1. לפניי בקשת הנתבעים 3-4 (להלן: "המבקשים") לסילוק התביעה נגדם על הסף, מכוח הוראות תקנות 100-101 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984, והנשענת על החסינות המעוגנת בסעיף 13 (5) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה- 1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע").
2. הנימוק המרכזי שמעלים המבקשים בבקשתם הוא, שהחלפת כתבי בי-דין במסגרת הליכים משפטיים אינה מהווה עוולת לשון הרע, בהתאם לחוק ולפסיקה, משום שהיא חוסה תחת ההגנה הקבועה בסעיף 13 (5) לחוק איסור לשון הרע. בענייננו, צירוף תצהיר של המבקש 1 התומך בבקשתם של הנתבעים 1-2 כנגד התובעים לפי חוק למניעת הטרדה מאיימת, תשס"ב-2001 ואשר עניינה סכסוך שכנים, אינו יכול להוות עוולת לשון הרע ואינו עומד בתנאי עוולת הנגישה. לפיכך, לא קיימת עילת תביעה נגד המבקש 1, לא כל שכן נגד המבקשת 2 שכלל לא חתמה על תצהיר במסגרת ההליך למניעת הטרדה מאיימת שעומד במרכזה של התביעה דנן.
3. התובעים (להלן: "המשיבים") מתנגדים לבקשה מטעמים פרוצדורליים ומהותיים. לשיטתם, הבקשה אינה אלא מחזור של טענות שכבר העלו המבקשים בבקשה קודמת לביטול פסק הדין שניתן נגדם בהעדר הגנה (החלטה מיום 15.3.20). זאת ועוד, טענתם של המבקשים ולפיה עילת התביעה נגדם מקורה בהגשת תצהיר בהליך המשפטי המתואר שעליו חלה חסינות, נגועה בהטעיית בימ"ש, משום שהם בעצמם הגישו בקשה למתן צו למניעת הטרדה מאיימת, כך שאין מדובר במצב בו מוגש תצהיר כתמיכה בהליך משפטי בו נקט אחר. לדידם, המבקשים ניצלו את הסכסוך שהיה קיים בין המשיבים לנתבעים 1-2, הגישו יחדיו תלונה שקרית למשטרה, וכן בקשה רצופה בשקרים למתן צו למניעת הטרדה מאיימת, שאותה תמכו בתצהיר המבקש 1, ואף התייצבו לדיון בבית המשפט בבקשה לביטול הצו למניעת הטרדה מאיימת, "תקפו בחריפות את המשיבים, הוסיפו לשקר ודרשו מבימ"ש השלום בטבריה ליתן גם לטובתם צו - זאת אף שבקשתם נמחקה, עת לא טרחו להתייצב לדיון שהתנהל במעמד צד אחד, במסגרתו ניתן הצו לטובת הנתבעים 1 ו-2" (בהקשר זה מפנים המשיבים לאמור בכתבי הטענות, הפרוטוקול וההחלטות של בימ"ש השלום בטבריה).
4. המשיבים הוסיפו וטענו, כי הגשת תלונה כוזבת למשטרה מקימה עילה בעוולת הנגישה. נוסף על כך, פרסום שקרים על אדם בפני שכניו מקים עילה בתביעת לשון הרע - ללא קשר לתצהיר מושא הליך ההטרדה המאיימת. עוד נטען כי עילת תביעה נוספת (נזיקית) קמה למשיבים בגין הגשת הליך סרק, הלוקה בשימוש לרעה בהליכי משפט, תוך עתירה בבקשה למתן צו למניעת הטרדה מאיימת, הנסמכת על תצהיר שקרי, במקום נקיטה בהליך אזרחי מתאים תחת האצטלה של סכסוך שכנים, שעליו מופקד המפקח על רישום המקרקעין, כל זאת תוך גרימת נזק למשיבים.
