לפני תביעה על סך 257,046 ₪ שבבסיסה התקשרות לייבוא אישי של רכב פרטי מסוג וולוו דגם XC90 T8, שנת ייצור ספטמבר 2016 (להלן:"הרכב").

רקע עובדתי וההליך

1. התובע, תושב חוזר, פנה לנתבע 1 (להלן: "הנתבע"), לצורך ייבוא אישי של רכב מחו"ל. הנתבע הוא בעל השליטה בנתבעות 2 ו-3. ביום 21.3.18 העביר התובע סך של 156,495 ₪ לחשבון הנתבעת 2 בגין ההתקשרות. הליך שחרור הרכב התעכב והרכב לא נמסר לתובע.

2. התובע עותר לחייב את הנתבעים בסך 257,046 ₪, הכולל השבה בסך 156,495 ₪; סך של 22,040 ₪ הוצאות בגין רכב חלופי; 18,990 דולר קנדי בגין ירידת ערך הרכב, 2,550 דולר ארה"ב בגין משלוח הרכב בחזרה לקנדה; 1,000 דולר קנדי בגין אגרות נמל ושחרור הרכב בקנדה; 12,912 ₪ בתוספת מע"מ בגין שירותי אחסנה (בונדד).

3. הנתבעים הגישו הודעה לצדדים שלישיים, כנגד רשות המיסים ומשרד התחבורה (להלן: "צדדי הג' " או "הצדדים השלישיים") וטענו, כי הכשלים והעיכובים אירעו בעטיין . בקדם המשפט מיום 8.1.20 טען ב"כ הנתבעים: "אין מחלוקת שהכסף שולם. האוטו הגיע לארץ. ניתן היה לשחרר אותו אלמלא המעשים והמחדלים של צד הג'. לכן תבענו את צד הג'. התביעה נגדם היא לא רק על הכספים ששולמו אלא גם על נזקים שנגרמו עקב כך שאנחנו לא יכולים להסכים להם כי הם לא באשמתנו. אפשר להחזיר את הכסף השאלה רק כמה" (פ' ע' 3 ש' 13-16). ב"כ הנתבעים השיב: "לשאלת בית המשפט מה הסכום שאני מוכן להחזיר אני לא יודע אני צריך לבדוק" (פ' ע' 4 ש' 21).

4. ב"כ התובע הפנה במהלך הדיון, לנספח 10 לכתב התביעה וטען, כי הנתבעים הסכימו להשיב סך של 123,955 ₪, אולם התנו זאת בחתימה על כתב ויתור וסילוק (פ' ע' 4 ש' 24-29). לשאלת בית המשפט מדוע לא יושב הסכום שהוצע בנספח 10 לכתב התביעה, השיב ב"כ הנתבעים: "אנחנו לא מוכנים לשלם כי אני לא יודע אם הסכום עדיין נכון להיום בלי לבדוק. אני מציע לקדם את התיק ובמקביל תוך 7 ימים אני אודיע לביהמ"ש על הסכום שנהיה מוכנים אליו" (פ' ע' 5 ש' 7-9; וכן ש' 14-15). בהתאם, ניתנה בסיום הדיון החלטה ולפיה: "ב"כ הנתבעים ימציא הודעה בתוך 7 ימים לעניין הסכום אותו מוכנים הנתבעים להשיב לתובע ואשר ייקבע במסגרת פסק דין חלקי. ככל ונטען לקיזוזים מהסכום ששולם בפועל על ידי התובע יש לצרף אסמכתאות ביחס לקיזוזים הנטענים"(החלטה מיום 8.1.20, פ' ע' 6 ש' 4-6). במסגרת ההחלטה, נקבעו מועדים להגשת תצהירי עדות ראשית ונקבע מועד להוכחות ולסיכומים בע"פ.

5. ביום 13.1.20, הגיש התובע את תצהירי העדות הראשית מטעמו. בהודעה מיום 15.1.20, נמסר ע"י הנתבעים, כי הנתבעת 2 תהא מוכנה להפקיד בקופת בית משפט סך של 108,995 ₪, המורכב, מהסכום ששולם על ידי התובע, בקיזוז עמלת הנתבעת והוצאות שהיו כרוכות בהבאת הרכב ארצה. הנתבעים טענו כי טרם עלה בידיהם, לאתר את מלוא המסמכים הרלוונטיים לתחשיב זה ואלו יוצגו במהלך הצגת הראיות. הנתבעים הודיעו כי אינם מסכימים למתן פסק דין חלקי, כי טרם התקיימה ישיבת מהו"ת וכי לא התקיימו כל ההליכים המקדמיים. בסעיף 10 להודעה זו של הנתבעים, הוסף: "אשר על כן יתבקש בית המשפט הנכבד להורות על מתן צו הדדי לגילוי ועיון במסמכים, תוך פרק זמן קצר שימצא לנכון בית המשפט הנכבד".

6. בתשובת התובע, התבקש פסק דין חלקי ביחס לסכום של 123,955 ₪. התובע טען, כי הנתבעים הפרו את החלטת בית המשפט מיום 8.1.20, עת לא צרפו תחשיב ואסמכתאות ולא הסבירו או נימקו, את הפער שבין הסך של בסך 108,995 ₪ שצוין בהודעה לביהמ"ש, לסך של 123,955 ₪ אשר הוצע במכתב הנתבע ואשר מהווה הודאת בעל דין. ביחס לסעיף 10 להודעת הנתבעים לעניין ההליכים המקדמיים, טען התובע, כי לא הוגשה בקשה בכתב הנתמכת בתצהיר כדרישת התקנות; כי מדובר בטענה כושלת אשר ברור ושקוף שנועדה להביא לעיכוב וסרבול הדיון ואף לדחיית מועד ההוכחות, אולם נוכח ההתנהלות חסרת תום הלב של הנתבעים והחשש כי יהפכו את הליך גילוי המסמכים לקרדום לחפור בו ויעשו כל מהלך אפשרי להביא באמצעותו לדחיית הדיון ועיכוב בירורה של תביעה ברורה ופשוטה זו, אינם מתנגדים להליך ובלבד שיקבעו מועדים קצרים והליך ההוכחות לא ידחה. בתגובתם לתשובת התובע, טענו הנתבעים, כי אין במכתב הנתבע משום הודאה וכי מדובר בהצעה במסגרת מו"מ לפשרה.

7. הנתבעים לא הגישו תצהירי עדות ראשית והתובע הגיש בקשה למתן פסק דין בהיעדר הגנה. בתשובת הנתבעים נטען, כי המועד להגשת התצהירים טרם חלף שכן אין לחשב את המועד להגשת התצהירים מטעמם, מהמועד בו הוגשו תצהירי התובע בפועל. בהחלטה מיום 24.2.20 נקבע, כי לא נקבעו מועדים קלנדריים. כי היה על הנתבעים להגיש תצהירי עדות ראשית בתוך 30 ימים מהגשת תצהירי התובע. עם זאת, לפנים משורת הדין, הוארך המועד להגשת תצהירי הנתבעים מהמועד המקורי לפי ההחלטה - 14.2.20, ליום 4.3.20. ביום 4.3.20 הוגשו תצהירי עדות ראשית מטעם הנתבעים.

8. בהחלטה מיום 11.3.20 נקבע:

"אין מחלוקת כי התובע העביר לחשבון הנתבעת 2 סך של 156,495 ₪ אולם לא קיבל את הרכב. במכתב הנתבע 1 מיום 26/2/19 (נספח 10 לכתב התביעה), הסכים הנתבע להשיב לתובע סך של 123,955 ₪, הסך ששולם על ידו בניכוי עלויות יבוא ועמלה.

