לפני בקשה לסילוק תביעה על הסף, בעיקר בטענת התיישנות.

במסגרת הסכם קומבינציה שנכרת ב- 1985, הוסכם בין בעלי מגרש לקבלן, כי הקבלן יבנה על המגרש בניין והבעלות בדירות שיבנו תחולק בין בעלי המגרש לקבלן. בהסכם נוסף שנכרת בסמוך לאחר מכן, סוכם כי בעלי המגרש יעמידו לקבלן הלוואה וכנגד זאת התחייב הקבלן לשאת בתשלום מס השבח החל על בעלי המגרש בגין הסכם הקומבינציה.

למעלה משלושה עשורים חלפו. בניית הבניין הושלמה. הדירות, החניות ויתר הנכסים בבניין חולקו. חלק מהמעורבים בהסכמים הלכו לבית עולמם.

בשנת 2016, פנו בעלי המגרש לקבלן בטענה שלא עמד בהתחייבותו לשלם את מס השבח ודרשו שיעשה כן. הבקשה נדחתה ובשנת 2017 שילמו בעלי המגרש את מס השבח.

בעקבות זאת, עתרו בעלי המגרש בתביעה לחיוב הקבלן בפיצוי על הנזק שנגרם להם בגין תשלום מס השבח, ובנוסף לכך, לחיוב הקבלן בפיצוי על הפרות נוספות של אותו הסכם קומבינציה משנת 1985. הקבלן מצדו, הגיש בקשה לסילוק התביעה על הסף וטען להתיישנות שלל עילות התביעה.

החלטה זו ניתנת בבקשה לסילוק התביעה על הסף, כאשר במוקד ההחלטה המחלוקת באשר לאפשרות לראות בתשלום המס ב- 2017 כבסיס לעילת תביעה, אשר תקופת ההתיישנות בגינה טרם חלפה, וזאת על בסיס ההלכה המכונה "הלכת יופיטר" (ע"א 3599/94 שמעון יופיטר נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נ(5) 423).

הרקע לבקשה

1. במסגרת תובענה זו עותרים המשיבים (התובעים) לחיוב המבקשים (הנתבעים) בפיצוי ולסעדים הצהרתיים, והכל על רקע הסכם קומבינציה משנת 1985.

להלן תמצית העובדות הרלוונטיות, כפי שהן מובאות בכתב התביעה:

1. במוקד התביעה מגרש ברחוב תובל 20 ברמת גן (גוש 6207; חלקה 326) (להלן: "המגרש").

עובר לשנת 1985, עמד במגרש מבנה לתעשייה. אותה עת הייתה הבעלות במגרש נתונה לאריה ילוב ז"ל (להלן: "אריה"), מרדכי גלוזמן ז"ל (להלן: "מרדכי"), והתובע 3, ירון גלזמן (יבל"א) (להלן: "ירון").

המשיבים כולם (בין במישרין ובין כיורשים) הינם אלו שהיו הבעלים של המגרש.

המשיבה 1, חבצלת ילוב, הינה היורשת של אריה.

המשיבה 2, מרים גלזמן, הינה היורשת של מרדכי.

המבקשת 3, מפעלי ס.ב.ב. (קבלנים) בע"מ (להלן: "החברה"), הינה חברה פרטית אשר עסקה בביצוע עבודות בנייה. המבקש 1, שבתאי בן בסט (להלן: "סבי"), והמבקשת 2, בלהה בן בסט (להלן: "בלהה") הינם בעלי השליטה במניות החברה.

1. ביום 10.4.1985 נכרת הסכם בין בעלי המגרש (אריה, מרדכי וירון) לבין החברה (להלן: "ההסכם"), שלפיו נשכרו שירותי החברה לבנייתו של בניין למגורים בן 4 קומות במגרש (להלן: "הבניין").

בעריכת ההסכם טפל עבור שני הצדדים עו"ד שמחה איתן ז"ל (להלן: "עו"ד איתן").

בסמוך למועד כריתת ההסכם, הגיעו הצדדים להסכם חדש בקשר עם בניית הבניין ואשר יבוא במקומו של ההסכם. ההסכם החדש, אשר נושא את אותו התאריך – 10.4.1985, מבטא עסקת קומבינציה בין בעלי המגרש לסבי ובלהה (להלן: "הסכם הקומבינציה").

לפי הסכם הקומבינציה, העבירו בעלי המגרש לסבי ולבלהה 51.5% מהבעלות במגרש, וכנגד זאת התחייבו סבי ובלהה לבנות את הבניין, כאשר הבעלות ביחידות השונות שיבנו בבניין תחולק בין בעלי המגרש לסבי ובלהה.

כך גם התחייבו הצדדים לשאת בתשלומי המס הכרוכים בביצוע הסכם הקומבינציה, כאשר בעלי המגרש מתחייבים לשאת בתשלום מס השבח "אם ובעת שיחול" (סעיף 5 (ד) בהסכם הקומבינציה).

1. כחודשיים לאחר כריתת הסכם הקומבינציה, פנה סבי לאריה ולמרדכי בבקשה שיעמידו לו כספים, הנדרשים למימון הבנייה. אריה ומרדכי נעתרו לבקשה, וביום 23.6.1985 ערכו הצדדים בכתב יד הסכם הלוואה בין אריה ומרדכי לבין סבי (להלן: "הסכם ההלוואה").

