לפני:

כב' השופט עמיצור איתם

החלטה

1. התובע עבד כצלם ברשות השידור. לטענתו נפגע בגבו בעת שצילם את אירוע יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל בהר הרצל. הנתבע לא הכיר באירוע כתאונת עבודה ומכאן התביעה.
2. התובע טען כי ביום 1.5.17, במסגרת יום הזיכרון לחללי צה"ל, הגיע להר הרצל והחל לתעד את האירועים. המקום התמלא באנשים והפך להיות צפוף מאוד, דבר שהקשה מאוד על עבודתו. התובע היה צריך לצלם צילומי תקריב, אך בשל הצפיפות לא יכול היה להשתמש בחצובה, ולכן היה עליו לבצע תנועות גוף מפותלות, על מנת למצוא זווית צילום מתאימה, ובמקביל, לייצב את המצלמה.
3. המשפחה שאותה צילם ישבה על הרצפה, ולכן התובע נאלץ להתכופף. לסירוגין התובע עלה על כיסא (ללא משענת) וירד ממנו, כשהמצלמה על גופו. במהלך ההתכופפות לייצובו בעת שירד מהכיסא, חש לפתע כאב חד במרכז הגב, אך הוא המשיך לעבוד.
4. לאחר שהתובע סיים לצלם את הכתבה הוא נשא את ציוד הצילום למרחק רב, שבו המתינה לו המונית, והכאב הלך והחמיר.
5. למחרת, ביום 2.5.17 פנה התובע למרפאת חירום כשהוא סובל מכאבים "על סף עילפון" כשהוא סובל מכאבים עזים בגב, המקרינים לרגל שמאל וכשהוא צולע.
6. ביום 3.5.17 פנה התובע לאורתופד.
7. ביום 9.5.17 הגיע התובע לבית החולים הדסה עין כרם ובבדיקת CT עמ"ש מותני נמצאה פריצת דיסק.
8. התובע טען כי אין המדובר בפעולה יומיומית שהוא עושה גם כשאינו בעבודה, וכי ייצוב עצמו כשהוא יורד מכסא ובידו משקל המצלמה, מבלי שהוא יכול להיאחז, גרם כיפוף בתנועה מעוותת שגרמה לפריצת הדיסק.
9. התובע טען כי מדובר היה בערב יום העצמאות ומשכך לא פנה לטיפול רפואי באותו יום, אלא רק למחרת, כאשר ראה שהכאבים בלתי נסבלים.
10. התובע טען כי ככל שלא תוכל הפגיעה בעניינו כ"גרימה" הרי יש לראות בכך החמרת מצבו, שכן המשיך לעבוד בתנאים שגרמו לו נזק לגב.
11. הנתבע טען כי התובע לא עמד בנטל שהוטל עליו, ולא הוכיח שאירע לו אירוע תאונתי, שגרם לפגיעה בגבו. הנתבע הפנה לטופס התביעה וטופס ב"ל 250 וטען כי לדברי התובע האירוע נמשך משעה 08:30 עד 11:30. המצלמה במשך 5 ק"ג והיתה על כתפו במשך כל זמן האירוע.
12. התובע פנה לקבלת טיפול רפואי לראשונה למחרת האירוע הנטען, אולם מהרשומה הרפואית עולה כי התובע לא ציין כי אירע לו אירוע כלשהו תוך כדי ועקב עבודתו. כך גם בבדיקה אצל האורתופד מיום 3.5.17.
13. רק ביום 9.5.17, 9 ימים לאחר האירוע, כאשר התובע נבדק על ידי ד"ר השרוני, הוא הזכיר עמידה ממושכת עם המצלמה, שבעקבותיה חש כאב במרכז הגב.
14. הנתבע טען כי בהתאם לפסיקה, התקף של כאבי גב לא יוכר כ"תאונה עבודה" אלא אם יוכח קיומו של אירוע פתאומי במהלך העבודה, הקשור מבחנה סיבתית להתקף, וכי בהעדר ראשית ראיה לקיומו של אירוע כאמור, דין התביעה להידחות.
15. עוד טען הנתבע כי יש לייחס משקל להיעדר התייחסות לרקע לתאונה על ידי המבוטח בעת הפניה לטיפול רפואי.
16. לטענת הנתבע, מתיאור האירוע לא עולה חריגה או מאמץ חריג כלשהו במועד הנטען, אלא התובע ביצע את עבודתו השוטפת. רק בתצהיר תאר התובע פעולה או תנועה חדה.
17. לאחר ששקלתי בדבר הגעתי למסקנה שיש להכיר באירוע כתאונת עבודה ולו מחמת הספק כמפורט: אכן אין מחלוקת כי התובע לא פנה לקבלת טיפול רפואי באופן מיידי.
18. כאמור, התובע פנה לראשונה לקבלת טיפול רפואי יום לאחר האירוע, ביום 2.5.17 בשעת אחר הצהריים.
19. מדובר היה ביום העצמאות, והתובע פנה ל"ביקור רופא". ב"תלונות החולה" נרשם "כאבי גב לאחר תנועה כיפוף, כאב מקרין לרגל". אין תיעוד כי מדובר בתאונת עבודה. מעיון במסמך זה עולה כי שעת הקבלה: "15:41" ושעת הסיום "15:53". היינו הביקור נמשך בסך הכל 12 דקות, שבהן התובע עבר בדיקה גופנית שתועדה: "ערני, חיוור, ללא מצוקה נשימתית, ללא קשיון עורף, הולך צולע, לב – קולות סדירים בטן – רכה". התובע אף קיבל זריקת וולטרן".
20. התובע נשאל בעדותו בבית הדין מדוע לא ציין כי נפגע בעבודה ומסר ביחס לביקור הרופא כך:

"ש. מתי פנית לראשונה לרופא

ת. למחרת אחה"צ. קמתי מהכסא ללכת לשירותים והרגשתי משהו ברגל לא בסדר. יצאתי מהשירותים ולא הצלחתי ללכת. משהו הזוי. אשתי הלכה להביא את הרכב, המתנתי לה, לא יכולתי לעמוד, התיישבתי על המדרכה. זה מה שהיה. היא הגיעה, עזרה לי, עלינו לרכב, הגענו למרפאת ביקור רופא שזה כמו טרם. במבשרת. שם נתנו לי זריקה.

ש. מציגה תעודה מביקור רופא, נספח ג' לתצהירך, אין אזכור לאירוע כלשהו.

ת. כשאתה מגיע לביקור רופא זה בד"כ ... אני הייתי עסוק, לא יכולתי לעמוד. כאבי תופת. אתה עסוק בדבר הזה. הוא באמת נתן לי זריקת וולטרן שהחזיקה יומיים" (עמ' 5 שו' 30 עד עמ' 6 שו' 5).

1. עדות התובע בעניין זה הותירה רושם אמין ומהימן וניכר היה כי בעת הפניה לרופא סבל מכאבים עזים ולא פרט את אופן קרות הפגיעה ואת העובדה שמדובר היה בפגיעה תוך כדי עבודה. עוד ניכר כי הבדיקה עצמה הייתה קצרה, מדובר ב"ביקור רופא" ולא במרפאת האם של התובע, ולא הובהר אם התובע נשאל על אופן קרות הפגיעה.
2. ביום 3.5.17 פנה התובע לאורתופד בקופת חולים מכבי. בפרק ה"תלונות" נרשם: "בן 63 נ+4 מבשרת, רשות השידור, צלם בטלוויזיה, חדר כושר. בית הלוחם אופני שטח במבשרת.

כאב גב תחתון הקורן לירך רגל שמאל. ללא חסר בסוגרים" (דגש ע.א.).

1. התובע נשאל מדוע גם בבדיקה זו לא ציין כי הפגיעה היתה בעבודה, והשיב:

" ת. דנציגר הוא... בגלל המצב הדרמטי שלי, בחיים לא היה לי כזה דבר, קודם כל הלכתי לאורטופד שלי, טלפנתי אליו שיקבל אותי, באתי אליו בגלל זה שלא יכולתי להזיז את רגל שמאל. אמרתי לו. היה עוד מישהו בחדר, הוא מדבר המון, אין לי מושג למה הוא לא הזכיר את הדבר הזה. אמרתי לו. הייתי עסוק בשלב הזה איך אני מתקדם. בן אדם בריא, חזק, רץ, פתאום אתה אפס. בשלב הזה המצב עדיין לא היה כזה חמור, הוולטרן מאוד עזר לי (עמ' 6 שו' 7-11).

