לפניי תביעה כספית נזיקית ע"ס 200,000 ₪, במסגרתה עותרים התובעים לחיוב הנתבעים בתשלום פיצויים בגין נזקים כספיים ולא ממוניים, שלפי הנטען, נגרמו לתובעים כתוצאה מהגשת תלונת שווא למשטרה, נקיטת הליך סרק של הטרדה מאיימת ומסירת תצהירים כוזבים לבית המשפט ע"י הנתבעים.

אקדמות מילין והרקע למחלוקת

1. הצדדים הניצים הם שכנים המתגוררים באותו בניין משותף.

2. לתביעה שלפניי קדם הליך נוסף שהגישו הנתבעים כאן נגד התובעים כאן, מסוג בקשה למניעת הטרדה מאיימת, במסגרת תיק ה"ט 22666-04-19 בבית משפט השלום בטבריה (להלן: "הליך ההטרדה" או "הבקשה לצו מניעת הטרדה מאיימת").

3. במוקד הליך ההטרדה עמד סכסוך מתמשך בין הצדדים, שמקורו בטענת הנתבעים כי התובעים שופכים מים מזוהמים לעבר מרפסות דירותיהם במהלך ניקיון החלונות של דירתם, ועקב כך מסבים נזק לרכושם של הנתבעים וגורמים לפגיעה בשלוות חייהם. נטען כי כל פניות הנתבעים אל התובעים, כי יחדלו משפיכת המים המטונפים אל תוך מרפסות דירותיהם של הנתבעים, לא הועילו. עוד טענו הנתבעים כי התובעים נקטו כלפיהם באלימות מילולית וכי התובע 2 איים על הנתבע 1 כי ישבור לו את העצמות, ובגין כך הוגשה תלונה למשטרת ישראל, אשר יעצה לנתבעים לעתור לבית המשפט בבקשה לצו מניעת הטרדה מאיימת.

4. יצוין כבר כאן, כי הבקשה לצו מניעת הטרדה מאיימת הוגשה ע"י ארבעת הנתבעים שחתומים על הבקשה, והיא נתמכה בשלושה תצהירים ערוכים בידי הנתבעים 1-3 בלבד. ייאמר כבר עתה, כי הנתבעת 4 לא צירפה תצהיר מטעמה לבקשה הנ"ל. כתב ההתחייבות שצורף לבקשה לצו מניעת הטרדה מאיימת נחתם ע"י הנתבעים 1-2 בלבד.

5. לדיון הראשון בבקשה שהתקיים ביום 10.4.2019 התייצבו רק הנתבעים 1-2, וניתן לבקשתם, במעמד צד אחד, צו מניעת הטרדה מאיימת נגד התובעים, ולפיו נאסר על האחרונים להטריד את הנתבעים 1-2, לאיים עליהם, לפגוע בפרטיותם בכל דרך שהיא, ליצור עמם כל קשר בעל פה, בכתב או בכל אמצעי אחר, ולשפוך מים למרפסת דירתם של הנתבעים 1-2. זאת, לאחר שבית המשפט השתכנע כי התובעים נקטו הטרדה מאיימת כלפי הנתבעים 1-2 (המבקשים שם) וכי ההטרדה נעשתה בנסיבות שבהן יש חשש לפגיעה ממשית לשלוות חייהם של הנתבעים 1-2.

6. יצוין כי עקב היעדרות הנתבעים 3-4 מן הדיון, הורה בית המשפט (כב' השופטת ברכה לכמן) על מחיקתם מכתב הבקשה לצו מניעת הטרדה מאיימת. עוד באותו המועד, נקבע דיון בבקשה במעמד הצדדים ביום 17.04.19.

7. התובעים הגישו בקשה דחופה ובמסגרתה עתרו לביטול הצו למניעת הטרדה מאיימת שניתן נגדם במעמד צד אחד. כן טענו, בין היתר, כי סכסוך בין שכנים הנוגע לאופי השימוש ברכוש המשותף אינן ראוי להידון במסגרת חוק מניעת הטרדה מאיימת, זאת בשים לב להשלכות החמורות הכרוכות בהוצאת צו שכזה, וכי טענות הנתבעים ראויות להתברר בפני המפקחת על הבתים המשותפים, שהיא הערכאה המוסמכת לדון בטענות אלו. עוד נטען כי הנתבעים עושים שימוש לרעה בהליך ההטרדה, שהוא הליך פלילי, כך לטענתם, לצורך פתרון סכסוך אזרחי, והכל במטרה לזכות בכספי פיצויים שלא כדין מהתובעים. התובעים הכחישו כי נקטו באלימות מילולית כלפי הנתבעים, איימו עליהם, קיללו אותם, או שפכו מים מטונפים אל עבר מרפסת דירתם, וטענו כי הנתבעים כולם הם אלה שנוקטים כלפיהם בהטרדה מאיימת.

8. בתמיכה לבקשת הביטול צירפו התובעים, בין היתר, תצהיר של התובעת 1 ובו היא מספרת כי ביום 29.3.19, שהיה יום חורפי וגשום, בשעה שהייתה במטבח ביתה, היא שמעה את הנתבעת 2 מקללת אותה, מנבלת את פיה ומאשימה אותה כי שפכה מים לדירתה (אירוע זה יכונה להלן: "אירוע הוויכוח"). כן מסרה התובעת 1 כי הנתבעת 2 קיללה וגידפה אותה למשמע אוזני השכנים, שיצאו מחלונות ומרפסות בתיהם לצפות במתרחש ביניהן, ועקב כך פגעה הנתבעת 2 בשמה הטוב של התובעת 1 ובמוניטין שצברה משך השנים בעיסוקה כעורכת דין. התובעת 1 טענה עוד, כי היא הגיבה בצורה מאופקת להתפרצות הנתבעת 2 כלפיה, וצילמה את האירוע באמצעות סרטון וידאו במכשיר הנייד. אשר לתובע 2, הוא טען בתצהירו שצורף לבקשת הביטול, כי בזמן האירוע הוא לא נכח בבית, וכי לאחר חזרתו הביתה הוא פגש את הנתבע 2, שחזר באוזניו על ההאשמות כי התובעת 1 שופכת מים לדירתו. התובע 2 הכחיש כי איים על הנתבע 2 או קילל אותו באותו מעמד. לאחר האירוע הזמינו התובעים משטרה למקום.

9. לדיון הנוסף בבקשה שהתקיים ביום 17.4.19, התייצבו התובעים, הנתבעים 1-2, כמגישי הבקשה, והנתבעים 3-4. באותו דיון, הציע בית המשפט לצדדים מתווה לסיום המחלוקת ביניהם, ולפיו יינתן צו הדדי לעניין איסור יצירת קשר ביניהם, כאשר עניין הניקיונות בבית המשותף יוסר משולחנו של בית המשפט, תוך שמירה על זכותם של הצדדים למצות את ההליך ביחס אליהם בפני הערכאה המתאימה, לרבות המפקח על הבתים המשותפים. ב"כ הצדדים לא הסכימו להצעת בית המשפט וביקשו לקבוע את התיק לשמיעת ראיות. עקב כך, הורה בית המשפט על ביטול צו ההטרדה המאיימת שניתן נגד התובעים במעמד צד אחד, ותחתיו הורה בית המשפט על מתן צו זמני הדדי, האוסר על הצדדים - התובעים והנתבעים 1-2 - ליצור ביניהם כל קשר בע"פ, בכתב או בכל דרך אחרת. כן נקבע התיק לשמיעת ראיות לעניין הטענות בדבר הטרדה מאיימת.

10. יום למחרת הדיון, בתאריך 18.4.19, הגיש הנתבע 1 בקשה לביטול הדיון שנקבע כאמור לשמיעת ראיות, והטעים זאת בקושי ראייתי נוכח העדר עדים לאירוע האיום המיוחס לתובע 1 מושא הליך ההטרדה. בית המשפט נעתר לבקשת הנתבע 1, הורה על מחיקת הבקשה לצו מניעת הטרדה מאיימת וביטל את הדיון, ובתוך כך קבע כי "... ואין בדבר כדי לפגוע או לבטל טענה של מי מהצדדים ... אין צו להוצאות".

11. יצוין כבר כאן, כי הליך ההטרדה בכלל והאירוע המתואר לעיל בפרט, עומדים במרכזה של התביעה המונחת לפניי.

התביעה שלפניי ותמצית טענות הצדדים

טענות התובעים

12. בכתב התביעה חוזרים התובעים על הטענות שהעלו במסגרת הליך ההטרדה ומוסיפים וטוענים, כי ההליך הקודם הינו הליך סרק שהגישו הנתבעים בכוונת זדון, תוך שימוש לרעה בהליכי משפט, הסתמכות על תצהירים כוזבים ועדויות שקריות, וללא ביסוס בראיות כלשהן, והכל במטרה להזיק לתובעים, לפגוע בשמם הטוב ולהוציא מהם פיצויים שלא כדין בגין נזקי רטיבות, שלפי הנטען, נגרמו לדירות הנתבעים עקב שפיכת מים מטונפים ע"י התובעים. עוד נטען כי קודם להליך ההטרדה, הגישו הנתבעים נגד התובעים תלונת שווא כוזבת למשטרת ישראל, אשר החליטה שלא לחקור את התלונה. לשיטת התובעים, הגשת הליך ההטרדה והתלונה נגדם למשטרת ישראל מבססת עילה של נגישה, כהגדרתה בסעיף 60 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה").