5. בתגובה לתשובת המשיבים, טענו המבקשים כי דרישה לסילוק התביעה על הסף הועלתה על ידם בבקשה קודמת לביטול פסק דין, אך היא לא נדונה לגופה, בשל העובדה שלא הוגשה כבקשה נפרדת ועצמאית. כן הוסיפו המבקשים כי טענת המשיבים הנסמכת על פרסום בפני שכנים, מהווה הרחבת חזית אסורה, ולה הם מתנגדים. אשר לעוולת הנגישה, טענו המבקשים כי עילה זו לא קמה למשיבים, משום שאין הוכחה להתקיימות התנאים המנויים בסעיף 60 לפקודת הנזיקין, וביניהם התנאי שהליך הנפל הסתיים לטובתו של התובע פיצוי בגין עוולת נגישה בפסק דין, כאשר בענייננו הליך ההטרדה המאיימת לא הסתיים בפסק דין לטובת המשיבים, ומשכך יש למחוק את התביעה נגד המבקשים בהעדר עילה גם בגין עוולת הנגישה.
6. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובמערך התגובות לבקשה לסילוק התביעה על הסף ביחס לנתבעים 3-4, נחה דעתי כי דין הבקשה להתקבל, באופן חלקי, כפי שיבואר להלן.
7. בהחלטתי מיום 15.3.20 שניתנה בעניין הבקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר הגנה כנגד המבקשים, ציינתי כי החסינות מכוח סעיף 15(3) לחוק איסור לשון הרע, מהווה טענת הגנה הראויה להישמע. עתה מונחת לפני בקשה עצמאית לסילוק התביעה על הסף, מכוח החסינות אותה מקנה החוק לתביעות בגין לשון הרע אשר מקורן בהליכים משפטיים, וכן בשל העדר עילה מכוח עוולת הנגישה, שעה שצו ההטרדה המאיימת לא הסתיים בפסק דין לטובת המשיבים.
8. מושכלות יסוד הן שעל בית המשפט לנהוג במשנה זהירות בקבלו טענות שיש בהן כדי לשלול זכותו של בעל דין לבוא בשעריו. לפיכך, הלכה היא כי סילוק תובענה על הסף, על פי תקנות 100 ו-101 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, הוא בגדר אמצעי הננקט בלית ברירה. די בכך שקיימת אפשרות אפילו קלושה שעל-פי העובדות המהוות את עילת התביעה, יזכה התובע בסעד המבוקש, כדי שהתביעה לא תימחק בעודה באיבה. לצד זאת, קובעת ההלכה הפסוקה כי ביהמ"ש ייעתר לבקשה לסילוק על הסף, מקום בו מתברר כבר בשלב מוקדם, כי גם אם יצליח התובע להוכיח את העובדות המועלות על ידו בכתב התביעה, הוא לא יהיה זכאי לסעד המבוקש על ידו, באין המצב החוקי מצדיק זאת (ע"א 1612/07 חברת שמעון צרפתי בע"מ נ' שתולים מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ (14.04.10)).
9. ולענייננו - עיון בכתב התביעה מעלה כי התביעה מבוססת על שלוש עילות: לשון הרע לפי חוק איסור לשון הרע (מחולק לכל הנתבעים לעומת טענות ייחודיות ביחס לנתבעת 1); עוולת הנגישה לפי סעיף 60 לפקודת הנזיקין; עוולת הרשלנות לפי פקודת הנזיקין. מכוח עילות אלו, לפי חלוקה לנתבעים השונים, עתרו התובעים לסעדים המנויים בסעיף 55 לכתב התביעה. עוד מעלה העיון כי בעוד שכל הסעיפים מתייחסים לכלל הנתבעים, סעיף 55 (ב) לכתב התביעה מתייחס רק לנתבעת 1 והוא עוסק בהתבטאויותיה של האחרונה במעמד האירוע המכונן שבגינו הוגשה הבקשה לפי חוק למניעת הטרדה מאיימת (ראו סע' 48 לכתב התביעה ביחס לנתבעת 1).
