התביעה שבפניי הינה תביעה נזיקית וכספית על סך 151,262 ₪.

טענות התובע

1. התובע, הוא תושב חצור הגלילית אשר בבעלותו שתי חנויות צמודות אשר חוברו לנכס אחד שמשמשות לחנות למוצרי חשמל בחצור הגלילית (להלן "הנכס").

בשטחה של הנתבעת 1 (להלן "המועצה") מצוי הנכס.

הנתבע 2 שהתביעה כנגדו נמחקה הינו שמאי מקרקעין אשר מונה במסגרת הליך גירושין בין התובע לרעייתו לשעבר בבית משפט לענייני משפחה בנצרת.

1. לטענת התובע, ברקע התביעה הליכים קודמים בינו לבין המועצה על רקע תשלומים שהיו מגיעים לו, לטענתו מהמועצה כספק ותביעה שהגיש בגין חיוב יתר בארנונה במסגרת ת"א 9541-05-12 וכן תא"מ 5305-05-13 (להלן "התביעה המוקדמת"), אשר נדונו והוכרעו.
2. בנוסף, בזמנים הרלוונטיים לתביעה ניהל התובע הליך גירושין, תמ''ש 4427-01-10 שכלל הליך של פירוק שיתוף בכלל הנכסים המשותפים בבעלותו ובכללם הנכס נשוא התביעה (להלן "הליך הגירושין").

במסגרת אותו הליך, מינה בית המשפט לענייני משפחה שמאי מקרקעין מטעמו (הנתבע 2, להלן "השמאי"), כדי לאמוד את שווי הנכסים המשותפים של בני הזוג ובמסגרת אותה חוות דעת העריך השמאי את שווי הנכס בסך של 450,000 ₪.

השמאי נמנע במסגרת עריכת חוות דעתו ממדידה של החנויות אלא הסתמך על "טופס ארנונה" אותו קיבל מהמועצה ולפיו גודל החנויות יחדיו הינו 130 מ"ר.

1. נוכח חוות הדעת בוצע פירוק שיתוף באופן שהנכס נותר בחזקתו של התובע והוא שילם לגרושתו מחצית משוויו בהתאם לחוו"ד השמאי. כמו כן נאלץ התובע לשלם שכ"ט הכונ"ר שמונתה בתיק המשפחה בסך 4% משווי הנכסים.
2. לאחר מועד חוות הדעת ובמועד שאינו זכור לו גילה התובע כי עוד מיום 2/11/10 מחזיקה המועצה בתוכנית מדידה של הנכס (המורכב כאמור משתי חנויות ) לפיה גודלו הינו 88 מ"ר ולא 130 מ"ר כפי שחייבה את התובע במשך השנים.
3. חרף האמור, וחרף ידיעתה מסרה המועצה לשמאי מסמכים על בסיסם חושב שווי החנויות באופן העולה מהותית על שוויין האמיתי וכן חייבה את התובע בחיוב עודף של הארנונה מאז חודש 11/2010 ועד לחודש 3/2014. עם זאת, התובע מדגיש כי התביעה הינה בגין חיוב יתר של הארנונה רק מחודש 05/2012 ועד לחודש 03/2014 בו שינתה המועצה את חיוב הארנונה לפי השטח האמיתי של הנכס.
4. לטענתו של התובע, כאשר גילה שהמועצה מחזיקה במדידה הנכונה משנת 2010 פנה אל השמאי לבדיקה של החיוב על פי התסריט; והשמאי מצידו טען כי אף שהסתמכות על גודל הנכס לפי טופס הארנונה הינו מקובל, הרי שנעשתה טעות בחישוב שווי החנויות בסך עודף של 130,000 ₪ ועל כך תיקן את חוות דעתו. כמו כן חייבה המועצה את התובע בתקופה הרלוונטית לתביעה בסך של 15,178 ₪ על פני השנים ומכאן התביעה.
5. לטענת התובע, המועצה התרשלה עת חישבה את גודל הנכס והמשיכה ברשלנותה ולא הקטינה את חיובי הארנונה חרף ידיעתה כי היא גובה סכומים עודפים. כמו כן חבה המועצה סך של 130,000 ₪ נוכח רשלנותה בחישוב הנכס שהביאה לעריכת חוות דעת שגויה על בסיס נתונים מוטעים.
6. לטענת התובע אינו יודע ואינו יכול לדעת מה היה הגורם המדויק שהביא למסירת נתונים אלו לשמאי וכי הנזק נגרם ע"י נתונים או תחשיב שלמועצה הייתה שליטה מלאה עליהם ועל כן עליה הראיה שלא הייתה מצידה התרשלות שתחוב בגינה לגבי האירוע. התובע טוען כי מדובר במקרה קלאסי של היפוך נטל הראיה מכוח סעיף 41 לפקודת הנזיקין.
7. לטענת התובע, חזקת התקינות המינהלית של המועצה אינה חלה בנסיבות העניין, היות והפיקה תוכנית מודד באשר לגודלו האמיתי של הנכס אולם הסתירה את הנתונים אשר הגיעו לידיה; ולכל הפחות, לא דאגה ברשלנותה לעדכן בספריה את חישוב וחיוב הארנונה הנכון.
8. התובע טען כי השמאי התרשל עת נסמך על טופס חיוב הארנונה ולא מדד בעצמו את הנכס לצורך ביצוע אומדנת השמאות ובכך גרם אף הוא לתובע נזק בגין ייחוס שווי מופרז לנכס, לרעתו של התובע.

טענות הנתבעת 1

1. המועצה טוענת במסגרת כתב הגנתה כי בשנת 2012 הגישה תביעה כנגד התובע בגין חוב ארנונה ביחס למספר נכסים המאוכלסים על ידו בתחום שיפוטה, בין השנים 2005 עד 2012. בסמוך לאחר הגשת התביעה הנ''ל הגיש התובע תביעה שכנגד במסגרתה טען בין היתר כי בחישוב סכום הארנונה נפלה טעות שמקורה בחיוב יתר של שטח נכס עודף הגדול ב 20 מטר משטח הנכס בפועל בגין השנים 2001 עד 2011.

שתי התביעות הוגשו בבית משפט השלום בעפולה והוכרעו בפסק דינה של כב' השופטת ש.נאשף מיום 21/6/17. במסגרת אותו פסק דין נדחתה טענת התובע ביחס לטעות בחישוב שטחי הארנונה.

על קביעה זו הגיש התובע ערעור לבית המשפט המחוזי בנצרת אשר נדחה בפסק דין מיום 10/6/18.

גם בבקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון לא נחל התובע הצלחה ובקשתו נדחתה בהחלטה מיום 20/12/18.

1. המועצה טוענת מספר טענות מקדמיות בכתב ההגנה.
2. ראשית, מאחר ובשנת 2013 הגיש התובע תביעה מוקדמת במסגרתה העלה טענה זהה לזו בענייננו – טעות בחישוב סכום הארנונה עקב שטח נכס עודף משטח הנכס בפועל וסוגיה זו הוכרעה ע"י בית המשפט, מקים פסק הדין מחסום דיוני בפני התובע המונע ממנו להתדיין פעם נוספת בסוגיה זו שנדונה והוכרעה.
3. שנית, התובע לא הגיש השגה על החלטת מחלקת הארנונה בכל הנוגע לגודל הנכס הנדון ולפיכך הוא מושתק מלטעון טענות בעניין זה בפני בית משפט אזרחי.

