18 אוקטובר 2020

כלום שולמו המענקים נשוא התובענה לנתבע עד לשנת 2009 כסכומים ברוטו ועליו לשאת במס הנדרש בגינם, או שמא שולמו בערכי נטו ועל התובעת לשאת במס הנדרש בעדם? זו ליבת המחלוקת בתביעה שבפנינו על סך 1,601,570 ₪.

רקע עובדתי

1. התובעת היא חברה אשר הקימה רשת מכללות אקדמיות בישראל, בכללן את המרכז ללימודים אקדמיים באור יהודה (להלן- מל"א), המרכז האקדמי כרמל ושלוחת אוניברסיטת דרבי בישראל.

2. הנתבע - רואה חשבון בהשכלתו ובמקצועו, הועסק החל משנת 2001 ועד לתום שנת 2009 כסמנכ"ל כספים בתובעת (סע' 9 לתצהיר ביתן; ע' 19 ש' 28,31; ע' 20 ש' 1-3).

3. מר אבי ביתן (להלן- ביתן), הוא דירקטור ובעליה של התובעת.

4. בין לבין, ביום 12.12.2005 ביתן מסר לנתבע פתק (נת/4) עליו נרשמו הדברים הבאים:

"מאיר, אני יודע שעמוק בפנים חשבת למה ה"בן זונה" לא יודע להעריך את המאמץ שלי, אבל החלטתי להפתיע אותך פעם אחת וגם החלטתי שאין לי חשק לשלם את המס הכרוך בבונוס הזה דווקא עכשיו ולכן הצ'ק הוכן בנפרד ובכוונה בהשהייה, על מנת שיבטא את ההערכה הכנה, תודה!!! אבי."

5. בתחילת שנת 2010, החל הנתבע את עבודתו כסמנכ"ל כספים של מל"א; וביתן שימש כיועץ למל"א (סע' 3-6 לתצהיר ביתן; ע' 20 ש' 2-3). בשנת 2017 הסתיימה העסקתו שם ובעטיה הגיש הנתבע כנגד מל"א וכנגד ביתן תביעה לבית דין זה בסכום עתק של 16,262,172 ₪ (סע"ש 1521-03-18 מאיר וידל – המרכז ללימודים אקדמיים באור יהודה (חל"צ), אשר עודנה מתבררת בפני מותב בראשות כב' השופטת מיכל נעים דיבנר. למען תהא התמונה שלמה, יצוין, כי התובעת הגישה כנגד הנתבע ואחרים תביעה לבית המשפט המחוזי בתל אביב בעניינים נוספים (ת"א (ת"א) 49734-11-18 ש.א.א רשת מכללות בע"מ – מאיר וידל ואח') אשר אף היא עודנה מתבררת בפני כב' השופטת מיכל עמית אניסמן (להלן- התיק במחוזי).

6. במסגרת עיסוקה העניקה התובעת ייעוץ בניהול מוסדות הכשרה והדרכה (סע' 2 לתצהיר ביתן) וכן העמידה למל"א הלוואות שונות (סע' 6 לתצהיר הנתבע; כתב הגנה ותצהיר בבקשה לסילוק על הסף בתיק הנזכר (בהתאמה נת/1 ו- נת/2).

7. במהלך עבודתו בתובעת, קיבל הנתבע שכר עבודה וכן תשלומים נוספים אשר ניתנו באמצעות המחאות ואשר למיהותם נדרש בהמשך.

עיקרי ההליך

8. ביום 21.11.2018 וביום 24.12.2018 הוגשו, בהתאמה, כתב התביעה וכתב ההגנה שבפנינו.

9. בד בבד, במועד שבו הוגש כתב הגנה הוגשה בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות; וביום 9.1.2019 הגישה התובעת את תשובתה.

10. ביום 28.1.2019 הוגשה בקשה לתיקון כתב תביעה "לשם הבהרת העילה והסעד המבוקש במסגרתה", שכן לשיטת התובעת הנתבע חב לה חוב בגין הלוואה שלקח ממנה ואשר לא נפרע עד היום; ביום 13.2.2019 הוגשה תגובת הנתבע לבקשה; וביום 21.2.2019 הוגשה תשובת התובעת לתגובה.

11. ביום 26.2.2019 הגישה התובעת בקשה לתיקון טעות סופר לתשובתה מיום 9.1.2019, שכן לדידה נפלה טעות בתאריך שנרשם על ידה בעניין מועדי הישיבות להכנת הדוח; ובאותו יום הגיש הנתבע את תגובתו לבקשה.

12. ביום 27.2.2019 התקיים דיון קדם משפט בפני כב' הרשמת סימה קרמר, בסופו ניתנה החלטה כי הבקשה לתיקון כתב תביעה והבקשה לתיקון טעות סופר מתקבלות.

13. ביום 28.2.2019 וביום 31.3.2019 הוגשו, בהתאמה, כתב תביעה מתוקן וכתב הגנה מתוקן שבפנינו.

14. באותו יום הגיש הנתבע בקשה לסילוק התביעה המתוקנת על הסף; ביום 28.4.2019 הגישה התובעת את תגובתה לבקשה; וביום 8.5.2019 הגיש הנתבע את תשובתו לתגובה.

15. ביום 19.5.2019 נדחתה הבקשה לסילוק על הסף על ידי מותב בראשות כב' השופטת קליימן, שכן עילת ההתיישנות מזקיקה בירור עובדתי ומשפטי במסגרת התיק העיקרי.

16. ביום 23.2.2020 הגישה התובעת תצהיר מטעמה- את תצהירו של ביתן וכן בקשה לזימון שני עדים. הראשון רו"ח יעקב סוקולובר, ממשרד רואי החשבון ליואי את ליואי - רואה חשבון שטיפל בדוחות הכספיים של התובעת (להלן- רו"ח סוקולובר). השניה, גב' אילונה מוטולה אשר העניקה שירותי חשבות לתובעת (להלן- גב' מוטולה). ביום 12.3.2020 נעתר בית הדין לבקשת זימון עדים.

17. ביום 24.5.2020 הגיש הנתבע את תצהירו.

18. ביום 15.6.2020 התקיים דיון הוכחות, במהלכו נשמעו ביתן, הנתבע, גב' מוטולה ורו"ח סוקולבר; וכן הוגש דוח כספי של התובעת לשנת 2015 (נ/1); וכן תצהירו של הנתבע בתיק במחוזי (ת/1).

19. ביום 5.8.2010 וביום 4.10.2020 הוגשו, בהתאמה, סיכומי התובעת וסיכומי הנתבע. ביום 15.10.2020 הוגשו סיכומי תשובה מטעם התובעת.

מכאן הכרעתנו.

לוז טענות הצדדים

20. לטענת התובעת, בין ביתן לבין הנתבע התקיימה מערכת יחסים מיוחדת גם שנים לאחר שסיים עבודתו בתובעת. במהלך תקופת העסקתו קיבל הנתבע מהתובעת שכר, ובנוסף מעת לעת אף קיבל מענקים כחלק משכרו ובמסגרת עבודתו, כאשר סכומים אלו ניתנו לנתבע בערכי ברוטו (סע' 8-12 לסיכומי התובעת). בזמן עבודתו בתובעת רשם הנתבע חלק מהמענקים שקיבל (הסכומים נשוא התביעה) לא כשכר בתלוש אלא כחוב שלו לחברה בספרים, זאת על מנת שיוכל לקבל לעצמו את כל הכסף ברוטו ושלא יצטרך לנכות מהכספים את המס הנדרש.

21. עוד טוענת התובעת, כי דין טענת ההתיישנות להידחות, הן מאחר שהחוב הופיע כאמור בכל הדוחות הכספיים של התובעת לאורך השנים, והנתבע ראה חוב זה ואישר אותו למעשה מדי שנה ושנה משנת 2008 ועד שנת 2016, הן מאחר שביתן הסכים לאור חברותם "בדיעבד" בשם התובעת לרישום החוב בספרי התובעת, מבלי לקבוע מועד לפירעונו על ידי הנתבע, ורק בסוף שנת 2016 ותוך הכנת הדוחות הכספיים של שנת התובעת לשנת 2015, דרש ביתן מהנתבע לראשונה את פירעון החוב.