אין בידי לקבל את טענת הנתבעים לפיה מכתבו של הנתבע 1, נשלח במסגרת מו"מ לפשרה. המכתב נשלח בתשובה למכתב התראה טרם נקיטה בהליכים משפטיים מיום 24/2/19 (נספח 9 לכתב התביעה)" (סעיפים 9- 10 להחלטה)

ובהמשך-

"איני סבורה כי בנסיבות אלה יש להשהות את מתן פסק הדין עד אשר אפסוק במחלוקת כולה. חובת ההשבה נשוא מבוססת על העובדות ועל הוראות הדין (ראו לעניין השיקולים למתן פסק דין חלקי ע"א 171/88 דרוקר זכריה חברה קבלנית לעבודות אזרחיות בנין ופיתוח בע"מ נ' הדסה ויצחק ברמן, מד(2) 346 (1990); י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (אמינון, מהדורה 5  בעריכת ש' לוין, 1988) 483; בש"א 130/87 שנסי נ' גלעדי, פ"ד מא(4) 707, אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה אחת עשרה, תשע"ג-2013) 659)).

לא מצאתי בטענות הנתבעים, כל טעם בגינו יש להפחית את סכום ההשבה שהוצע במכתב הנתבעים בסך 123,955 ₪, לסך של 108,955 ₪. אכן הנתבעים לא צירפו כל אסמכתא לסכומי הקיזוז הנטענים על ידם או לפער הנטען, וזאת אף לתצהיר העדות הראשית מטעמם. בנסיבות אלה על הנתבעת 2 להשיב לתובע למצער סך של 123,955 ₪ מהתמורה ששולמה על ידו בגין הרכב אותו לא קיבל. סכום זה נמוך מהסכום אותו העביר התובע בגין הרכב, אף לאחר ניכוי ביטוח משלוח ועמלה (ראו הודעת דוא"ל מיום 15.3.18, נספח 2 לכתב התביעה). יתר טענות הצדדים, לרבות חיוב הנתבעים 1 ו-3, יתבררו במסגרת ההוכחות במועד הקבוע" (ס' 12-13 להחלטה).

בהמשך להחלטה זו, נחתם ביום 11.5.20 פסק דין חלקי כנגד הנתבעת.

9. ביום 9.6.20 הגישו הנתבעים ערעור על פסק הדין החלקי לביהמ"ש המחוזי (ע"א 22585- 06-20). ביום 17.6.20 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה שהגישו הנתבעים לעיכוב ביצוע פסק הדין החלקי. בדיון מיום 7.9.20 ניתן פסק דין ולפיו, בהמלצת בית המשפט ובהסכמת הצדדים, פסק הדין החלקי יבוטל. אולם סכום פסק הדין החלקי, ששולם לתובע יוותר בידי התובע, למעט סך של 14,502 ₪, ששולם בגין שכר טרחת עורך דין. בנוסף נקבע: "הליך ההוכחות בתיק קמא יתנהל איפוא לגבי מלוא סכום התביעה".

10. בסמוך למועד ההוכחות, ביום 26.11.20 הגישו הנתבעים בקשה לפסילת המותב. הנתבעים טענו כי פסק הדין החלקי בוטל במסגרת הערעור וכי לא תהיה להם אפשרות, לנהל את המשך המשפט, ללא חשש ממשי למשוא פנים, לאחר שבמסגרת פסק דין חלקי הביע ביהמ"ש את דעתו "באופן נחרץ וגורף, הן לעניין הראיות והן לעניין מהימנות הנתבעים- כל זאת בטרם נשמעו הראיות בתיק זה". בהחלטה שניתנה ביום 7.12.2020 בקשתם נדחתה מטעמים דיוניים ומהותיים. נקבע כי הבקשה הוגשה בשיהוי ניכר. כמו כן, אין ממש בטענת הנתבעים לפיה נקבעו בפסק הדין החלקי ממצאי מהימנות, וכי חובת ההשבה שנקבעה בפסק הדין החלקי מבוססת על עובדות והוראות הדין וכי הלכה פסוקה היא כי אין די בכך שבית המשפט דן והכריע בהליך מסוים, כדי לפסול אותו מלשוב ולדון באותו עניין.

11. בימים 8.12.2020 ו-11.2.2021 התקיימו דיוני הוכחות. המצהירים נחקרו על תצהיריהם. הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב.

טענת התובע

12. ביום 22.2.2018 פנה התובע לנתבע על מנת לשכור את שירותיו לצורך ייבוא אישי של רכב מסוג וולבו שרכש בקנדה. במסגרת ההתקשרות התחייב הנתבע לספק שירותי ייבוא של הרכב, שחרור הרכב עם הגיעו לישראל, תשלום המיסים והאגרות לגורמים המתאימים, אחסנת הרכב בנמל בתקופה שעד שחרורו, והעברת הרכב למעונו של התובע. ביום 21.3.2018 העביר התובע סך של 156,495 ₪ לחשבון הנתבעת 2 בהעברה בנקאית.

13. לאחר ההתקשרות התחמק הנתבע ותרץ תירוצים לעיכובים שונים. התובע פנה למשרד התחבורה, או אז התברר כי לנתבע לא היה רישיון יבוא. וכי תוקפו של רישיון יבוא הרכב לא יוארך הואיל וחלפו 24 חודשים ממועד הייצור, וזאת בהתאם לתקנה 282 (א)(3)(ב) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: "תקנות התעבורה").

14. ביום 10.2.2019 קיבל התובע מכתב ממשרד התחבורה, לפיו עליו לפעול להשבת הרכב לקנדה. ביום 24.2.2019 פנה ב"כ התובע במכתב דרישה לנתבע. ביום 26.2.2019 השיב הנתבע במכתב מטעמו ואישר כי קיבל סך של 156,495 ₪. כמו כן, טען כי הסיבה למצב אליו נקלע אינה תלויה בו אלא ברשות המיסים שתפסה את מסמכי המקור של הרכב הדרושים לצורך שחרור הרכב, והשיבה אותם רק ביום 6.9.18, ובמשרד התחבורה, שלא הסכים להאריך את תוקף רישיון הייבוא. הנתבע ציין כי הוא מוכן להשיב לתובע סך של 123,955 ₪, הסך שנותר לאחר ניכוי עמלה ועלויות הבאת הרכב. בו ביום פנה התובע לנתבע וביקש לקבל לידיו את הסכום שאינו שנוי במחלוקת בתוספת 14,040 ₪ בגין עמלה ששולמה לנתבע עבור שירות שלא ניתן. למחרת השיב הנתבע כי אינו מוכן להשיב את הסכום ללא חתימה על כתב ויתור וסילוק, עליו סירב התובע לחתום.

15. התובע טוען כי מחדליהם הרבים של הנתבעים הם שהביאו לכך שלא ניתן היה לשחרר את הרכב. התובע טוען כי לנתבע אין רישיון יבוא וכי פעל כלפיו במרמה.

16. התובע טוען כי הנתבעים הפרו את הסכם ההתקשרות עמו ומתחמקים בחוסר תום לב מקיומו בניגוד להוראות סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"), ולכן קמה לתובע הזכות לדרוש פיצוי לפי סע' 10 13 ו-14 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 (להלן: "חוק החוזים תרופות").

17. כמו כן, הנתבעים התעשרו על חשבון התובע, ולכן קמה לו עילה מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979. נוסף על כך, קמה לתובע עילה מכוח עוולת הרשלנות שבפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"). יתרה מכך, התובע טוען כי בנסיבות דנן יש להרים את מסך ההתאגדות בין הנתבע 1 לנתבעות 2 ו-3 שהוא בעל השליטה בהן ולהטיל עליו אחריות אישית מכוח סעיף 6(א) לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: "חוק החברות"). נוסף על כך, הנתבע גרם להפרת הסכם ההתקשרות בין הצדדים בהתאם לסע' 62 לפקודת הנזיקין.

טענת הנתבעים

18. אין יריבות בין הנתבע לתובע. הנתבע פעל אך ורק כאורגן של הנתבעת 2 וההתקשרות היתה בין התובע לנתבעת 2 בלבד. הנתבעת 2 ביצעה את כל המוטל עליה בתום לב במסירות ובשקידה. כמו כן, הנתבעים טוענים כי לנתבעת 3 אין קשר לתביעה.

19. הנתבע אוחז ברישיון ייבוא אישי כחוק.

20. הכשלים והעיכובים אירעו בעטיין של הצדדים השלישיים, מבלי שלנתבעים תהיה שליטה על כך. בין הנתבעים לבין הצדדים השלישיים מתנהלים הליכים בערכאות שונות.

