23 אוגוסט 2020

לפני:

כב' השופט כאמל אבו קאעוד - סגן נשיא

החלטה

לפניי בקשת התובעים לתיקון כתב התביעה.

תמצית השתלשלות האירועים בתיק זה

1. התובעים 1-4 אשר עבדו בנתבעת 1 (להלן גם: "החברה") בשנים 2017-2018, הגישו תביעה לתשלום זכויות סוציאליות ותשלומים שונים, ובכללם פיצויי פיטורים בסך 1,221,266 ₪ נגד כלל הנתבעים, ביחד ולחוד.
2. בהתאם לטענות התובעים בכתב התביעה הנתבעת 1 היא חברה שהוקמה בשנת 2017 לצורך פיתוח טכנולוגי של אפליקציית מסחר מקוונת. הנתבעים 2 ו-3 הם דירקטורים בנתבעת 1 והיוו את "הרוח החיה" בפעילותה, ומקום מושבם הקבוע במדינת ניו יורק בארה"ב.
3. לטענת התובעים, הנתבעים 2 ו-3 (להלן: "הנתבעים") הביאו לריסוקה הכלכלי של החברה, תוך ריקון כספיה. לפיכך עתרו התובעים להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את הנתבעים באופן אישי בחיובי הנתבעת 1.
4. בתיק דנן הוגשו בקשות שונות על-ידי הצדדים.
5. בין היתר, ביום 22.5.2019 הגישו הנתבעים בקשה לדחיית התביעה כנגדם על הסף. ביום 4.7.2019 הגישו התובעים תשובתם לבקשה, ואילו ביום 15.7.2019 הוגשה תגובת הנתבעים לתשובה.
6. בהחלטה מיום 27.10.2019 דחינו את בקשת הנתבעים לסילוק התביעה כנגדם על הסף.
7. על החלטה זו הגישו הנתבעים בקשת רשות ערעור לבית-הדין הארצי.
8. ביום 8.12.2019, לאחר שהתובעים הגישו את תשובתם לבקשת רשות הערעור, ניתנה החלטת כב' השופטת סיגל דוידוב-מוטולה, שם צוין, בין היתר, כי "על פני הדברים אין אפשרות בהתאם לחוק ולפסיקה להרמת מסך כלפי דירקטורים. המשיבים אמנם טוענים בתגובתם גם לחבות אישית מסוג אחר שאינה מכוח דוקטרינת הרמת מסך, אך עיון בכתב התביעה מעלה לכאורה כי לא נטענה במסגרתו חבות אישית אחרת כלפי המבקשים 2-3".
9. בהמשך הגישו התובעים תשובתם בשנית, הפעם תוך התייחסות לאמור לעיל.
10. ביום 12.5.2020 ניתנה רשות הערעור ובית-הדין הארצי, מפי כב' השופט רועי פוליאק, פסק כדלקמן:

"

1. בתום הדיון בערעור הודיע ב"כ המשיבים על הסכמת המשיבים לקבלת הערעור וכן הודיע כי בכוונתו להגיש בקשה לתיקון כתב תביעה בתוך 30 ימים מהיום.
2. באי כוח המערערים הסכימו כי הערעור יתקבל. כמו כן הסכימו כי תוגש בקשה לתיקון כתב תביעה תוך שהם שומרים על מלוא טענותיהם לרבות זכותם להתנגד לתיקון כתב התביעה.
3. הערעור מתקבל בזה. המשיבים רשאים להגיש בקשה להגשת כתב תביעה מתוקן וכל טענות המשיבים והמערערים גם יחד שמורות. כתב התביעה המתוקן לא יכלול סעיפים של הרמת מסך.

בנסיבות העניין ולאור הסכמתו האדיבה של ב"כ המערערים להשאיר את סוגיית ההוצאות לשיקול דעת בית הדין, אין צו להוצאות בערעור. למען הסר ספק, החיוב בהוצאות בבית הדין האזורי מבוטל." [ההדגשה אינה במקור – כ.א.ק].