10. כן עולה מהעיון בכתבי הטענות כי בשל סכסוך שכנים שאירע בין הצדדים לתיק כאן, ומקורו בטענות לשפיכת מים על מרפסת דירתם של הנתבעים 1-2, התגלגל האירוע מדברים שהוחלפו במעמד אותו אירוע, להגשת תלונה במשטרה ואף המשיך לכדי נקיטה בהליך לפי החוק למניעת הטרדה מאיימת, סכסוך מתגלגל שבמהלכו אף הוזמנה משטרה למקום. בנוסף לכך, עיון במסמכי התיק מלמד כי ההליך למניעת הטרדה מאיימת כנגד התובעים כאן הוגש על ידי כלל הנתבעים כאן, אך לדיון בבקשה למניעת הטרדה מאיימת שהתקיים במעמד צד אחד לא התייצבו המבקשים, ועקב כך הורה בית המשפט על מחיקתם מהבקשה (ראו פרוטוקול הדיון מיום 10.4.19). לאחר שניתן צו לטובת הנתבעים 1-2, במעמד צד אחד, פעלו התובעים על פי הזכות הקנויה להם להביא לביטול הצו תוך הגשת בקשה מתאימה לכך. כמתחייב, הבקשה נקבעה לדיון במעמד כל הצדדים. בדיון זה נכחו הנתבעים 1-2, כמגישי הבקשה, המשיבים והמבקשים (ראו פרוטוקול דיון מיום 17.4.19). באותו דיון, הציע ביהמ"ש לצדדים מתווה ולפיו יינתן צו הדדי לעניין איסור יצירת קשר ביניהם, כאשר עניין הניקיונות בבית המשותף יוסר משולחנו של בימ"ש, תוך שמירה על זכותם של הצדדים למצות את ההליך ביחס אליהם בפני הערכאה המתאימה (המפקח על המקרקעין). הצדדים לא הסכימו להצעת בית המשפט וביקשו לקבוע את התיק לשמיעת ראיות. משכך, הורה ביהמ"ש על ביטול הצו שניתן במעמד צד אחד והורה על מתן צו זמני תחתיו, האוסר על הצדדים ליצור קשר ביניהם והתיק נקבע לשמיעה. אלא, שיום למחרת הדיון, בתאריך 18.4.19, הגיש הנתבע 1 בקשה לביטול הדיון והטעים זאת בקושי ראייתי של העדר עדים לאירוע האיום המיוחס למשיב 1, מושא הליך ההטרדה המאיימת. בית המשפט נעתר לבקשת הנתבע 1 והורה על ביטול הדיון ומחיקת הבקשה לצו הטרדה מאיימת, ובתוך כך ציין כי "אין בדבר כדי לפגוע או לבטל טענה של מי מהצדדים" (החלטת כב' השופטת ברכה לכמן מיום 18.4.19).
11. אכן, נקיטת הליך משפטי מכוח החוק למניעת הטרדה מאיימת, המהווה הליך משפטי בהתאם לחקיקה מוסדרת, חוסה תחת ההגנה המוסדרת בחוק איסור לשון הרע, כמבואר בסעיף 13(5) לחוק. הוראה זו קובעת כי "פרסום ע"י שופט, חבר של בית דין דתי, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור" הוא בבחינת פרסום מותר שאין בו כדי לשמש עילה למשפט פלילי או אזרחי. הוראה זו באה לבטא את רצונו של המחוקק לעריכת איזון בין האינטרס הציבורי הרחב לבין קיומו של הליך משפטי תקין, מבלי שהמעורבים בו יחששו מפני תביעות העלולות להיות מוגשות נגדם בגין התבטאויות שעלולות להיחשב כפרסום לשון הרע במובנו של החוק. הפסיקה אימצה מבחן רחב למושג "תוך כדי דיון", כך שבפועל ההגנה הקבועה בסעיף הנ"ל מוחלת "על כל צעד הננקט בקשר עם ההליך בכל שלב משלביו השונים, לרבות כל פניה בכתב ומסמך הנדרש במהלך הרגיל של המשפט והמשמשו כהלכה". ברע"א 1104/07 עו"ד פואד חיר נ' עו"ד עודד גיל (להלן: "עניין ח'יר" ; ניתן ביום 19.8.09) נדרש בית המשפט לשאלה, האם ראוי לסייג את הוראתו של סעיף זה שבחוק, כך שלא תהא מוחלטת כי אם תותנה במבחן אובייקטיבי (כגון דרישה לקיום זיקה בין ההתבטאות לבין הדיון המשפטי), או לפי מבחן סובייקטיבי (למשל אמונתו של המתבטא באשר לקיומה של זיקה כאמור או תום לבו), ולשאלה זו נתן בית המשפט תשובה שלילית, כשהוא קובע כי ההגנה שבסעיף 13(5) הינה מוחלטת (ראו והשוו: ע"א (מרכז) 35538-04-19 עו"ד שחר דוד נ' עו"ד עדי פילוסוף (ניתן ביום 11.6.20); רת"ק 52415-02-16 שרון נ' חננאל (ניתן ביום 5.6.16); ת"א (אשדוד) 48359-07-18 דניאלה שמואל נ' עינת אלמקיאס (ניתן ביום 15.7.20).