21. במסגרת חיפוש שערך הצד השלישי 1 במשרדי הנתבעת 2 נתפסו מסמכים ללא אבחנה. נלקחו מסמכי מקור הנחוצים להליך השחרור של הרכב. הנתבעת 2 פנתה לצד שלישי 1 בבקשה בהולה להשבת המסמכים שנתפסו על מנת שתוכל להשלים את הליך שחרור הרכב במועד הקבוע ברישיון – 9.9.2018. רק ביום 6.9.2018, יום חמישי אחר הצהריים, שחרר הצד השלישי 1 את המסמכים, אך מאחר שהיה ערב ראש השנה, היו משרדי המכס סגורים ולא ניתן היה להפקיד את המסמכים לשחרור הרכב. גם במועד האחרון לתוקף הרישיון, יום 9.9.2018, משרדי מכס היו סגורים בשל החג. מיד בצאת החג, ביום 13.9.2018, פנתה הנתבעת 2 לצד השלישי 2 בבקשה להאריך את תוקף הרישיון, אך בקשה זו נדחתה. לטענת הנתבעים, הצדדים השלישיים סיכלו את ביצועו של ההסכם בין הצדדים.

22. לנתבעים עומדת זכות קיזוז של הסכומים המופיעים בהסכם בגין שכר טרחתה של הנתבעת 2 בסך 30,000 ₪ בצירוף מע"מ וההוצאות שנגרמו לה.

טענת הצדדים השלישיים

23. דין התביעה כנגד הצדדים השלישיים להידחות על הסף בשל העדר עילה.

24. התנהלות הנתבע היא שגרמה לנזקים הנטענים. הבקשה הוגשה לצד השלישי 2 רק ביום 12.6.18, כשלושה חודשים לאחר שנחתם בין הצדדים הסכם. רישיון הייבוא ניתן כבר ביום 21.6.2018, כתשעה ימים לאחר הגשת הבקשה, וביום בו הושלמו המסמכים שהיו חסרים לאישורה. עם זאת, הנתבע לא פעל לשחרור הרכב ורישומו בישראל.

25. לנתבע 1 ניתנו שני רישיונות מכוח חוק רישוי שירותים ומקצועות בענף הרכב, התשע"ו- 2016 (להלן: "חוק הרישוי"). האחד – רישיון מתווך בייבוא אישי שניתן לנתבע ביום 18.6.2018 במסגרת עיסוקו בנתבעת 2, והשני – רישיון יבואן זעיר במסגרת עיסוקו בחברה שאינה קשורה לתביעה. ביום 3.10.2019 ניתנה החלטה של הגורם המוסמך על התליית שני הרישיונות לאלתר. החלטה זו ניתנה לאחר שהתקבלו עשרות תלונות כנגד הנתבע, תלונות אלה נמצאות בחקירת המשטרה ורשות המיסים. בכל מקרה, במועד הגשת הבקשה לרישיון ייבוא לא היה בידי מי מהנתבעים רישיון לתיווך ביבוא אישי. הרישיון ניתן לנתבע במסגרת עיסוקו בחברה רק ביום 18.6.18. כלומר במועד ביצוע ההתקשרות עם התובע (מרץ 18') לא היה לנתבע רישיון כך גם במועד שהגיש את הבקשה בשם התובע.

26. ביום 12.6.2018 התקבלה בקשה מקוונת במשרדי הצד השלישי 2 לייבוא הרכב נושא התביעה. לבקשה צורף תצהיר מטעם התובע במסגרתו הוצהר כי "בייבוא הרכב לא קיבלתי שירות מבעל רישיון תיווך בייבוא אישי לפי סעיף 68 לחוק ו/או מצד ג' אחר כל שהוא" (נספח 2 לכתב ההגנה של הצדדים השלישיים). עולה מכתבי הטענות כי הנתבע הוא שהגיש את הבקשה המקוונת בשמו של התובע, מבלי לדווח על כך כי למעשה משמש כמתווך בהליך הייבוא, ולא בכדי. ביום 19.6.2018 יצאה מטעם הצד השלישי 2 בקשה להשלמת מסמכים, ולאחר שאלה הושלמו, ביום 21.6.2018 אישר הצד השלישי 2 את הבקשה וניתן רישיון לייבוא אשר תוקפו היה יפה עד ליום 10.9.2018. לאחר שהוגשה בקשה להארכת תוקף רישיון הייבוא, הוסבר לתובע שלא ניתן להאריך את התוקף בשל גיל הרכב שימלאו לו 24 חודשים. תקנה 282(א)(3)(א) לתקנות התעבורה קובעת כי ניתן לרשום רכב בישראל בתוך 24 חודשים ממועד ייצורו ורק לאחר ביצוע בדיקת תקינות, ובמועד זה הרכב טרם שוחרר מהנמל.

27. ביום 2.7.2018 במסגרת חקירה המתנהלת כנגד הנתבע, נתפסו במשרדו חומרים שונים ובהם מסמכים הנוגעים לרכבו של התובע. רק ביום 30.8.2018 פנה הנתבע בבקשה לשחרור המסמכים של התובע, ואלה שוחררו ביום 6.9.2018. ביום 10.9.2018 פג רישיון הרכב. לטענת הצדדים השלישיים, רק ביום 16.9.2018 שוחח עם נציגה מטעם הצד השלישי 2, וביום 17.9.2018 הגיע הנתבע למשרדי הצד השלישי 2 וביקש להאריך את מועד רישיון הייבוא. הוסבר לו שהבקשה הוגשה באמצעות התובע ולפי התצהיר שצורף, הייבוא לא נעשה באמצעות מתווך. בשל גיל הרכב ולוח הזמנים הבלתי אפשרי לרישום כדין, נדחתה הבקשה להארכת מועד. כמו כן, הוסבר כי לא ניתן להאריך את תוקף הרישיון היות והתובע אינו מוגדר כתושב חוזר לטובת הארכת תוקף רישיון הייבוא לפי סעיף 5 לרישיון יבוא כללי, התשל"ח-1978 (להלן: "רישיון ייבוא כללי").

28. לטענת הצדדים השלישיים, מעשיו של הנתבע הם שהסבו לתובע את נזקיו המוכחשים ומעילה בת עוולה לא תצמח עילה. כמו כן, טוענים להגנה מכוח חוק הנזיקים האזרחיים (אחריות מדינה), התשי"ב-1952.

דיון והכרעה

29. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, בתצהירים ובסיכומים שהוגשו מטעם הצדדים ושמעתי את עדויותיהם, מצאתי לקבל את התביעה העיקרית בחלקה ולדחות את הודעת צד הג', והכל כפי שיפורט להלן;

30. אין מחלוקת כי ביום 21.3.2018 העביר התובע לנתבעת 2 סך של 156,495 ₪ (נספח 3 לתצהירו של התובע, נספח 10 לתצהירו של התובע, פ' 8.1.2020 ע' 3 ש' 13). הנתבעים טענו כי התובע אינו זכאי להשבה מעבר לסך של 108,995 ₪ (סעיף 69 לסיכומי הנתבעים), כיוון שבין התובע לנתבעת 2 נכרת הסכם ביום 21.6.2018 לפיו ישולמו לנתבעת 2 סך של 30,000 ₪ בתוספת מע"מ עבור דמי תיווך, וכן הוצאות שהיא זכאית להן בסך של 17,500 ₪ (2,500 דולר עבור משלוח הרכב, 1,000 ₪ עבור עמלת טיפול המשלח בחו"ל וביטוח בסך 1,600 דולר). לטענתם, עומדת להם זכות קיזוז בשל הוצאות שהוציאו. ביום 8.1.2020 ניתנה לנתבעים הזדמנות לצרף אסמכתאות ביחס לקיזוזים הנטענים (פ' 8.1.2020 ע' 6 ש' 5 -6). למרות זאת, הנתבעים לא הציגו ולו בדל ראיה לכך שהוציאו הוצאות עבור השטת הרכב וביטוחו.