22. זאת ועוד טוענת התובעת, כי מבלי לגרוע מטענת החוב, מדובר אפוא בחוזה יחס והחוב הפך עם הזמן להלוואה, שכן בין הצדדים היתה היכרות ארוכת שנים ומערכת היחסים ביניהם היתה קרובה, כי הנתבע הינו רואה חשבון מזה שנים רבות אשר טיפל במשך שנים בספריה של התובעת גם לאחר סיום העסקתו שם, וכי התנהגותם של הצדדים לאורך השנים מצביעה כי הוסכם שהחוב יוותר בספרי התובעת כהלוואה ללא מועד פירעון. לפיכך, גם אם מלכתחילה הצדדים לא ראו בסכום החוב כהלוואה, אזי בהתאם לדוקטרינת חוזה יחס, יש לקבוע כי לאורך השנים הסכימו הצדדים בהתנהגותם שהחוב יהיה כהלוואה ללא מועד פירעון. משכך, מרוץ ההתיישנות החל רק עם דרישת פירעון החוב על ידי התובעת, שכן נוכח יחסי הקרבה בין הצדדים, לא ניתן לומר כי "נותן הכסף ישן על זכויותיו ולא פעל להחזר החוב תוך זמן סביר". לחילופין, תקופת ההתיישנות החלה לכל המוקדם בסוף שנת 2016, עת הודה הנתבע בקיום החוב כלפי התובעת. לתימוכין בעמדתה הפנתה התובעת לפסק דין ד"נ 32/84 עיזבון ולטר נתן וויליאמס ז"ל נ' Israel British Bank (London) פ"ד מד(2) 265 (להלן- עניין וויליאמס) ולפסק דין ע"א 10837/06 קוקו עובדיה נ' אברהם דודי (מיום 17.2.2008)(להלן- עניין עובדיה).

23. לבסוף טוענת התובעת, במענה לטענות הנתבע כי הלוואה טעונה מסמך בכתב, כי אם מדובר בחוב ולא בהלוואה, הרי שלא חל סעיף 2 לחוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, התשנ"ג- 1993, ואם מדובר בהלוואה אזי לפי סעיף 15 לחוק הנזכר הוא לא יחול על מי שלא נותן הלוואות "בדרך עיסוק". לחילופין, רישום החוב בספרי התובעת על ידי הנתבע, מהווה כשלעצמו מסמך בכתב. בזיקה לכך, הבקשה לתיקון כתב התביעה לא נבעה משינוי עילת התביעה, כי אם מהצורך להבהיר את העילה, זאת לנוכח טענות הנתבע בבקשה לסילוק על הסף, ובבקשה לתיקון טעות סופר לא שונתה גרסתה.

24. התובעת מציינת בשולי סיכומיה, כי ככל שהנתבע יודיע כי בכוונתו לשלם את המס בגין המענקים, התובעת מסכימה להפחית את סכום התביעה לסכום המס בסך של 714,391.5 ₪ (פרק ז'; סע' 22 לתצהיר ביתן; סע' 11 לכתב התביעה המתוקן).

25. לטענת הנתבע, כל הסכומים ששולמו לנתבע, כמו לכל עובד, היו נטו, באמצעות שיקים, והמיסים נוכו על ידי המעסיק אשר בחר, לפי שיקול דעתו הבלעדי והמלא, לא לשלם את המס מיידית. כדי לחמוק מכך, המעסיק העביר את המענק בשיק שהוכן "בנפרד ובכוונה בשהייה" ורשם את השיק הזה בספריו כחוב של הנתבע לתובעת, כדי לדחות את תשלום המס. זאת למרות שלנתבע אין חוב בגין המענקים שקיבל. רישום המענקים בספרים נעשה בהנחייתו של ביתן החתום על הדוחות הכספיים.

26. עוד טוען הנתבע, כי אין חולק כי התובעת לא דרשה מהנתבע לשלם כל חוב כלפיה עם סיום העסקתו בשנת 2009, ומשך שנים ארוכות לאחר מכן, עד הגשת התביעה בשנת 2018. זאת למרות שביתן היה מודע לרישום המענקים כחוב, לכל המאוחר, בסמוך לאחר סיום העסקתו בתובעת.

27. זאת ועוד טוען הנתבע, כי הטענה לקיומו של חוב, לרבות חוב בגין הלוואה מופרכת; ובעניין זה שינתה התובעת את גרסתה מספר פעמים, ונדמה כי טענה זו נזנחה כליל בסיכומיה.

28. בנוסף טוען הנתבע, כי התביעה בשל תשלום מס בגין מענקים ששולמו לנתבע, אשר הוגשה כ-9 שנים לאחר שהנתבע סיים את העסקתו אצל התובעת התיישנה ולפיכך יש לדחותה על הסף; כפי שאף עולה מפסק הדין ע"ע (ארצי) 404/05 בנימין בנוז –חיפה כימיקלים בע"מ (מיום 21.12.2006) (להלן- עניין בנוז). בענייננו אין מדובר ביחסי מלווה- לווה, אלא במענקים שניתנו לעובד, ולכן פסק דין בעניין וויליאמס שעוסק בסוגיה שבין בנק לבין בעל חשבון אינו רלוונטי לענייננו.

29. כמו כן טוען הנתבע, כי התובעת לא הוכיחה את החריג בסעיף 9 לחוק ההתיישנות, תשי"ח -1958 (להלן- חוק ההתיישנות), שכן הנתבע לא מסר הודאה בכתב בזכות הנטענת, ואף תוכן המסמך אינו מלמד במפורש על ההודאה. לא זו אף זו. רישום החוב תחת סעיף 3 י' לפקודת מס הכנסה (להלן- הפקודה) במאזן התובעת לשנת 2015 מהווה דווקא הודאה מפורשת מצד התובעת וביתן, בכתב ובספרי התובעת, כי התובעת היא זו שחבה במס בגין המענקים. ממילא העובדה כי הנתבע לא העיר על כך אינה מהווה הודאה מצדו בקיומו של חוב.

30. הנתבע מוסיף וטוען כי התובעת לא דרשה מהנתבע את החוב בסיום עבודתו, כך שהוצג לו מצג ולפיה אין לה כל טענות כלפיו ואף לא ניכתה משכרו בתום העסקתו. העובדה כי החוב ו/או המס לא נוכו ממשכורתו של הנתבע, אף לא בתום העסקתו מלמדת על המצג שהציגה התובעת בדבר העדר טענות כלפיו. ממילא הטענה כי ביתן דרש את פירעון החוב בשנת 2016 לא הוכחה, ואפילו הוכחה אין בה כדי לרפא את השיהוי הקיצוני.

31. ואחרון, התובעת לא הראתה ששילמה את המס הנטען על ידה לרשויות המס; וגרסתו החדשה של ביתן בעדותו, שלפיה על הנתבע הוטלה החובה לרשום את סכום השיקים שקיבל כ"מקדמה" בחודש העוקב ולדאוג לכך שינוכה מהמענקים מס, היא מופרכת מיסודה (סע' 29-36 לסיכומי הנתבע).

דיון והכרעה

32. טרם נדרש לליבת המחלוקת שבין הצדדים, נבקש להתייחס לשתי מחלוקות פרלימינריות המזקיקות הכרעה. הראשונה, האם הסכומים נשוא התובענה הם בגדר מענקים, או שמא בגדר הלוואות. השנייה, האם יש לדחות את התביעה מחמת התיישנות. נתייחס לכל מחלוקת בתורה.