13. לטענת התובעים, הנתבעים התרשלו כלפיהם, שעה שבחרו לנקוט בהליך לא מתאים של הטרדה מאיימת, שהוא בעל גוון פלילי ושלכותיו חמורות, חלף הגשת הליך אזרחי מתאים, שאין בצדו פגיעה בשמם הטוב של התובעים וסיכון חירותם ופרנסתם. בהקשר זה, ביקשו התובעים לממש את כתב ההתחייבות הבלתי מוגבלת שעליו חתמו הנתבעים בעת הגשת הליך ההטרדה, ובו נקבע כי האחרונים, כמגישי הבקשה לצו הטרדה מאיימת, חייבים בשיפוי התובעים כאן, משהוכח כי הבקשה לצו הטרדה מאיימת הייתה קנטרנית וחסרת בסיס ראייתי.

14. עוד טוענים התובעים, כי אף שהדיון בהליך ההטרדה התקיים בדלתיים סגורות, הנתבעים פרסמו ברבים את דבר מתן הצו למניעת הטרדה מאיימת נגד התובעים, ובעשותם כאמור הם ביצעו כלפיהם עוולת פרסום לשון הרע.

15. בטיעוניהם התייחסו התובעים באופן ייחודי לנתבעת 2 וטענו, כי האחרונה עוולה כלפי התובעת 1 בעוולת לשון הרע, עת קיללה אותה וגידפה אותה במילים גסות כגון "פרוצה ומופקרת" למשמע אוזני השכנים בבניין, ובכך הוציאה את דיבתה רעה והשחירה את פניה.

16. בסיכומיהם מוסיפים התובעים, כי לאחר שמיעת העדויות הוכח כי הנתבע 2 צירף לבקשה לצו מניעת הטרדה מאיימת תצהיר שקרי וכוזב, בשמו ובשם אשתו הנתבעת 2, עת שניהם הודו בחקירה נגדית, כי התובעים לא איימו עליהם ולא קיללו אותם. עוד טוענים התובעים בסיכומים, כי עצם מחיקת הנתבעים 3-4 מהליך ההטרדה אינה גורעת מאחריותם כלפי התובעים, שכן אילולא צירופם לבקשה, לא היה ניתן צו מניעת הטרדה מאיימת במעמד צד אחד נגד התובעים, ומשום כך יש לראות בנתבעים כולם מעוולים במשותף החבים, יחד ולחוד, בפיצוי התובעים.

17. התובעים עותרים לחייב את הנתבעים, יחד ולחוד, בסך של 200,000 ₪ לפי הפירוט הבא: 100,000 ₪, ללא הוכחת נזק, בגין כל אחת מהעוולות המנויות לעיל (לשון הרע, נגישה ורשלנות); וסכום נוסף של 50,00 ש"ח בגין הפסד ימי עבודה ועוגמת נפש.

טענות הנתבעים

18. כלל הנתבעים עותרים פה אחד לדחיית התביעה נגדם בשל העדר עילה ו/או ביסוס משפטי ועובדתי לתביעה דנן. לשיטתם, הטענות כפי שמובאות בתביעה דכאן הן שחזור לטענות שהשמיעו התובעים בהליך ההטרדה הקודם, אשר הסתיים כאמור במחיקת ההליך, לבקשת הנתבע 2, בלא צו להוצאות. ככל שמלינים התובעים על אי פסיקת הוצאות, היה עליהם לעתור לכך במסגרת ההליך הקודם; תחת זאת הם פתחו הליך חדש, שכל מטרתו היא לערער על קביעות המותב הקודם שדן בהליך ההטרדה והכריע בו כאמור לעיל. מעשיהם אלה של התובעים נוגדים את עקרון סופיות הדיון, במיוחד שהתובעים לא ערערו כאמור על ההחלטה האמורה.

19. עוד טוענים הנתבעים במשותף, כי הם אשר סבלו מהצקות והטרדות חוזרות ונשנות מצד התובעים, שהתבטאו בשפיכת מים לעבר מרפסות דירותיהם שהסבה נזקי רטיבות לדירות, ולא ההיפך. נוסף על כך, טוענים כלל הנתבעים כי גם אם ביהמ"ש יקבע כי הם עוולו כלפי התובעים, הרי שהתובעים לא הוכיחו כי נגרם להם נזק כלכלי כתוצאה מההליך הקודם, שכן הם לא צירפו אסמכתאות להפסד כלשהוא. וגם מטעם זה, דין התביעה נגד הנתבעים להידחות, תוך חיוב התובעים בהוצאות משמעותיות.

20. עד כאן החזית המשותפת של הנתבעים, ומכאן מתפצלת ההגנה של הנתבעים השונים בהתאם לעילות התביעה המופנות כלפיהם.

טענות הנתבעים 1-2

21. הנתבעים 1-2 מוסרים בתצהירי העדות הראשית מטעמם תיאור עובדתי שונה באשר להתרחשויות אירוע הוויכוח מושא ההליך שלפניי, ולפיו באותו היום שפכה התובעת 1 מים מזוהמים אל עבר חלון ביתם של הנתבעים 1-2, ועקב כך התפתח ויכוח בין התובעת 1 לבין הנתבעת 2, ששללה לגמרי את גרסת התובעת 1 כי היא קיללה אותה באותו מעמד. לאחר מכן, נפגשו במקרה התובע 2 והנתבע 1 בלובי של הבניין, והתפתח ויכוח ביניהם, שבמהלכו צעק התובע 2 על הנתבע 1 ואיים עליו באומרו "עוד שבועיים אתה מת" ו- "אני אשבור לך את העצמות". הנתבעת 2 הקליטה חלק מהוויכוח ביניהם, ובהקלטה נשמעים האיומים שהפנה התובע 2 כלפי הנתבע 1 כאמור. בעקבות איומים אלה, הגישו הנתבעים 1-2 תלונה למשטרה, שהמליצה להם לפנות לבית המשפט בבקשה למתן צו מניעת הטרדה מאיימת. וכך הם עשו.

22. הנתבעים 1-2 טוענים, כי הבקשה לצו מניעת הטרדה מאיימת הוגשה גם בשם הנתבעים 3-4 ועל דעתם, אך בשל היעדרותם מהדיון הם נמחקו מהבקשה. תחילה, ניתן צו במעמד צד אחד, ובהמשך ניתן צו הדדי בהסכמה. חרף זאת, התובעים עמדו על המשך ניהול הליך ההטרדה וביקשו לקיים בו דיון הוכחות. לטענת הנתבעים 1-2, בשל "יחסי הכוחות הלא שווים" (בהיות התובעת 1 עו"ד והם אינם מיוצגים בהליך שם), והואיל ובאותה נקודת זמן סברו הנתבעים 1-2 כי מדובר בגרסה מול גרסה וכי אין עדים לאירוע האיומים שיתמכו בגרסתם, דבר שהתברר להם בדיעבד ובעת ניהול ההליך דנן כלא נכון בשל הגילוי המאוחר שההקלטה האמורה מתעדת את האיומים שנשמעו מפיו של התובע 2, החליטו הנתבעים 1-2 שלא להמשיך בהליך ההטרדה וביקשו למחוק את הבקשה ולבטל את הדיון, ובית המשפט נעתר לבקשתם, בלא שפסק הוצאות בהליך הקודם.

23. אשר לעוולת לשון הרע, נטען כי נקבע זה מכבר בפסיקה כי גידופים וקללות הנאמרים במהלך סכסוך בין שכנים אינם מהווים "לשון הרע". מכאן, יש להורות על דחיית התביעה נגד הנתבעת 2 בהיבט זה. עוד נטען בפן הראייתי, כי התובעת לא הוכיחה את גרסתה, שעה שעדת התביעה, אשר הובאה כדי לחזק את גרסת התובעת, היא עדה בדויה, שמסרה עדות כבושה שלא היה לה כל זכר לא בהליך הקודם, לא במסגרת כתב התביעה הנוכחי ואף לא בתצהיר העדות הראשית של התובעת עצמה. עוד נטען כי סרטון האירוע, אשר טענה התובעת כי צילמה אותו בזמן אמת, כלל לא צורף כראיה מטעמה בהליך דכאן, כאשר מחדל זה מקבל משנה תוקף נוכח העובדה כי התובעת 1 היא עורכת דין במקצועה ומכירה את המשמעות המשפטית של אי הגשת ראיה המצויה ברשותה. כן דחו הנתבעים 1-2 טענת התובעים, ולפיה הם פירסמו ברבים ובין השכנים בבניין את דבר קיומו של הליך הטרדה ומתן הצו למניעת הטרדה מאיימת נגד התובעים.