המועצה מפנה לפסיקת בית המשפט לפיה פתיחת ערכאות שיפוטיות רגילות בפני חייב בארנונה הינה מקרה חריג כאשר בנושאים עובדתיים וטכניים הנטיה היא להגביל את האזרח להליכי ההשגה המינהלית ולא להקנות לו זכות תביעה אזרחית רגילה.

מאחר ובעניינו הטענה היא לטעות בגודל שטח הנכס, המדובר בעניין טכני ועובדתי האמור להיות מוכרע במסגרת הליכי ההשגה כאמור לעיל.

1. לגופו של התיק טוענת המועצה כי לא הייתה מעורבת בשום שלב בחישוב שווי הנכס שבוצע ע"י השמאי במסגרת הליך הגירושין בבית המשפט לענייני משפחה.
2. בנוסף, המועצה אינה לשכת רישום מקרקעין ואינה מנהלת רישום של בעלי הזכויות כאשר המדידות אותן היא מבצעת עוסקות בנכסים המצויים בשטחה המוניציפלי ונעשות לשם חישוב הארנונה בלבד. משכך, המועצה אינה יכולה להיות אחראית לחוות דעת שמאיות המתקבלות על בסיס נתונים אלו והליכים אשר אינה צד להם. כאשר התובע בחר להסתמך על רישום זה והמועצה לא כפתה עליו לעשות כן ולא הצהירה כי מדובר ברישום התקף כלפי כולי עלמא, ברור שאינה יכולה להיות מוחזקת כאחראית לנזקיו של התובע עקב מחדלי השמאי.

ההליך

1. לאחר הגשת כתבי הטענות הגיש הנתבע 2, השמאי בקשה לסילוק התביעה על הסף כלפיו. הבקשה התקבלה על ידי במסגרת החלטה מיום 16.12.19.
2. הצדדים ניהלו הליך גישור, שלא צלח, ולאחר מכן הוגשו תצהירי עדות ראשית.

התובע הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו.

הנתבעת הגישה תצהיר עדות ראשית מטעמה חתום על מר ידי יוחנן טיבי מנהל מח' גביה במועצה.

1. ביום 3.10.21 התקיימה ישיבת הוכחות בתביעה בסיומה סיכמו הצדדים טענותיהם בעל פה.

טענות התובע בסיכומיו

1. לטענת התובע, התביעה הוגשה הוגשה בעילה כספית ונזיקית.
2. ראשית, הנזק הכספי שנגרם לתובע עקב הגביה שביתר; ושנית, הנזק שנגרם לו במסגרת הליך הגירושין בעקבות הרישום השגוי והרשלנות של המועצה שלא עדכנה בספריה את גודלו האמיתי של הנכס. לטענתו של התובע, רשלנות המועצה בענייננו היא ברמה גבוהה ביותר המחייבת את העירייה לשאת בנזקיו, הישירים והעקיפים.
3. לטענתו, חזקה על המועצה, שקיבלה את תסריט המדידה שערכגו נציגיה בשנת 2010 והיא לא הביאה כל ראיה כנגד התסריט. ולראיה, המועצה תיקנה באפריל 2014 את הרישום על בסיס אותו תסריט, ומצהיר המועצה כשנשאל איך בוצע התיקון ענה שככל הנראה ישנו תסריט שלא צורף ולא הוגש לבית המשפט.
4. לטענת התובע, כלל האזרחים נסמכים על רישום המועצה ומפנה אף להנחיות הכלליות של היועמ"ש לממשלה, נספח 1.0002 בדבר היתרונות שיש ברישומי הארנונה של המועצה, הן לאזרח והן לרשות עצמה.
5. לטענת התובע, לאור חזקת תקינות המינהל, האזרח יכול להסתמך על הרישום במקרה זה, כך גם השמאי שמונה על ידי בית המשפט בהליך המשפחה. חזקת התקינות המינהלית נסתרה בענייננו כאשר לא ניתן הסבר מניח את הדעת מדוע המועצה לא שינתה את חיוביו של התובע לאחר ביצוע מדידה בשנת 2010. הומועצה לא הגישה כל ראיות ביחס לכך כאשר אין חולק שהמועצה בסופו של דבר תיקנה את הרישום. משלא הציגה ראיות המצויות בידה כגון תסריט שעל בסיסו תוקן הרישום, עובדה זו פועלת לחובתה. על כן, כאשר המועצה בעניינו מסרה את הנתונים השגויים למומחה מטעם בית המשפט לענייני משפחה, היא חבה בחובת זהירות מושגית וקונקרטית. לטענתו, לא ניתן לדעת מה גרם לרישום השגוי בארנונה ונטל הראיה שלא התרשלה מוטל על המועצה כזו שכל הנתונים בידיה על פי סעיף 41 לפקודת הנזיקין.
6. לטענת התובע, אכן המחוקק קבע את מסלול ההשגה המנהלי בעניין חישוב שטחי נכסי ארנונה ועל פי הפסיקה בית המשפט ידון בעניינים אלו רק כאשר מדובר בנושאים בעלי חשיבות עקרונית. אולם, אין הדבר מונע מן האזרח להגיש תביעה כספית בבית משפט רגיל להשבת תשלומי ארנונה שנגבו ביתר, בין היתר בעילה נזיקית ועשיית עושר ולא במשפט כאשר שהעיקרון המנחה הוא צדק. זאת, גם כשהתובע לא הגיש השגה על שומת ארנונה כנדרש בחוק הערר וכי ראוי שהרשות תשיב את תשלומי היתר אף ללא דיון.
7. לעניין חובת התובע להגיש השגה על שומת הארנונה, לא צורפה שום אסמכתא מתי נודע לתובע על השומה הכללית ולפיכך גם לא יכולה המועצה לטעון מאימתי הוקנתה לו זכות ההשגה. לטענת התובע, ציין בתצהיר כי פנה פעם אחר פעם גם בע"פ וגם בכתב למועצה והעד מטעם המועצה גם אישר שהתובע דיבר איתו, אבל שום החלטה לא התקבלה.
8. על כן, משאין החלטה המשמעות היא שהמועצה קיבלה את טענותיו של התובע וקמה לו זכות לתבוע את המועצה בהתאם לכתב התביעה, לרבות הנזק שנגרם לו בתיק המשפחה נוכח ההסתמכות של השמאי על הרישום במועצה. אכן, בית המשפט מצא לנכון למחוק את התביעה כנגד השמאי בהליך זה אולם אין הדבר חותם על הגולל על הנזק שנגרם לתובע מאחר ואותו נזק נתבע גם מהמועצה עצמה. לטענת התובע, אמנם בית המשפט קיבל במהלך ישיבת ההוכחות את טענת המועצה כי יש להוציא מתיק המוצגים את חוות דעת השמאי הנ''ל שצורפה ללא עורכה; אולם, בכך לא נסתם הגולל על מרכיב הנזק שנגרם לתובע בתיק המשפחה, שהוא הנזק העיקרי בתיק זה. דו"ח השמאות הוגש ואושר גם בהליך הגירושין ועל כן יש להכיר בו. יתרה מזאת, נספח ה' לתיק המוצגים מטעמו של התובע לא הוצא מתיק בית המשפט – הודעה על תיקון שומה של השמאי.
9. התובע לא נשאל על הנזק כפי שפירט בתצהירו, גובהו ו/או מועדו ולכן תצהירו ועדותו שלא נסתרו עומדים על תילם. על כן מבוקש להיעתר לתביעה במלואה ולחייב את המועצה בהוצאות משפט ושכ''ט עו''ד.