מענקים ולא הלוואות

33. כפי שיבואר להלן, לעמדתנו, הסכומים שבמחלוקת אשר ששולמו לנתבע הם מענקים ולא הלוואות. נפרט את טעמינו לכך.

34. ראשית, הטענה שלפיה הנתבע קיבל מענקים נטענה על ידי התובעת במפורש בכתב התביעה המקורי (סע' 4 -6 לכתב התביעה). דא עקא, רק לאחר שהוגשו מטעם הנתבע כתב הגנה ובקשה לסילוק על הסף, תוקנה התביעה, שכן חלף הטענה שהמענקים "נרשמו על ידי וידל בספרי התובעת כהלוואה של התובעת לוידל" (סע' 5 לכתב התביעה) גרסת התובעת שופצה, ונטען לראשונה כי "נוצר הסכם הלוואה ללא מועד לפירעון בין התובעת לוידל לגבי סכום ההלוואה שרשום בספרי התובעת." (סע' 7 לכתב התביעה המתוקן).

35. יובן מאליו כי טענות עובדתיות סותרות אלו אינן דרות בכפיפה אחת; ועצם השינוי בגרסה, מעיד על העדר מהימנותה. שכן מענק הוא סכום כסף הניתן באופן חד פעמי או לשיעורין וככלל אין צורך להחזירו; בעוד שהלוואה היא סכום כסף אשר אמנם ניתן באופן חד פעמי, אך יש להחזירו לפי תנאים מוגדרים מראש. לדידנו, ובניגוד לנטען על ידי התובעת (סע' 27 לסיכומיה, סע' 1 לסיכומי התשובה מטעמה), אין מדובר בהבהרת העילה בלבד.

36. התובעת לא טענה וממילא לא הוכיחה, כי מדובר בעניינו במקרה יוצאי דופן, במסגרתו מקבל המענק נדרש להחזירו עקב הפרת התנאים לתתו (בשינויים המחויבים ראה סעיף 75ב(א) בעניין ביטול מענק מכוחו של חוק לעידוד השקעות הון, תשי"ט -1959; סעיף 14 למסמך "מענקים מותנים לעידוד עבודה במקצועות במצוקה ובפריפריה" אשר מעמדו נדון בעס"ק (ארצי) 31504-01-18 מדינת ישראל – ההסתדרות הרפואית בישראל (מיום 16.6.2019).

37. אנו ערים לטענת התובעת כי מדובר ב"חוזה יחס", שכן לדידה המענק "הפך עם הזמן להלוואה", אך מצאנו לדחותה, בין היתר נוכח העובדה כי לא הוצגה כל ראיה שלפיה הצדדים הסכימו כי המענקים יהפכו להלוואה.

38. שנית, בתצהירו של ביתן נטען כי הנתבע קיבל מענקים (סע' 6 לתצהיר ביתן). הראשון אף העיד בפנינו כי אין הסכם הלוואה (ע' 7 ש' 30-31). כך גם העיד בפנינו רו"ח סוקולובר כי לא ראה הסכם הלוואה (ע' 14 ש' 31-32). הנתבע טען בתצהירו כי אין הסכם הלוואה ומעולם לא ביקש כי המענקים יהפכו להלוואה (סע' 31 ו-32 לתצהירו של הנתבע; ע' 25 ש' 27-28) וגרסתו לא נסתרה בעניין, שכן לא נחקר על כך בחקירתו הנגדית.

39. שלישית, כאשר נשאל ביתן, "האם היתה לך כוונה שהסכום הזה יחזור אי פעם? הוא השיב כי "הייתה לי כוונה שישולם המס בגינו", אך כאשר ב"כ הנתבע הקשה, "אני מבקש שתענה", ביתן השיב: "המענק לא..." (ע' 8 ש' 9-16)

40. רביעית ומבלי להכריע בשאלה, האם כטענת התובעת, חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, התשנ"ג- 1993 (להלן- החוק) אינו חל עליה, שכן סעיף 15 לחוק קובע כי "הוא לא יחול על מי שלא נותן הלוואות בדרך עיסוק", או שמא כטענת הנתבע, החוק חל על התובעת, שכן היא טענה בעצמה כי היא עוסקת באופן שוטף במתן הלוואות ומימון למוסדות אקדמיים (סע' 1 לתצהיר ביתן), ולפיכך היתה מוטלת עליה החובה לצרף הסכם הלוואה לכתב התביעה, הרי שברי כי לנוכח עיסוקה ומיהותה של התובעת, חזקה עליה כי היתה מעגנת את ההלוואה בכתובים, אפילו שאינה מחוייבת לשיטתה לעשות כן. זאת לא עשתה.

41. חמישית, נדמה כי התובעת זנחה את הטענה שלפיה מדובר בהלוואה בסיכומיה, שכן אף לדידה השאלה שעלינו להכריע בה, היא "האם המענקים מושא התובענה שולמו לנתבע כסכומים ברוטו והנתבע היה צריך לשלם את המס הנדרש בגין מענקים אלו" (סע' 7 לסיכומי התובעת).

42. שישית והעיקר, אנו סבורים, כי מבחינה של מדיניות שיפוטית, על מעסיק המבקש לטעון כי מענקים אשר שילם לעובדו הם בגדר הלוואה להציג ראיות ברורות אשר אינן משתמעות לשתי פנים, ובכלל זה מסמך בכתב בחתימתו של העובד המאשר את התנאים לקבלת ההלוואה או להפיכת המענק להלוואה בתנאים מסוימים.

התיישנות

43. כידוע, דיני ההתיישנות נועדו להשיג איזון אינטרסים בין בעלי הדין והאינטרס הציבורי, ולפיכך נקצבה תקופת זמן סבירה שלאחריה תוסר אימת התביעה המשפטית מהנתבע (ע"ע (ארצי) 36058-12-13 יעקב וקסלר – י. אדרי ובניו מפעל מתכת והנדסה אזרחית בע"מ (מיום 20.6.2017)(להלן- עניין וקסלר); ע"ע (ארצי) 32928-09-18 שירותי בריאות כללית- רחל קידר (מיום 6.8.2019)(להלן- עניין קידר).

44. סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע כי "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה"; היינו קיום אפשרות מעשית בידי תובע לפנות לבית משפט לצורך הגשת התביעה, כלומר המועד שבו נתגבשו העובדות המקימות זכות לסעד, ככל שהוא יעמוד בנטל ההוכחה העובדתי ובנטל הביסוס המשפטי של תביעתו (ע"א 735/07 צמרות חברות לבנין נ' בנק המזרחי (מיום 5.1.2011).

45. כך, לדוגמא, ומבלי למצות, בענין וקסלר נקבע כי ככלל מועד היווצרות העילה לעניין דיני ההתיישנות ולצורך תביעה לתשלום פיצוי מן המעסיק בגין אי הפרשה לקרן פנסיה, נקבע לפי המועדים שבהם היה על המעסיק לבצע את ההפקדות, ולא לפי מועד קרות האירוע המזכה לפי תקנון קרן הפנסיה. בעניין קידר נקבע כי שיוך למסלול פנסיוני העילה הוא פעולה נקודתית, המכתיבה את צבירת הזכויות, שיעורי ההפקדות, הצורך בניכוי מהשכר וכיוצא באלו עניינים שאינם ניתנים לשינוי מידי חודש בחודשו. משכך, ולאור פסק דין ע"ע (ארצי) 109/09 בן ציון פרחי - בזק ואח' (11.7.2010), נקבע, כי עילת התביעה מתיישנת שבע שנים לאחר ביצוע הבחירה. בעניין בנוז אגב טענות להפליה מחמת גיל מכוח חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, התשמ"ח- 1988 ולפגיעה בתקנת הציבור בהתאם לסעיף 30 לחוק החוזים חלק כללי, תשל"ג- 1973, נקבע, כי מן החקיקה והפסיקה עולה, ככלל, כי היום בו נולדה עילת התביעה וממנו מונים את תקופת ההתיישנות, הוא המועד בו פרש העובד בפועל, ובעניין הספציפי, מכוח תקנת הציבור, מועד היווצרות העילה יהא מועד פרישתו של המערער בפועל ולא מועד החתימה על ההסכם הקיבוצי. בעניין אחר נקבע כי עילת תביעה שעניינה פיצוי בגין אי עריכת שימוע יש להגיש תוך שבע שנים מיום מתן הודעת הפיטורים, והושאר בצריך עיון האם יש לבחון את הסוגיה ביחס למועד בו הגיעו היחסים לכלל סיום; ותביעה לפיצוי בגין תלושי שכר כוזבים מתיישנת ביחס לכל תלוש בתורו ובמועדו ולא ממועד סיום יחסי העבודה (ע"ע (ארצי) 40952-10-19 מיכל טל – אברהם נעים (מיום 1.10.2020). ולענייננו.

