לפני בקשה מטעם הנתבעת לתקן את תצהיר העדות הראשית שהוגש מטעמה.

1. הבקשה הוגשה לאחר הגשת ראיות הצדדים , וכארבעה חודשים לאחר שהתקיים דיון קדם המשפט האחרון בתיק, במסגרתו הופנו הצדדים להליך גישור.

2. לטענת הנתבעת, במסגרת ההכנות להליך הגישור, איתרה מסמכים הנוגעים למחלוקת, להיקף חיובו של התובע בארנונה בשנים הרלוונטיות, לאופן רישומו של הנכס בספרי המועצה וגודלו. נתונים אלה הוצגו לתובע במסגרת הליך הגישור. בנסיבות אלה, מבוקש לתקן את תצהירה, באופן שיצורפו לו את המסמכים דנן. אין בתיקון המבוקש כדי לגרום נזק לתובע, וזאת גם בהתחשב בשלב בו מצויה התביעה, וכי דיון ההוכחות קבוע ליום 3.10.21. יהיה בצירוף המבוקש כדי לתרום ליעול ההליך ולברור השאלות שבמחלוקת, ולגילוי האמת.

3. התובע מתנגד. לטענתו, הבקשה הוגשה לאחר שהסתיים הליך גילוי המסמכים, התקיימו שני דיוני קדם משפט, הוגשו תצהירי עדות ראשית מטעם הצדדים, והתקיים הליך גישור, ובו לא הציגה הנתבעת כל מסמך נוסף שלא גילתה. בנוסף, לא ברור מדוע המתינה הנתבעת שבועיים מישיבת הגישור על מנת להגיש את הבקשה. העד היחיד של הנתבעת הינו מנהל מחלקת הגביה, בעוד שהבקשה לוותה בתצהירה של גזברית הנתבעת, אשר לא מסרה תצהיר עדות ראשית. המדובר בניסיון למקצה שיפורים, תוך פגיעה בזכויותיו הדיוניות של התובע, שיש בו כדי להחזיר את ההליך שנתיים אחורה, ולכן אין להעתר לבקשה.

דיון והכרעה

4. לאחר שקלול המבחנים והעקרונות שבפסיקה, ובנסיבות העניין, אני מוצא להעתר לבקשה, כמפורט להלן.

5. אקדים ואציין, כי למרות שהבקשה הוגדרה כבקשה לתיקון תצהיר, המדובר למעשה בבקשה להמצאת מסמכים חדשים, שמשמעה, בקשה להגשת ראיה חדשה.

6. לפי הדין, היה על הנתבעת לכלכל צעדיה, בעת הגשת ראיותיה, ולהגישן ב"חבילה אחת", ובהתאם, רק מקום בו מצביע בעל הדין על טעמים סבירים והוגנים המצדיקים סטייה מן הכלל, יענה בית המשפט לבקשתו להגיש ראיות נוספות " כלל הוא לעניין הגשתן של ראיות, שבעל דין אמור וחייב להגישן ב"חבילה אחת" - כך, ולא בתפזורת, זעיר שם זעיר שם. והטעם לדבר? "...כי אחרת ייטלטל הדיון עד אין קץ כהיטלטל ספינה בלב ים ללא הגה, ללא עוגן וללא קברניט, ונמצא צורת הדיון, ואתה מידת הדין, לוקה... כאשר, מטעמים סבירים והוגנים, מבקש בעל-הדין לתקן את הפגימה שפגם בשלב הראשון של פרשתו הוא, מן הראוי כי בית-המשפט ייענה לו" , אך הנטל הוא, כמובן, על המבקש לסטות מן הסדרים הקבועים, לשכנע את בית המשפט כי יכול הוא לגדור עצמו ביוצא זה כלל" (ע"א 579/90 רוזין נ' בן-נון (פורסם ביום 5.7.92); רע"א 2137/02 אליהו ממן נ' פז חברת נפט (פורסם ביום 30.7.02); א' הרנון, דיני ראיות ,חלק ראשון, תשמ"ה, 132)).

7. כידוע, הצדדים מסתמכים בעת הגשת ראיותיהם, על סופיות ההליך כמוכתב בדין, כאשר הכלל האוסר על הגשת ראיות באיחור, אינו דיוני גרידא, אלא נועד גם להבטיח את זכויותיו של הצד שכנגד ושלא יפגע ניהולו התקין של המשפט (רע"א 2948/05 אחמד עבד אל עזיז חוסיין נ' רשות הפיתוח (להלן: "עניין חוסיין") פורסם ביום 1.7.15)); רע"א 2715/13 חוסיין ורדה נ' מנהל מקרקעי ישראל (פורסם ביום 28.11.13)). על אף האמור, ההלכה הפסוקה הכירה בכך שקיימים מצבים בהם הצורך בגילוי וחשיפת האמת הוא משמעותי, באופן אשר מביא להטיית הכף לקבלת הראיה הנוספת, גם במחיר של פגיעה מסוימת בכללי הפרוצדורה ושיקולים דיוניים.

אמות המידה שנקבעו בסוגיה זו מורות, שעל בית המשפט להתחשב, בין היתר, באופי הראיה הנוספת וב"פשטותה", בשלב אליו הגיע המשפט, ובשאלה , האם הצד המבקש את הבאת הראיה הנוספת ידע או היה עליו לדעת על קיומה של ראיה זו בשלב מוקדם יותר ( רע"א 9114/16 משה טסונה נ' אבי כהן (פורסם ביום 26.3.17)). בהתבסס על קריטריונים אלו , היו מקרים בהם אישר בית המשפט הגשתן של ראיות נוספות גם בשלבים מתקדמים מאד של ההליך, על אף החשש מפני פתיחת שלב ההוכחות מחדש (עניין חוסיין, לעיל).