טענות הנתבעת בסיכומיה

1. לטענת הנתבעת דין התביעה להדחות על שני ראשיה.
2. בכל הנוגע לטענות התובע ביחס למדידה המוטעית שבוצעה ע"י המועצה, המועצה מחייבת את הנכסים המצויים בתחומה בהתאם למידע שהונח בפניה במועד החיוב. ככל שלתובע היו טענות ביחס למדידה, פתוחה הייתה בפניו הדרך לפנות למועצה במועד ולבקש ביצוע מדידה מחודשת. התובע לא עשה כן ואין לו אלא להלין על עצמו.
3. הנתבעת מפנה בסיכומיה לסעיף 3 לחוק רשויות מקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו – 1976 (להלן "חוק הערר''), הקובע כי מי שחוייב בתשלומי ארנונה כללית רשאי תוך 90 יום מקבלת הודעת התשלום להשיג עליה בפני מנהל הארנונה. התובע לא הגיש השגה כזו והוא מושתק מלטעון עניין זה בפני בית המשפט. עוד מפנה הנתבעת בעניין זה להלכה לפיה טענות שיכול היה התובע להעלות בהליך של השגה לא יהיה רשאי להעלות בהליך אזרחי אלא אם כן מדובר בנושאים עקרוניים ובנושאים בעלי חשיבות כללית וציבורית.

בענייננו מדובר בטענות ביחס לגודל השטח של הנכס ולכן המדובר בטענות טכניות שאינן בעלות חשיבות ציבורית ולפיכך אין להתיר העלתן במסגרת הליך אזרחי נפרד.

1. לטענת המועצה ,הפסיקה אליה הפנה ב''כ התובע אינה תואמת את הפסיקה העדכנית בענין.

יתרה מכך, התובע טוען טענה עובדתית סותרת, מצד אחד טוען שהגיש השגה מצד שני מבקש סעד של עשיית עושר לא במשפט, כאשר סעיף 6 לחוק עשיית עושר קובע את שיוריותו של הדין. מרגע שטען התובע שהגיש השגה למרות שלא הוכיח זאת, הוא מנוע מלבקש סעד של עשיית עושר.

1. עוד טוענת המועצה, כי כבר בשנת 2013 הגיש התובע לבית משפט השלום בעפולה תביעה במסגרתה העלה טענה זהה לענייננו – טעות בחישוב סכום הארנונה אשר מקורו בחיוב יתר בגין שטח נכס עודף הגדול משטח הנכס בפועל. תביעה זו נידונה והוכרעה ע"י בית המשפט וטענתו בדבר טעות בחישוב נדחתה ע"י בית המשפט, על כן מדובר במעשה בית דין בין הצדדים המונע כל התדיינות נוספת ביניהם ביחס למחלוקת זו בין אם בשל השתק עילה ובין אם בשל השתק פלוגתא.
2. על כן, דין טענה זו של מדידה מוטעית על ידי המועצה להדחות, גם מעבר לעובדה שהסכסוך בנקודה זו מסתכם בסך זניח של כ - 3,000 ₪.
3. בכל הנוגע לחלקה של התביעה העוסק בסעד כספי בסך 136,084 ₪, המועצה לא הייתה מעורבת בשום שלב בחישוב שווי החנויות שבוצע ע"י השמאי במסגרת הליך הגירושין. משלא הייתה צד ולא הייתה מודעת לקיומו של ההליך, לא ניתן לחייב אותה בקביעות או מסקנות במסגרת אותו הליך.

יתרה מזו, גם לגופה של הטענה, המועצה אינה לשכת רישום מקרקעין והמדידות אותן היא מבצעת מיועדות לחישוב הארנונה בלבד ואינה יכולה להיות אחראית לחוות דעת שמאיות המתקבלות על בסיס נתונים אלו.

1. כמו כן, טענת התובע לפיה הסתמך על מדידות שביצעה המועצה במסגרת הליך אחר אשר אין דבר בינו לבין חיובי ארנונה הינה טענה שדינה להידחות. שכן, מדידה לצורכי ארנונה נערכת לפי שיטת מדידה הקבועה בצו ארנונה והמשמעות היא שבכל רשות יכולה להיערך מדידה אחרת, כדין. כך, לעתים במסגרת מדידה מודדים את שטח הקירות ובמקרים אחרים לא עושים כן ולא ניתן לקבל את הטענה שהמידע המצוי במחלקת הארנונה מחייב אותה כלפי כולי עלמא.
2. יתרה מזאת, מדידה לצורך הערכת שווי נכס היא מדידה נטו. התובע לא הביא ראיות המוכיחות כי בחוות דעת השמאי מדובר במדידה שוות ערך למדידה לצורכי ארנונה שהיא, במקרה של המועצה בענייננו, ברוטו. בנוסף, התובע בחר שלא לתקוף את חוות דעת השמאי בבית המשפט במסגרת ההליך בו הוגשה, והסכים לה. מרגע זה הוא מושתק מלטעון אחרת ולטעון טענה אחרת כלשהי כלפי המדידה, שכן בחוות הדעת מקור המידע אודות גודל הנכס מצוי וגלוי לעיני כל.
3. בענייננו, משלא זימן התובע את השמאי לחקירה על חווות הדעת והיא הוצאה מתיק בית המשפט, אזי לא רק שהתובע לא יכול להוכיח את הנזק אלא גם לא יכול להוכיח את היסודות של עוולת הרשלנות. לטענת המועצה, זימון השמאי היה הכרחי בנסיבות המקרה שכן היה עליו להתמודד עם שאלות משמעותיות כגון מדוע בחר בטופס ארנונה, כאשר מדידה לצורכי ארנונה נעשית בהתאם לצו ארנונה, והיא נעשית ברוטו. כמו כן השמאי היה נדרש להסביר מדוע לא ביצע מדידה בפועל, מדוע לא ביקר בנכס ומדוע לא דרש תסריט מדידה מהעיריה. בהיעדר השמאי, אף לא ניתן להוכיח קיומו של קשר סיבתי ועובדתי בין הנזק הנטען לבין ההתרשלות הנטענת, בפרט כאשר העירייה פעלה מכוח סמכותה בדין עת שלחה למחזיקים הודעות חיוב בארנונה וכאשר הדין קובע כי הרשום בספרי העירייה נכון. פעולה בהתאם לדין אינה יכולה ליצור רשלנות על פי פקודת הנזיקין.

זאת, מעבר לעובדה שהקשר הסיבתי בענייננו אינו מתקיים הן מבחינת מבחן הצפיות הן מבחינת הסיכון והן מבחינת השכל הישר. לעניין נטלי הראיה, התוצאה נקבעת בסוף ההליך.