46. במקרה דנא עילת התביעה נולדה עם כל קבלת מענק בתורו, כך שזו צמחה, לכל המאוחר עם סיום העסקתו של הנתבע אצל התובעת בשנת 2009. מאחר שהתביעה הוגשה בחודש נובמבר 2018, הרי שזו התיישנה. נבאר את טעמינו לכך.

47. ראשית, לדידה של התובעת חלק מהמענקים שקיבל הנתבע (הסכומים נשוא התביעה) נרשמו כחוב (למשל מאזן בוחן ליום 31.12.2008); וכי בסוף 2009, עם סיום העסקתו בתובעת, עמדה יתרת החוב של הנתבע לתובעת על סך 1,237,000 "השווה לסך המענקים ששולמו לוידל במהלך העסקתו" (סע' 5 ש' 2 לסיכומי התובעת; סע' 6 ש' 1).

48. למעשה כל מענק בתורו הזקיק תשלום מס בגינו, זאת בדומה לתביעה של עובד כנגד מעסיק בגין אי הפרשה לקרן פנסיה שלא נעשה במועדו או לתביעת עובד כנגד מעסיקו בדבר תלוש כוזב. בשים לב לעובדה כי חלק מהמענקים נשוא התובענה שולמו לנתבע במהלך תקופת העסקתו, הרי שהיה מקום לשלם מס בגינם כבר במהלך תקופת ההעסקה.

49. יוער, כי התובעת לא צרפה לתביעה צילום המחאות ו/או כרטסת ממנו ניתן ללמוד על המועדים המדויקים ששולמו המענקים לנתבע, כך שהדבר נזקף לחובתה, שכן אלו לא קיבלו ביטוי בתלושי השכר (ע' 22 ש' 10).

50. והנה, הוכח בפנינו, כי למצער, ביתן היה מודע לכך שלא שולם מס בגין כל המענקים כבר בסמוך לתום העסקתו של התובע, קרי בתחילת שנת 2010, ובלשונו של ביתן לאמור: "בסמוך לאחר סיום עבודתו של וידל בש.א.א, התברר לי במהלך הכנת הדוחות הכספיים של ש.א.א, כי המענקים שקיבל וידל עבור עבודתו במהלך שנות עבודתו בש.א.א. ועד לסיום העסקתו כאמור, נרשמו על ידי וידל בספרי ש.א.א. כהלוואה של ש.א.א. לוידל ולא הופיעו בתלושי השכר של וידל כאחד מרכיבי השכר ברוטו החייבים במס, ובהתאם לא נוכה ולא שולם מס בגין סכומים אלו, וסכומים אלה לא נרשמו כהוצאה בספרי ש.א.א" (סע' 7 לתצהיר ביתן).

51. כתבנו למצער, שכן בדיון קדם משפט טענותיו של ביתן לא היו קוהרנטיות בעניין. מחד גיסא נטען על ידו כי "הנושא הזה עלה בכל דיון כספי של כל שנת כספים כאשר נאמר לו לפתור את בעיית הרישום הזה" (ע' 2 ש' 17-18), ומאידך גיסא נטען על ידו כי "בדיון שהיה בשנת 2016 אני דרשתי לראשונה שיפתור את העניין הזה, וזה היה הפעם ראשונה שדרשתי לא לראות בחובה את היתרה של הנתבע" (ע' 2 ש' 24-25).

52. מנגד טען הנתבע, כי "...מעולם זה לא היה רשום כהלוואה בספרים...זה נרשם בתוך נכסים שוטפים. באחת הפעמים אמר לי להעלים את הסכום הזה, ואני אמרתי שאם הייתי יכול לעשות את זה הייתי רו"ח הכי מבוקש בישראל..." (ע' 2 ש' 5-10). בזיקה לכך נציין, כי בניגוד לנטען על ידי התובעת (סע' 4 לסיכומי התשובה מטעמה), לא ניתן ללמוד כי דרשה את החוב מהנתבע, אלא כי ביקשה "להעלים" את החוב.

53. אנו שוכנענו כי התובעת, אשר היתה ערה לכך שלא שולמו מיסים, לא דרשה מהנתבע את המס הגם שמנקודת מבטה היתה לה האפשרות לעשות כן – לא במהלך תקופת העבודה, תוך ניכוי משכר עבודתו את החוב הנטען לכאורה לפי סעיף 25 לחוק הגנת השכר, התשי"ח- 1958 ובכלל זה את הריבית שהיה עליו לשלם כביכול לדידה, ולא עם סיום העבודה או בסמוך לכך.

54. שנית, אנו ערים לטענת התובעת, שלפיה מדובר "בחוב ללא מועד פירעון" וכי עילת התביעה נוצרה עם הדרישה לפרעון (כביכול) בשנת 2016 - טענה הנסמכת הן על עניין וויליאמס והן על עניין עובדיה.

55. ברם, אין ממש בטענה וממילא אין בפסקי הדין הנזכרים כדי להועיל לתובעת בעניין. זאת מן הטעם הפשוט כי מדובר בענייננו במענקים ואין מדובר בחוב, לא כל שכן בחוב הנובע מהלוואה, בעוד שבעניין וויליאמס עניינו בשאלה מהו מועד פרעון ההלוואה ומתי מתחילה תקופת ההתיישנות לרוץ לגביו, בתביעה שבין מלווה ללווה – בין בנק לבין בעל החשבון, על רקע "יתרת חובה בחשבון עובר ושב של הלקוח, בלא שהחוזה בינו לבין הבנק קובע את מועד פרעון ההלוואה". הדברים נכונים גם לעניין עובדיה, שאף הוא עוסק בחוב בגין הלוואה. אמנם שם מדובר בהלוואה בין חברים שניתנה על רק יחסי חברות, אבל בענייננו מדובר בתביעה בין מעסיק לבין עובדו, על רקע מענקים שניתנו לאחרון במסגרת עבודתו, אפילו היו יחסים מיוחדים בין השניים.

56. שלישית, לנוכח הכרעתנו שלהלן בדבר מיהותו של הרישום בספרי התובעת, וליתר דיוק – העדר משקל של ממש לרישום, איננו סבורים כי מתקיים בענייננו "הודאה בקיום זכות" כמשמעו בסעיף 9 לחוק ההתיישנות.

57. רביעית, קבלת התביעה פירושה, כי כל חוב שהמעסיק טוען כי העובד חייב לו, לא זו בלבד שיעמוד לחובת העובד, כחרב מתהפכת על צווארו, לאורך כל תקופת העסקתו, אלא כי חוב כאמור לא יתיישן לעולם, שכן לשיטת התובעת, עילת התביעה תיווצר רק במועד שהמעסיק יחליט לדרוש את החוב הנטען על ידו. אכן, במקרה דנא לטענת התובעת (אליה נדרש בהמשך), החוב נרשם בספריה והנתבע, מכוח תפקידו ומעמדו, היה ער לכך. ברם, מבחינת מדיניות משפטית קיים קושי לא מבוטל בדרך הילוכו של מעסיק לדרוש את החוב במועד בו יחפוץ.