8. וכך, עת שוקל בית המשפט אם להתיר את הוספת ראיה, עליו לערוך מעין "מאזן נוחות", המציב זה מול זה את הנזק הדיוני שעלול להיגרם לצד המתנגד להגשת הראיה החדשה בשלב המתקדם בו מבוקש להגישה, אל מול הנזק אשר עלול להיגרם למבקש אם תידחה הבקשה, ולהתחשב בפגיעה אפשרית ביכולתה של הערכאה הדיונית לרדת לשורשו של עניין ולחקר האמת. הכל תוך מתן דגש להתנהלותו הדיונית של המבקש, ועל השאלה עד כמה ניתן לתלות בו את האשם בתקלה הדיונית שנוצרה (ת.א (עכו) 52195-02-15 דוד סויפר נ' גיל מנדלסון (פורסם ביום 28.6.18)).

9. בעניינינו, הראיה הנוספת איננה ראיה "טכנית" באופייה, והיא מתייחסת למחלוקת הברורה בהקשר של הנזק הנטען ; השלב בו מתבקש הגשת הראיה הוא אמנם לאחר שכבר הוגשו ראיות הצדדים, התקיימו בתיק שני דיוני קדם והתקיים הליך גישור, ומאידך, מדובר בכחמישה חודשים טרם קיום הדיון גופו, מה שיכול לאפשר לתובע השלמת ראיות מטעמו, ככל שימצא לנכון; על פני הדברים, היה באפשרות הנתבעת לאתר את המסמכים שצירופם מבוקש, ומסיבותיה, לא הגישה אותם במועד שנקצב; בהקשר זה, לכאורה מדובר בראיה שיכולה לסייע לגילוי ואולי אף לחשיפת האמת (בשילוב, כמובן, עם מה שיעלה בחקירתו של העד בבית המשפט) בהיותה נחזית להיות תומכת בטענות הנתבעת. לא התרשמתי כי הראיה הוסתרה במכוון מבית המשפט או התובע, ואין בצירופה כדי להביא לשינוי גרסת הנתבעת.

10. למרות שהמדובר במחדל ברור של הנתבעת, אשר לא הקפידה מספיק בעת הגשת ראיותיה, אין בכך כדי להכריע נגד האפשרות להגיש את הראיה שמוגשת באיחור, באיזון בין מכלול הנתונים והשיקולים, כאשר, כאמור, אחד מהם הוא ערך הראיה לחשיפת האמת "...דומה כי הדרך הראויה להתמודד עם העובדה שהמבקש לא עמד עקב בצד אגודל אחר הוראות בית המשפט תהא בחיובו בהוצאות משפט לטובת הצד שכנגד" (רע"א (מרכז) 37594-02-17 ז.ב. נ' ישיבת גבעת שמואל (פורסם ביום 15.3.17)); וברע"א (חיפה) 50946-07-19 אבו חאטום נ' פאר (פורסם ביום 1.9.19), הובהר "...תפקידו של בית המשפט למנוע פגמים בניהול ההליך מצד בעלי הדין, שמירת האיזון העדין בין זכויות הצדדים, וכן למנוע בזבוז של זמן שיפוטי יקר, לטובת כלל המתדיינים. עם זאת, חשובה גם החתירה לאמת ולתוצאה צודקת. משיש בראיה כדי להשליך על השאלות שעומדות במרכז התובענה, ועשויה להיות לה חשיבות נכרת לעניין ההכרעה בפסק הדין...על בית משפט...לאפשר חרף המחדלים הדיוניים שנפלו בהתנהלות המבקש, וחרף השלב המתקדם של ההליך, את הגשת הראיה המבוקשת, ולאזן את נזקו של המשיב בהתארכות הדיון...על דרך של פסיקת הוצאות משמעותיות". משכך, ב"מאזן נוחות" של השיקולים הרלוונטיים בבקשה להגשת ראיה באיחור, תוך הצבת הנזק הדיוני שיגרם לתובע, אל מול הנזק אשר עלול להיגרם לנתבעת אם תידחה הבקשה, תוך התחשבות בפגיעה אפשרית ביכולתו של בית המשפט לרדת לשורשו של עניין ולחקר האמת אם לא תתקבל הבקשה, שוכנעתי כי הכף נוטה לכיוון עמדתה של המבקשת, הנתבעת.

11. כעולה מתקנה (א)47 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ח-2018, בשל העובדה שאפשרתי לנתבעת לתקן טעות בהליך, על אף התנהלותה כמתואר לעיל, אני מוצא כי ראוי שהנתבעת תשלם לתובע הוצאות, בגין טרחתו בהתנגדות לבקשה ובשל השלכות אפשריות של החלטה זו על הדרשות התובע לבחון מחדש את פרשת ראיותיו בתיק.

12. לאור כל האמור, הבקשה מתקבלת.

הנתבעת תגיש את הראיות שצירופן התבקש, בתוך 30 ימים מהיום.

התובע רשאי להגיש תצהיר הזמה לאור המסמכים שצורפו, בתוך 30 ימים מיום הגשת ראיות הנתבעת.

הנתבעת תשלם לתובעת הוצאות בסך 2,000 ₪, אשר ישולמו בתוך 30 יום ממועד קבלת החלטה זו, שאחרת ישאו הפרשי ריבית והצמדה כדין.

המזכירות תמציא את ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, י' אב תשפ"א, 19 יולי 2021, בהעדר הצדדים.

חתימה