1. בהמשך לכך הוגשה ביום 11.6.2020 הבקשה שלפניי לתיקון כתב התביעה. בהמשך לכך הוגשה תשובת הנתבעים; וכן תגובה לתשובה מטעם התובעים.

טענות הצדדים

1. התובעים טענו כי בשים לב להחלטת בית-הדין הארצי כמפורט לעיל הם הגישו כתב תביעה מתוקן במסגרתו עדכנו וחידדו את פועלם של הנתבעים בחיי החברה כנושאי המשרה הבכירים ביותר. נטען, כי הנתבעים הם מעסיקים חילופיים או במשותף של התובעים; עוד נטען, כי לנתבעים חבות אישית כלפי התובעים מכוח מודל האחריות האישית. לפיכך, ועל-מנת שבית-הדין יוכל לדון בסוגיות השנויות במחלוקת בין הצדדים, התבקש בית-הדין להתיר את תיקון כתב התביעה. עוד ביקשו התובעים כי בית-הדין יימנע מפסיקת הוצאות כנגדם בשלב זה של ההליך, תוך שנטען כי כל מטרתם של הנתבעים היא להאריך את ההליך דנן ללא הצדקה. לחילופין וככל שייפסקו הוצאות, ביקשו התובעים כי תשלום ההוצאות ידחה לתום ההליך.
2. הנתבעים ביקשו לדחות את טענת התובעים לפיה הנתבעים הם מעסיקים במשותף או מעסיקים חליפיים של התובעים בהיותה חסרת בסיס משפטי. עוד נטען, כי כתב התביעה המתוקן כולל טענות עובדתיות חדשות אשר לא הוזכרו בכתב התביעה המקורי ואינן נוגעות לטענה הנ"ל. נטען כי התובעים הוסיפו טענות עובדתיות אלה מבלי לציין זאת בבקשתם לתיקון כתב התביעה, ותוך ניסיון לערוך מקצה שיפורים בכתב התביעה. עוד נטענו טענות שונות אשר לתום ליבם של התובעים. על רקע כל אלה, עתרו הנתבעים לדחיית הבקשה לתיקון כתב-התביעה, וכן ביקשו כי בית-הדין יקבע כי הנתבעים לא יהיו צדדים להליך לאור חוסר סמכותו העניינית של בית הדין לדון בתביעה כנגדם. עוד ביקשו לחייב את התובעים בהוצאותיהם בגין הגשת תשובתם לבקשה.

דיון והכרעה

1. תקנה 41(א) לתקנות בית-הדין לעבודה, התשנ"ב-1991 (להלן: "תקנות בית-הדין לעבודה" או "התקנות"), קובעת כי בית-הדין רשאי, בכל עת, להתיר לכל אחד מבעלי הדין לתקן את כתב טענותיו. בפסיקה נקבע כי ככלל ולמעט במקרים חריגים על בית-הדין לנקוט בגישה ליברלית ולהיעתר לבקשות לתיקון כתב התביעה, זאת ככל שיש בכך כדי לסייע להכרעה בשאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין; וכן ככל שהנזק לצד האחר ניתן לפיצוי כספי. לצד זאת, נקבע, כי אין בגישה הליברלית של בית-הדין כדי לשים לאל את סדרי הדין וכדי להביא להשחתת זמנם של הצדדים ושל בית-הדין וכי אין משמעות הדבר שכל אימת שתוגש בקשה לתיקון כתב התביעה ייעתר לה בית-הדין.