1. התובע טען כי מסר לד"ר דנציגר כי הפגיעה היתה בעבודה, אך הוא לא ציין זאת בטופס. מבלי להכריע בעניין זה נציין רק כי עדות התובע בכללותה הייתה מהימנה ויכולה להתיישב עם הרישום בטופס "רשות השידור. צלם בטלוויזיה".
2. ביום 9.5.17 פנה התובע למרפאה אורתופדית בבית החולים הדסה עין כרם. ב"מהלך וסיכום" מעקב המרפאה רשם ד"ר אמיר השרוני: "בן 63. צלם טלוויזיה במקצועו. מצלמה כבדה על הכתף שנים רבות. לפני שבוע בעת עבודתו נאלץ לעמוד שעות רבות לצילום ובעקבות כך הופעת כאב במרכז הגב באזור המעבר הגבי מותני. לפני שבוע תנועה חדה ואחריה כאב חד. מס' שעות אחרי זה הופעת כאב במורד של רגל שמאל...". עולה כי ביום 9.5.17 לבדיקה בעין כרם שבה כן פרט כי מדובר בתאונת עבודה.
3. בעדותו מסר התובע ביחס לאירוע: "ת. ... הנהג הוריד אותנו בכניסה להר הרצל, צעדנו ברגל לחלקת הקבר, של חייל שנדרס בכניסה לעופרה. התמקמנו. לאט לאט המקום התמלא. זהו. הכתבת דיברה עם בני המשפחה וככל שהגיעו אנשים פחות יכולנו לנהל איתם שיחה והתרחקנו. היו שם כסאות, הביאו לי כיסא כדי שאני אוכל לשבת ולצלם אותם יושבים ליד חלקת הקבר. הגיעו אורחים אחרים אז הם קמו ודיברו איתם, או שאני אוכל לעמוד על הכסא ולצלם בלי שיסתירו לי.

ש. המצלמה על הכתף כל הזמן.

ת. כן.

ש. אתה עולה ויורד מהכסא.

ת. כן. ישבתי לפעמים. המקום הלך והתמלא מאות אנשים. היה צפוף מאוד. אנשים עברו שם. כל הזמן קרו שם דברים עם המשפחה. היו התפרצויות כאלו של... עליתי וירדתי. באחת הפעמים הרגשתי כאב בגב. זה היה בזמן שירדתי מהכסא. עמדתי על הכסא בשתי רגליים. כסא כתר בלי משענת, גובה 60, גובה כסא סטנדרטי. ירדתי קדימה. רגל קדימה. מאותו רגע, שהרחבה התמלאה מאוד, ואני על הכסא וליד הכסא, הייתי צריך להתפתל כדי למצוא אפשרות לצלם. חיכינו לשעה 11:00 לצפירה. חשוב לקבל את התמונה הפתוחה של כל הקהל. הכתבה חשובה. זו הסיבה שעמדתי במרחק.

ש. מה קרה הלאה

ת. אחרי הצפירה התפזרנו. אף פעם לא נתקלתי בצפיפות כזו. אלפי אנשים שמתפזרים לכיוון היציאות של הר הרצל.

ש. הנפילה היתה לפני הצפירה?

ת. כן. הרמטכ"ל אייזנקוט הגיע עם הפמליה שלו למשפחה. היה אי סדר נוראי. ניסיתי להתקרב אבל פחדתי לאבד את המקום שלי על הכסא.

ש. אתה צלם 40 שנה, צילמת לא מעט אירועים, גם בימי זיכרון. האם נתקלת במצבים כאלה בעבר?

ת. זה לא דבר בשגרה, לעלות ולרדת מכסא. לפעמים, בסיטואטציה מסוימת, אני עומד על כסא או ספסל. אבל באירועים מסוג זה אני מצלם עם חצובה. זה היה בלתי אפשרי. גם אין איפה להעמיד אותה. זה לא היה אירוע רשמי עם במה וחיבורי סאונד.

ש. תמיד כך באירועי יום הזיכרון.

ת. נכון אבל זה רק באירועים שמגיעים אח"מים. פעם זה היה פתוח. פה מדבר על אירוע משפחתי קטן.

ש. לאן הלכת אחרי זה?

ת. הלכתי ברגל למרכז המסחרי בית הכרם. הכתבת חיכתה ברכב, עליתי על הרכב, ונסענו לרוממה לרשות השידור, כדי להוריד את הציוד, אח"כ הלכתי הביתה" (עמ' 4 שו' 35 עד עמ' 5 שו' 29).