1. יתרה מזאת, בענייננו חלה חזקת התקינות המנהלית אשר לשם סתירתה על התובע להביא ראיות ולא ניתן לשמוע טענה כאילו העובדה שהמועצה לא הביאה ראיה כזו או אחרת מהווה את אותו סדק בחזקת התקינות. שכן, הלכה שחזקת תקינות מינהלית היא טענת מגן ולא טענת חרב, כלומר היא לא יכולה להתקיים כנגד המועצה.
2. על כן, דין התביעה להידחות תוך חיוב התובע בהוצאות ההליך.

דיון והכרעה

1. לאחר ששמעתי את ראיות הצדדים וסיכומיהם הגעתי למסקנה כי דין התביעה להדחות.
2. נטל השכנוע הוא "החובה העיקרית במשפט" כאשר אי-עמידה בנטל פירושה דחיית טענותיו של מי שהנטל מוטל עליו" (רע"א 3646/98 כ.ו.ע. לבנין בע"מ נ' מנהל מס ערך מוסף, פ"ד נז(4) 891, 897), כאשר:

"... התשובה אם הנטל הורם או לא... טעונה הערכת הראיות של התובע מבחינת מהימנותן ומשקלן ובהתחשב עם הראיות הנגדיות שהביא הנתבע (אם הביא) לעניין זה" (ע"א 941/05 אגודת הכורמים נ' חברת הכרם, פ"ד סא(3) 350).

1. בסופה של דרך, במאזן ההסתברויות, לא הצליח התובע להרים את הנטל ולשכנעני לקבל את תביעתו, בין היתר בשל הכשלים בגרסתו, מעשה בית דין בין הצדדים וחוסר סמכות בית המשפט לדון בתביעה. עוד מצאתי כי גם לו הייתי מקבל את גרסתו העובדתית של התובע וגם בהתעלם מהמגבלות המשפטיות שפורטו לעיל, לא היה זכאי לסעד הנדרש על ידו.
2. מאחר ולתביעה שתי עילות, האחת תשלום ביתר למועצה בשל אי עדכון מדידותיה בחשבונות הארנונה ששלחה לתובע; והשניה, נזקים שנגרמו לו לטענתו בהליך הגירושין שניהל בשל אותה מדידה מוטעית, אדון בטענות אלו כסדרן.

הטענה לחיוב עודף בגין חישוב מוטעה של גודל הנכס

1. כאמור, התובע טוען כי המועצה חייבה אותו שלא כדין בשל מדידה מוטעית של גודל חנויותיו לאחר שאוחדו לחנות אחת. התובע טוען בסעיף 15 לכתב התביעה כי למרות שהמדידה שערכה המועצה, שהצביעה על כך שהנכס בבעלותו קטן מן הרשום בספרי הארנונה, בוצעה בשנת 2010, המועצה לא עדכנה זאת בחשבונות הארנונה ששלחה לו עד לשנת 2014. עם זאת, הוא תובע את החיובים העודפים רק עבור התקופה 5/2012 – 3/2014.

מעשה בית דין

1. טענות אלו, של גביה ביתר בגין מדידה מוטעית של הנכס העלה התובע בתביעה המוקדמת שהגיש כנגד המועצה שם תבע את חיוב היתר עבור השנים 2001 – 2011 (עמוד 1 שורות 21 – 22 לפסק הדין). בפסק דינה של כבוד השופטת ש. נאשף מיום 21.6.17 (עמוד 16 לפסק הדין) נדחתה טענתו, בין היתר בגין אי פנייתו להליך של השגה על חיוב הארנונה שעה שהגשת תביעה אזרחית בענייני ארנונה מוגבלת לנושאים בעלי חשיבות כללית וציבורית, תוך הסתמכות על ע"א 4452/00 ט.ט. טכנולוגיה מתקדמת בע''מ נ' עיריית טירת הכרמל (פורסם בנבו).
2. על פי תקנה 43 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע''ט - 2018, רשאי בית המשפט, בכל עת, לדחות תובענה , בשל מעשה בית דין. הכלל בדבר מעשה בית-דין, כולל את הכלל בדבר השתק עילה, והשתק פלוגתה.
3. "השתק עילה" חל במקום שבו תביעה נדונה לפני בית-משפט (או בהליך בוררות) והוכרעה לגופה. במקרה זה, לא יזדקק בית משפט לתביעה נוספת בין אותם בעלי-דין או חליפיהם, אם התביעה מבוססת על אותה עילה (ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כ"ב(2) 561, 583 (1968); ע"א 735/07 צמרות חברה לבניין נ' בנק מזרחי טפחות (2011), [פורסם בנבו] ; נינה זלצמן, מעשה בית דין בהליך האזרחי (הוצאת רמות, 1998). כפי שנקבע פעמים רבות בפסיקה, תכליתו של הכלל בדבר השתק עילה היא במניעת הטרדת בעל הדין שכנגד על דרך של אילוצו להתדיין בעניין שכבר נדון והוכרע. כן נועד כלל זה, למנוע העמסת יתר על בתי המשפט בדיונים כפולים ומיותרים ואף נועד למנוע פסיקה סותרת באותו עניין. לפיכך, אם מדובר בעילה שכבר נדונה, היא לא תתברר פעם נוספת (ע"א 2035/03 לב יסמין בע"מ נ' ת.ג.י. בע"מ [פורסם בנבו] ; רע"א 1958/06 שמעון סויסה נ' חב' צ'מפיון מוטורס (ישראל) בע"מ (פורסם בנבו).
4. המבחן לזהות העילות המקים מעשה בית-דין מסוג השתק עילה, הוא רחב ולפיו "אין לדקדק במרכיבים משניים, ויש לראות את העיקר – את התשתית הבסיסית של העילה" (ע"א 8/83 דן גורדון נ' מונאש - מושב עובדים, פ"ד לח(4) 797, 802-801 (1985)). עוד נקבע, כי: "התשתית הבסיסית של העילה תילמד מכתבי הטענות של הצדדים, ומהמערכת העובדתית הכוללת ששמשה יסוד להליך ולפסק הדין. בגדר 'עילת התביעה' תיכלל גם כל טענה אפשרית הקשורה קשר ענייני הדוק בעילה, אפילו לא הועלתה בפועל על ידי התובע; כלל 'השתק העילה' ימנע מתובע בהליך מאוחר מלהעלות טענות או לבקש סעדים שהוא יכול היה להעלותם ולבקשם במסגרת עילת התביעה בהליך הראשון אך לא עשה כן ".
5. כדי שיקום מעשה בית-דין, השאלה הנבחנת היא, אם האינטרס המוגן בשתי התביעות זהה, אם התשתית העובדתית העומדת בבסיסן של שתי התביעות זהה, ואם הצדדים זהים: " אין נפקות לסוגי הסעדים אשר התבקשו, שהרי זהותן של העילות לצורך קיומו של מעשה בית דין איננה מושפעת מסוגי הסעדים הנתבעים" (עניין קלוז'נר).
6. חרף עקרונות יסוד אלו, גם היעדר דיון לגופה של טענה אינו מונע חסימת תביעה מחמת מעשה בית-דין. לפיכך נקבע, כי יקום השתק עילה, אפילו פסק הדין ניתן בהיעדר הגנה (רע"א 2237/06 בנק הפועלים נ' רלה וינשטיין (פורסם בנבו); רע"א 6498/05 מרגלית צבעוני נ' בנק הפועלים (פורסם בנבו).
7. עילת התביעה שהגיש התובע זהה לחלוטין לעילה בגינה הוגשה התביעה המוקדמת – חישוב מוטעה של שטח הנכס בבעלותו וחיוב ביתר עקב כך. השוני היחיד בין התביעות הוא הסעד הנדרש, לא במהותו אלא בפרטיו – בעוד שבתביעה המוקדמת טען התובע לחיוב ביתר בין השנים 2001 – 2011, בתביעה הנוכחית הוא תובע "השלמה" של תקופת החיוב ביתר עבור השנים 2012 – 2014. ממילא, כאשר אין נפקות לסוג הסעד הנדרש אין לעובדה זו כל משמעות.