כמו-כן נקבע, כי על בית-הדין לבחון האם הבקשה הוגשה בתום לב; לתת דעתו למועד הגשת הבקשה ולשלב בו מצוי ההליך; להתנהלות התביעה; להביא בחשבון לא רק את האינטרס של התובע למיצוי עילות תביעתו אלא גם את האפשרות של הנתבע להתגונן כראוי; לבחון עד כמה הכרחי התיקון והאם יביא הדבר לחסימת הטענה או עילת התביעה; וכן לבחון האם עסקינן בזכויות משפט העבודה המגן או בזכויות חוקתיות, כאשר באלה יטה יותר בית-הדין להיות 'גמיש' בהיענות לבקשות לתיקון כתב התביעה^[1].

1. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, בכתב התביעה המקורי ובכתב התביעה המתוקן, אני סבור כי יש מקום לקבל את הגשתו של כתב התביעה המתוקן ולהלן נימוקי ההחלטה.
2. ראשית, יובהר כי הבקשה לתיקון כתב התביעה הוגשה בהמשך להחלטת בית-הדין הארצי כמפורט לעיל, ותוך התייחסות להערות שופטי בית-הדין הארצי. כתב התביעה המתוקן צורף לבקשה. עיון בכתב התביעה המתוקן אל מול כתב התביעה המקורי, מעלה כי בכתב התביעה המתוקן אכן הושמטה הטענה בדבר הרמת מסך ההתאגדות כלפי הנתבעים כדירקטורים. לחילופין, עולות מכתב התביעה המתוקן שתי טענות מרכזיות: האחת – לחיוב הנתבעים מכוח היותם "מעסיקים חליפיים" או "מעסיקים במשותף" של התובעים; השניה - לחיובם האישי של הנתבעים, נוכח הטענה שמילאו תפקידי מפתח מובילים בחברה, מכוח מודל האחריות האישית, ובשים לב לסעיף 62 (וכן לסעיף 35 ו-63) לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), תשכ"ח-1968‏ (להלן: "פקודת הנזיקין").

הנה כי כן, ברי כי ניסוחם של הדברים בשנית כפי שנעשה בכתב התביעה המתוקן יש בו כדי לסייע להכרעה בשאלות השנויות במחלוקת בין הצדדים.

1. שנית, אני סבור שהבקשה הוגשה בתום לב ובשים לב להחלטת בית-הדין הארצי כמפורט לעיל. לעניין זה יובהר כי לא מצאתי ממש בטענות הנתבעים לפיהן הבקשה שלפניי הוגשה בחוסר תום לב, תוך רמיזה כי הדבר נעשה בהסכמת הצד שכנגד; תוך התעלמות מהוראות בית-הדין הארצי; ועל-מנת לערוך "שיפור עמדות".
2. שלישית, נוכח החלטת בית הדין הארצי כמפורט לעיל, ברי כי ללא התיקון המבוקש תחסם טענתם של התובעים כלפי הנתבעים.
3. רביעית, אף-על-פי שכתב התביעה בתיק זה הוגש כבר ביום 7.1.2019, הרי שההליך עדיין מצוי בשלב מוקדם, טרם הוגשו תצהירי עדות ראשית, ואף דיון ההוכחות הקבוע בתיק סופו להידחות.
4. נוכח כלל הטעמים המפורטים לעיל, אני סבור כי יש לאפשר לתובעים לתקן את כתב תביעתם. יובהר, כי ככל שתינתן לנתבעים האפשרות להגיש כתב הגנה מתוקן, הרי שלא יהיה בתיקון כתב התביעה כדי לגרום לפגיעה בהגנתם.
5. כך, אף אם כתב התביעה המתוקן כולל מספר שינויים עובדתיים קלים ביחס לכתב התביעה המקורי, נוסף לשינויים שעניינם חיובם האישי של הנתבעים, ברי כי הנתבעים יוכלו להתייחס לכך במסגרת הגשת כתב הגנה מתוקן מטעמם.