31. יתרה מכך, במועד בו קיבלה הנתבעת 2 תמורה מהתובע עבור שירותי התיווך, לא היה ברשות הנתבע רישיון תיווך. לא נעלם מעיניי כי התובע הצהיר בטופס שצורף לבקשה לייבוא הרכב כי: "בייבוא הרכב לא קיבלתי שירות מבעל רישיון תיווך ביבוא אישי לפי סעיף 68 לחוק ו/או מצד ג' אחר כלשהוא" (נספח 2 לתצהיר העדות הראשית של הנתבעת 2), אולם אין בכך כדי לגרוע מחובתם של הנתבעים להשיב לתובע את התמורה ששולמה, בגין שרות שלא ניתן עת הנתבעים הפרו התחייבויותיהם כלפי התובע;

"חובת ההשבה נגזרת מלשונו של סעיף 9(א) לחוק התרופות כפי שפורש בהלכה הפסוקה(ר' למשל: ע"א 741/79 כלנית השרון השקעות ובנין בע"מ נ' הורביץ, פ"ד לה(3) 533, 539 (1981) להלן: פרשת כלנית השרון)). כפי שאמר השופט א' ברק (כתוארו אז) בפרשת כלנית השרון, ההשבה קשורה בחוזה וביטולו, אך אין היא נובעת מהחוזה ואין היא תנאי מכללא בחוזה. ההשבה היא לבר-חוזית ואין היא יונקת את כוחה מהחוזה, אלא מעיקרון של התעשרות שלא כדין, אשר קיבל ביטוי גם בסעיף 9 לחוק התרופות (שם, בעמ' 538 ור' גם: ע"א 588/87 כהן נ' שמש, פ"ד מה(5) 297, 317-315 (1991) להלן: פרשת כהן); מיגל דויטש ביטול חוזה בעקבות הפרתו 204-203 (1993) (להלן: דויטש)). (ע"א 7379/06 ג.מ.ח.ל חברה לבניה 1992 בע"מ נ' ישי טהוליאן ו-33 אח'‏ (פורסם בנבו, 10.9.2009).

32. הנתבע פעל כמתווך מבלי שהיה לו רישיון לעסוק בתיווך בייבוא אישי של רכבים. פעילות זו המנוגדת לחוק אינה מזכה את הנתבע בשכר עבור עבודתו אשר כאמור, לא בוצעה הלכה למעשה. לענין הדוקטרינה המשפטית מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה (ראו דברי כב' השו' דנציגר בע"א 8713-11 משה צאיג נ' חברת ע.לוזון נכסים והשקעות בע"מ (פורסם בנבו, 20.8.2017).

33. ביום 20.3.2018 בשעה 2:36 עדכן הנתבע את התובע בהודעת SMS כי: "הוגשה בקשה על שמך" (נספח 7 לתצהיר עדות ראשית של התובע). הנתבע פתח כתובת דוא"ל בשם התובע ועל שמו (שכתובתה: [email protected] – ראה בנספח לתצהיר צד ג' 2; פ' 11.2.2021 ע' 45 ש' 12 -19, 26 -31) לצורך קבלת הודעות מהצד השלישי 2. בהודעת SMS מיום 16.9.2018 בשעה 5:58 הנתבע כתב לתובע כדלקמן: "יש מייל שאני מקבל הודעות מהם הכל מתועד" (נספח 7 לתצהיר עדות ראשית של התובע).

34. למרות שהנתבע עדכן את התובע כי הגיש בקשה לרישיון יבוא ביום 20.3.2018, בפועל הגיש את הבקשה רק ביום 12.6.2018 (נספח 1 לתצהיר הצדדים השלישיים), כשלושה חודשים מהמועד בו התובע שילם על שירותיו. הנתבע טען כי הגיש בקשות לרישיון יבוא עובר ליום 12.6.2018 אשר נדחו ע"י הצד השלישי 2. וכי הצד השלישי 2 דרש החלפת תצהירים שצורפו לבקשה לרישיון הייבוא, אך טענותיו לא נתמכו בראיות.

35. הנתבע אמר לתובע כי הוא מצפה לקבל את רישיון הייבוא ביום 31.5.2018 (נספח 7 לתצהירו של התובע) , ואף שלח לתובע עדכונים שונים בקשר עם התקדמות התהליך, כשבפועל כלל לא הגיש בקשה לרישיון ייבוא, ולא שילם את האגרה לצורך הגשת הבקשה.

36. לעניין זה ראו מתוך תכתובות SMS בין הצדדים: ביום 20.3.2018 כתב הנתבע: "טופל הוגשה בקשה על שמך הרכב ירשם עליך" (הודעת SMS משעה 2:36, נספח 7 לתצהירו של התובע). ביום 1.4.2018 כתב לתובע: "האניה התעכבה המכס סגור בפסח" (הודעת SMS משעה 7:41, נספח 7 לתצהירו של התובע). ביום 11.4.2018 כתב הנתבע: "מחכים לאישור משרד התחבורה חזרו מחופש ביום א" (הודעת SMS משעה 1:34, נספח 7 לתצהירו של התובע). ביום 23.4.2018 ובמענה לשאלתו של התובע אם יש חדש בעניינו כתב: "עדיין לא יש פקק במשרד התחבורה" (הודעת SMS משעה 6:22, נספח 7 לתצהירו של התובע). ביום 29.4.2018 כתב הנתבע: "הכל תקוע במשרד התחבורה" (הודעת SMS משעה 5:13, נספח 7 לתצהירו של התובע). ביום 11.5.2018 כתב הנתבע: "הרכב בנמל. אין אישור ממשרד התחבורה. שינו את התצהירים אני אדלח ביום א תצהיר חדש לחתימה" (הטעות במקור ה.פ, הודעת SMS משעה 2:58, נספח 7 לתצהירו של התובע). ביום 17.5.2018 כתב הנתבע: "משרד התחבורה שינה את התצהיר וביטל את כל הבקשות שהוגשו. תמלא אותם ונגעש זריז" (הטעות במקור ה.פ, הודעת SMS משעה 4:34, נספח 7 לתצהירו של התובע). ביום 24.5.2018 כתב הנתבע: "שלח לי בווטסאפ צילום ת.ז ורישיון נהיגה ישראלי שלך. שלח יאת חשבונית הקניה של הרכב בחול. שלך אישור העברה לתשלום" (הטעות במקור ה.פ, הודעת SMS משעה 9:51, נספח 7 לתצהירו של התובע). ביום 28.5.2018 כתב הנתבע: "הרכב כמובן בנמל. השגנו את התצהיר החדש. ייקח כמה ימים נקבל את האישורים וניכנס לשחרר" (הודעת SMS משעה 10:26, נספח 7 לתצהירו של התובע). ביום 30.5.2018 כתב הנתבע: "מחר אני מקווה שיהיה לי הרישיון" (הודעת SMS משעה 7:41, נספח 7 לתצהירו של התובע). אזכיר שהודעות אלו נכתבו כשהנתבע כלל לא הגיש בקשה לרישיון ייבוא, אשר כאמור הוגשה רק ביום 12.6.2018.

הרמת מסך

37. ניתן להרים את מסך ההתאגדות מכוח סעיף 6 לחוק החברות, מקום בו  השימוש באישיות המשפטית הנפרדת של החברה נעשה כדי להונות אדם, או לקפח נושה של החברה; או באופן הפוגע בתכלית החברה, ותוך נטילת סיכון בלתי סביר ביחס ליכולתה לפרוע את חובותיה. הרציונל הוא עשיית צדק מקום שבעלי המניות מנצלים את מסך ההתאגדות להשגת מטרה בלתי כשרה הכרוכה בפגיעה בזולת [רע"א 3031/09 ‏ קט קול בע"מ נ' עמי בן יעקב (פורסם בנבו, 2.8.2009); רע"א 6039/04 פלזנשטיין נ' עובדיה (פורסם בנבו, 6.6.2005)]. השימוש בדוקטרינה של הרמת מסך יעשה במקרים חריגים בלבד [ע"א  313/08 נשאשיבי נ' רינראוי (פורסם בנבו, 1.8.2010); ע"א 3807/12 מרכז העיר אשדוד  ק.א בע"מ נ' שמואל שמעון (פורסם בנבו, 22.1.2015)]. עם זאת, כאשר מדובר בחברה משפחתית "יגלה בית המשפט פתיחות וגישה ליברלית בהרמת מסך" [רע"א 2262/13 זוז תשתיות ופיתוח בע"מ נ' פיתוח וגינון הצפון 2001 בע"מ (פורסם בנבו, 22.04.2013)].