משטענתו של התובע בגין חיוב ביתר ביחס לנכס נדחתה על ידי בית המשפט, לא יורשה להעלות טענה זו שנית ולהעסיק אגב כך את המועצה ובית המשפט בסוגיה שכבר נדונה.

אי מיצוי הליך ההשגה

1. יתרה מזאת, לא מצאתי כי לתובע זכות קנויה בדין להגיש תביעה זו שכן הטענה הנטענת בה – מדידה מוטעית של המועצה את נכסיו – אינה אמורה להתברר בבית משפט זה.
2. הכלל, אשר אף התובע אינו חולק עליו, הוא כי היתר לתבוע בתביעה אזרחית בגין עניינים הנתונים להשגה במסגרת חוק הערר הינו עניין חריג:

"מקום שהמחוקק קבע דרך מיוחדת להשגה ולערר יש ללכת בדרך זו ולא לאפשר את עקיפתה... עם זאת ראוי לציין כי נשמר גם כך פתח צר המאפשר לבית-המשפט הרגיל או לבג"ץ להיזקק להכרעה במחלוקת גם כאשר הנושא נתון להליך של השגה וערר, והוא כאשר מדובר בעניין בעל חשיבות ציבורית עקרונית מיוחדת".

רע"א 2425/99 עיריית רעננה נ' י.ח. יזום והשקעות בע"מ (פורסם בנבו), עמ' 492; ע"א 4452/00 ט.ט. טכנולוגיה מתקדמת בע''מ נ' עיריית טירת הכרמל (פורסם בנבו).

1. עוד נקבע כי בית המשפט לא יטה לעשות שימוש בהיתר זה שעה שמדובר במחלוקת בנוגע לאחד מן הסעיפים הכלולים בסעיף 3(א) לחוק הערר שהם עניינים מקצועיים גרידא ( עע"מ 2611/08 בנימין נ' עיריית תל אביב (פורסם בנבו); עע"מ 2611/08 בנימין נ' עיריית תל אביב) פורסם בנבו(; עע"מ 617/20 מרים ויסולי נ' עירית חיפה (פורסם בנבו). וזאת, להבדיל מטענת "אינני מחזיק" על פי סעיף 3(ג) לחוק הערר (בר"מ 7618/16 ‏ ‏ עיריית תל אביב-יפו נ' קניון רמת אביב בע"מ (פורסם בנבו).
2. אכן, הפסיקה בעבר קבעה כי ניתן במקרים מסויימים להגיש תביעה בענייני ארנונה כאשר התביעה היא התרשלות של הרשות (בר"ע 2824/91 עיריית חיפה נ' לה נסיונל חברה ישראלית לביטוח בע"מ [פורסם בנבו]; רע"א 7669/96 עיריית נהריה נ' קזס, פ"ד נב(2) 214 (1998)).
3. עם זאת, מתן היתר כאמור גרר אחריו שלל בעיות לרבות הצפת בתי המשפט בתביעות בענייני ארנונה, שהאכסניה הטבעית שלהן בהליך ההשגה שבחוק הערר, באיצטלה של תביעות רשלנות (וראה הביקורת על מצב זה בעא (ת"א) 3801/06   שרית עובדיה נ' עיריית הרצליה).
4. צודק ב''כ הנתבעת כי חל שינוי בגישת בית המשפט בכל הנוגע לאותן תביעות בעילת רשלנות המכוונות למעשה לעיסוק ישיר בעילות על פי סעיף 3(א) לחוק הערר. הפסיקה העדכנית מתווה את הדרך לדבוק בגישה המקורית ולפיה תביעות שמקומן בהליך ההשגה על מסלוליו יידונו שם, ובפרט אותן עילות שהוגדרו בסעיף 3(א) לחוק הערר, כאמור בפסק הדין המנחה בעע"מ 6993/15 עיריית תל אביב יפו נ' אספיאדה בע''מ (פורסם בנבו):

"בית המשפט הכיר באפשרות כי בית משפט אזרחי ידון בענייני ארנונה כאשר עילת התביעה היא התרשלות של הרשות (בר"ע 2824/91 עיריית חיפה נ' לה נסיונל חברה ישראלית לביטוח בע"מ [פורסם בנבו] (16.10.1991); רע"א 7669/96 עיריית נהריה נ' קזס, פ"ד נב(2) 214 (1998)). אולם, באותן עילות שהוגדרו בסעיף 3(א) לחוק הערר דרך המלך היא צעידה בנתיב שהחוק מתווה – השגה, ערר, ורק אז הגשת ערעור לבית המשפט לעניינים מינהליים (בכפוף להוראת סעיף 3(ג) לחוק, אשר מאפשרת להעלות בתנאים מסוימים בפני בית המשפט טענת "אינני מחזיק", אף אם לא הועלתה במסגרת הליכי השגה וערר, אלא שטענה זו אינה מענייננו כאן (ראו: עניין גיא לוי, בפסקה 7))."

1. בהמשך לכך נקבע כי הגדרת התביעה על ידי התובע כתביעת השבה, נזיקית או כתביעה מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט, אינה מעלה ואינה מורידה לעניין ההכרעה בסוגיה - האם מדובר על מחלוקת שהיה לברר במסלול הערר ולא בבית המשפט. ככל שמדובר בשאלה הכלולה בעילות על פי סעיף 3(א) לחוק הערר, שאינן בעלות חשיבות עקרונית או ציבורית המסלול הראוי היה מסלול הערר (לעניין זה ראה ת"א (אשד') 27502-02-18 צבי רוזנבלט נ' עיריית אשדוד [פורסם במאגר נבו]; ת"א (שלום הרצ') 45628-03-19 הולמס פלייס אינטרנשיונל בע"מ נ' עיריית הרצליה (פורסם בנבו).
2. התובע אינו טוען כי המקרה בענייננו הוא בעל חשיבות ציבורית כה רבה עד כי ראוי לדון בו בתביעה אזרחית רגילה אלא טוען כי מדובר בתביעה נזיקית.
3. אולם, בבסיס התביעה טענה לחישוב שגוי של שטח נכסיו, הליך הכלול בסעיף 3(א)(2) לחוק הערר:  "נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גדלו (ההדגשה לא במקור) או השימוש בו; "

המדובר בעניין מקצועי לחלוטין וברור כי בית משפט זה אינו מוסמך לדון בו חרף הסוואתה של התביעה כנזיקית או עשיית עושר ולא במשפט.

1. בפי התובע טענה נוספת בהקשר זה ולפיה הגיש השגה בעל פה (סעיף 13 לתצהירו).

נציג המועצה מר טיבי אישר כי התובע שוחח עימו מידי פעם על נושאים שונים, וגם בעניין חנותו אולם טען שלא הוגשה כל השגה שכן אין השגה בעל פה וכל השגה בכתב מועברת ליועמ''ש המועצה (עמוד 15 שורות 1 – 8).