24. אשר לעוולת הנגישה, טוענים הנתבעים 1-2 כי על-פי ההלכה הפסוקה הגשת תלונה למשטרה אינה מקימה עילת תביעה מכוח עוולות הנגישה. אשר להליך ההטרדה, גם הוא אינו נופל לגדר עוולת הנגישה, משום שאין עסקינן בהליך פלילי, אלא בהליך אזרחי שאינו נמנה על ההליכים המפורטים בסעיף 60 לפקודה, שלגביהם חלה עוולת הנגישה. עוד נטען כי התובעים לא הוכיחו יסודותיה המצטברים של עוולת הנגישה, היינו כי מדובר ב"הליך נפל" שנפתח "בזדון" וכי "זכו" בהליך ההטרדה הקודם, ולא הוכיחו הרכיב התוצאתי של עלווה זו, קרי שסבלו מהפסד או הוצאה כספית, או כי ההליך סיכן את חירותם או פגע בשמם הטוב של התובעים.

25. אשר לעוולת הרשלנות, טוענים הנתבעים 1-2 כי עילה זו לא כלולה בכתב התביעה, ומשום כך מהווה הרחבת חזית אסורה שאין להידרש אליה.

טענות הנתבעים 3-4

26. בפתח הדברים יצוין, כי ביום 7.9.20 ניתן פסק דין חלקי, ולפיו נתקבלה חלקית בקשת הנתבעים 3-4 לדחיית עילות התביעה הנוגעות לעוולת הנגישה ועוולת לשון הרע. משכך, עילת התביעה היחידה שנותרה לדיון ביחס לנתבעים 3-4 היא עוולת הרשלנות לפי סעיף 35 לפקודה; ורק בה נדון כאן.

27. אשר לנתבעת 4, נטען כי לא צורף תצהיר מטעמה לבקשה לצו מניעת הטרדה מאיימת, היא לא חתמה על מסמכי הבקשה, ובכלל זה כתב הערבות, היא לא התייצבה לדיון הראשון ועקב כך נמחקה מהבקשה. משום כל האמור, ומשלא לקחה חלק בהליך ההטרדה, אין עילת תביעה נגד הנתבעת 4 ודין התביעה נגדה להידחות, תוך פסיקת הוצאות ריאליות לטובתה.

28. הנתבעים 3-4 לא יזמו את הליך ההטרדה נגד התובעים, לא חתמו על הבקשה, לא התייצבו לדיון הראשון ואף לא קיבלו צו מניעת הטרדה מאיימת לטובתם. אמנם הנתבע 3 מסר תצהיר נלווה לבקשת הנתבעים 1-2, ואולם האחרונים הגישו את הבקשה באופן לא ברור וצירפו את הנתבעים 3-4 לבקשה, כמבקשים, מבלי שהם היו מודעים לכך. הנתבעים 3-4 אכן נכחו בדיון השני שהתקיים במעמד התובעים והנתבעים 1-2, אך לא לקחו בו כל חלק.

29. במענה לטיעון התובעים, כי הנתבע 3 חתם על תצהיר שקרי, טוען האחרון כי הדברים הרשומים בתצהיר שונים מהדברים שהוא מסר לעו"ד שאליו הגיע לבקשת הנתבעים 1-2 לצורך הגשת הליך ההטרדה, וכי הוא חתם על התצהיר רק לאחר שהוקרא ע"י עוה"ד בשל קשיים בשפה ובהבנה. רק בדיעבד ובמסגרת ההליך הנוכחי, הבין הנתבע 3 מה משמעות התצהיר, ולכן הוא הודה בחקירה הנגדית כי "טעה" עת חתם עליו. מכל מקום, אין לחייב את הנתבע 3 בשל צירוף התצהיר הנ"ל לבקשה, מכיוון שלא היה לו כל תוקף, משהליך ההטרדה לא התבסס על תצהיר של בעל דין שנמחק ממנו.

דיון והכרעה

30. אקדים מסקנה לדיון ואומר כי לאחר עיון בכתובים, שקילת טענות הצדדים ובחינת הראיות שהונחו לפניי, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות. אנמק להלן מסקנתי.

31. התביעה שלפניי מהווה סבב נוסף של התדיינות משפטית בין התובעים לבין הנתבעים, והכל על אותו רקע של סכסוך הנוגע ליחסי השכנות בין הצדדים. כאמור לתביעה זו קדם הליך ההטרדה, אשר הסתיים במחיקת הבקשה לצו מניעת הטרדה מאיימת שהגישו הנתבעים 3-4 נגד התובעים, בלא חיוב בהוצאות. בתובענה זו מייחסים התובעים לנתבעים ביצוע מספר עוולות אזרחיות, בגינן עותרים הם לפיצויים. התובעים טוענים לחסרון כיס שנגרם להם עקב אותן עוולות שהם מייחסים לנתבעים, אך באותה נשימה הם גם עותרים לפיצוי סטטוטורי (בעוולת לשון הרע ועוולת הנגישה) ללא הוכחת נזק.

32. טרם בחינת עוולות התביעה השונות, אחת לאחת, אציין כי נדבך מרכזי בטיעוני התובעים נשען על הטענה לזדון, חוסר תום לב בהתנהלות הנתבעים ושימוש לרעה בהליכי משפט. לגרסת התובעים, כך נהגו הנתבעים כבר בהגשת תלונת שווא נגדם במשטרה, ובהמשך בהגשת הליך סרק של בקשה לצו מניעת הטרדה מאיימת. נטען כי הפנייה לנתיב ההליך המשפטי היתה למטרה "זרה", ואף יש ומתברר שאפילו לא בזדון או בחוסר תום לב פעלו הנתבעים, הרי שברשלנות ובחוסר זהירות פעלו כשפנו לאותו נתיב של הליך משפטי שאינו האכסניה הראויה לבירור טענותיהם הקשורות למגורים בבניין משותף. ההתמודדות עם אותם מקרים בהם אפשר שנעשה שימוש לרעה בהליך המשפטי נעשית גם במסגרת דיני הנזיקין, ובשלוש עוולות: עוולת הנגישה, עוולת הוצאת לשון הרע ועוולת הרשלנות. וזה, למעשה, אשר טוענים התובעים בתביעה הנוכחית.

עוולת הרשלנות ודוקטרינת השימוש לרעה בהליכי משפט

33. אפתח את הדיון בדוקטרינת השימוש לרעה בהליכי משפט ועוולת הרשלנות המיוחסת לכלל הנתבעים, אם כי מעילות שונות ביחס לכל קבוצת נתבעים. טענה זו מתבססת על ההוראה בסעיף 35 לפקודה, שלפיה עשיית מעשה "שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות" עלולה להיחשב כהתרשלות.

34. אתחיל ואומר כי אין למצוא בסיכומי הנתבעים 1-2 כל דיון לגופה של עוולת הרשלנות, וכל שנטען על ידם הוא כי הם נמנעים מלהתייחס לטענות התובעים שאינן חלק מחזית המחלוקת וככאלו הן בבחינת הרחבת חזית אסורה. אין בידי להסכים עם עמדת הנתבעים 1-2, כי טיעון התובעים לעניין עוולת הרשלנות הוא הרחבת חזית אסורה, שכן התובעים טענו בריש גלי כבר בכתב התביעה כי הנתבעים התרשלו כלפיהם, עת הגישו בקשה לצו מניעת הטרדה מאיימת בקשר לענייני ניהול הרכוש המשותף, חלף הגשת הליך אזרחי מתאים. משכך, מצאתי לדון בעוולת הרשלנות לגופה גם ביחס לנתבעים 1-2.

וכעת, לגופם של דברים.

35. ברע"א 1565/95 סחר ושרותי ים בע"מ נ' חברת שלום טינשטיין בע"מ (19.12.00) [להלן: "עניין סחר ושירותי ים"] נפסק כי נפגע מהליך שיפוטי שנקט נגדו יריבו, תוך הפרת חובת הזהירות המוטלת עליו (בהנחה שהיא חלה), עשוי למצוא את תקנתו במסגרת עוולת הרשלנות. הוא הדין, במי שנפגע בהליך שיפוטי שננקט נגדו במזיד ותוך שימוש לרעה בזכות הגישה לבית המשפט. זאת, לא רק מפני שפגיעה במעשה מכוון היא בעליל יותר חמורה מפגיעה שנגרמה עקב מעשה רשלני, אלא גם מפני שיסוד ההתרשלנות כולל, מניה וביה, גם מעשים מכוונים.

36. בעניין סחר ושירותי ים הנ"ל נקבע, כי לא בנקל יטיל בית המשפט אחריות שכזו ובדרך כלל תידרש הוכחת קיומה של התנהגות שאינה בתום לב שיש עימה רשלנות בולטת או ניצול לרעה של הליך משפטי (עמ' 655-656 לפסה"ד) [ראו והשוו פסיקה קודמת שיצאה תחת ידי ובגדרה דחיתי תביעה בתיק תא"מ (שלום עפולה) 33538-01-13 מנחם נ' בוכריס (27.10.14); וכן ע"א 53683-11-14 במסגרתו נמחק הערעור שהוגש על פסק הדין].