על התובעת לשאת בחבות המס על המענקים

58. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, בחנו את המסכת הראייתית והתרשמנו מהעדויות שבפנינו, הגענו לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות גם לגופה. נבאר.

(1) ככלל- חבות במס מוטלת על העובד

59. סעיף 2(2) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], תשכ"א – 1961 (להלן - פקודת מס הכנסה) קובע כי יש לנכות מס על הכנסתו של היחיד שהופקה בישראל, לרבות "כל טובת הנאה או קצובה שניתנו לעובד ממעבידו". החבות במס מוטלת על העובד, האדם לו הייתה הכנסה בשנת המס (ע"א 438/90 פקיד שומה, חיפה נ' הד הקריות בע"מ, פ"ד נא(5) 668, 704 (להלן- עניין הד הקריות); בג"ץ 1631/08 ניצנים ניהול והשמה (2003) בע"מ נ' רשות המיסים בישראל (28.11.11)(להלן- עניין ניצנים).

60. מס בגין הכנסת עבודה "מנוכה במקור", קרי מנוכה בשעת התשלום מן הסכום המשתלם לעובד ומועבר במישרין מן המעביד לרשויות המס (סעיף 164 לפקודה). מעמדו של המעסיק, כמנכה במקור, הוא מעמד של מתווך והוא משמש כצינור להעברת הכספים בלבד (עניין הד הקריות, בעמ' 684 ו-704; סע' 18 לעניין ניצנים).

(2) החריג לכלל- תשלום בערכי נטו כך שהמעסיק מתחייב לשאת בתשלום המס

61. הסכם לתשלום שכר נטו, הגם שמהווה הוא חריג לכלל בדבר תשלום שכר על בסיס ברוטו, הינו הסכם חוקי (עע (ארצי) 3393-02-17 יונתן גב נ' ג.מ. מעיין אלפיים (07) בע"מ (מיום 24.6.2018). התחייבות לתשלום "משכורת נטו", משמעה, כי המעסיק מתחייב לשאת בנטל המס ובתשלומי החובה האחרים המתחייבים על מנת שסכום המשכורת נטו עליו הוסכם בינו לבין העובד יוותר כפי שהוא. לשון אחרת, כי המעסיק מתחייב "לגלם" את הסך שהוסכם עליו כי ישתלם לעובד (סע' 27 ו-28 לעניין ניצנים).

62. בעניין הד הקריות התעוררה סוגיית זכאותו של המעסיק להפרשי הצמדה וריבית בעד מס שלא הועבר לרשויות המס במועדו. שם ציין כב' השופט חשין, כי אי-ניכוי משכרו של עובד יכול שיהא בכוונה וביודעין ויכול שיהא בטעות שבהסח הדעת או בשל חוסר ידיעה של היקף בסיס המס. אשר למעסיק שאינו מנכה משכרו של עובד בכוונה וביודעין, פשוט הוא שמחדל אי-הניכוי נחדל מפאת נוחות המעסיק; כך, אם מקורו ביחסי עובד-מעסיק (כגון שמוסכם בין המעסיק לבין העובד כי יהא זה המעביד שישלם את המס) ואם מכל טעם אחר. מעסיק זה כמוהו כמעסיק המנכה משכר העובד ואינו מעביר במועד את הניכויים לרשויות המס. המעסיק מפר ביודעין חובה המוטלת עליו בדין, וההפרה נעשית מטעמים שאין-ולא-כלום ביניהם לבין חובת תשלום המס. בהמשך נקבע על ידי כב' השופט חשין, כי אין זו אלא שאלה של סדרי-העדפה – מה שימוש יעשה המעביד בכספי הניכויים (שניכה או שחייב היה לנכות) – ובאורח מושגי עושה המעסיק בכל מקרה שימוש בכספים לא-לו (סע' 30-33 לחוות דעתו של השופט חשין בעניין הד הקריות). ולענייננו.

(3) המענקים שולמו בערכי נטו

63. אין חולק כי המענקים נרשמו כחוב של הנתבע בספרי התובעת, הן במאזני בוחן לשנים 2008-2017(נ/3)^[1] והן בדוחות הכספיים של התובעת לשנים 2007-2012 (נת/2)^[2]; ואף שוכנענו כי הנתבע היה ער לרישום של חובות אלה בספרי התובעת (ע' 13 ש' 4-12, ש' 24-26) ולא נתבקש על ידו בזמן אמת לתקן את ספריה בעניין "החוב", לרבות במאזן התובעת לשנת 2015.

64. עם זאת, התרשמנו, כי הדבר נעשה מפאת נוחות של התובעת, שכן ביתן ביקש לדחות את תשלום המס בגין מענקים אלה. כך שמדובר ברישום טכני למראית עין ולא ברישום מהותי המשקף חוב אמיתי של הנתבע כלפי התובעת. זאת ניתן ללמוד ממספר טעמים.

65. ראשית, לא הוצגו בפנינו הסכם או הוראה לעניין תשלום המענקים, שכן לשיטתו של ביתן "אין לי מסמכים בכלל בעניין הזה" (ע' 8 ש' 17-20). העובדה שהמעסיק לא הציג הודעה בכתב לעובד על תנאי העסקתו, כקבוע בסעיף 5א' לחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה) תשס"ב – 2002 (להלן - חוק הודעה לעובד)), נזקפת ככלל לחובתו, ועל המעסיק להוכיח כי השכר ששולם לעובד אינו כנטען על ידו (ע"ע (ארצי) 14403-10-16 Rong Gang - סוראל יישום שירותי בניה בע"מ (מיום 31.12.2017), סע' 39 לפסק הדין.

66. אמנם מאחר שקבענו כי מדובר במענקים (ואלו שולמו), המחלוקת בענייננו, בשלב זה, צרה יותר, שכן עניינה בשאלה, האם המעסיק התחייב לשלם מענקים אלה בערכי נטו ו/או לגלם את המס בעדם. בהקשר זה, כאשר נשאל ביתן "האם יש לך מסמך כטענתך שהמענק הוא ברוטו"? הוא השיב: "אין לי שום מסמך שקשור במערכת היחסים ביני לבין מר וידל, בוודאי שלא לפני 17 שנה מכיוון שאני לא אוגר מסמכים. היו בינינו שיחות. היתה כוונה הוא אמר שזה יהיה בסדר" (ע' 10 ש' 8-10).

67. ואולם, בהינתן שנקבע על ידינו כי אין מדובר בהלוואה כאמור, התובעת לא נתנה הסבר מניח את הדעת, מדוע הנתבע, כעובד, בכיר ככל שיהיה ואף אמון על ענייני כספים כבענייננו, יבקש לרשום מענקים שניתנו לו בגין עבודתו, כחוב שלו כלפי התובעת. ובלשונו של הנתבע כי "הסכום הזה מורכב מבונוסים שקיבלתי ממר ביתן שהוא לא רצה לשלם עליהם את המס...כתוב מאיר וידל חובה. זה נוצר משיקים שהוא היה נותן לי כבונוסים ולא לשלם על זה מס" (ע' 21 ש' 19-23).

68. דומה, כי לנוכח מערכת היחסים המיוחדת בין ביתן לבין הנתבע (סע' 28-29 לתצהיר הנתבע אגב רישום "החוב" בספרי הנתבעת, בדבר הכנסה רעיונית מריבית לפי סעיף 3י' לפקודת מס הכנסה כאשר מתקיימים יחסים מיוחדים בין נותן ההלוואה למקבלה, שלא במסגרת יחסי עבודה כקבוע בסעיף 3 ט' לפקודה; סע' 4 לתצהיר ביתן), עליה הטילה התובעת את יהבה, הנתבע היה שווה נפש לרישום, שכן לדידו רישום זה אינו מקפל בחובו חבות אמיתית שלו כלפי התובעת או הודאה בעצם החוב. שכן לדידו "זכותו של בעל חברה לתת את הבונוס ולהחליט מתי הוא רוצה שהסכום הזה יועבר לתלוש השכר..." (ע' 21 ש' 31-33; ע' 22 ש' 1-2). התרשמנו כי גם ביתן היה שווה נפש לעצם הרישום.