38. ככלל, "טענה בדבר הרמת מסך מחייבת הנחת תשתית עובדתית מפורטת ומלאה על-מנת להצביע באופן מלא על הזיקה המלאה בין התאגידים המעורבים בעניין" (ע"א 8308/00 כור מתכת נ' מי גולן אנרגיות רוח, פ"ד נ"ז (5) 721 (2003)] אלא שככל שהדברים נוגעים לנתבע, בעל השליטה בנתבעות 2 ו-3 איני מוצאת כי קיים קושי לקבוע שהוכח באופן מספק שקמה הצדקה להרמת המסך, ללא קשר לזהות הנושא בנטל. לעניין הנטל ראו בת"א (י- ם) 40931-06-13 עירית ירושלים נ' שירותי מזון מוכן ל.ר. בע"מ ואח' (פורסם בנבו, 27.8.2015) בפסקה 77 וההפניות שם:

"אשר לנטל הראייתי יצוין כי תביעה להרמת מסך ההתאגדות נסמכת, לא אחת, על מידע המצוי באורח בלעדי בידי הנתבעים. במצב דברים זה, כפי שנפסק, אין מקום ללמוד מן הזהירות הרבה והצמצום הנוהג בכל האמור בהרמת מסך ובהטלת אחריות אישית על בעלי המניות לעניין האיכות והכמות של הראיות הנדרשים מן התובע לשם הוכחת התקיימותם של התנאים להרמת מסך. מקום בו העילה להרמת מסך נסבה על התנהלותה הפנימית של החברה או למגעיה עם צדדים שלישיים אשר לתובע אין נגיעה אליהם, נדרשת מן התובע כמות פחוּתה של ראיות. די לו אם יציג "קצה חוט" או "ראשית ראיה" להתנהלות בלתי כשרה של החברה, די לו אם יציג "נתונים מחשידים" על התנהלות החברה, על מנת להעביר את נטל הבאת הראיות אל הנתבע. נוכח אלה יידרש הנתבע להביא ראיותיו ולתת הסברים שיהיה בהם כדי לסלק את סימני השאלה, וככל שלא יעשה כן אפשר ותתקבל התביעה ויוּרם מעליו מסך ההתאגדות."

39. בענייננו, הנתבע הוא בעל שליטה בחברות ומנהלן בפועל. הלכה למעשה מדובר בחברות יחיד. הנתבע עושה שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של החברות שבשליטתו והוא הגורם הבלעדי אשר עומד מאחורי פעילותן. ראו לעניין זה בע"א 10582/02‏ ישראל בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ (פורסם בנבו,16.10.2005), בפסקה כ' לפסק דינו של כב' השו' רובינשטיין:

"על פי הפסיקה, וגם על פי השכל הישר, יש בקעה רחבה יותר להרים לגבי חברה משפחתית את המסך, שהרי היא משמשת במידה רבה ככלי "פורמלי" לצורך נוחות בענייני מס. כבר נפסק: "החברה היתה חברת מעטים שבשליטת משפחה אחת... במקרה כזה יש לראות במעשה בעלי החברה את מעשה החברה עצמה. האורגן העושה כאן את המצג אינו לא מועצת מנהלים... אלא כלל בעלי המניות, שבגלל קרבתם וסמיכותם זהים עם החברה עצמה. לענין זה אין אישיותה המשפטית של חברה משמשת כמסך או כמחיצה בינה לבין חבריה" (השופט ויתקון, בבג"ץ 397/67 ברגהיים נ' יו"ר ההוצל"פ תל-אביב, פ"ד כב(1) 533, 539. וכן ראו רע"א 161/67 שטיבל נ' חברת שטיבל בע"מ, פ"ד לב(1) 510, 515, מ"מ הנשיא – כתארו אז – לנדוי). "מסקנה זו (של הרמת המסך - א"ר) מתחזקת בכך שמדובר בענייננו בחברה פרטית משפחתית קטנה, אשר מעבר למעטה המשפחתי המכסה אותה ניתן לראות שהיא מנוהלת כעסק פרטי הדומה לשותפות" (ע"א 4606/90 מוברמן נ' תלמר, פ"ד מו(5) 353, 366, מפי השופט ד' לוין). אכן, אין להתעלם מהעובדה שחלק ניכר מעולם החברות בישראל הוא חברות משפחתיות, ואין מקום להקל ראש חלילה בפגיעה בהתאגדותן. ואולם, ההתייחסות אליהן, כעולה מן הפסיקה, מעוגנת בנסיון החיים וכאמור בשכל הישר, קרי, שככל שהמדובר במבנה "משפחתי", הסיכוי לעירוב תחומין ולניהול המערב בין טובת החברה לטובת המשפחה הוא גדול יותר. "

40. כך, הנתבע נוהג בחברות כישות אחת. הודעת הדוא"ל המפרטת את מרכיבי התשלום עבור השירות נשלחה ע"י הנתבע מהנתבעת 3. כך העיד הנתבע בחקירתו:

"ש. המייל הזה מ15.3 נשלח מכתובת הדואר האלקטרוני של הנתבעת 3 נכון? אני מפנה לכותרת. אני מקריא. הנתבעת 3 נקראת סמארט מרקטינג קפיטל זה המייל של הנתבעת 3?

ת. זה מייל שלי שמשמש אותי לכל המיילים של החברות ללא יוצא מן הכלל. עם מרשך נעשה הסכם שהוא חתם עליו תחת הכובע של ממן אחזקות הנתבעת 2 לא סדן לא מרקט." (פ' ע' 25 ש' 1 -5)

ובהמשך:

"ש. אני מפנה לנספח 10 לכתב התביעה. מכתב תשובה שלך מ26.2.19 למכתב ההתראה שנשלח לך על ידי ב"כ התובע. המכתב נכתב על ידי לוגו של הנתבעת 3 ושם תקריא את הפיסקה השניה של המכתב הזה?

ת. אני מקריא. אני רוצה להרחיב את התשובה שלי.

ש. המכתב הזה הוא מכתב מטעם הנתבעת 3 שבו אתה מצהיר שהתובע שכר את שירותי הנתבעת 3 ולא הנתבעת 2?

ת. אני עניתי למכתב שנשלח על ידי עורך דין איציק ויצמן מתאריך 24.2.2019 המכתב מוען ואני מקריא מהמכתב ולדעתי זה נספח 9 לכתב התביעה. כשחברה מקבלת מכתב עבורה היא עונה על המכתב. אני לא מתכחש שאני חברת מארקטינג בבעלותי אבל היא לא עשתה את השירות עבור מרשך. הנתבעת 2 היא זו שחתמה את ההסכם.

ש. במכתב שלך הרגע הקראת אמרת אין מחלוקת אתה אומר במכתב של נתבעת 3 , לפני רגע אמרת לפרוטוקול שאין ספק שהשירותים שהתובע קיבל הם מהנתבעת 3 אין במכתב שום אזכור לנתבעת 2 או לכך שהתובע התקשר עם הנתבעת 2 או כל דבר אחר?

ת. אני כל חברה שלי לאורך למעלה מ30 שנה שאני מנהל עסקים אני למעשה עומד מאחוריה ולא משנה אם לחברה קוראים האחריות שלי מבחינתי אם קוראים לה נתבעת 2, נתבעת 3, נתבעת 5 או 8. בתצהיר עדות ראשית נספח א מופיע ההסכם שנחתם עם התובע. באמצע רשום שם החברה מזמין בזאת שירותי תיווך אני מקריא. יש כאן את ח.פ של החברה. אין מחלוקת שזאת החברה שנכרת איתה הסכם. אם אתה רוצה להיתפס על טרמינולוגיה או שעניתי למכתב של מר איציק ויצמן שהתייחס לסמארט יש כאן אולי זה לא מדויק אבל ההסכם מדבר בעד עצמו למה ללכת סחור סחור?