וכפי שנפסק גם בת"א (מחוזי מרכז) 36977-03-15 אשר מלמד נגד מיטל אדרי (2018):

"64.       גם כאשר מתקיימות חובת זהירות מושגית וקונקרטית, הרי לעניין הפרתן נקבע בפרשת סחר שרותי ים כי בתובענה שעניינה בנזקים שנגרמו לתובע כתוצאה מנקיטת הליכים משפטיים נגדו על ידי הנתבע, הפרת חובת הזהירות תקום רק מקום בו יוכח כי התנהגות הנתבע עלתה לכדי "רשלנות גסה" או "רשלנות רבתי" או "התנהגות בזדון": 

"במישור המהותי, ראוי, כעניין של מדיניות, להכיר בעילת רשלנות באופן שהתנהגות עוולתית של התובע תטיל עליו אחריות בנזיקין. אולם כאן ראוי להדגיש כי איזון נכון בין האינטרסים הראויים להגנה של התובע ושל הנתבע מחייב לקבוע רמת התנהגות מיוחדת למערכת יחסים זו. על^-פי רמה זו, תידרש רשלנות גסה או רשלנות רבתי או התנהגות בזדון או בחוסר תום^-לב על^-מנת להעמיד לנתבע עילת תביעה ברשלנות" (כב' השופטת שטרסברג-כהן, עמ' 664). 

65.       הוטעם כי קביעת רמה מוגברת של התרשלות הכרחית לשם איזון נכון בין האינטרסים ראויים להגנה של התובע ושל הנתבע: מחד גיסא יש לוודא כי בעל דין לא יגיש נגד יריבו תובענה מתוך כוונת זדון אך ורק על מנת להסב לו נזק. מאידך גיסא יש לוודא כי לא תרפינה ידיו של בעל דין להגיש תובענה מוצדקת, אך ורק בשל החשש כי ככל שיוסבו נזקים ליריבו כתוצאה מהגשת ההליך המשפטי נגדו, הוא יהיה חשוף לתביעת רשלנות."

37. בסיכומי טענותיהם נסמכו התובעים על פסיקתו של בית המשפט העליון בע"א בע"א 8553/19 אלכסנדר אורן בע"מ נ' יהודית כהן (17.11.2020) (להלן: "עניין אלכסנדר אורן"), בו נפסק ברוב דעות כי קיימת עילה עצמאית מכוח סעיף 39 בצירוף סעיף 61 (ב) לחוק החוזים, המאפשרת הגשת תביעה לפיצויים נגד בעל דין העושה שימוש לרעה בהליכי משפט בכוונת מכוון. כן נפסק כי על מנת לזכות בפיצוי עקב נזקים שנגרמו מהתנהלות של הצד השני במסגרת עוולת הרשלנות יש להראות שהיו "יחסים מיוחדים" בין בעלי הדין. 

38. אין חולק שקיימת חובה לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב גם בנקיטת הליכים משפטיים. יסודותיה של חובה זו מעוגנים בהוראות סעיפים 39 ו- 61 (ב) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 ונפסק שהיא חלה על כל תחומי המשפט לרבות השדה הדיוני, ומחובה זו נגזר גם האיסור על עשיית שימוש לרעה בהליכי משפט (ראו והשוו: עניין אלכסנדר אורן הנ"ל ,ע"א 6992/15 העמותה האזורית לקידום הילד והנוער (ע.ר.) (בפירוק) נ' מועצה מקומית כפר מנדא (27.09.2017); ע"א 3496/15 הורמוז בבלפור נ' גבעת מרום בע"מ (17.01.2017) וכן יששכר רוזן-צבי "ההליך האזרחי" (התשע"ה-2015), עמ' 248-233).

39. דוקטרינת השימוש לרעה בהליכי משפט איננה חדשה, אך האפשרות לתבוע פיצויים בגינה (להבדיל מסנקציות פרוצידורליות), נקבעה לראשונה בעניין אלכסנדר אורן הנ"ל. בדומה לכך גם צמצום השימוש בעוולת הרשלנות למקרים שבהם קיימים "יחסים מיוחדים" בין בעלי הדין, חודדה והודגשה בעניין אלכסנדר אורן.

40. דוקטרינת השימוש לרעה בהליכי משפט, מאפשרת הגשת תביעה עצמאית לפיצויים, במקרים מיוחדים וחריגים, כאשר המעשה החמור של שימוש לרעה כבר הושלם והשיג את מטרתו, כך שאין תרופה, זולת פיצויים, היכולה להועיל לנפגע. זאת להבדיל ממקרים בהם ניתן למנוע את השימוש לרעה בהליכי משפט לפני המעשה, על דרך הענקת סעד דיוני מתאים.

41. יפים לעניין זה הדברים שנאמרו בעניין אלכסנדר אורן:

"משפטנו הכיר זה מכבר בדוקטרינת השימוש לרעה בהליכי משפט, שלימים שוכנה בחצרם של סעיפים 39 ו- 16 (ב) לחוק החוזים. סעיף 61(ב) לחוק החוזים מחיל את הוראות החוק – ובפרט את החובה לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת, אשר נקבעה בסעיף 39 לאותו חוק – על כל פעולה משפטית, בשינויים המתאימים. הביטוי "פעולה משפטית" מכיל בחובו, בין היתר, נקיטת הליכים משפטיים וכל פעולה אחרת אשר נעשית במסגרתה של התדיינות משפטית...איסור זה חל על כל מעשה אשר פוגע, בכוונת מכוון, בתקינותו או ביעילותו של הליך משפטי כהליך אשר נועד להביא לבירור האמת ולמימוש הזכויות שבדין...אחריות כאמור תוטל על בעל דין בגין כל הפרה של חובת זהירות שיש לה ביסוס בדין...השופטת א' חיות (כתוארה אז) הבהירה זאת במילים הבאות: "אכן, בית-משפט זה הכיר בקיומה של חובת זהירות שחב בעל-דין כלפי יריבו בנוגע לפעולות המתבצעות במסגרת הליך שיפוטי [...] דברים אלה בפרשת סחר ושרותי ים מתייחסים לשימוש בלתי ראוי שנעשה במכשיר העיקול הזמני, וניתן ליישמם גם באשר לפעולות אחרות שנקט בעל-דין במהלך התדיינות משפטית. אולם ברי כי גם אם עשויה לעמוד לבעל-דין עילת תביעה בגין התרשלות של אחר בהליך שיפוטי – התרשלות שגרמה לו נזק – הרי שלא בנקל יטיל בית-המשפט אחריות שכזו, ובדרך-כלל תידרש הוכחת התנהגות שאינה בתום-לב, התנהגות שיש עמה רשלנות בולטת או ניצול לרעה של הליכי משפט [...] למותר לציין כי יש צורך בהכרעה ברורה לגבי התקיימותם של יסודות עוולת הרשלנות, ובכלל זה קיומה של חובת זהירות, התנהגות בלתי סבירה המפרה את החובה וקשר סיבתי בין ההפרה לבין הנזק".

42. בעניין אלכסנדר אורן עמד בית המשפט העליון גם על כוחה של עוולת הרשלנות, שיש להטיל על בעל דין כלפי יריבו בהליך משפטי:

"לאחריות בגין התרשלות כלפי בעל דין יריב, מאידך, יש מתווה צר מאד. אחריות זו מוטלת על בעל דין אשר פוגע באינטרס של יריבו על ידי הפרתה של חובת זהירות שמקורה ביחסים מיוחדים בין השניים. יחסים כאמור נוצרים מכוח הוראת דין או, לחלופין, בהתבסס על הבטחה או על מצג שבעל הדין הפוגע נתן לנפגע כדי ליצור אצלו הסתמכות. מדובר אפוא באחריות נזיקית אשר נטועה, רובה ככולה, במשפט הפרטי ומטרתה היא השגת הצדק המתקן בין הנפגע לפוגע. כפי שנאמר לא אחת בפסיקתנו, בהטלת אחריות כאמור יש להקפיד על כלליה כדי לא ליצור אפקט מצנן אצל מתדיינים המבקשים למצות את זכויותיהם בתום לב ובדרך ארץ". (פיסקה 48 לפסק הדין ; הדגשה הוספה - ש.נ.).

43. אשר למשמעות המונח "יחסים מיוחדים", בספרו של ישראל גלעד, "דיני נזיקין – גבולות האחריות", כרך ב' 821-822 (2012) נאמר כדלהלן:

"אמצעי חשוב אחר להגבלת האחריות הוא דרישת היחסים המיוחדים (special relations). תנאי זה מגביל את האחריות למצבים שבהם קיימת זיקה מיוחדת בין המזיק לניזוק בהינתן מאפייניהם ומעמדם זה מול זה. זהו למעשה ביטוי אחר של דרישת הקרבה (proximity) בין המזיק לניזוק – כאשר הצדדים קרובים זה לזה קיימים ביניהם יחסים מיוחדים ולהפך. היחסים המיוחדים יכול שיהיו יחסים משפטיים (כיחסים חוזיים ויחסי נאמנות), יחסי קרבה משפחתית או קשרים אישיים, יחסים של תלות ושליטה ועוד. גם יחסים שמקורם במצג והסתמכות או בקבלת אחריות יכול שייחשבו ליחסים מיוחדים. ואכן, שלושת התנאים – יחסים מיוחדים, הסתמכות ראויה וקבלת האחריות – כרוכים לעתים זה בזה ומשפיעים זה על זה: יחסים מיוחדים יכולים ליצור הסתמכות סבירה וקבלת אחריות אך גם להיווצר על ידיהם. עם זאת כל אחד משלושת תנאי ה"שילוש" עומד בפני עצמו: ייתכנו יחסים מיוחדים ללא הסתמכות או קבלת אחריות והיפוכו של דבר"..