69. בזיקה לכך מצאנו לציין, כי הנתבע ביקש ללמוד מהודעת דוא"ל שנשלחה ממשרד רו"ח התובעת לביתן ואליו ביום 15.12.2016, במענה לטיוטת הדוחות הכספיים ומאזן הבוחן (נספח 7 לתצהיר ביתן), במסגרתה נכתב "מאיר וידל ביטול ריבית 3ט' 2010-2013 (ראה 3י בדוח התאמה)", כי רישום החוב תחת סעיף 3י' לפקודה במאזן התובעת, מהווה דווקא הודאה מפורשת מצד התובעת וביתן, כי התובעת היא זו שחבה במס בגין המענקים. מנגד התובעת טענה, כי סעיף 3(י) לפקודה הוא במישור היחסים שבין נותן ההלוואה לרשויות המס, וכי ממילא בטענות הנתבע יש משום הודאת בעל דין לחוב (סע' 7 לסיכומי התשובה). דומה, כי ההתפלפלות המשפטית של הצדדים בראי סעיפים 3(ט) ו- 3 (י) אינה ממין העניין. זאת מן הטעם הפשוט, כי לא זו בלבד שסווג הסעיף ונפקותו הוא במישור היחסים שבין נותן ההלוואה לבין רשויות המס, אלא כי נקבע על ידינו כי מדובר במענקים ולא בהלוואה, שכן בין היתר, לא הוצג הסכם הלוואה, ובכלל זה ריבית הסכמית שנקבעה במסגרתו.

70. שנית, ודוק, בפתק מיום 12.12.2005 שמסר ביתן לתובע בד בבד עם אחד המענקים, נכתב במפורש, כי "...החלטתי שאין לי חשק לשלם את המס הכרוך בבונוס הזה דווקא עכשיו ולכן השיק הוכן בנפרד ובכוונה בהשהייה...".

71. כלומר, מנקודת מבטו של ביתן התשלום במס הוא עליו, אלא שאין הוא מעוניין לשלמו והוא מבקש לדחות את הקץ בעניין. ביתן לא סיפק הסבר מניח את הדעת, מנקודת מבטו, מדוע אין מדובר באחד המענקים נשוא התובענה (סע' 12 (ה) לסיכומי התובעת) ומדוע לא עולה מיניה וביה, כי נטל המס על התובעת, והסתפק בטענה קלושה כי מדובר ב"פתק אישי" (ע' 10 ש' 12-14).

72. אמנם הנתבע לא צירף פתקים נוספים (וחזקה כי אם היו כאלה היה מצרפם בפרט שלדידו אגר מסמכים לעת מצוא (ע' 24 ש' 13-24). עם זאת, טענתו, שלפיה מדובר בדפוס התנהגות של ביתן שביקש לדחות את תשלום המס ככל הניתן, לא נסתרה (סע' 27 לתצהיר נתבע; ע' 16 ש' 33; ע' 22 ש' 12).

73. בד בבד מצאנו לציין, כי בניגוד לנטען שם על ידי הנתבע, אנו סבורים כי הפתק מעיד בהחלט על חברות וקרבה מיוחדת בין השניים; וחרף מאמציו של הנתבע (שלא צלחו) ליצור רושם כאילו אין קשר מיוחד ויחסי אמון בין השניים (ע' 20, ש' 13-14, ש' 22), אנו שוכנענו כי בין השניים נרקמו יחסים מיוחדים כאמור. זאת, בין היתר, לנוכח לשון הפתק ורוחו, ובכלל זה צמד המילים "בן זונה" ו- "החלטתי להפתיע אותך".

74. למעלה מהנדרש יוער, כי בפתק הנזכר ניתן מענה לטענת התובעת (סע' 12 ה לסיכומיה), שלפיה "בהתאם לדין ולהלכה הפסוקה, טענה או תביעה נגד מסמך בכתב, צריך להוכיח במסמך בכתב או על ידי הודאתו או פנקסו של הנתבע (ס' 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותמני; יעקב קדמי על הראיות (חלק שלישי), בעמ' 1507-1508). אמנם הפתק קודם בזמן לרישומים בספרים, אך דומה כי אין אותנטי ממנו.

75. שלישית, הוברר בחקירתו הנגדית של רו"ח סוקולובר, כי הנתבע לא היה אמון בלעדית על הטיפול והכנת הדוחות הכספיים של התובעת; וביתן היה מעורב מאוד בעריכת דוחותיה הכספיים של התובעת, שכן רו"ח סוקולובר התנהל מול שניהם בעניין זה (ע' 12 ש' 28-33) ושניהם נתנו הערות לדוחות (ע' 13 ש' 1-4). מכל מקום, לנוכח מעמדו ועיסוקו של ביתן, אנו סבורים כי בניגוד לרושם שביקש ביתן לשוות בפנינו, כביכול אין לו כל נגיעה לעניין זה ורק הנתבע היה אמון על תחום זה, ביתן הבין היטב את הרישומים בדוחות הכספיים והרישומים החשבונאיים ואכן, רו"ח סוקולובר אישר כי "בשנים האחרונות שמאיר עזב הייתי עם ביתן", כי ביתן והוא שוחחו על הדוחות, ביתן עבר על הנתונים ושאל שאלות ואף התווכח (ע' 12 ש' 26-27; ע' 14 ש' 2-14; סע' 27 ונספח 5 לתצהיר הנתבע).

76. רביעית, בחקירתו הנגדית של ביתן הוברר, כי הוא זה שנתן את הפקודה למנהלת חשבונות להוציא את ההמחאות לנתבע בגין המענקים בשיקים וכיצד לרשום אותן (ע' 8 ש' 27-33; ע' 9 ש' 1-7); וכי קיבל את דוחות השכר בפיגור של חודש-חודשיים (נת/7; ע' 11 ש' 16-17). כך שאפילו הייתה מעורבות מצד הנתבע בעניין זה אל מול חשבת השכר (ע' 16 ש' 23-33; ע' 17 ש' 1-22), ביתן היה בתמונה, שכן התרשמנו כי גב' דוידוב נמנעה מלגלות את כל האמת באשר למעורבותו וידיעתו של ביתן בכל הנעשה בעניין שכר (ע' 17 ש' 23-26; ע' 18 ש' 1-33).

77. חמישית, אמנם בעדותו בפנינו טען ביתן כי השיקים שמסר לתובע הם בערכי ברוטו, והיה על הנתבע החובה לרשום את סכום השיקים שקיבל כ"מקדמה", בחודש העוקב ולדאוג לכך שינוכה מהמענקים מס על פי דין, בפרט שמדובר בעובד במעמדו אשר "ניהל את כספיי ואת כספי החברה במשך שנים" (ע' 9 ש' 8- 32; ע' 10 ש' 1-7). זאת בהמשך לטענתו כי "המענק ניתן כמענק ברוטו, כמו כל בונוס שניתן לעובד והיה אמור להיות מוכנס בתלוש השכר של העובד ולנכות ממנו מס ,כמו כל תקבול לידי העובד" (ע' 8 ש' 14-15). ואכן, רו"ח סוקולובר העיד כי ככלל, "אם זה הוגדר כמענק, צריך להוריד מס מהעובד, כלומר לתת לו את הנטו אחרי שלוקחים את המס" (ע' 14 ש' 33, ע' 15 ש' 1-2). ברם, רו"ח סוקלובר העיד בהמשך, כי אם העובד כבר קיבל את הכסף והסכום הוגדר כמענק בונוס, אזי "אם זה בונוס אז צריך לגלם את הסכום" (ע' 15 ש' 6-11).