דיון בטענות המשפטיות שהוצגו בכתב התביעה ובסוגית הסמכות העניינית

1. כאמור, במסגרת תשובתם לבקשה לתיקון כתב התביעה, טענו הנתבעים לגופם של דברים כנגד הטענות המשפטיות שהועלו בכתב התביעה, ואף כנגד סמכותו העניינית של בית-הדין לדון בטענות אלה, וביקשו לדחות את הבקשה לתיקון כתב התביעה, ובכך את התביעה כנגד הנתבעים 2-3, אף מטעמים אלה. אף כי אין זה המקום לדיון בטענות אלה, אתייחס לכך בקצרה:
2. אשר לסוגית הגדרתם של התובעים כמעסיקים במשותף או כמעסיקים חליפיים - בפסיקת בית-הדין הארצי נקבע כי זהות המעסיק לא תיקבע לפי האופן בו הגדירו הצדדים עצמם את מערכת היחסים, אלא תוך בחינה מהותית שמטרתה לאתר את מי שבינו לבין העובד קיימת "התקשרות אותנטית ולגיטימית" של יחסי עבודה^[2]. אמת, מבחנים אלה משמשים על דרך הכלל לבחינת זהות המעסיק כאשר מדובר בעובדים אשר הועסקו על-ידי קבלני ביצוע, אולם ברי כי ניתן להחילם אף בענייננו. נוכח האמור, אני סבור כי שאלת הגדרתם של הנתבעים כמעסיקים חליפיים או כמעסיקים במשותף, היא שאלה שיש להכריע בה לאחר שמיעת הראיות בתיק זה ואין מקום להידרש אליה בשלב זה.

1. אשר לסוגית סמכותו העניינית של בית-הדין - סעיף 24(א)(1) לחוק בית-הדין לעבודה, תשכ"ט–1969 (להלן: "חוק בית הדין לעבודה"). מעגן את סמכותו הייחודית של בית-הדין לדון "בתובענות בין עובד או חליפו למעסיק או חליפו שעילתן ביחסי עבודה, לרבות השאלה בדבר עצם קיום יחסי עבודה ולמעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין [נוסח חדש];" (ההדגשה אינה במקור- כא"ק). לפיכך, ברי כי השאלה האם ניתן לראות בנתבעים כמעסיקים במשותף או כמעסיקים חליפיים של התובעים, קרי – כמי שהתקיימו ביניהם לבין התובעים יחסי עובד-מעסיק, באה בגדרי סמכותו העניינית של בית-דין זה.
2. כך הם הדברים אף בכל הנוגע לדיון בחיובם האישי של הנתבעים בהתאם למודל האחריות האישית. עיון בפסיקה אליה הפנו התובעים מעלה, כי גם אם לא ניתן להרים את מסך ההתאגדות כלפי הנתבעים כדירקטורים, הרי, שככל שטענות התובעים יוכחו, ניתן יהיה להטיל על הנתבעים אחריות אישית בשל פעולותיהם בחברה: בפסק-הדין בעניין קאר סקיוריטי בע"מ^[3] וכן בפסק-דינו של בית-הדין הארצי בעניין פטרמן^[4], נקבע כי יש להבחין בין הדוקטרינה של הרמת מסך, לבין ייחוס אחריות אישית לאורגן של החברה; וכי ניתן להטיל אחריות אישית, קרי – חבות חוזית או נזיקית, על אורגן של החברה בשל פעולותיו, מקום שזה ביצע עוולה באופן אישי. זאת, ללא קשר להרמת מסך ההתאגדות. בעניין מפעלי לוקי לבניה בע"מ^[5] עוד נקבע כי אחריותו של האורגן היא אחריות אישית הנובעת ישירות ממעשיו ומחדליו ואינה תלויה בחבותה של החברה. זאת ועוד; בעניין חברת מודיעים^[6] נקבע כי גוף או נושא משרה בכיר בתאגיד, כגון אסיפה כללית של בעלי המניות, דירקטוריון, דירקטור, מנהל כללי, מנהל עסקים - יהיו בוודאי אורגן של התאגיד. הדברים אף עולים מלשונו של סעיף 46 לחוק החברות, תשנ"ט-1999, שם נקבע כי האורגנים של החברה הם האסיפה הכללית, הדירקטוריון, המנהל הכללי וכל מי שעל פי דין, או מכוח התקנון רואים את פעולתו בענין פלוני כפעולת החברה לאותו ענין.
3. ההלכה בדבר מודל האחריות האישית של נושאי משרה הוזכרה בפסקי-דין נוספים לאלה שהוצגו על-ידי התובעים בבקשתם ופורטו לעיל^[7]. כך אף הובהר כדלקמן:

"...נושא משרה בתאגיד אינו יכול להסתתר מאחורי האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד, מקום בו ביצע הוא עצמו מעשה המנוגד להוראות הדין החלות עליו כלפי אדם אחר.

...מודל האחריות האישית קובע כי לנושא משרה בחברה אין חסינות להפרת חובה בדין שביצע באופן אישי אך משום שהינו אורגן של החברה. פעולותיו של נושא המשרה ייבחנו כפעולותיו של כל אדם פרטי אחר, והוא יהיה חייב בהתאם לכללים הקובעים חבות זו."^[8]

1. התובעים חזרו במסגרת כתב התביעה המתוקן על הטענות שהעלו אף בכתב התביעה המקורי ולפיהן, כאמור, הנתבעים היו נושאי המשרה הבכירים ביותר בחברה, שימשו בתפקידי מפתח מובילים בחברה, והיו בעלי שיקול דעת עסקי מכריע. עוד נטען, כי החברה נכנסה לקשיים כלכליים בעקבות פעילויות בלתי מקצועית ובלתי חוקיות של הנתבעים שכללו ניסיון לגיוס הון בלתי חוקי ופתיחת חשבונות בנק בגיברלטר על מנת להתחמק מתשלום מס ולהלבנת הון; הנתבעים "בזזו" את החברה והוציאו ממנה מאות אלפי דולרים לצרכיהם האישיים, ובכלל זה לרכישת דירה במנהטן עבור הנתבע 2; הנתבעים רמסו את זכויותיהם של התובעים, התנערו מהסכמי ההעסקה שנחתמו עמם, לא שילמו להם שכר, לא הפרישו בגינם לפנסיה כנדרש ופיטרו אותם שלא כדין תוך שנותרו חייבים להם כספים רבים.
2. ואכן, כאמור, הדיון בסוגיות העובדתיות והמשפטיות הללו מצוי תחת סמכותו של בית-הדין. בעניין פטרמן לעיל נקבע, כי יש לבחון את שאלת סמכותו העניינית של בית-הדין לדון בעילות התביעה בהן נטען לאחריות אישית, כולן או חלקן, בין היתר נוכח הוראת סעיף 24(א)(1) לחוק בית-הדין לעבודה, ולתת את הדעת לסיפא לסעיף לפיה אין לבית-הדין סמכות לדון ב"תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין [נוסח חדש]", זאת למעט תובענה שעילתה בסעיפים 29, 31, 62 או 63 לפקודת הנזיקין בקשר לסכסוך עבודה (בהתאם לסעיף 24(א)(1ב) לחוק בית-הדין לעבודה).
3. בעניין מלכה^[9] נקבע כי בהקשר לסעיף 24(א)(1) לחוק בית-הדין לעבודה מבוסס תיחום הסמכויות בין בתי-הדין לעבודה לערכאות אזרחיות ככלל על מבחן תלת שלבי: מבחן זהות הצדדים - היינו אם מדובר בתביעה שבין עובד למעסיק או חליפיהם; מבחן העילה – האם העילה נובעת מיחסי עבודה; מבחן העילה שהוחרגה מסמכות בית-הדין – ובמיוחד האם מבוססת התביעה על עילות נזיקיות שאינן בסמכות בית הדין לעבודה.
4. במקרה דנן, כאמור לעיל, עצם השאלה האם אכן התקיימו יחסי עובד מעסיק היא בסמכותו של בית-הדין; מדובר בעילה הנובעת מיחסי העבודה; נטען כי התקיימו תנאיו של סעיף 62 לפקודת הנזיקין, שעניינו גרם הפרת חוזה שלא כדין. לפיכך, ברי כי סוגית חיובם האישי של הנתבעים מצויה תחת סמכותו העניינית של בית-הדין.
5. בטרם חתימת פרק זה יובהר, כי לא מצאתי שניתן להקיש מעניין אטורה^[10], אליו הפנו הנתבעים, למקרה הנדון. בעניין אטורה הובהר כי ההחלטה בדבר סילוק על הסף נתקבלה בשים לב לכך שכתב התביעה בנוסחו המקורי לא גילה עילת תביעה כלפי הנתבע באותו מקרה. עוד הובהר שם כי לא היה בעובדות שנטענו בכתב התביעה, גם אם יוכחו, די כדי לבסס את הטענה כי הנתבע פעל כמעסיק משותף לצד החברה. כמו-כן הובהר, כי כתב התביעה אף לא כלל טענות בדבר מעשיו או מחדליו של הנתבע המבססות את אחריותו האישית. אולם, כפי שהובהר לעיל, בכתב התביעה המתוקן אשר צורף לבקשה לתיקון כתב התביעה שלפניי כעת, כן נכללו טענות לעניין זה.