44. השאלה בה יש להכריע בענייננו היא, האם נקיטת הליך ההטרדה מקים עילת תביעה בעוולת הרשלנות לה טוענים התובעים. כמו כן, יש לדון בשאלה, האם התובעים הוכיחו כי הגשת הבקשה לצו מניעת הטרדה מאיימת הייתה בכוונת זדון, בחוסר תום לב, ברשלנות רבתי או בשימוש לרעה בהליכי משפט ?

אומר כבר עתה כי התשובה היא שלילית.

45. ראשית יודגש, כי זכותו של כל אדם לנקוט בהליכים משפטיים, ויש לנקוט במשנה זהירות בכל הקשור לתביעת רשלנות, כדי שלא להרתיע אדם מלנקוט בהליך משפטי. לכן, גם נקבע כי רף התנהגות שתיחשב כפסולה ותקים עילה להגשת תביעה מעין זו צריך להיות רף גבוה, של התנהגות בזדון, חוסר תום לב או רשלנות רבתי, באשר המערכת המשפטית אינה יכולה לסבול מצב בו על כמעט כל תביעה שתידחה, תוגש תביעת נזיקין ע"י הנתבע.

46. במקרה שלפנינו לא הוכח שהליך ההטרדה נפתח ע"י הנתבעים בחוסר תום לב או בזדון או כדי ניצול זכות הגישה לערכאות. משקל רב יש לתת לכך, שבית המשפט אשר דן בבקשה לצו מניעת הטרדה מאיימת, על בסיס מלוא החומר שעמד בפניו, סבר וקבע שיש להיעתר לבקשה במעמד צד אחד, ובהמשך וגם לאחר שהתובעים הביאו את עמדתם בפניו (באמצעות בקשה לביטול הצו במעמד צד אחד), הורה ביהמ"ש על מתן צו הדדי האוסר על הצדדים ליצור קשר האחד עם השני.

47. באותה מידה גם לא הוכח, כי הליך ההטרדה הוגש מטעמים לא עניינים, או ממניע פסול של רצון לפגוע בתובעים, בחירותם, בפרנסתם ובשמם הטוב, או מתוך מטרה לזכות בפיצוי כספי. טענות אלו נטענו בעלמא וללא ביסוס ראייתי. יתרה מכך, הבקשה לצו הטרדה מאיימת לא הכילה בחובה עתירה לסעד כספי, ואין מדובר בהליך ארוך שהיסב לתובעים נזקים חמורים ובלתי הפיכים שבגינם יש להעניק פיצוי, אם כי בהליך שבסופו נמחק בלא שנפסקו הוצאות, ואיש מהצדדים לא ערער על עצם המחיקה או אי פסיקת ההוצאות.

48. התובעים חזרו וטענו כאן שתצהירי הנתבעים 1-3 שהוגשו במצורף לבקשה לצו מניעת הטרדה מאיימת היו כוזבים, אולם הם מימשו את זכות התגובה בהליך הקודם, בדרך של הגשת בקשה לביטול הצו שניתן במעמד צד אחד, ובמסגרתה העלו והביאו את מלוא טיעוניהם לפני הערכאה המבררת (עליהם חזרו גם כאן), מבלי שעלה בידם, טרם מחיקת ההליך ע"י מגישו, לשכנע כי יש לקבל את עמדתם. נהפוך הוא, כפי שהוזכר לעיל, בדיון השני שהתקיים במעמד הצדדים שם, מצאה כב' השופטת ברכה לכמן הצדקה ליתן צו הדדי האוסר על הצדדים ליצור קשר האחד עם משנהו.

49. ויודגש, בית המשפט אינו יושב כערכאת ערעור על פסק הדין של המותב אשר דן בהליך ההטרדה, או כערכאה חליפית הדנה לגופן של טענות הליך ההטרדה הקודם, אינו ממיר את שיקול דעתו של המותב הקודם בשיקול דעתו הוא, אינו בוחן את נכונות או סבירות החלטותיו, ובכלל זה האם החוק למניעת הטרדה מאיימת הוא האכסניה המתאימה לבירור טענות הנתבעים דכאן (המבקשים שם) הנוגעות למגורים בבניין המשותף, ובוודאי אינו קובע מהי ההחלטה שהוא היה מקבל באותן נסיבות. יתר-על-כן, כל טענה אשר במהותה היא טענה לגופו של הסכסוך שעמד בבסיס הליך ההטרדה הקודם, אין מקומה בהליך דנן, ואין להידרש לטענות המופנות כלפי החלטות שהתקבלו בהליך הקודם, שהדרך לתקיפתן היא לערער עליהן. ודוק, התובעים לא בחרו בדרך זו ולא ערערו על ההחלטות לגופן או על אי פסיקת ההוצאות, וככל שסברו כי ההחלטה להורות על מחיקת הבקשה בלא חיוב בהוצאות, היא החלטה שגויה, היה עליהם להגיש ערעור כדין. משלא ערערו על החלטת המותב הקודם שלא לפסוק הוצאות לאחר מחיקת הליך ההטרדה, רואים אותם כמי שהשלימו עם החלטתו.

50. דרך המלך הראויה היתה באמצעות הגשת בקשה מכוח סעיף 9 לחוק מניעת הטרדה מאיימת במסגרת ההליך הקודם, ולא בדרך של פתיחת הליך נפרד בשלב מאוחר יותר לקבלת פיצויים בשל שימוש לרעה בהליכי משפט. המחוקק, ובעקבותיו הפסיקה, היו ערים לאותם מצבים בהם מוגשות בקשות סרק, תוך ניצול ההליך לפי חוק מניעת הטרדה מאיימת, לשם הגשת הליכי סרק שנועדו להטריד ולהטריח את הצד שכנגד. לפיכך, קבע המחוקק במסגרת סעיף 9 לחוק, כי לבית המשפט הדן בבקשה למניעת הטרדה מאיימת מוענקת הסמכות לחייב את המבקש בהוצאות הבקשה לטובת אוצר המדינה או הנפגע מן הבקשה, או לחייבו ב"פיצוי נאות" למי שנפגע מהגשת הבקשה, אם דחה בית המשפט את הבקשה וקבע כי היא קנטרנית. בדברי ההסבר להוראות החוק הובהרה המטרה ממתן סמכות זו, שמיועדת כלשון ההצעה "להרתיע מפני הגשת בקשות סרק להוצאת צווי מניעת הטרדה מאיימת" (הצעת חוק מניעת הטרדה מאיימת, התשס"א-2001, ה"ח 3028; כן ראו והשוו: ע"א 66140-12-20 (מחוזי-חי') עמית פולק נ' גיל שמילוביץ (4.2.21), ע"א 66140-12-20 פולק נ' שמילוביץ (4.2.21) וכן ה"ט (קריות) 64047-07-21 יפית ויטמן נ' נוריאל דוד טריגוביץ (11.8.21)).

51. עוד מלמד סעיף 9 לחוק, כי במקרים בהם הצו לא נבע מטענות חסרות בסיס או מניצול לרעה של הליכי בית משפט, יש להימנע ככלל מהטלת הוצאות. נקבע כי פסיקת הוצאות במסגרת הליך מסוג זה היא צעד חריג, והיא אף עוסקת ברובה בהוצאות משפט למבקש שהפעיל את זכותו שלא בתום לב וניהל הליך סרק (ראו למשל: ה"ט 12987-02-21 גבריאל ישראל נ' בזה אייצ'או (17.2.21); ה"ט (עכו) 68934-11-20 מאיר בלגזאל נ' בן שלוש (11.1.21); ה"ט (רחובות) 63473-07-20 מירי מרדכי נ' אליאור בורפקר (23.08.20); ה"ט (חי') 42282-10-17 מוריס מלכא נ' יעקב חי (26.10.17) ; ה"ט (תל אביב - יפו) 55165-03-11 שרה שריד נ' יפתח כהן (14.04.11)).

52. בענייננו, התובעים לא בחרו בחלופה זו, ולא עתרו בגדרו של ההליך הקודם לפסיקת הוצאות, בנימוק שהבקשה היתה קנטרנית, כאמור בסעיף 9 לחוק, שהוא המסגרת הדיונית המתאימה לבחינת טענותיהם אלו. משכך, רואים אותם כמי שהשלימו עם תוצאות ההליך הקודם.

53. זאת ועוד, כל ההחלטות שנתן המותב הקודם, הן צו מניעת הטרדה מאיימת במעמד צד אחד, הן הצו ההדי והן פסק הדין המוחק את הבקשה, בלא צו להוצאות, התקבלו כולן כאחת על בסיס החומר שהיה מונח לפני בית המשפט, בהסתמך על שיקולים מקצועיים ולאחר הפעלת שיקול דעת שיפוטי מושכל, כפי שעולה בצורה ברורה מפרוטוקולי הדיונים. עוד אומר, כי גם אם בית המשפט דכאן היה פוסק אחרת, אין בכך להביא לקביעה מרחיקת לכת, ולפיה הנתבעים עוולו כלפי התובעים ברשלנות, עת הגישו נגדם בקשה לצו מניעת הטרדה מאיימת.