1. ביום 11.9.17 נרשמה הודעת מר רחמים עבאדי, שעבד עם התובע במועד האירוע. וכך מסר: "אני עבדתי אתו באותו היום, זה היה יום הזכרון, יום או יומיים לפני כן היה פיגוע דריסה בעופרה. היתה שם קבורה והיה קבר טרי, באותו היום היינו צוות eng אני הוא והכתבת דנה בן שמעון ותפקידנו היה להביא סיפור על יום הזיכרון והוא היה החלל האחרון שהיה באותו הזמן. ואז הגענו בסביבות השעה 07:30-08:00 בבוקר להר הרצל והתמקמנו בסמוך לחלקת החלל, למקום זרמו אנשים רבים והחלה צפיפות נוראה, גם הרמטכ"ל הגיע למקום, אינזקוט, הצפיפות גברה ועדי עמד רחוק יחסית, ולא היה לו מקום להעביר חצובה. הוא היה צריך להתאמץ כדי לצלם כמו שצריך, לבסוף הבאתי לו כסא פלסטיק שהיה במקום והוא עמד עליו ואני בעצמי ניסיתי לשמור עליו על הכסא והוא צילם בעמידה על הכסא כשהמצלמה על כתפו. האירוע נמשך למעשה עד אחרי טקס יום הזיכרון בשערך בשעה 11:30... אני מעריך שרוב שעות הנוכחות שם הוא החזיק את המצלמה כי לא היה שם מקום להניח את המצלמה. לפעמים אני לקחתי ממנו את המצלמה. סך הכל הוא איש ששומר על כושר, באותו יום השילוב של כל הדברים גם המוזיאון שפתחו והכמות של האנשים לא היה אופייני לטקס בהר הרצל כי האירוע הטרי שהיה הביא איתו עוד הרבה אנשים. הצפיפות הייתה נוראית שם באותו היום. ואז כשסיימנו והתחלנו ללכת הוא אמר שכואב לו הגב ואמרתי לו שאני אעזור לו קצת עם המצלמה, הרכב אסף אותנו מהמרכז המסחרי בבית הכרם ולכן צעדנו ברגל עד לשם...".
2. מר עבאדי ציין כי עבד עם התובע במשך 40 שנה, התובע מעולם לא התלונן קודם לכן על כאבים. לשאלה מה לדעתו היה חריג באותו יום, שגרם לתובע להיפגע הוא השיב: "אולי העמידה על הכסא וזה שהיה צריך להחזיק את המצלמה יציבה". עוד מסר מר עבאדי כי התובע "הוא אדם הגון שלא סוטה ימינה ושמאלה כך אני מכיר אותו. לא מכיר הרבה אנשים כאלה".
3. יש בעדות זו של מר עבאדי כדי לתמוך בטענות התובע, הן ביחס לנסיבות העבודה באותו יום, והן לכך שהתלונן על הכאב בגבו עוד ביום האירוע, הגם שהתובע לא פנה לקבלת טיפול רפואי באותו יום, אלא רק יום לאחר מכן.
4. אם כן מהמסמכים עולה תמונה שאינה חד משמעית. הספק יפעל לטובת התובע מחמת אנמנזה שבה מאוזכרת הפגיעה בעבודה ובנסיבות שפרט התובע ושמתיישבים עם עדותו של מר עבאדי אשר ציין כי התובע התלונן על הפגיעה בעבודה בזמן אמת וכי נסיבות הצילום במועד זה היו אכן חריגות, לאחר 40 שנות עבודה משותפת.
5. ביחס לתיאור אירוע התאונה בטופס התביעה מסר התובע בעדותו כי לא רשם את טופס התביעה לנתבע, אלא "הייתי שרוע במיטה, אשתי כתבה את הטופס ואני חתמתי" (עמ' 4 שו' 27).
6. בתצהירו לבית הדין ציין התובע:

"... האירוע היה צפוף ונדרשתי למאמצים חריגים כדי לבצע את המטלה, במהלך העבודה תוך כדי התכופפות ותנועה חדה, חשתי כאבי גב חזקים. פרוט מלא מופיע בחקירתי אצל הנתבע" (ס' 3 לתצהיר עדות ראשית מטעם התובע).