1. איני מקבל את טענת התובע. עדותו לא הותירה עליי רושם אמין והיא אף מהווה עדות יחידה של בעל דין ללא סיוע; וככזו, מצווה בית המשפט בזהירות יתרה בטרם אימוצה (ר' סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש]; ר"א 761/79 פינקל נ' הדר, פ"ד לה (2) 48 ), אלא אם ייתן טעם ויפרט הנמקתו על שום מה הוא נכון להסתפק באותה עדות יחידה (סעיף 54(ג).
2. השגה היא הליך רשמי מול המועצה ומן הדין כי תיעשה בכתב. התובע לא צירף בדל ראיה כי הגיש השגה כלשהי, מלבד טענתו ובכל מקרה אין ממש בטענה כי השגה בעל פה היא הליך מוכר (עמ"נ (מינהליים מרכז) 43326-12-18 דוד ריטרסקי נ' מנהל הארנונה של עיריית פתח תקווה (פורסם בנבו).

הטענה לטעות העיריה במדידה וחזקת התקינות המנהלית

1. יתרה מזאת, לא שוכנעתי בטענת התובע לפיה הוכח בעניינו כי המועצה ביצעה מדידות בשנת 2010, נוכחה כי טעתה בחישוב שטח הנכס אולם לא עדכנה זאת בספריה עד לשנת 2014.
2. לטענת הנתבעת עומדת לה חזקת התקינות המנהלית.
3. לעניין זה נאמר בע"א 4072/11 עיריית בת ים נ' ירדנה לוי (פורסם בנבו):

"חזקת התקינות המינהלית קובעת שברגיל ניתן להניח לטובתה של הרשות כי נהגה כדין. חזקה זו היא חזקה פרגמטית. רשויות המינהל אינן יכולות ואינן צריכות, כעניין שבשגרה, להתמודד עם טענות שיחייבו אותן להוכיח כל פעם, ומהתחלה, כי החלטות שהתקבלו בהן ומשמשות בסיס לפעולותיהן אכן התקבלו כדין. כך למשל, כל עוד החזקה לא נסתרה – הרשות פטורה מלהוכיח, שאכן קוימה התייעצות במקום שבו נדרשה הרשות לקיים התייעצות (רע"פ 1088/86 מחמוד נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה הגליל המזרחי, פ"ד מד(2) 417, 419 (1990) (להלן: עניין מחמוד)); שהחלטה מסוימת מכוחה הרשות מתיימרת לפעול אמנם התקבלה (ע"א 6066/97 עיריית תל-אביב-יפו נ' אבן אור פסגת רוממה בע"מ, פ"ד נד(3) 749, 756-755 (2000) (להלן: עניין אבן אור)); או שדיון מסוים אכן התקיים (בג"ץ 5621/96 הרמן נ' השר לענייני דתות, פ"ד נא(5) 791, 816 (1997)).

וראה גם הנאמר בע''א 3901/11 דוד מחקשווילי נ' רשות המיסים (פורסם בנבו):

"בהתאם לחזקה זו, הרשות אינה נדרשת להראות שפעולתה היא תקינה, אלא לכאורה עומדת לה החזקה שאלה הם פני הדברים ועל הפרט הטוען לאי-תקינות להרים נטל לשם סתירת החזקה. חזקת התקינות נובעת בעיקר משיקולים של יעילות ומעשיות. ראשית, לא ייתכן להטיל על הרשות את נטל בזבוז המשאבים הכרוך בהליך השיפוטי רק על יסוד טענה בעלמא שמעלה הצד שכנגד. שנית, קשה לצפות לתיעוד מלא ומדויק, לאורך שנים, של כלל הפעולות הנעשות כעניין של דבר יום ביומו במנגנון הפנימי של השירות הציבורי (להבדיל מפעולות בעלות משמעות מיוחדת שיש לתעד ואי-תיעודן ייחשב לנזק ראייתי)"

1. כאמור, המדובר בחזקה וככזו היא ניתנת לסתירה, כאשר אחת מאמות המידה הינה כי עוצמתה של החזקה היא פונקציה של משך הזמן שחלף מאז מעשיה של הרשות ועד למועד הגשת ההליך בגינם, כאמור בע''א 3901/11 הנ''ל:

"ככל שפרק הזמן שחלף מאז התקבלה ההחלטה הוא ארוך יותר, כך גוברת ההצדקה להסתמכות על החזקה בהקשרים אלה (ראו למשל דברי הנשיא (כתוארו אז) א' ברק בע"א 6066/97 עיריית תל-אביב-יפו נ' אבן אור פסגת רוממה בע"מ, פ"ד נד(3) 749, 756 (2000): "עוצמתה של החזקה משתנה על פי הנסיבות. בדרך כלל, ככל שעבר זמן רב יותר מהפעולה המינהלית, גובר כוחה של חזקת התקינות").

וראה גם הנאמר בע"א 4072/11 הנ''ל:

"אחת מאמות מידה אלה, שיש לה רלוונטיות למקרה שבפנינו נסבה על התחזקותה היחסית של החזקה, ובהתאמה על העוצמה הנדרשת של הראיות המשמשות לסתירתה, עם חלוף הזמן. כפי שהסביר השופט י' זמיר בבג"ץ 4146/95 עיזבון המנוחה לילי דנקנר ז"ל נ' מנהל רשות העתיקות, פ"ד נב(4) 774, 793 (1998): "חזקת החוקיות עשויה להוסיף משקל עם הזמן. לאחר שנים רבות יהיה לה משקל רב".

1. את עיקר יהבו תולה התובע במפה שצורפה לתיק המוצגים מטעמו (עמוד 37) נושאת כותרת "מועצה מקומית חצור הגלילית" ונושאת תאריך 2.11.10 ולפיה גודל הנכס שמספרו 15038011 הנו 88 מ''ר. לטענת התובע זו המפה שלפיה בוצע השינוי בגודל הנכס.

מקורה של מפה זו וכיצד הגיעה לידיו לא פורט בתצהירו של התובע (סעיף 8). נציג המועצה טען כי אינו מכיר אותה ומדובר כנראה בסקיצה המתארת את מיקום הנכס בשטח ספציפי וגודלו (עמוד 13 שורות 23 – 26).

1. על פניו, נראה כי המפה מתייחסת לנכס 15030011, אחת משתי החנויות בבעלותו של התובע שנמדד, עובר לביצוע שינוי החיוב על ידי העיריה, בגודל של 88 מ"ר. לא צורפה מפה המתייחסת לנכס הנוסף בבעלותו של התובע שבמועד לא ידוע אוחד עם נכס זה, שמספרו 15030012 וששטחו היה 42 מ"ר כפי שניתן לראות בעמודים 51 – 68 לתיק המוצגים. ראיה לכך שהמדובר במסמך חלקי ניתן למצוא בחלקה העליון השמאלי של המפה שם צויין כי המדובר במפה אחת משתיים (I/II).

יתרה מזאת, אין חולק, גם על פי התובע, כי החל משנת 2014 החל להיות מחויב בארנונה לפי שטח נכס של 89.45 מ''ר במקום 130 מ"ר (עמוד 11 שורות 17-18). לו אכן המפה שצורפה מתייחסת לגודל הנכס המשותף, כפי שטוען התובע הוא אמור היה להיות מחויב על פי גודל 88 מ''ר ולא 89.45 מ"ר כפי שהחל להיות מחוייב החל משנת 2014.