סוף דבר

1. כתב התביעה המתוקן מתקבל לתיק.
2. הנתבעים יגישו כתב הגנה מתוקן תוך 30 ימים.
3. סוגית ההוצאות תידון ותילקח בחשבון בתום ההליך.
4. דיון הוכחות הקבוע ליום 24.9.20 ידחה ליום 22.4.2021 בשעה 09:00.
5. התובעים יגישו את תצהירי עדות ראשית ויצרפו לו את מלוא המסמכים הרלוונטיים מטעמם עד יום 1.12.2020. הנתבעים יגישו תצהירי עדות ראשית מטעמם ומלוא האסמכתאות הרלוונטיים עד יום 1.2.2021.
6. לעיוני בהתאם.

ניתנה היום, ג' אלול תש"פ, (23 אוגוסט 2020), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.

1. ראו: בר"ע 14760-03-12 אפלברג נ' מכון היהלומים הישראלי בע"מ IDI (15.7.2012). ↑

2. ראו: ע"ע (ארצי) 24256-06-17‏ ‏ מנרב הנדסה ובניין בע"מ - ‏GOITOM TWELDE (9.6.2020). ↑

3. ראו: ע"א 407/89‏ ‎ ‎צוק אור בע"מ‎ ‎נ' קאר סקיוריטי בע"מ, פ''ד מח(5) 661 (25.10.1994). ↑

4. ראו: ע"ע 9912-04-14 אולגה פטרמן נ' רימדן בע"מ (29.9.2016). ↑

5. ראו: ע"א 6507/11 מפעלי לוקי לבניה בע"מ נ' ג.ד עיט חברה לשירותים בע"מ (11.3.2014). ↑

6. ראו: ע"פ 3027/90  חברת מודיעים בינוי ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל (8.8.1991). לעניין זה ראו גם: רע"א 4828/19 אריה שמם נ' זאב דסברג (19.12.2019); ↑

7. ראו לדוגמא: ע"א 7991/07 שמעון רפאלי נ' שמואל רזין ו-30 אח'‏ (12.4.2011). ↑

8. שם, פסקה 22. ↑

9. ראו: בר"ע (ארצי) 49125-06-18‏ ‏ פנחס אוסלרנה נ' רן מלכה (4.10.2018). ↑

10. בר"ע (ארצי) 59941-11-14‏ ‏אטורה תעשיות בע"מ נ' יורם שיטרית (19.10.2015). ↑