19 מדינת ישראל-משרד העבודה והרווחה נ' ורד רוטפוגל, ניתנה ביום 10.2.2019).

1. למען הזהירות והסדר הטוב נבהיר כי אין בהכרעתנו זו כדי לדחות את טענת ההתיישנות שהעלה הנתבע, לגופה. כל שקבענו הוא שאין המדובר בעילה המצדיקה סילוקה של התובענה על הסף, אלא בטענה המצריכה בירור עובדתי ומשפטי וראויה, לפיכך, להתברר במסגרת הבירור העיקרי בתיק כאחת הפלוגתאות.
2. באשר ליתר טענותיו של התובע שהועלו בבקשתו, ככאלו המצדיקות סילוק התובענה על הסף, הרי שמדובר בטענות שיש לבררן במסגרת ניהול ההליך ואין להכריע בהן במסגרת בקשה לסילוק על הסף. בעניין זה נפסק בפרשת רוטפוגל שהובאה לעיל, כי -

"אשר לטענה שיש למחוק את התובענה על הסף מחמת העדר עילה, נזכיר כי ההלכה בענין זה מחמירה יחסית, ולפיה השימוש באמצעי של מחיקה על הסף מחמת העדר עילה שמור למקרים חריגים בהם ברור שאין אפשרות, ולו קלושה, כי יוכיח התובע את עילת תביעתו. בנוסף, בטעם זה לדחייה על הסף קיימת זיקה הדוקה יותר בין הטענות לדחייה על הסף ובין הטענות לגופה של התובענה. האפשרות הפוטנציאלית כי יידרש כפל דיון (ולו חלקי) שוקלת, ככלל, ובכפוף למקרים חריגים מתאימים, לצד דחיית הבקשה למחיקה על הסף. אמנם, "לא פעם יש בהכרעה בבקשה לסילוק על הסף כדי להשפיע על עצם קיומו של ההליך ובכך לחסוך הליכים מיותרים וזמן שיפוטי יקר, ולכן דחיית בקשת רשות ערעור עלולה ליצור מצב של ניהול הליך סרק. עם זאת, לא נראה כי דחיית הבקשה תשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים או תגרום לצד נזק של ממש שאינו ניתן לפיצוי בדמות פסיקת הוצאות או כל סעד... העובדה שבית המשפט דחה בקשה לסילוק על הסף אין משמעותה כמובן שהתביעה תתקבל" (מתוך רע"א 2387/13 איי.די.איי חברה לביטוח בע"מ נ' לשכת סוכני הביטוח בישראל (26.12.13) (להלן: ענין איי. די. בי.)).

1. סוף דבר – מכלל המפורט לעיל, הבקשה נדחית. המבקש יישא בהוצאות המשיבה בסך 2,000 ₪ בגין הוצאותיה בבקשה זו.

המזכירות תעביר עותק מהחלטה זו לרשמת קרמר לקביעת מועדים להמשך ניהול ההליך.

ניתנה היום, י"ד אייר תשע"ט, (19 מאי 2019), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.