ש. אני מבין שהשימוש שאתה עושה בחברות הוא נזיל אתה יכול לעשות עסקה דרך הנתבעת 2 ולהשתמש בתיבת דואר של הנתבעת 3 ולשלוח מכתבים של חברה אחרת מבחינתך הישות המשפטית פחות רלוונטית אלא מה שאתה מבצע בפועל?

ת. ממש לא נכון ואסביר. חברת סמארט לא פעילה מ2017. לא היתה לה שום עסקה לדעתי אפילו משנת 2016 ביבוא רכבים או יעוץ למתן רכבים. ברגע שעו"ד איציק ויצמן שולח מכתב אני עונה אולי לא התעמקתי במי חתם מול התובע על ההסכם." (פ' ע' 25 ש' 9- 33, ע' 26 ש' 1 – 14)

41. עולה כי הנתבע לא ביצע הפרדה בין החברות אותן ניהל באופן בלעדי. למעשה אף להשקפת הנתבע לא היתה כל הפרדה מעשית בין החברות שבשליטתו באומרו כי:

"אני כל חברה שלי לאורך למעלה מ 30 שנה שאני מנהל עסקים אני למעשה עומד מאחוריה ולא משנה אם לחברה קוראים האחריות שלי מבחינתי אם קוראים לה נתבעת 2, נתבעת 3, נתבעת 5 או 8." (פ' ע' 26 ש' 1 – 3).

הנתבע ביצע עירוב נכסים בין הנתבעות 2 ו-3 (לעניין הרמת מסך בנסיבות בהן אין הפרדה כלכלית מהותית בין החברות לבין עצמן ובין בעלי המניות ראו ע"א 3807/12 מרכז העיר אשדוד ק.א. בע"מ נ' שמואל שמעון (פורסם בנבו, 22.1.2015) בפסקה 57 לפסק דינו של כב' השופט דנצינגר).

42. לאור כל האמור לעיל, אני מורה על הרמת מסך ההתאגדות בין הנתבעות 2 ו-3 לבין הנתבע 1 ובינן לבין עצמן.

43. אשר על כן, אני מחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, להשיב לתובע סך של 156,495 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד הגשת התביעה ועד התשלום בפועל. נוסף על כך ישאו הנתבעים בהוצאות התובע בגין אגרת התביעה ושכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪ (סכום זה משקף את שווי הסעד שנפסק ביחס לסכום שנתבע. כמו כן, בתיק התקיימו שני דיוני קדם משפט ושני דיוני הוכחות) מסכומים אלה יופחתו סכומים ששולמו לפי פסק הדין החלקי מיום 11.5.2020.

הודעת צד הג'

44. הרכב יוצר בספטמבר 2016. הבקשה לייבוא הרכב הוגשה לצד השלישי 2 ביום 12.6.2018, והמועד האחרון לרישום הרכב חל בחודש ספטמבר 2018. מסמכי הרכב שנדרשו לנתבעים לשם הליך שחרור הרכב נתפסו על ידי הצד השלישי 1 ביום 2.7.2018. לטענת הנתבעים, הם פנו לצורך שחרורם לפני יום 30.8.2018, והמסמכים שוחררו רק ביום 6.9.2018. לעומת זאת, הצדדים השלישיים טענו כי הפניה לצורך שחרור המסמכים נעשתה לראשונה רק ביום 30.8.2018. לטענת הנתבעים, רק ביום 13.9.2018 התאפשר להם להגיש בקשה להאריך את תוקף הרישיון, אך בקשה זו נדחתה. הצדדים השלישיים טענו כי הנתבעים לא פעלו לשחרור הרכב ממועד מתן הרישיון (12.6.2018) ועד מועד תפיסת המסמכים (2.7.2018). לאחר מכן, לא פעלו לשם שחרור המסמכים מיום 2.7.2018 ועד יום 30.8.2018. עוד טענו כי במועד שפנו הנתבעים לצד השלישי 2 בבקשה להארכת תוקף רישיון הייבוא, ביום 16.9.2018, לא ניתן היה לחדשו.

45. סעיף 33 לחוק הרישוי מסדיר את התנאים הדרושים לצורך קבלת רישיון יבוא רכב למייבא רכב בייבוא אישי. סעיף 33(ב) לחוק הרישוי קובע תנאים מצטברים לקבלת רישיון ייבוא אישי כדלקמן:

"33. (ב) המבקש לייבא רכב לשימוש אישי זכאי לקבל רישיון ייבוא רכב, לרכב אחד בשנה, בהתקיים כל אלה:

...

(3) לא חלפו שנתיים ממועד ייצור הרכב עד מועד רישומו בישראל;"

תקנה 282(א)(3) לתקנות התעבורה מסדירה את עניין גיל הרכב לצורך רישום רכב ומתן רישיון רכב ונוסחה כדלקמן:

"282. (א) לא יירשם רכב ולא יינתן עליו רישיון, אלא אם כן –

...

(3) טרם חלפו 12 חודשים ממועד ייצורו; ואולם רשות הרישוי תרשום רכב ותיתן עליו רישיון אף בחלוף התקופה האמורה, אם התקיים בו אחד מאלה:

...

(ב) הרכב הוא מהסוגים המנויים בסעיף 33(א) לחוק הרישוי, שניתן עליו רישיון ייבוא לפי סעיף 33(ב) לחוק האמור (להלן – יבוא אישי), וטרם חלפו 24 חודשים ממועד ייצורו, או אם מועד ייצורו אינו ידוע – מהמועד שבו נרשם הרכב לראשונה לתנועה בדרכים במדינת חוץ;

(ג) הרכב הוא מהסוגים המנויים בסעיף 33(א) לחוק הרישוי, O1 ו-O2 יובא בידי תייר, תושב חוץ או תושב חוזר וטרם חלפו 4 שנים ממועד ייצורו, או או אם מועד ייצורו אינו ידוע – מהמועד שבו נרשם לראשונה לתנועה בדרכים במדינת חוץ;"

תקנה 269 לתקנות התעבורה מאפשרת לרשות הרישוי להעניק פטור כללי, אך היא אינה חלה על תקנה 282(א)(3):

"269. (א) רשות הרישוי רשאית לפטור כל רכב מהוראות תקנה מתקנות חלק זה למעט תקנה 282(א)(3), והיא רשאית לגבי רכב מסויים להוסיף על הוראות חלק זה, אם לפי שיקול דעתה, נחוץ הדבר לבטיחות התנועה ולמניעת תאונות או לזרימת התנועה או להבטחת השימוש ברכב לייעודו לפי רישיון הרכב.

..."

סעיף 5 לרישיון ייבוא כללי קובע הוראות לעניין יבוא רכב משומש בידי תושב חוזר כדלקמן:

"5. (א) רכב מנועי משומש שבגדר פרטי משנה 2190, 2290, 2390, 2490, 3190, 3290, 3390, 9019 לפרט 87.03 ופרט 87.11, שיובא בידי תושב חוזר או סטודנט חוזר כמשמעותם בפרט 7 לתעריף המכס (בסעיף זה - הזכאי), מותר ביבוא לישראל אם נתקיימו כל אלה:

(1) ...

(2) ...

(3) הרכב יובא לישראל לא יאוחר מתום תשעה חודשים מיום כניסתו של הזכאי; ..."

46. מהאמור לעיל עולה כי רישיון יבוא רכב בייבוא אישי יותר רק אם טרם חלפו 24 חודשים ממועד ייצורו, לחילופין ורק כאשר מדובר בתושב חוזר, אם טרם חלפו 48 חודשים ממועד ייצורו. עם זאת, תנאי נוסף הוא כי על הרכב להיות מיובא בתוך תשעה חודשים מיום כניסתו של התושב החוזר לארץ.