1. נציג המועצה נשאל כיצד מגודל של 130 מ"ר על פיו חויב התובע בעבר, קטן השטח לכ – 90 מ''ר לערך לאחר איחוד הנכסים על ידי התובע וטען כי הדבר ייתכן (עמוד 13 שורות 19 – 20):

"יכול להיות סיטואציה שהיו גגונים, שהוציאו סחורה החוצה, שנעשו כל מיני פעולות שחייבו על שטח נוסף בנכס אחד ובנכס אחר משהו אחר. כשאיחדו את הנכסים עשו מדידה."

1. משאלו פני הדברים לא שוכנעתי מטענת התובע כי המדובר במפה המתעדת מדידה של העיריה משנת 2010 שהביאה לשינוי חיובו בארנונה בשל שטח קטן יותר מן השטח בו חוייב עד לשנת 2014. התרשמותי היא כי מדובר במסמך חלקי שתיעד מדידה לאחד משני הנכסים, עובר למדידה שנערכה מאוחר יותר והיא זו שהביאה לשינוי בגודל הנכס ובחיוב.
2. ב''כ התובע טוען כי נציג המועצה לא הביא עימו את התסריט על פיו נעשתה מדידת הנכס שהביאה לשינוי החיוב. הדבר אכן לקוי. אולם, נטל ההוכחה המוטל על התובע לסתור את חזקת התקינות המנהלית הוא נכבד בענייננו. זאת, בשים לב שגם על פי גרסת התובע, שהגיש את התביעה המוקדמת בשנת 2013, ידע כבר אותה שנה על המדידה השגויה אולם הגיש תביעתו בשיהוי ניכר, כ – 6 שנים לאחר מכן. יתרה מזאת, שוכנעתי כי התובע ידע על המדידה, המוטעית לשיטתו, עוד לפני כן; שכן, חרף טענתו בחקירתו הנגדית כי לא ידע על המדידה השגויה בשנת 2010 (עמוד 10 שורות 16 – 17), בתביעה המוקדמת טען כי "ידע כל הזמן על החיוב בארנונה שאינו תואם את גודל הנכסים" (עמוד 16 לתיק המוצגים שורות 28 – 29 לתיק המוצגים מטעם התובע).
3. בשים לב לכשלים בגרסת התובע, ובכך שהגיש את התביעה בשיהוי נכבד של כ – 10 שנים במהלכו מתעצמת חזקת התקינות המנהלית ובהתאם חוזקן של הראיות שנדרש התובע להביא לשם סתירתה, איני סבור כי מחדל זה של הנציג עשוי כשלעצמו להביא לסתירת חזקת התקינות המנהלית.
4. סיכומו של דבר, בכל הנוגע לטענת התובע למדידה שגויה שהביאה לחיובו ביתר לתקופה של מספר שנים, קיים מעשה בית דין ביחס לנקודה זו והתובע אינו רשאי להתדיין בו מחדש; אין המדובר בתביעה שבית משפט זה אמור לדון בו; וגם הטענה לגופה לא הוכחה כנדרש, וודאי לא בעוצמה הנדרשת לשם סתירת חזקת תקינות המנהל.