54. גם אם נאמר שהליך ההטרדה לא היה ההליך המתאים למיצוי טענותיהם של הנתבעים לעניין ניהול הרכוש המשותף, אלא באמצעות פנייה מתאימה למפקחת על הבתים המשותפים, כטענת התובעים, הרי אין בכך כדי להביא למסקנה שהליך ההטרדה לא היה האכסניה המתאימה לבירור יתר טענות הנתבעים המועלות בבקשה לעניין אלימות מילולית ואיומים שנקטו התובעים כלפיהם. ואכן, בהליך הקודם בית המשפט אבחן והפריד בין טענות הנתבעים לעניין ניהול הרכוש המשותף והמליץ לצדדים להסירן משולחנו, לבין טענותיהם האחרות של הנתבעים הנוגעות לאלימות המילולית והאיומים המיוחסים לתובעים, שלצורך ליבונן קבע ביהמ"ש מועד דיון נוסף לשמיעת ראיות. לו סבר ביהמ"ש, שאין הצדקה להמשך בירור הליך ההטרדה, או כי אין מקום לבירור טענות הנתבעים במסגרת המתכונת הדיונית של חוק מניעת הטרדה מאיימת, הוא היה מורה על מחיקתו או הפסקתו מיוזמתו, כבר בראשיתו, ולא היה טורח וקובע דיון נוסף לשמיעת ראיות, ובוודאי שלא היה נותן צו הדדי כאמור. ללמדך, שבית המשפט לא ראה את ההליך הקודם כמשולל כל יסוד.

55. ערה אני לכך, שצו למניעת הטרדה מאיימת אינו עניין של מה בכך והוא עלול לכלול בחובו רשימה של הגבלות ואיסורים מרחיקי לכת, שיש בהן פגיעה בזכויות יסוד. אך בענייננו ניתן להיווכח שבבקשתם עתרו הנתבעים להטלת האיסורים שבסעיפים 5 (א) (1) - (4) לחוק והמצויים במדרג נמוך של חומרה מבחינת הפגיעה בזכויות התובעים, וביהמ"ש בהליך הקודם אף עשה שימוש מושכל בכלי זה, עת הטיל על התובעים במעמד אחד צו המאגד בתוכו את ההגבלות הנ"ל, שהן פועל יוצא של טיב וחומרת ההטרדה שנפרשה בפניו, כדברי הנתבעים, ובהמשך אף צמצמם את הצו שנתן במעמד צד אחד, עת ציווה תחתיו על איסור הדדי על יצירת קשר בין הצדדים. יש באמור כדי לשלול את טענות התובעים בדבר פגיעה חמורה בחירותם ובפרנסתם, אשר ממילא נטענה בעלמא וללא כל תימוכין.

56. ערה אני לכך, שבטרם החלה שמיעת הראיות בהליך הקודם בחרו הנתבעים 1-2 למשוך את בקשתם ולעתור למחיקת ההליך וביטול הדיון. הם הטעימו זאת בקושי ראייתי הכרוך בהוכחת גרסתם, שעה שלא היו עדים לאירועים. הקביעה ולפיה בעל דין חב בהתרשלות רק משום שהחליט שלא לנהל הליך משפטי עד תום וזאת משיקולים ראייתיים הקשורים לסיכוייו להוכיח תביעתו או לזכות בתביעתו, תביא להצפת בתי המשפט בתביעות סרק ואף תגביל את הגישה של בעלי דין לערכאות יתר על המידה. החשש מפני הרתעת יתר במימוש זכות הגישה לערכאות לובש צביון ייחודי, עת עסקינן בבעלי דין שאינם מיוצגים בהליכים, כדוגמת הליך ההטרדה הקודם, על כל מאפייניו, שנועד ליצור מנגנון נגיש, יעיל וללא עלות לקבלת סעד למניעת הטרדה מאיימת. הדברים מקבלים משנה תוקף נוכח היחסים בין הצדדים המאופיינים בפערי ידע ושליטה לטובת התובעת 1 כאן (המשיבה שם), שהיא כאמור עורכת דין במקצועה. במקרה בו בעל דין חוזר בו מתביעתו טרם בירורה וההכרעה בה לגופה, יוכל בעל הדין שכנגד למצוא מזור בעתירה לפסיקת הוצאות, כפי שמאפשרים הדין והפסיקה.

57. בסיכומיהם מיקדו התובעים את תביעתם נגד הנתבעים 3-4 בכך, שהאחרונים הגישו תצהיר כוזב של הנתבע 3, בשמו ובשם הנתבעת 4, בתמיכה לבקשה לצו מניעת הטרדה מאיימת. גם אם נאמר כי הנתבע 3 לא דייק בתצהיר שמסר בתמיכה לבקשה הנ"ל, וכי בחקירה הנגדית הוא חזר בו מן האמור בתצהיר, הרי לתצהיר זה לא הייתה כל נפקות על הליך ההטרדה ותוצאותיו. יש לזכור כי ביהמ"ש לא העניק לטובת הנתבעים 3-4 צו מניעת הטרדה מאיימת נגד התובעים, משום שהנתבעים 3-4 כאמור נמחקו מן ההליך עקב אי התייצבותם לדיון, אף בטרם ניתן הצו במעמד צד אחד לטובת הנתבעים 1-2 כלפי התובעים, אשר הוצא ע"י ביהמ"ש בהסתמך על עדויות הנתבעים 1-2 לפניו, במעמד צד אחד. במילים אחרות, מרגע מחיקתם מן ההליך, הפסיקו הנתבעים 3-4 להיות צד להליך ההטרדה והפכו להיות נעדרי מעמד משפטי. הגם שתצהיר הנתבע 3 קיים פיסית בתיק, הוא לא היה חלק מהחומר שביהמ"ש נדרש אליו לצורך ההכרעה בבקשת הנתבעים 1-2 לצו מניעת הטרדה מאיימת. גם בהמשך, אמנם הנתבעים 3-4 הגיעו לדיון השני שהתקיים במעמד הצדדים, אך מעיון בפרוטוקול הדיון עולה כי הם לא השתתפו בדיון, וקולם כלל לא נשמע. רוצה לומר, נוכחותם של הנתבעים 3-4 בדיון הנוסף לא השפיעה כהוא זה על תוצאות ההליך, ובכלל זה הצו ההדדי שניתן בין הנתבעים 1-2 לבין התובעים בסיומו של הדיון האמור. משכך, נותק הקשר הסיבתי בין תצהיר הנתבע 3 לבין תוצאת ההליך הקודם, היינו מתן צו הטרדה מאיימת במעמד צד אחד ולאחר מכן צו הדדי בין התובעים לבין הנתבעים 1-2.

58. על האמור יש להוסיף, כי על אף הגעתם לדיון הנוסף, הנתבעים 3-4 לא ביקשו לחדש את בקשתם שנמחקה, ולא ביקשו להצטרף בשנית להליך ההטרדה נגד התובעים. ללמדך כי הם זנחו את ההליך כליל ואף היו אדישים לגבי תוצאותיו. לפיכך, גם אם נאמר כי בתחילה יזמו הנתבעים 3-4 את הליך ההטרדה יחד עם הנתבעים 1-2, הרי לאחר מחיקתם ממנו מפאת חוסר התייצבותם כאמור, ומשלא ביקשו צירופם מחדש, הם הפסיקו להיות צד להליך, ומשכך ניתן לקבוע כי לא הייתה להם מעורבות תרומה להליך ההטרדה ותוצאותיו, וממעשיהם של הנתבעים 3-4 עד למועד מחיקתם מהבקשה, לא תצמח עילת תביעה לתובעים.

59. אף שכבר בשלב זה יש לקבוע כי דין התביעה להידחות, היות ולא הוכחה התרשלות מצד הנתבעים, ראיתי לנכון להתייחס לנזקים שנטענו. כידוע, על מנת לזכות בסעד לפי עוולת הרשלנות, מעבר להוכחת הפרת חובת הזהירות וההתרשלות, יש להוכיח גם את היסודות של נזק וקשר סיבתי. בעניינו, למעט טענות בעלמא לעניין נזקים שנגרמו להם אגב ההליך הקודם, לא הציגו התובעים אסמכתאות בדבר נזקים כלכליים שהסבו להם הנתבעים כתוצאה מהגשת ההליך הקודם, וגם מטעם זה, דין התביעה בגין עוולת הרשלנות להידחות.

60. סיכומו של דבר - לא הוכח שיש להטיל על הנתבעים את החובה לפצות את התובעים מכוח עוולת הרשלנות או במסגרתה של דוקטרינת השימוש לרעה בהליכי משפט. משכך, חלק זה של התביעה דינו דחייה.

לשון הרע

61. אקדים ואציין, כי דין התביעה בשל עילה זו להידחות גם כן.

62. כפי שכבר צוין לעיל, התובעים העלו טענה פרטנית ביחס לנתבעת 2 ולפיה אירוע הוויכוח מהווה לשון הרע.