78. יוער, כאשר הוצג לרו"ח סוקולובר אחד מהשיקים שנמסרו לנתבע בשנת 2011, אשר כתוב עליו "ניכוי מס במקור" (נספח 6 לתצהיר הנתבע), הוא השיב כאשר מדובר בעובד שמקבל שיק שכזה "אם זה השכר שלו, אז זה כבר נטו אחרי ניכוי..." (ע' 15 ש' 12-19). בזיקה לכך גב' מוטולה טענה כי "בתלוש היה אפס...כי הוא כבר קיבל את הכסף בשיק. לא צריך לעשות העברה בנקאית" (ע' 18 ש' 19-20). ודוק, התובעת לא הציגה את השיקים שקיבל הנתבע, כך שלא ניתן ללמוד האם נרשם עליהם "ניכוי מס במקור", והדבר נזקף לחובתה בעניין.

79. שישית, אין חולק, כי גם לאחר סיום העסקתו אצל התובעת, וחרף החוב הנטען, הנתבע קיבל מהתובעת בשנת 2011 תשלומים נוספים בסך 500,000 ₪, בחמש משכורות בסך 100,000 ₪ (נטו) כל אחת, כאשר המס בגין מענקים אלו גולם ושולם במלואו לרשויות המס על ידי התובעת (סע' 14 לתצהיר ביתן ותלושי השכר שצורפו כנספח 5 לתצהירו; העתק המחאה צורף כנספח 6 לתצהיר הנתבע). זאת מבלי שנדרש בשלב זה, למחלוקת שנתגלעה בין הצדדים, האם באותה תקופה מעמדו של התובע היה כ"קבלן חיצוני" או כ"עובד"', שכן תקופה זו אינה רלוונטית לסוגיה שבפנינו. מהאמור ניתן ללמוד, כי ההיבט הרישומי אינו נר לרגלי הצדדים, שכן שני הצדדים טענו כי העסקתו של התובע הסתיימה בתובעת בשנת 2009 (סע' 3 לתצהיר התובע וסע' 3 לתצהיר ביתן); וכי בהיבט המהותי, התובעת סברה כי על המענקים להיות משולמים בערכי נטו.

80. כך או כך, הוברר לנו מעדותו של רו"ח סוקולובר, כי אין נוהל בתובעת לגבי גביית חובות מעובדים שעוזבים, ולאחר מכן נרשם הנתבע כחייב (ע' 16 ש' 7-16). עם זאת, אנו מתקשים להאמין לתובעת, כי הנתבע חב לה סכום נכבד של 1,200,000 ₪ בשנת 2011, ובד בבד היא מעניקה לנתבע בונוס נוסף באותה שנה בסך של 500,000 ₪, ובלשונו של הנתבע: "הכרטיס שלי עמד בחובה של מיליון מאתיים ₪ בשנת 2011, הוא נותן לי בונוס של חצי מיליון ₪. בתצהיר שלו הוא כתב שאני אמרתי לו שאני אחזיר לו את המיליון ₪ כשיהיה לי. עכשיו הוא נותן לי עוד חצי מיליון ₪ ולא מבקש חזרה"? (ע' 22 ש' 23-26).

81. בזיקה לכך, מצאנו לציין, כי עדותו של ביתן, שלפיה, "עניין זה היה ללא ידיעתי, והתחוור לי רק בעת האחרונה", לאחר דיון קדם משפט, "בשנת 18 או 19" אינה משכנעת; שכן אמנם האחרון טען כי לא עבר על דוחות ותלושי שכר ולא קיבל דוחות שכר אלא קיבל דוחות ביצוע מול תקציב. עם זאת, מדובר בסכום נכבד, מעל מיליון ₪ (במונחי ברוטו), המעיד על גידול משמעותי בהוצאות השכר, כך שלא סביר כי הדבר חמק מעיניו, בפרט שהבהיר בהמשך, כי "... אני חתום על הדוח." (נספחים 7 ו- 8 לתצהיר הנתבע; ע' 11 ש' 10-26; ע' 12 ש' 1-2; ע' 18 ש' 8-9). גב' מוטולה לא תרמה לעניין זה שכן לא ידעה להשיב באיזה אופן ביתן היה מפקח או מודע לעניין השכר (ע' 18 ש' 12-13). אמנם גם עדותו של הנתבע בעניין זה לא הייתה משכנעת ואף חמקמקה, שכן הוברר כי הנתבע נתן לגב' מוטולה בשנת 2011 את ההוראה בעניין תשלום השכר הנזכר ודרך גילומו (ע' 17 ש' 5-22; ע' 22 ש' 14-16). עם זאת, יש לזכור כי נטל התביעה מוטל בעניין זה על התובעת.

82. שביעית, כאשר נשאל הנתבע, האם "אתה יודע שהסכום הזה לא הופיע בתלושי השכר? על כך הוא השיב כי "כן. זה לא היה רצון שלי. אם הייתי רוצה הייתי מכניס את זה לתלושי השכר שלי...זה צריך להטריד אותו...אני לא חייב אגורה..." (ע' 22 ש'3-4, 19-22).

83. אכן, רישום המענקים מושא התובענה כחוב ולא כשכר, מבלי שהדבר נרשם בתלושי השכר מנע מהתובעת מלהכיר בסכום מושא התביעה כהוצאה עסקית לצרכי מס הכנסה. לא מן הנמנע, כי הדבר נעשה גם מתוך אינטרס של הנתבע, שכן במקביל להעסקתו אצל התובע, בחודש מאי 2006 נחתם בין מל"א לנתבע הסכם שלפיו משכורתו תעמוד על 60,000 ₪ (סע' 19 לכתב ההגנה בתיק סע"ש 1521-03-18). לכאורה הדבר מחייב הגשת דוח שנתי למס הכנסה, על הנפקות הנובעת מכך.

84. מנגד, לא מן הנמנע, כי גם התובעת נהנתה מכך, שכן לא שילמה מס לרשויות במשך כעשור שנים. מכל מקום, הנתבע הבהיר בהמשך עדותו כי עת ביתן אינו מעוניין לשלם מס, לא ניתן לבקש ממנו להסיר את זה מספרי החברה (ע' 22 ש' 29).

85. בזיקה לכך מצאנו לציין, כי טענת הנתבע שלפיה "הטענה כי מענקי השכר שולמו בשיק "ברוטו" מביאה לתוצאה אבסורדית...אם וידל קיבל שיק בסכום מסוים, אזי בהתחשב בנטל מס של 50%, היה עליו לשלם סכום זהה לסכום הצ'ק כמיסים ולהיוותר ללא כלום (ס' 19-20 לתצ' וידל)", שובת לב אך אין בה ממש. שכן אם לא היה מוסכם בין הצדדים כי מדובר בסכום נטו, אזי היה צריך לרשום את המענק במלואו (ברוטו) ולשלם את המס בהתאם למס השולי בו מחויב העובד בהתאם לקביעת רשויות המס כדין (סע' 2 לפקודת מס הכנסה), כאשר על המעסיק מוטלת החובה לנכות את המס במקור (סע' 164 לפקודת מס הכנסה).

86. שמינית, התובעת הגישה את תביעתה בשיהוי קיצוני, לאחר למעלה משמונה שנים וחצי מתום העסקתו של הנתבע, בחודש נובמבר 2018, כך שחרף הרישום כאמור, שוכנענו, כי הוצג על ידה כלפי הנתבע במשך שנים, מצג בפועל, שלפיו אין לה כל טענה בעניין המענקים ו/או המיסים בעדם.

87. לסיכום, לא ניתן לזקוף לחובתו של הנתבע, את העובדה כי מענקים אלה לא גולמו או כי לא שולם מס בגינם, ומכאן לא ניתן ללמוד כטענת התובעת כי אלו שולמו בערכי ברוטו.