הטענה לרשלנות המועצה שהביאה לחיוב יתר של התובע בהליך הגירושין

1. גם בכל הנוגע לזרוע הנוספת עליה מושתת התביעה לא מצאתי ממש. מאחר וקבעתי כי לא הוכחה טענתו של התובע בנוגע לאי שינוי הגדרת גודל הנכס על ידי המועצה וחיובו ביתר, אין לכאורה מקום לדון בטענתו כי עקב רשלנות המועצה, לא שינתה בספריה את גודלו האמיתי של הנכס ושמאי בהליך חיצוני הסתמך על רישום זה, באופן בו נגרם נזק לתובע שהיה צד באותו ההליך.
2. יחד עם זאת, ובבחינת למעלה מן הנדרש ראיתי לנכון להתייחס לטענה זו.
3. ראשית, חוות דעת השמאי הוצאה מתיק בית המשפט וזאת בשל אי זימונו לישיבת בית המשפט לשם חקירתו על חוות דעתו ובהיעדרה כמוצג אין כל ממש בטענה. כל שנותר, כפי הנראה בהיסח דעתה של הנתבעת, שלא ביקשה להוציאו מתיק המוצגים, הוא מכתבו של השמאי מר אסף אדלשטיין מיום 17.11.18 (עמוד 47 לתיק המוצגים) שאינה מהווה תחליף לחוות הדעת. למרות שבית המשפט בהליך הגירושין אימץ כפי הנראה את מסקנותיה של חוות הדעת, אין לאמור בה תוקף מחייב כלשהו כלפי המועצה שלא היתה חלק באותו ההליך. על כן, היא זכאית לשאול את השמאי בנוגע לנתונים שכוללת חוות דעתו (שכאמור הוצאה מן התיק), כגון על איזה טופס של העיריה הסתמך, כיצד ווידא גודל הנכס, אם ברוטו או נטו לאור מדידות המועצה, מדוע לא ביקר בנכס ומדוע לא מדד אותו בעצמו. כמו כן, מדוע לא דרש תסריט מן העיריה. גם מכתבו של השמאי (שלא זומן כאמור לעדות), לא מספק מידע נדרש בעניין זה מלבד אמירה שהסתמכות על נתוני העיריה היא "דבר מקובל". משכך, משחוות הדעת לא הועמדה במבחן החקירה הנגדית, ממילא לא ניתן להתייחס לטענה כי השמאי הוטעה.
4. שנית, חוות דעת השמאי הופקה במסגרת הליך הגירושין בו לקחו חלק התובע וגרושתו, שהמועצה מטבע הדברים לא לקחה בו חלק. התובע הסכים באותו הליך לחוות הדעת ולא ביקש לחקור את השמאי על חוות דעתו. על כן לא ייתכן שכעת יבקש לחלוק על אותה חוות דעת במסגרת הליך חיצוני. ככל שלתובע נודעו לשיטתו נתונים חדשים אשר עשויים היו להביא לתוצאה אחרת בהליך הגירושין, הוא רשאי היה להגיש תביעה לביטול פסק דין באותו ההליך ולטעון טענותיו שם (ע"א 6019/07 טורג'מן נ' אחים עופר (ניהול) בע"מ, פ"ד סג(3) 612 ; ע"א 2455/20 מרדכי בן דוד נ' יעל גלסמן (פורסם בנבו), ולא להגיש תביעה זו בניסיון להביא באמצעות תקיפה עקיפה לשינוי מסקנות בית המשפט לענייני משפחה (רע"א 4582/18 בלורן יבוא ושווק פרזול בע"מ נ' עו"ד גיא גיסין - מנהל מיוחד של החברות טופז אומנות (פורסם בנבו).
5. זאת ועוד, גם לו היתה חוות הדעת עומדת למבחן, וגם לו הייתי משוכנע כי המועצה אכן מדדה את הנכס בשנת 2010 ולא שינתה את מידותיו ברישומיה והשמאי הסתמך על רישומים אלו בחוות דעתו, לא שוכנעתי כי הייתי מגיע לתוצאה אליה מכוון התובע.
6. התובעת טענה כי יש להטיל אחריות על המועצה, מכח סעיף 35 לפקודת הנזיקין – עוולת הרשלנות.
7. כידוע, על מנת להטיל על המועצה אחריות בנזיקין בגין עוולת הרשלנות נדרש התובע להצביע על חובת הזהירות של המועצה כלפיו המורכבת מחובת זהירות מושגית וקונקרטית; על התרשלות המהווה הפרה של חובת הזהירות האמורה; ועל קיומו של קשר סיבתי בין הפרת חובת הזהירות לבין הנזק שנגרם (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113, 122 (1982)); ע"א 3580/06 יוסף נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו]).
8. עוולת הרשלנות על מרכיביה השונים חלה על הרשות הציבורית כפי שחלה על הפרט.
9. אין צורך להכביר מילים לגבי חובתה המושגית של העירייה כלפי תושביה או המצויים בשטחה, והדברים ידועים (ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' אהרון זוהר, לז 757 (3); ע"א 7008/09 עבד אל-רחים נ' עבד אל-קאדר, פסקה 20 (פורסם בנבו).
10. חובת הזהירות הקונקרטית מתעלת את החובה המושגית לנסיבות הפרטיקולאריות של המקרה ובוחנת, האם בנסיבות ייחודיות אלו יכול וצריך היה אדם סביר (ובענייננו המועצה) לצפות את התרחשות הנזק (ע"א 8835/07 ‏‏רם-שן שירותים והשקעות בע"מ נ' עיריית ירושלים, (פורסם בנבו). אם התשובה לשאלה זו היא חיובית, קיימת חובה לנקוט אמצעי מניעה מסוימים ביחס לפעילות שיצרה את הסיכון הראשוני, שבדיעבד התממש לכדי נזק. יכולת הצפייה נבחנת בהיבט הטכני כאשר מידת הצפיות הנדרשת "איננה ראיית נולד מדויקת של כל פרטי העניין אלא ראייתו בקווים כלליים בלבד" ע"א 2061/90 מרצלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(1) 802, 817-816 (1993).; לעומת הצורך לצפות, שנבחן על-פי אמות מידה נורמטיביות, הכרוכות בטעמים של מדיניות משפטית ( ע"א 8133/03 יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ, פ"ד נט(3) 66, 78 (2004)). ה"צורך" לצפות הוא המסננת הנורמטיבית המשמשת את בית המשפט להוציא מתחומי האחריות נזקים שהטלת אחריות בגינם איננה רצויה אף על פי שאולי היתה "יכולת" לצפותם. כפועל יוצא – בכל הקשור להטלת אחריות בנזיקין – לא כל סיכון שהתממש לכדי נזק וניתן היה לצפותו, גם צריך היה לצפותו.
11. בנסיבות המקרה דנן נראה כי העירייה יכולה היתה לצפות במובן הטכני מצב מסויים בו שמאי מטעם בית המשפט בעת הכנת חוות דעת יפנה ל"חשבונות ארנונה", כפי שהוא קורא להם בחוות דעתו, ועל סמך הרשום בהם יקבע את גודל הנכס.
12. עם זאת, בבחינת הצורך לצפות את האירוע, הבוחן את מכלול השיקולים השוללים הטלת אחריות והאם הם גוברים על אלו התומכים בהטלתה, תוך הפעלת שיקולי מדינית משפטית )ע"א 2625/02 נחום נ' דורנבאום, פ"ד נח(3) 385, 409), לא שוכנעתי כי היה על העיריה לצפות את המקרה.
13. איני סבור כי מידע המצוי בספרי העיריה פוטר אדם, בין אם קונה של נכס ובין אם מומחה שזהו תפקידו, לבקר בנכס, למדוד אותו פיזית ועל בסיס ממצאיו להסיק מסקנותיו. לא הוכח כי למידע המצוי בעיריה בנוגע לשטחו של נכס, מעמד משפטי מחייב הפוטר בעל דין מבדיקה בפועל של אותו נכס. אמנם, התובע מפנה לת''א 52452/05 לוינבוק נ' עירית ת''א (פורסם בנבו); אולם, פסק דין זה בו נטען כי המועצה מנועה מלהתכחש למדידותיה, מעבר לעובדה שניתן עובר לשינוי במגמת הפסיקה בנוגע לתביעות מן הסוג הנוכחי, מתבסס על דעת מיעוט של כבוד השופטת י. שבח בע''א (מחוזי ת''א) 2586/03 פז חברת נפט בע''מ נ' עיריית בני ברק (פורסם בנבו).
14. חובה זו של מדידת הנכס בפועל מקבלת משנה תוקף, כאשר מדובר במומחה שתפקידו למדוד את הנכס. החובה המקצועית המוטלת עליו לבצע את תפקידו בסטנדרטיים מקובלים, היא מוגברת. כפי שצויין בתצהיר המועצה, בעדות נציג המועצה ובסיכומיה, חישוב גודל הנכס נועד לצרכי המועצה ועל פיו מחושבת הארנונה. מעיון ב"חשבונות ארנונה" שצורפו לתצהיר התובע, לא ניתן לדעת אם המדובר בשטח נטו או ברוטו, האם המדידה בוצעה על בסיס שטחים מנוצלים כגון גגונים או אחרים וכיו''ב. שמאי שהתבסס על חשבונות דלים אלו ולא מדד את הנכס או פנה לבחון את המצב בתסריטים המצויים בעיריה מהם היה מתחוור לו, כי אכן העיריה אכן לא עדכנה את רשימותיה וגודל הנכס בפועל שונה, לא פעל בסבירות. כמו כן לא שוכנעתי מטענתו של השמאי במכתבו בעמוד 47 לתיק המוצגים כי "מקובל" בין שמאים להשתמש בנתונים אלו, אמירה שלא גובתה בראיה כלשהי בנוגע לאותו נוהג.
15. על כן איני סבור כי העיריה אמורה או צריכה לצפות, חרף התנהלות לא תקינה שלה, פעולה לא מקצועית של מומחה, ושאינה תואמת סטנדרטים מקובלים, ואף להיות מחויבת עקב כך.
16. מאחר ובחינת רשלנות המועצה נעצרה בשלב חובת הזהירות הקונקרטית, אין מקום לבחון את שאר רכיבי העוולה.
17. בנסיבות אלו איני סבור כי גם לו היתה מוכחת טענת התובע לפיה העיריה מדדה את הנכס, ולא עדכנה את השינוי בחשבונות הארנונה ששלחה לתובע, ניתן היה לחייבה בעוולת הרשלנות על פי פקודת הנזיקין.

סוף דבר

1. על כן מצאתי כי דין התביעה על שני ראשיה, זה העוסק בחיוב היתר וזה הנזיקי העוסק בהסתמכותו של השמאי על רישום המועצה ונזקו של התובע כתוצאה מחוות דעתו של השמאי, להדחות.
2. אני מחייב את התובע בהוצאות ושכ'''ט עו''ד המועצה בסך כולל של 15,000 ₪.

הסכום ישולם תוך 30 יום שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

המזכירות תעביר העתק מפסק דין זה לצדדים.

ניתן היום, י"ב חשוון תשפ"ב, 18 אוקטובר 2021, בהעדר הצדדים.