47. בענייננו, לא ניתן היה להאריך את תוקף רישיון הייבוא במקרה של התובע היות והרכב לא יובא בתוך תשעה חודשים מיום כניסתו לארץ כתושב חוזר (נספח 11 לתצהיר הצד השלישי 2). הרכב שהתובע רכש יוצר בחודש ספטמבר 2016 (נספח 4 לתצהיר התובע). כלומר, חודש ספטמבר 2018, היה המועד האחרון והארכת תוקף רישיון הייבוא מעבר למועד זה אינה עומדת בדרישות חוק הרישוי, תקנות התעבורה ורישיון ייבוא כללי.

48. נוהל משרד התחבורה שכותרתו "נוהל למתן רישיון יבוא אישי של רכב נוסעים פרטי מסוג M1, רכב נכה מסוג M2, אוטובוס זעיר M2, אופנוע מסוג L, רכב מסחרי מסוג N1 לאזרח תושב ישאל ולתושב חוזר" מס' 02/12 (להלן: "נוהל משרד התחבורה") קובע לעניין המועד האחרון להגשת בקשה לרישיון ייבוא כדלקמן:

"תקנה 282 לתקנות התעבורה...קובעת כי גיל הרכב לא יעלה על 24 חודשים בעת רישומו בארץ או 48 חודשים באם מדובר בתושב חוזר.

משך הטיפול בבקשה לרישיון יבוא, השטת טובין, שחרור מפיקוח המכס, בדיקה ע"י בוחן משרד הרישוי והבאת הרכב לעמידה בדרישות תקנות התעבורה, לרבות החלפת פנסים, ביצוע מבחן רישוי ורישום של הרכב במרשם כלי הרכב, אורך זמן לא מבוטל.

לפיכך, בכדי למנוע מצב של אי-עמידה בתקנות התעבורה בנוגע לרישום הרכב שחרג מ48/24 חודשים ממועד הייצור, לא ניתן להגיש בקשות ליבוא רכב אם נותרו פחות מ-45 ימים עד המועד האחרון שבו ניתן לרשום את הרכב נשוא הבקשה במשרד הרישוי ולא תאושר בקשה אם נותרו פחות מ-7 ימים עד למועד האחרון לרישומו של הרכב במשרד הרישוי. יובהר כי חובת רישומו של הרכב הינה באחריות הבלעדית של המייבא ולא ניתן לרשום רכב אם חלפו יותר מ-24 חודשים ממועד ייצורו של הרכב. ובמקרה של תושב חוזר: אם חלפו יותר מ-48 חודשים ממועד ייצורו של הרכב."

49. הנתבע פנה לצד השלישי 2 לצורך הארכת המועד של רישיון הייבוא לאחר שתוקף הרישיון פג, כלומר לאחר יום 10.9.2018. הנתבע טען כי פנה לנתבעת 2 בפקס ביום 13.9.2018 (סעיף 36 לתצהיר הנתבע). לעומת זאת, הצד השלישי 2 טען כי פנייתו של הנתבע נעשתה רק ביום 16.9.2018 (סעיף 12 לתצהיר הצד השלישי 2). כמו כן, נטען כי במועד שבו פנה הנתבע בבקשה להאריך את תוקף הרישיון לא נותרו מספיק ימי עבודה עד לסוף חודש ספטמבר, כך שלא ניתן היה להאריך את תוקף הרישיון (פ' ע' 57 ש' 22 -23; סעיף 12 לתצהיר הנתבעת 2; נספח 8 לתצהיר הנתבעת 2). גם אם אקבל את עמדת הנתבע, נותרו פחות מ-7 ימי עבודה עד לסוף חודש ספטמבר.

50. הנתבע נשאל בדיון כמה שנים הוא עוסק בייבוא אישי של רכבים ובמענה לשאלה זו השיב: "למעלה מעשור" (פ' 8.12.2020, ע' 23, ש' 24 וכן פ' 11.2.2021 ע' 37 ש' 7). במענה לשאלה האם יש לו מומחיות בתחום והאם הוא מכיר את הנהלים והמטרייה השיב: "אני עוסק בתחום מעל 10 שנים" (פ' 11.2.2021 ע' 37 ש' 12). הנתבע קיבל רישיון לתיווך בייבוא אישי במסגרת עיסוקו בנתבעת 2 רק ביום 18.6.2018. חוק הרישוי מסדיר את העיסוק במקצוע בענף הרכב וקובע חובת רישיון כדלקמן:

"4 (א). לא יעסוק אדם במקצוע בענף הרכב אלא אם כן קיבל רישיון מאת המנהל לעסוק באותו מקצוע ובהתאם לתנאי הרישיון ולהוראות לפי חוק זה."

סעיף 218 (ב)(2) לחוק הרישוי קובע סנקציות פליליות כלפי מי שמפר את החובה לעסוק בתחום ברישיון:

"218. (ב) אלה דינם מאסר שנה וחצי או קנס כאמור בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין:

...

(2) מי שעסק במקצוע בענף הרכב בלא רישיון או שלא בהתאם לתנאי רישיון, בניגוד להוראות סעיף 4(א);"

ראו גם בסעיף 28 לנוהל משרד התחבורה הקובע כי נדרש רישיון לתיווך בייבוא אישי ומתן שירותי תיווך ללא רישיון מהווה עבירה פלילית.

51. פעולותיו של הנתבע הן פעולות תיווך בייבוא אישי של רכב. במועד בו פעל הנתבע כמתווך עבור התובע לא היה ברשותו רישיון תיווך. וראה לעניין זה מתוך עדותו של הנתבע:

"ש. אתה קיבלת כסף והוצאת הוצאות להליך היבוא בזמן שלא היה לך רישיון לתיווך או יבוא?ת. נכון. " (פ' 11.2.2021 ע' 40 ש' 29 -30)

וכן:

"ש. האם מיקי עשה משהו בשביל להביא את הרכב לארץ או הכל פעולות שלך?

ת. אני טיפלתי בהכל. מיקי רכש את הרכב בקנדה בעצמו, אני טיפלתי באיסוף הרכב מהדילר והבאתו לארץ, לרבות תשלומים עקב כך של הובלות, גורם שטיפול בחו"ל, ושל הביטוח." (פ' 11.2.2021 ע' 40 ש' 7 -9)

52. נוהל משרד התחבורה קובע בסעיף 4 כדלקמן: "יבוא הרכב חייב ברישיון יבוא טרם השטתו ארצה . הנתבע ציין בתצהירו כי הרכב הגיע לנמל אשדוד ביום 15.5.2018 (סעיף 42 לתצהירו של הנתבע). בעדותו הוא מודה כי שילם את האגרה לייבוא הרכב ביום 11.6.2018 (פ' 11.2.2021 ע' 43 ש' 25 – 33). כלומר, הנתבע שפעל כמתווך ללא רישיון תיווך, פעל בניגוד לדין והשיט את הרכב ארצה לפני שהיה לו רישיון ייבוא. התנהלותו אינה מתיישבת עם טענתו כי הוא עובד בתחום כעשור ובקיא בנהלים והמטרייה הרלוונטית לתחום עיסוקו (פ' 11.2.2021 ע' 37 ש' 12).

53. הנתבע פעל בשם התובע ולא הצהיר על כך שהוא למעשה הגורם המתווך שמגיש את הבקשות בשם התובע. על פועלו של הנתבע בשם התובע העיד הנתבע כדלקמן:

"ש. כל ההתנהלות שלך במסגרת השירות שהענקת לתובע מול משרד התחבורה היתה התחזות אתה לא עושה כלום אתה רק מגיש את הדברים בשם התובע ?

ת. זה המצב. אני לא התחזיתי לשום דבר. הוגשה כאן בקשה ולראיה הוא קיבל רישיון יבוא. יותר מכך הרכב הגיע לארץ. אני מתחזה? הרכב הגיע לנמל אשדוד." (פ' 8.12.2020 ע' 27 ש' 21 -25)

54. רישיון הייבוא נשלח על ידי הצד השלישי 2 ביום 21.6.2018, לכתובת הדוא"ל שהנתבע ציין בבקשה שהוגשה בשם התובע (סעיף 9 ונספחים 4 ו-5 לתצהיר העדות הראשית של גב' כרמית אפלמן). טענת הנתבע לפיה התקבל רישיון הייבוא ביום 30.8.2018 (סעיף 27 לתצהיר הנתבע) נסתרה אף בעדותו:

"ש. ביום 25.06.18 שעה 15:59, אתה כתבת למיקי שהבקשה אושרה?