הערות טרם סיום

88. דומה, כי הורתה של התביעה על רקע תביעתו של הנתבע כנגדה בבית דין זה, שמונה חודשים קודם לכן, עת היחסים בין התובע לבין ביתן עלו על שרטון – יחסים מיוחדים שנמשכו שנים רבות הן במהלך תקופת העסקתו אצל התובעת והן במהלך תקופת העסקתו במל"א. האמור בסעיף 2 לסיכומי התשובה מטעם התובעת, אך מזקק את האמור לעיל, שכן לדידה של התובעת היא "נאלצה להגיש את התובענה דנן, מאחר והנתבע לא הותיר לה כל ברירה, שכן הנתבע נמנע מלפרוע את החוב מושא התובענה לאחר דרישת התובעת בסוף שנת 2016, ואף הגיש תביעה כנגד מר ביתן בביה"ד הנכבד בטענות חסרות בסיס..."

89. התרשמנו, כי במהלך השנים, ביתן והנתבע, ביקשו לפעול בדרך לא דרך, בכל הנוגע לתשלום המענקים, נשוא התובענה, בהיבט המיסוי ובהיבט הרישומי, בבחינת "זה נהנה וזה לא חסר", ולפיכך הנושא לא התעורר - לא במהלך תקופת העסקתו בתובעת ולא במהלך תקופת העסקתו במל"א.

90. דא עקא, כי אם התובעת אשר היתה ערה לכל הרישומים, היתה מתנהלת כדבעי ומקפידה על רישום אותנטי וכדין המשקף את הדברים כהוויתם מנקודת מבטה, תביעה זו לא היתה באה לעולם. שכן מדוע חוב בגין מס מופיע בספריה כשבע שנים לאחר תום העסקת העובד בשורותיה? על כך כבר נאמר, כי מעילה בת עוולה (בהיבט הרישומי) לא תצמח זכות תביעה (כספית כלפי התובע).

91. חרף הדברים האמורים, מצאנו להדגיש, כי עצם העובדה כי החלטנו לדחות את התביעה, אין בכך מתן הכשר להתנהלות הקלוקלת של הנתבע, בכל הנוגע לרישום בדוחות הכספיים ומאזני הבוחן שצורפו לכתבי הטענות, הרחוקה מלהוות התנהגות סבירה של סמנכ"ל כספים המחזיק בתואר רואה חשבון, הן בפן המקצועי כשלעצמו והן אל מול רשויות המס. התרשמנו כי בהיבט הרישומי, הנתבע היה ער לכל הנעשה סביבו בעניין זה (ע' 13 ש' 5-12) ואף ייצג את התובעת בשנים 2014-2015 בפני הרשויות (ע' 13 ש' 13-15; ע' 23 ש' 1-33; ע' 24 ש' 1-12, ש' 28-29; סע' 4 לסיכומי התובעת), ובלשונו, לאחר שב"כ התובעת הקשה עליו, הוא טען "אני הייתי כמובן אחראי בסופו של דבר לבדוק שכל הדברים רשומים בצורה מסודרת" (ע' 20 ש' 25-33; ע' 21 ש' 1-12). כך ובנוסף, מוטב שטענותיו של הנתבע אשר ביקש לנער חוצנו מכל הנוגע לרישום בספרים, שלפיהן, "רישום בספרי התובעת בעבר, ניהול ספריה של התובעת הוא הפררוגטיבה שלה ואינו באחריות וידל שאינו חתום על הדו"חות..." (סע' 36 לסיכומיו), הגם שהתובעת לוותה על ידי רואה חשבון חיצוני, לא נטענו משנטענו.

92. ואולם וזה העיקר, אין ענינה של התביעה במישור היחסים שבין התובעת או הנתבע לבין פקיד שומה, אלא במערכת היחסים שבין התובעת בראשות ביתן לבין הנתבע, וביניהם בלבד, קרי במסגרת יחסי עובד-מעסיק, כאשר ביתן היה ער לנעשה והדבר נעשה באישורו.

93. בזיקה לכך, לא מצאנו ליתן משקל של ממש לטענת הנתבע, שלפיה התובעת לא הראתה כי שילמה את המס הנטען על ידה לרשויות המס, ומשכך אין קיימת עילת תביעה. שכן, מחד גיסא, טען ב"כ התובעת בדיון קדם משפט "לשאלת בית הדין היכן רשות המיסים- אני משיב כי לשיטתם טרם התרחש אירוע מס, שכן הסכום רשום אצלנו כהלוואה. לכן אין תכתובת בעניין." (ע' 1 ש' 22-23), ומאיד גיסא טען הנתבע, כי "גם במס הכנסה דורשים מהם לשלם את החוב הזה ולכן נולדה התביעה הזאת" (ע' 2 ש' 10-11). כך או כך, במישור היחסים שבין התובעת לבין הנתבע אין מדובר בדיון תיאורטי אקדמי שאין לקיימו.

סוף דבר

94. אשר על כן, התביעה נדחית.

95. בשים לב לכללם של דברים ולנוכח התנהלותו של הנתבע, לא מצאנו לפסוק הוצאות לטובתו וכל צד יישא בהוצאותיו.

זכות ערעור לבית הדין הארצי תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין.

ניתן היום, ל' תשרי תשפ"א, (18 אוקטובר 2020), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

1. במאזן בוחן מיום 31.12.2008, תחת כותרת עובדים, לצד מאיר וידל נכתב: ח 1,011,966.00; במאזן בוחן מיום 31.12.2009, תחת כותרת עובדים, לצד מאיר וידל נכתב: ח 1,235,416.00; במאזן בוחן מיום 31.12.2010, תחת כותרת עובדים, לצד מאיר וידל נכתב: ח 1,385,168.93; במאזן בוחן מיום 31.12.2011, תחת כותרת עובדים, לצד מאיר וידל נכתב: ח 1,411,900.00; במאזן בוחן מיום 31.12.2012, תחת כותרת עובדים, לצד מאיר וידל נכתב: ח 1,503,400.00; במאזן בוחן מיום 31.12.2013, תחת כותרת עובדים, לצד מאיר וידל נכתב: ח 1,588,520.00; במאזן בוחן מיום 31.12.2014, תחת כותרת עובדים, לצד מאיר וידל נכתב: ח 1,588,520.00; במאזן בוחן מיום 31.12.2015, תחת כותרת עובדים, לצד מאיר וידל נכתב: ח 1,237,200.00; במאזן בוחן מיום 31.12.2016, תחת כותרת עובדים, לצד מאיר וידל נכתב: ח 1,237,200.00; במאזן בוחן מיום 31.12.2017, תחת כותרת עובדים, לצד מאיר וידל נכתב: ח 1,237,200.00). ↑

2. בדוח כספי ליום 31.12.2012 נכתב לצד "חייבים ויתרות חובה" וביאור (4) סך של 82,259 (באלפי ₪) ולצד "עובדים" 1,503 (אלפי ₪) וחייבים אחרים 757 (אלפי ₪); בדוח כספי ליום 31.12.2013 נכתב לצד "חייבים ויתרות חובה" וביאור (4) סך של 83,869 (באלפי ₪) ולצד "עובדים" 1,589 (אלפי ₪) וחייבים אחרים 1,653 (אלפי ₪); בדוח כספי ליום 31.12.2014 נכתב לצד "חייבים ויתרות חובה" וביאור (4) סך של 94,219 (באלפי ₪), ולצד חייבים אחרים 5,803 (אלפי ₪); בדוח כספי ליום 31.12.2015 נכתב לצד "חייבים ויתרות חובה" וביאור (3) סך של 90,732 (באלפי ₪), ולצד חייבים אחרים 4,801 (אלפי ₪); בדוח כספי ליום 31.12.2016 נכתב לצד "חייבים ויתרות חובה" וביאור (3) סך של 44,767 (באלפי ₪), ולצד חייבים אחרים 7,926 (אלפי ₪). ↑