63. כידוע "תרשים הזרימה" בתביעת לשון הרע, כלשונו של כבוד השופט י' עמית בע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין אורבך (8.2.12), מתחיל מטבע הדברים בשאלה האם הביטוי מושא התביעה מהווה לשון הרע, על פי אחת מארבע החלופות המנויות בסעיף 1 לחוק לשון הרע, והאם מדובר ב"פרסום", כמשמעותו בסעף 2 לחוק. לצורך כך, יש לבחון את כתב התביעה ולדלות ממנו את הביטוי המפורש המיוחס לנתבעת 2 ואשר מהווה לטענת התובעים, לשון הרע. התובעת 1 לא טרחה לציין בכתב התביעה את המילים המדויקות שאמרה לה הנתבעת 2 במהלך אירוע הוויכוח ואשר מהוות, לשיטתה, לשון הרע. כתב התביעה אינו מפרט את הקללות והגידופים, וכל שצוין הוא ש"מפאת כבודו של בית המשפט הנכבד לא יצוינו בכתב תביעה זה הקללות עצמן אותן השמיעה הנתבעת 1, אולם יצוין רק שהנתבעת 1 כינתה את התובעת 1 בתיאורים כגון פרוצה ומופקרת (פעם אחר פעם) ואף איחלה למותם של התובעים – כל זאת משך דקות ספורות ...". גם תצהיר התובעת 1 אינו מוסיף דבר, ולמעשה הוא חזרה על האמור בכתב התביעה, תוך שינוי הכתוב בגוף ראשון (ראו סעיף 13 לתצהיר אל מול סעיף 8 לכתב התביעה). יוצא אפוא, שהקללות לא פורטו במילים המדויקות בהן נקטה הנתבעת 2, לפי הנטען, לא בכתב התביעה ולא בתצהיר העדות הראשית מטעם התובעת 1.

64. אופן הצגת התובעים לטענת לשון הרע כמתואר לעיל, אינו עולה בקנה אחד עם דרישת הפסיקה: "כאשר מדובר בהוצאת דיבה, המילים (או המעשה, לפי העניין) מהוות את הבסיס העיקרי להקמת העילה, ובלעדיהן אין. על כן, כבר נקבע, כי התובע על פי החוק אינו יכול להסתפק בטענה שהנתבע הוציא דיבתו, ועליו לציין בכתב תביעתו את "פירוט המילים, בכתב או בע"פ, בהן השתמש התובע" ואשר מולידות לטענתו את עילת התביעה ... במרבית המקרים, יש לדרוש שהמילים שנכתבו או שנאמרו, ואשר מקימות לטענת התובע עילת תביעה לפי החוק, יובאו בכתב התביעה במפורש, ומוטב בדרך של ציטוט" (רע"א 2291/12 מרדכי הלפרין נ' חיים איצקוביץ (25.6.12)). לאור זאת, אין לדון בטענה של "קללות וגידופים" כמקימות עילה על פי חוק לשון הרע.

65. הפעם הראשונה בה צוינו המילים הפוגעניות שהפנתה הנתבעת 2 כלפי התובעת 1, לפי הנטען, הייתה בתצהיר עדות ראשית ערוך בידי גב' רוחמה סויסה, שהגישה התובעת 1 מטעמה, ובו פורטו לראשונה הקללות "זונה, מזדיינת, שרמוטה, תמותי, תמותי". ייאמר כבר עתה, כי לא מצאתי לתת אימון בעדותה של גב' סויסה, שכן עדה זו "צצה" פתאום רק בשלב ההוכחות, ודבר קיומה כלל לא גולה לפני כן, התובעת 1 לא הזכירה אותה בכתב התביעה, בתצהיר עדותה הראשית וגם לא בבקשת הביטול שהגישו התובעים בהליך הקודם (תצהיר מטעם העדה סויסה אף לא צורף לבקשת הביטול), מבלי שניתן לכך טעם, לא כל שכן טעם המניח את הדעת. מעבר לכך, תמוה בעיניי מדוע מילות הגנאי שצוינו בתצהירה של גב' סויסה, שהוכן ע"י התובעת 1 ונחתם בפניה, נעלמו מתצהירה של התובעת 1 עצמה וכלל לא צוינו בו. נשאלה השאלה, מדוע התובעת 1 לא פירטה בעצמה במסגרת תצהירה שלה את מילות הגנאי "זונה, מזדיינת, שרמוטה", שהשמיעה כלפיה הנתבעת 2, כטענתה, והסתפקה בלציין אותן בתצהירה של העדה סויסה בלבד? לתובעת הפתרונים! יצוין כי תהיות אלו מעיבות על אמינות התובעת 1 והעדה מטעמה בהקשר זה.

66. חשוב לציין כי הנתבעת 2 הכחישה כי קיללה את התובעת 1 או שכינתה אותה בתיאורים "פרוצה ומופקרת". התובעת 1, אשר טענה כי כל אירוע הוויכוח צולם על ידה בזמן אמת, לא טרחה להציג את הסרטון כדי לתמוך בגרסתה, ביודעה היטב מכוח היותה עו"ד, כי מחדל ראייתי זה פועל לחובתה. למעט גב' רוחמה, לא הביאה התובעת עדים נוספים מטעמה, שיעידו כי קלטו בחושיהם את הקללות שהשמיעה כלפיה הנתבעת 2, לפי הנטען, ובפרט לא הובאו כעדים השכנים שמסרו תצהירים במסגרת ההליך הקודם, במצורף לבקשת התובעים לביטול צו ההטרדה שניתן נגדם במעמד צד אחד.

67. גם אם תתקבל גרסת התובעת 1 כי הנתבעת 2 קיללה וגידפה אותה, הרי אין בכך כדי לקים עילה ל פי חוק איסר לשון הרע, שכן נפסק בשורה ארוכה של פסקי דין כי קללות, גידופים ומילות גנאי אינם עולים כדי לשון הרע, בפרט כאשר אלו נאמרו בשעת כעס, במהלך ריב שמקורו בסכסוך שכנים ויחסים עכורים בין הצדדים, כבענייננו. זהו ההקשר בו נאמרו (אם בכלל) דבריה של הנתבעת 2 ויש לבחון אותם לפיו.

68. יפים לענייננו דברי כבוד השופטת ח' ינון בת"א 16294/08 גולדינגר נ' תמרי (19.11.09) בתובענה שגם עניינה היה בריב בין שכנים :

"ניבולי פה ונאצות מן הסוג העומד כאן לדיון, הנאמרים בנסיבות כגון אלה במקרה שבפני, קרי, במסגרת ריב שכנים, אינם מובנים, לדידי, בדרך כלל כאמירה עובדתית על ידי 'האדם הסביר'. ככאלה, מעידים הם יותר על אומר הדברים, מאשר על נשוא הדברים. על פי עדויות הצדדים, הרי שאף אחד מן הנוכחים באירוע, לא טען כי הבין את הדברים שנאמרו כמבטאים אמת עובדתית בכל הנוגע, כביכול, לפעילותה של התובעת במעונה. ביטויים אלה, בהם כינה הנתבע את התובעת אינם עולים כדי לשון הרע על פי החוק, שכן, לגישתי, מדובר בגידופים ובשפת רחוב, אשר אינם מחמיאים, בוודאי, למושאם, אך אין בהם, כמובן, משום אמת עובדתית, וכך אף יובנו ע"י 'האדם הסביר'".

ובהמשך הוסיפה וקבעה כב' השופטת ינון, כלהלן:

"הלכה היא, כי לא כל אמירה בשעת כעס, ולו פוגעת ועולבת, מהווה בסיס לתביעת דיבה וכי יש לפרש את הדברים על רקע ההקשר שבו נאמרו. מקום בו ברור מן הנסיבות כי האומר שרוי בכעס רב ובפרץ רגשות, הרי שאין להבין דבריו כהוצאת לשון הרע, אלא אך כביטוי סתמי של רוגז ותסכול, אף שלא נעים לאוזני השומע ומיותר.

על בית המשפט לבחון היטב את ההקשר והנסיבות שבהם נאמרו הדברים ואם יתברר שאלה נאמרו בעידנא דריתחא הנטייה תהיה שלא לראות בדברים משום לשון הרע, שכן, לדברים הנאמרים בשעת כעס וחימה אין השפעה על הבריות והנוכחים מבינים כי אכן נאמרים הדברים כהתפרצות רגשות זעם על רקע סכסוך כזה או אחר."

69. ושוב יודגש כי התובעת 1 לא הביאה אף לא שכן אחד מהבניין, ששמע את מילות הגנאי שאמרה לה הנתבעת 2, כטענתה, ואשר תפסו את דברי הנתבעת 2, ככל שנאמרו, כאמת עובדתית לגבי התובעת 1.

70. אשר לטענה כי פרסום דבר קיומו של צו ההטרדה המאיימת שהיה חסוי וניתן בדלתיים סגורות, מהווה לשון הרע, התובעים לא הניחו תשתית ראייתית לביסוס טענה זו, שכן לא הובא לעדות איש אחד שיעיד כי הנתבעים סיפרו לו על צו ההטרדה המאיימת שקיבלו, לבקשתם, נגד התובעים. לפיכך, דינה של טענה זו דחייה.

71. לסיום פרק זה - התובעים לא הוכיחו כי הנתבעת 2 ביצעה כלפי התובעת 1 עוולת לון הרע במסגרת אירוע הוויכוח שהתרחש בין שתיהן.

עוולות הנגישה

72. התובעים מוסיפים ועותרים לפיצויים בנימוק כי הגשת התלונה במשטרה נעשתה בזדון, בחוסר תום לב ומתוך כוונה להזיק להם. כן טענו כי הליך ההטרדה מקים להם עילה כנגד הנתבעים מכוח עוולת הנגישה. אקדים ואומר כי אין תחולה לעוולה זו בענייננו, אנמק עמדתי להלן.