12. במקרה אחר בו דחה בית המשפט על הסף תביעה שהוגשה בגין הליך מכוח החוק למניעת הטרדה מאיימת והתבטאויות שנאמרו במהלכו, מכוח החסינות המוסדרת בסעיף 13 (5) לחוק איסור לשון הרע, בציינו כי סעיף זה מתיר פרסום שכולל לשון הרע שנעשה על ידי בעל דין, בא-כוחו של בעל דין או עד - כשהדבר נעשה תוך כדי דיון בפני גורם שיפוטי. אם התקיימו תנאיו של סעיף 13 (5) לחוק, אזי גם פרסום כוזב שנעשה שלא בתום לב- ואפילו בזדון- לא יהווה עילה למשפט פלילי או אזרחי. החסינות שהוענקה בסעיף 13(5) לחוק היא אפוא מוחלטת השוללת עילה וזכות תביעה ממי שנפגע מפרסום מן הסוג האמור והופכת את הפרסום לכזה שאיננו מקנה סעד. הלכה זו - הלכה מחייבת היא. על האמור אוסיף כי בנוגע לתוכן הפרסום, כפי שנפסק בעניין ח'יר הנ"ל, ביקש המחוקק במפורש למנוע בירור תוכני באשר לקשר בין ההתבטאות שנאמרה תוך כדי דיון משפטי, לבין נושא הדיון.
13. במקרה שלפנינו - לא קמה למשיבים עילת תביעה מכוח חוק איסור לשון הרע, ככל שהיא נוגעת להליך בו נקטו המבקשים או מי מהם מכוח החוק למניעת הטרדה המאיימת, בשל חסינות החלה גם על התצהירים שהוגשו במסגרת אותו הליך - וההלכה בעניין זה ברורה. במצבים אלו, עומד לנגד עינינו הרציונל שביסוד הלכה זו - קרי, "לאפשר קיומו של הליך משפטי תקין מבלי שהצדדים להליך יחששו מפני תביעות עתידיות ולמנוע מצב שבו הגורמים המעורבים בהליך ירסנו את עצמם יתר על המידה בצורה שתחבל בתקינות ההליך המשפטי". סכסוך שכנים בבית משותף עלול להוביל לעיתים לנקיטת הליכים מסוגים שונים, לרבות הליך מכוח החוק למניעת הטרדה מאיימת, סכסוך שאליבא דעמדת המשיבים בכתב התביעה, היה קיים במקרה הנוכחי (ללא קשר לצדקתו, המידתיות שלו וכד'). ריסון בעלי דין מנקיטה בהליך כגון דא, לרבות צירוף תצהירים של בעלי הדין או עדים מטעמם, תפגע באפשרות לנהל הליך תקין נטול חששות של בעלי הדין מתביעות מרסנות של מיצוי זכויותיהם בפני הערכאה המוסמכת.