1. בחקירת התובע אצל הנתבע מיום 8.11.18 מסר התובע: "... מה שהיה שונה באירוע הזה רמת הצפיפות הבלתי נסבלת מבחינתי והמרחק הרב (5 מטר ביני לבין המצולמים) ואנחנו מצלם כתבה על עצב, שכול, וצריך לצלם צילומי תקריב ואני במרחק בלי חצובה ואז נכנסתי לעניין הזה כמו שהייתי עושה בצילומים מיוחדים עם תנועות גוף ואני צריך למצוא את הבלנס של גופי תוך כדי תנועה של הגוף הצידה ולייצב את המצלמה וידיי שלא ירעדו, שהאימא ישבה על הרצפה בקשתי מהמקליט רמי שיביא לי כסא... וישבתי וצילמתי בגובה שלהם בין האנשים תוך התכופפות ולסירוגין עליתי על הכסא עם המצלמה וירדתי לסירוגין. ובגלל הדבר בזה כנראה התחלתי להרגיש כאב חד במרכז הגב, אני עולה ויורד מס' פעמים כדי לכסות את האירועים והכאב הזה מלווה אותי ולא הפסקתי לעבוד..." (עמ' 3 שו' 51 -60).
2. התובע מסר כי לא סיפר לצוות שהיה עמו על הופעת הכאבים תוך כדי הצילומים או בזמן ההליכה והנסיעה. אך כאמור, מעדות מר רחמים עלה כי התובע מסר לו על הכאבים בזמן אמת, והוא סייע לו לשאת את התיק בשל כאבים אלו. חקירת התובע הייתה כשנה וחצי קודם לכן ומשכך ככל הנראה מדובר בשכחה, שכן לא היה לתובע אינטרס לשקר בעניין זה.
3. נוכח כל האמור לעיל, לתובע אירעה תאונה בעבודתו ביום 1.5.17. בית הדין נתקל לא אחר במקרים של אנשים אשר חוסר מודעות לחשיבות הדיווח הראשוני או מצוקה הנובעת מכאבים וכד' גורמת להם שלא לעמוד בפנייתם המיידית של הרופא על קוצו של יוד בשאלה האם מדובר בתאונת עבודה. אני סבור כי במקרים המתאימים בהם עולה בידי המבוטח לשכנע בעדותו בדבר הנסיבות האמתיות- אין לייחס לכך חשיבות רבה מדי.
4. יחד עם זאת, טענות התובע בדבר מיקרוטראומה נדחות: ראשית, טענה זו לא נטענה כלל במסגרת כתב התביעה לנתבע ולבית הדין.
5. שנית, גם מבחינה מהותית דין הטענה להידחות. הן התובע והן מר עבאדי טענו כי במועד האירוע נסיבות העבודה של התובע היו חריגות ושונות מהעבודה בדרך כלל. התובע עבד ללא חצובה, עלה על כסא וירד ממנו ונדרש לתנועות גמישות ומפותלות.
6. נוכח כל האמור לעיל, התביעה להכרה בתאונה כתאונת עבודה מתקבלת. בכוונת בית הדין למנות מומחה רפואי אורתופד. בהחלטה יפורטו הנסיבות כפי שעלו מחקירת התובע: התובע צילם ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל בהר הרצל. התובע השתמש במצלמה מדגם pmw 300 של חברת sony. משקלה מוערך בכחמישה ק"ג. המצלמה נישאה על כתף וללא חצובה. התובע השתמש לצורך הצילום בכיסא פלסטיק ללא משענת בגובה 44 ס"מ ממנו ירד ועלה לסירוגין על מנת למצוא זווית צילום טובה. התובע נאלץ לבצע תנועות של פיתול במותניים על מנת למצוא זווית צילום טובה עקב צפיפות רבה ששררה באותו יום. במהלך ירידה מהכיסא עם הרגל קדימה כאשר המצלמה על כתפו חש לפתע כאב חד בגבו. המשך הדברים כמפורט בתיקו הרפואי.
7. הצדדים יודיעו עד 1.5.20 מהיכן יש להזמין חומר רפואי של התובע והאם בכוונתן להגיש חוות דעת מטעמם.
8. החלטה בעניין מומחה רפואי תינתן בנפרד לאחר איסוף החומר הרלוונטי.

ניתנה היום, י"א ניסן תש"פ, (05 אפריל 2020), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.