73. עוולת הנגישה מוגדרת בסעיף 60 לפקודה כ- "היא פתיחתו או המשכו של הליך נפל- למעשה, ובזדון, ובלי סיבה סבירה ומסתברת- של הליך נפל, נגד אדם, בפלילים או בפשיטת רגל או בפירוק, וההליך חיבל באשראי שלו או בשמו, שלו או בשמו הטוב או סיכן את חירותו, ונסתיים לטובתו, אם היה ההליך עשוי להסתיים כך; אך לא תוגש תובענה נגד אדם על נגישה משום שמסר ידיעות לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים".

74. כעולה מנוסח הסעיף הנ"ל, עוולת הנגישה כוללת מספר תנאים מצטברים, שבהתקיימם קמה העוולה והנפגע זכאי לפיצוי בגינה. התובע נושא בנטל הראיה להוכיח את התקיימותם של כל התנאים יחדיו. יובהר כבר עתה כי בהעדר זדון, שהוא אחד התנאים ההכרחיים, ומשמעו הוא כי "קיים מניע נפסד לפתיחת ההליך המשפטי שאינו עולה בהכרח בקנה אחד עם המטרה של אכיפת החוק", אין הנתבע אחראי בעוולה זו (ת"א (מחוזי- מרכז) 5726-08-07 אליעזר יעקב נ' מועצה מקומית גני תקווה (ניתן ביום 27.05.09)).

75. התנאי השני מקפל בתוכו נופך פלילי לעוולה, שכן נדרש יסוד נפשי מסוג "זדון" ולפיו המעוול פעל בזדון ובלי סיבה סבירה ומסתברת. עסקינן בתנאי נוקשה המהווה יסוד עיקרי מיסודות עוולת הנגישה. בע"א 2617/00 מחצבות כנרת (שותפות מוגבלת) נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה נצרת עלית (30.06.05) נקבע כי "מעצם ההפסד בדין אין נובע כי ההליך היה מלכתחילה שגוי ובלתי מוצדק [...] הטלת האחריות בדיעבד תוך ייחוס האשם מלכתחילה היא בעייתית [...] ברוב המקרים לא יהיה ניתן לקבוע כי בעצם ניהול ההליך נהג בעל הדין באופן לא סביר ולא הוגן". לפיכך, על מנת להצליח בתביעה מכוח עוולת הנגישה, על התובע להוכיח שהנתבע פעל בזדון, שהנתבע ידע שאין בסיס עובדתי להאשמה, שהמניע שדחף אותו היה רצון להרע, להזיק ולפגוע ולא הרצון לשמור על החוק. לצד השיקולים שלעיל, קיימים שיקולים כלליים המרחפים מעל התנאים המצטברים שביסוד עוולת הנגישה. שיקולי מדיניות ציבורית שעולים בקנה אחד עם האינטרס הציבורי, לפיו אין להרתיע אזרחים מלהגיש תלונתם בשל החשש לחשיפה מחבות בנזיקין (רת"ק 15603-09-20 רגב נ' כהן (16.9.20); ת"ק 12113-12-19 רגב נ' כהן (4.8.20 )).

76. במקרה שלפנינו לא מתקיים התנאי הראשון העוסק בהגדרת ההליך, משום שעסקינן בבקשה לצו מניעת הטרדה מאיימת, ואין מדובר בהליך פלילי או בפשיטת רגל או בפירוק, ומכאן הגדרת סוג ההליך שביסוד עוולת הנגישה, אינו מתקיים כאן.

77. הסמכות ליתן צו מניעת הטרדה מאיימת הותוותה בחוק מפורט, הקובע כללים מפורשים ומוגדרים להפעלת סמכותו של בית המשפט, בבואו ליתן צו שכזה. סבורני כי הליך מניעת הטרדה מאיימת לא נכנס לגדר הוראת סעיף 60 לפקודה, ובהקשר זה אין עוולת הנגישה חלה על הליכים מכוח חוק מניעת הטרדה מאיימת, מאחר והחוק הנ"ל אינו מגדיר "הטרדה מאיימת" כעבירה פלילית, ואף לא כעוולה אזרחית, והוא מתמצה במתן סעד אזרחי לקורבן/הנפגע (ראו: החלטת כב' הרשמת ש' ליבוביץ, מבית המשפט העליון, לפיה הליך הטרדה מאיימת הוא הליך אזרחי, וזאת בנוגע לסיווגו של ההליך במסגרת בקשה לפטור מאגרה; רע"א 1282/06 קריספי נ' אבוטבול (07.06.2006)).

78. כך גם התנאי הנוסף שעניינו "הליך נפל", לא מתקיים במקרה שלפנינו, שכן לא ניתן לומר כי הליך ההטרדה הקודם שנמחק, לבקשת הנתבעים 1-2, הסתיים לטובת התובעים.

79. אשר להגשת תלונה למשטרה, אף אם ייאמר כי הגשת תלונה היא בבחינת הליך פלילי (ולא כך), הרי שבענייננו התלונה לא הבשילה לכדי כתב אישום, וכל שצירפו התובעים במקרה הנדון הוא אישור בדבר הגשת תלונה, הא ותו לא.

80. טעם נוסף לדחיית טענת התובעים, כי הגשת התלונה למשטרה מהווה עוולת נגישה כלפיהם, הוא תחולת הסייג שבסיפא של סעיף 60 לפקודה על עניינם, ולפיו לא ניתן להגיש תביעה בשל מסירת ידיעות לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים, באשר הבחינה של התלונות והערכת המידע לצרכי נקיטה בצעדים מתאימים, מוטלת כל כולה על כתפי המשטרה, כרשות חוקרת, ועם הגשת התלונה מתנתק הקשר הסיבתי בין הגשת התלונה לבין תוצאתה (ראו והשוו: בג"ץ 64/91 סלים חילף נ' משטרת ישראל, פ"ד מ"ז (5) 653 (1993)).

81. על האמור אוסיף, כי פסיקת בתי המשפט פירשה את הסיפא של הוראת סעיף 60 לפקודה, כמעמידה הגנה גם למי שמסר מידע כוזב בזדון לרשות מוסמכת שהחליטה לפתוח בהליכים, וזאת מתוך הנחה כי עצם מסירת המידע לרשות מוסמכת והמשך נקיטת הליכים ע"י אותה רשות מנתקים את הקשר הסיבתי בין מקור המידע לבין הרשות, שעליה מוטלת החובה לבדוק את אמינות המידע, באופן שהביא לדחיית עילת הנגישה (ראו והשוו: רמ"ש (חי') 22340-03-15 המבקשת נ' המשיב (16.6.15)). לפיכך, גם בהנחה שהנתבעים מסרו למשטרה מידע לא מבוסס, משמדובר במחלוקת שהיא באופיה אזרחית (סכסוך שכנים בנוגע לענייני הבית המשותף), מוטלת על הרשות החוקרת החובה לבדוק את המידע, לפני נקיטת צעדים על פיו, וכך היה במקרה הנדון לפנינו.

82. גם התנאי הנוסף של עוולת הנגישה, שדן ביסוד הנפשי של זדון, לא מתקיים במקרה הנדון. קיומו של סכסוך שכנים מתמשך בין הצדדים הניצים, לכשעצמו, אינו מלמד על יסוד הזדון בהגשת התלונה למשטרה והבקשה לצו מניעת הטרדה מאיימת. על מנת להוכיח עוולת הנגישה, יש להוכיח כי פעולות הנתבעים נעשו בזדון ובמטרה להזיק, ברם התובעים לא עמדו בנטל זה.

83. סיכומה של פרק זה - התובעים לא הוכיחו כי התקיימו יסודות עוולת הנגישה, הן ביחס להגשת התלונה במשטרה והן ביחס להליך ההטרדה, ולכן דינו של חלק זה בתביעה להידחות.

הנזק

84. מעבר לנדרש , אומר כי טעם נוסף לדחיית התביעה נעוץ בכך, שהתובעים לא הוכיחו את הנזקים הכלכליים הנטענים. שכן, טענות התובעים לעניין הפסדים כספיים נטענו בעלמא ולא נתמכו באסמכתאות כלשהן. כך למשל, לא צירפה התובעת 1 דוחות רווח והפסד, על מנת להוכיח את הפסד ההכנסות הנטען כי נגרם לה כתוצאה מטיפולה בהליך ההטרדה הקודם.

85. לפני סיום אומר, כי התובעים הגזימו בתיאור הפגיעה והנזק הנטענים שנגרמו להם עקב הליך ההטרדה, והכל על מנת לשוות לתביעתם נופך אחר. איני מקלה ראש בצו ההטרדה שניתן נגדם, ואולם מכל הטעמים שמניתי לעיל, וגם עניין של מדיניות משפטית, אין צו זה יכול להצמיח עילת תביעה מכוח עוולות נזיקיות או לזכות את התובעים בפיצויים.

סוף דבר

86. לשיטה אחרונה, התביעה נדחית בזה.

87. אני מחייבת את התובעים, יחד ולחוד, לשלם הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 10,000 ₪, לכל אחת מקבוצות הנתבעים. הסכומים הנ"ל ישולמו תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין, שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל.

88. המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י' כסלו תשפ"ב, 14 נובמבר 2021, בהעדר הצדדים.