14. לאור כל האמור לעיל, הבקשה לדחיית התביעה על הסף הנוגעת לעילה מכוח חוק אסור לשון הרע ביחס למבקשים/הנתבעים 3-4 ואשר מקורה באותו הליך הטרדה מאיימת בכללותו, מתקבלת בזאת.
15. מכאן נעבור לטענות המבקשים הנוגעות לעוולת הנגישה. על פי האמור בכתב התביעה, העילה המופנית למבקשים מכוח סעיף 60 לפקודת הנזיקין מבוססת על הגשת בקשת סרק כוזבת לבית המשפט למתן צו למניעת הטרדה מאיימת, כאשר הבקשה נסמכת על תצהירים כוזבים של המבקשים, אף מבלי שתצהירו של המבקש 1 יכלול התייחסות ספציפית למקרה אלימות או איום שננקט נגדו ע"י מי מהמשיבים, ואינו אלא העתקה לתצהיר הנתבע 2. מדובר בהליך שננקט בכוונת זדון, כך לשיטת המשיבים, אשר רצה המחוקק למנוע אותו בסעיף 60 לפקודה. ולראיה - התנהגות הנתבעים בהמשך ולרבות אי הבאת ראיות ומשיכת הבקשה.
16. ההגדרה של עוולת הנגישה היא "פתיחתו או המשכו של הליך נפל- למעשה, ובזדון, ובלי סיבה סבירה ומסתברת- של הליך נפל, נגד אדם, בפלילים או בפשיטת רגל או בפירוק, וההליך חיבל באשראי שלו או בשמו, שלו או בשמו הטוב או סיכן את חירותו, ונסתיים לטובתו, אם היה ההליך עשוי להסתיים כך; אך לא תוגש תובענה נגד אדם על נגישה משום שמסר ידיעות לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים" (הדגשה לא במקור - ש.נ.). כפי שעולה מנוסח הוראת הפקודה, עוולת הנגישה כוללת מספר תנאים מצטברים, אשר בהתקיימם קמה העוולה והנפגע זכאי לפיצוי בגינה. התובע נושא בנטל הראיה להוכיח את התקיימותם של כל התנאים יחדיו. בהעדר זדון, שהוא אחד התנאים ההכרחיים שיש להוכיח, אין הנתבע אחראי בעוולה זו. בית המשפט הבהיר כי דרישת הזדון משמעה ש- "קיים מניע נפסד לפתיחת ההליך המשפטי שאינו עולה בהכרח בקנה אחד עם המטרה של אכיפת החוק" (ת"א (מחוזי- מרכז) 5726-08-07 אליעזר יעקב נ' מועצה מקומית גני תקווה (ניתן ביום 27.05.09)). ראו והשוו: ת"א 34259-12-15 מרדכי נ' מאיר (ניתן ביום 19.3.17); ת"א 17180-03-15 פרחאת נ' אבו עואד (ניתן ביום 2.7.15); ת"א 10275-10-09 אלטושלר נ' צברי (ניתן ביום 18.3.10); בש"א 15013/06 יוסי נ' משה (ניתן ביום 4.7.06)).