ת. נכון

ש. על סמך מה?

ת. יש הודעה של משרד התחבורה שהבקשה אושרה

ש. לאיפה התקבלה אותה הודעה?

ת. לכתובת תיבת המייל המשותפת שנפתחה עם התובע." (פ' ע' 45 ש' 14 – 19).

55. הנתבע המשיך וטען כי האישור מהצד השלישי 2 "טרם התקבל" (סעיף 42 לתצהיר הנתבע). אציין כי גם אם הייתי מקבלת את טענתו כי האישור לא התקבל, לא ברור מדוע לא עשה דבר כדי לקדם את עניינו של התובע. כל שעשה הנתבע עד ליום בו טען כי קיבל את האישור (יום 30.8.2018) הוא לתרץ לתובע תירוצים. אדגיש כי הצד השלישי 2 צירף לתצהירו את רישיון הייבוא ובמקביל שלח אותו למכס כדי לאפשר את שחרור הרכב מהנמל (נספחים 5- 6 לתצהיר הצד השלישי 2). לאור האמור, לא מצאתי כי היה עיכוב או התרשלות מצד הצד השלישי 2 בטיפול בבקשה לרישיון הייבוא.

56. ממועד משלוח רשיון הייבוא (21.6.2018) ועד למועד בו נתפסו מסמכי הרכב שנדרשו לנתבע לשם הליך שחרור הרכב (2.7.2018), עמדו לרשות הנתבע עשרה ימים לפעול ולשחרר את הרכב, אך הנתבע לא עשה כן, וזאת למרות טענתו כי מדובר בהליך שלוקח יום או יומיים: "אני ממקד: כמה זמן היה לוקח לשחרר את הרכב אם באמת היה מוארך רישיון היבוא כמו שהתבקש? אני אומר יום או יומיים" (פ' ע' 52 ש' 21 -22). אגב, בפני התובע טען לעניין הליך השחרור כי: "כל הליך שחרור לוקח שלושה עד ארבעה ימים. זה הליך הבדיקות של המכס" (הודעת SMS מיום 6.9.2018 משעה 3:12 שצורפה כנספח 7 לתצהירו של התובע).

57. הנתבע מייחס לצד השלישי 1 רשלנות בשחרור המסמכים שהחרים לצורך חקירה. אין מחלוקת שהמסמכים נתפסו כבר ביום 2.7.2018. עם זאת, הנתבע לא הניח תשתית ראייתית לפיה פעל לשחרור המסמכים עד ליום 30.8.2018 בו פנה לראשונה לצד השלישי 1 בבקשה לשחרר את המסמכים הרלוונטיים (סעיף 5 לתצהירו של מר אשר כהן מטעם הנתבעת 1). הצד השלישי 1 פעל בתוך זמן סביר ושחרר את המסמכים ביום 6.9.2018 (סעיף 34 לתצהירו של הנתבע). כלומר, במשך קרוב לחודשיים ממועד תפיסת המסמכים הנתבע לא פעל לקידום עניינו של התובע. בעניין זה אין לו אלא להלין רק על עצמו, ולא מצאתי כי הצדדים השלישיים התרשלו בהתנהלותם.

58. בשולי הדברים אציין כי ביחס לפעולות של רשות מנהלית עומדת לרשות חזקת תקינות מנהלית, וראו לעניין זה בבג"ץ 4273/20 חוות ירושלים רכיבה בע"מ נ' המפקד הצבאי באזור הגדה המערבית, (פורסם בנבו,24.9.2020) בפסקה 7).

"כידוע, ביחס לפעולותיה של רשות מנהלית עומדת חזקת התקינות המנהלית, לפיה ניתן להניח לטובתה של הרשות כי נהגה כדין. זוהי חזקה פרגמטית, הניתנת לסתירה "על מנת שלא להעמיד את האזרח בפני חומה ביורוקרטית בצורה ולא ניתנת להבקעה" (עע"מ 4072/11 עיריית בת-ים נ' לוי, [פורסם בנבו] פסקה 30 (6.11.2012) (להלן: "עניין עיריית בת-ים"). מי שמבקש לסתור את החזקה ו"לסדוק" בהנחת התקינות – נדרש להצביע על בעייתיות לכאורה בפעולתה של הרשות. לצורך כך אין די בטענה סתמית, אלא יש צורך בביסוס הנשען על תשתית ראייתית הולמת (בג"ץ 5801/15 דיבובי אהרון מאיר (ע"ר) נ' ממשלת ישראל משרד החינוך ועדת התמיכות, [פורסם בנבו] פסקה 31 והאסמכתאות שם (16.1.2018)). "ראשית הראייה" שעל הגורם שנפגע מההחלטה המנהלית להביא כדי לסתור את החזקה, צריכה להיות בהלימה לעניין העומד על הפרק (עניין עיריית בת-ים, פסקה 31)."

59. בעניין הנדון, כפי שפורט לעיל בהרחבה, הנתבע לא הצליח להצביע על בעייתיות לכאורה בפעולותיהם של הצדדים השלישיים. הנתבע העלה טענות סתמיות אשר לא נתמכו בראיות.

60. לבסוף אתייחס למסמך שסומן נ/1 והוצג בדיון שהתקיים ביום 11.2.2021. לטענת הנתבע יש בו כדי להוכיח כי הצד השלישי 2 האריך תוקף של רישיון יבוא למרות גיל הרכב. המסמך לא התקבל כמוצג, אלא סומן ונקבע כי קבילותו תוכרע בפסק הדין (פ' ע' 59 ש' 32 -33). הנתבע טען כי לא התנהלו הליכי גילוי מסמכים בתיק, והמסמכים הגיעו לידיו לאחר הגשת התצהירים. עוד טען כי מדובר במסמך שנערך במחלקה של העדה מטעם הצד השלישי 2. הצדדים השלישיים התנגדו להגשת המסמך בטענה שהיה על הנתבע להציג את המסמך בזמן אמת, להעלות את הטענה בכתב טענותיו, ולא להציגו בפעם הראשונה במסגרת ההוכחות. לעניין טענת הנתבע בנוגע להליכים המקדמיים בתיק, אציין כי התקיימו שני קדמי משפט ולא הוגשו בקשות כדין, לא לפני ולא אחרי אותם דיונים. גם במסגרת קדם המשפט לא העלו הנתבעים כל בקשה. הנתבעים לא הצביעו על טעמים מיוחדים, וטענתם בנוגע להליכי הגילוי הועלתה לראשונה באופן לאקוני בשולי הודעה שהגישו לבית המשפט רק ביום 15.1.2020. הנתבעים לא העלו דרישה למסמך ספציפי, ואף לא טענו כי היה באי השלמת ההליכים המקדמיים כדי לפגוע בהגנתם. זאת ועוד, הנתבעים לא הראו כי פנו לצד שכנגד בדרישה שלא נענתה. אולם מעבר לטעם הפרוצדורלי ולגוף העניין, המסמך שהוגש אינו מעיד על הכלל, והוא חסר מידע לגבי הנסיבות הספציפיות של המקרה. לאור האמור, לא ניתן לבסס על המסמך כל ממצא.

61. כפי שפורט בהרחבה לעיל, לא מצאתי בפעולות שנקטו הצדדים השלישיים משום רשלנות, הפרת חובת זהירות או הפרת חובה חקוקה. לפיכך דין ההודעות כנגד הצדדים השלישיים להידחות.

62. אשר על כן, הודעת צד הג'- נדחית. הנתבעים, ביחד ולחוד, יישאו בשכ"ט עו"ד בגין הודעות צד הג' בסך 15,000 ₪ בתוך 30 ימים.

ניתן היום, י"ט תמוז תשפ"א, 29 יוני 2021, בהעדר הצדדים.