17. בענייננו, לא ניתן לראות בהליך ההטרדה המאיימת עליו עמדתי קודם לכן, כהליך שהסתיים לטובת המשיבים, ודי לעניין זה להפנות לאמור בהחלטתה של כב' השופטת לכמן אשר אמנם הורתה על מחיקת ההליך מטעם המבקשים בהעדר התייצבות (כבר בתחילתו), אך כאמור האחרונים נכחו בדיון שהתקיים בבקשת הביטול, ובו עמדו הצדדים על שמיעת הראיות בתיק, ויום למחרת נמחק ההליך לבקשת הנתבעים 1-2. בנסיבות אלו, בהן נעתר ביהמ"ש למחיקת ההליך לאור קושי ראייתי עליו הצביע הנתבע 2, תוך שקבע בהחלטה השיפוטית מפורשות ש- "אין בדבר כדי לפגוע או לבטל טענה של מי מהצדדים", הרי לא ניתן לקבל את עמדת המשיבים ולפיה ההליך הנ"ל הסתיים לטובתם, גם אם הוא נמחק לבקשת מגישו. רוצה לומר - אין במשיכת הבקשה בנסיבות שתוארו לעיל, על מנת להוות ראיה חותכת לכך שלא היה לה מקום, מיסודה. הבקשה נבחנה בהליך המשפטי המתאים שמעניק בפני הגורם השיפוטי את הכלים לבחון טענות הצדדים. הדין הספציפי שבחוק למניעת הטרדה מאיימת אף מקנה לבית המשפט את האפשרות לקבוע, כי מדובר בבקשה טרדנית וקנטרנית וכן הטלת חיוב כספי על מגיש הבקשה, כמבואר בסעיף 9 לחוק למניעת הטרדה מאיימת (שכן ערובה הופקדה ע"י המגישים כדין), סנקציה שהמשיבים אף עתרו למימושה עם הגשת בקשתם לביטול הצו למניעת הטרדה מאיימת שניתן כנגדם במעמד צד אחד, ובית המשפט המוסמך לא מצא לנכון להפעילה, ובקשה עצמאית ונפרדת להפעלת הסמכות שמקנה סעיף זה לא הוגשה על ידי המשיבים, חרף מחיקת ההליך כאמור. כאן יוער, כי סמכותו של בית המשפט לפי סעיף 9 לחוק תקום מקום שקבע כי הבקשה שהוגשה היא "קנטרנית". חשוב מכך, מדובר בסמכות שבשיקול דעת, וביטוי לכך נמצא במונח "רשאי". תכליתו היא להרתיע מפני הגשת בקשות סרק, והעדרה של קביעה שכזו בהליך עצמו על ידי המותב שדן בתיק, מלמדת שביהמ"ש המוסמך לא מצא לנכון לקבוע זאת, חרף הסמכות המוקנית לו לעשות כן.
18. לסיכום נקודה זו - משלא התקיים אחד מהתנאים המצטברים הדרושים להוכחת עוולת הנגישה, הבקשה לסילוק על הסף בהקשר זה ביחס למבקשים (הנתבעים 3-4), מתקבלת בזה.
19. אשר לעוולת הרשלנות, עיון בכתב התביעה (סעיפים 40-42 ו- 55(ד)) מלמד כי הרשלנות המיוחסת לנתבעים היא בבחירת ההליך המשפטי בו הם נקטו במסגרת החוק למניעת הטרדה מאיימת, לעומת הליך אזרחי רגיל, זאת בשים לב למהות הסכסוך שהתגלע ביניהם. אין בידי לקבוע בשלב זה ובטרם שמיעת ראיות, שלא מתקיימים יסודותיה של עוולה זו. עם זאת, אעיר כי טוב יעשו המשיבים אם ישקלו גם המשך בירור התביעה בנוגע לעוולת הרשלנות בהתחשב בכך שהמבקשים נקטו בהליך האמור ללא ייצוג משפטי.
20. בשולי החלטה זו אציין כי המבקשת 2 אמנם צורפה לבקשה המקורית למתן צו מכוח החוק למניעת הטרדה מאיימת, אך מטעמה לא הוגש תצהיר, היא לא התייצבה לדיון הראשון שהתקיים במעמד צד אחד, היא נכחה אמנם בדיון שנערך במעמד הצדדים, אך לא כצד להליך שכן היא נמחקה ממנו, ובכך מעורבותה בהליך אינה מבין הגבוהים במדרג שתואר לעיל.
21. סיכומו שלדבר - הבקשה מתקבלת בחלקה כמבואר מעלה, ככל שהיא נוגעת למבקשים הנתבעים 3-4 ביחס לעילה מכוח חוק איסור לשון הרע ומכוח עוולת הנגישה שבפקודת הנזיקין, והיא נדחית בכפוף לאמור לעיל ביחס לעוולת הרשלנות.
22. הוצאות בקשה זו תילקחנה בחשבון בסוף ההליך ובהתאם לתוצאה.
23. המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ח אלול תש"פ, 07 ספטמבר 2020, בהעדר הצדדים.