בהסכם ההלוואה, נקבע שאריה ומרדכי יעמידו לסבי הלוואה בסך של 27,280,000 שקלים וכנגד זאת מתחייב סבי, בין היתר, לשלם את מס השבח בגין העסקה נשוא הסכם הקומבינציה, "במועד שיידרש על ידי עו"ד איתן לא לפני גמר הבניה".

על יסוד הסכם ההלוואה, הועבר לסבי סך של 17,000,000 שקלים.

1. השנים חלפו, בניית הבניין הושלמה, היחידות השונות בבניין נמסרו, אולם תשלום מס השבח הנדרש בגין הסכם הקומבינציה לא שולם. המשיבים, כולל אריה, היו מודעים לאי תשלום מס השבח. אריה פנה בעניין זה לסבי מספר פעמים, וזה השיב שאין הוא צריך לדאוג והנושא "באחריותו". במהלך שנים אלו, בשנת 2003, נפטר עו"ד איתן.
2. במהלך 2016, לאחר שמרדכי הלך לבית עולמו, בקשה המשיבה 2 (היורשת של מרדכי) להעביר לבעלותה את זכויותיו בבניין. בבירור שנעשה נוכח זאת, התברר למשיבים שעליהם להסדיר את תשלום מס השבח. אותו תשלום מס שצריך היה להסדיר לפי הסכם הקומבינציה.

נוכח זאת, פנו המשיבים לסבי אך הוא התנער מאחריותו והציע לשלם סך של 8,000 $ בלבד.

1. המשיבים דחו את הצעת סבי, ובמהלך 2017 הסדירו את תשלום מס השבח בגין הסכם הקומבינציה. הסדרה זו הייתה כרוכה בתשלום סכומים גבוהים. אריה שילם 608,952 ₪; המשיבה 2 שילמה 289,992 ₪; וירון שילם 261,008 ₪.

בסמוך לאחר הסדרה זו הלך אריה לבית עולמו.

1. ביום 10.1.18 פנו המשיבים לסבי בכתב ודרשו שישלם להם את התשלומים ששילמו בגין מס השבח. בתגובה, טען סבי שפרע את החוב בתשלום שהעביר כבר לפני שנים לעו"ד איתן, אשר מעל בכספים טרם נפטר. על יסוד טענה זו, דחה סבי את דרישת המשיבים.
2. נוכח תגובת סבי, הוגשה תביעה זו כאשר המשיבים עותרים במסגרתה, בראש ובראשונה, לחיוב המבקשים בתשלום החוב ששילמו לרשויות המס בגין מס השבח שהוטל עליהם לפי הסכם הקומבינציה, בצירוף הוצאות שהוציאו לשם כך.

על טענה זו, מוסיפים המשיבים טענות נוספות להפרת התחייבויות המבקשים בהסכם הקומבינציה. טענות לאי התקנת מוני חשמל נפרדים, טענות לדמי שימוש באחת החניות בבניין ובחדר בקומת הגלריה בבניין, והטענה שיש לצוות על המבקשים לרשום את הבניין כבית משותף.

תמצית טענות הצדדים

1. לטענת המבקשים, יש לדחות את התביעה על הסף על יסוד 3 טעמים:

ראשית, טוענים המבקשים לדחיית התביעה על הסף בשל התיישנות. לטענת המבקשים, התביעה לתשלום החוב בגין מס השבח, מתבססת על עילה שנוצרה לפני כ- 32 שנה ולכן התיישנה זה מכבר. כך גם התביעה להסדרת מוני החשמל והתביעה לזכויות חזקה או דמי שימוש בחניה ובגלריה. כולן התיישנו.

שנית, טוענים המבקשים להיעדר יריבות ועילת תביעה. לטענת המבקשים, המשיב 3 איננו צד להסכם ההלוואה וכך גם החברה, בעוד המשיבות 1 ו- 2 אינן מבססות את טענן להיותן יורשות כדין של אריה ומרדכי, ולכן גם את תביעתן יש למחוק.

ושלישית, טוענים המבקשים לחוסר סמכות עניינית, בהתייחס לעתירה לחיוב ברישום הבניין כבית משותף.

1. לטענת המשיבים אין בסיס לטענה מטענות המבקשים בבקשה לסילוק התביעה על הסף.

לשיטת המשיבים, הפרת ההתחייבויות בהסכם ההלוואה ארעה במהלך 2016, כאשר התנער סבי מהתחייבותו לשאת באחריות לתשלום מס השבח. על בסיס טענה זו, טוענים המשיבים שאין יסוד לטענה שחלפה תקופת ההתיישנות טרם הגשת התביעה.

המשיבים מבקשים להדגיש שהתחייבות המבקשים לתשלום מס השבח לפי הסכם ההלוואה, חלה מיום שנתקבלה דרישה כזו מרשות המס, דרישה שמעולם לא הועברה ולכן גם לא החל מרוץ ההתיישנות כלל. המשיבים דוחים את הטענה שיש למנות את מועד תחילתו של מרוץ ההתיישנות מעת שהועברה דרישה של עו"ד איתן, שזו טענה שכלל לא נטענה בכתב התביעה; ואף את הטענה שמרוץ ההתיישנות החל מעת גמר בניית הבניין שכן טענה זו עומדת בסתירה להסכם ההלוואה.

על כל פנים, טוענים המשיבים, טענות שכאלו לפרשנות הסכם ההלוואה לא נטענו בכתב התביעה, מחייבות בירור עובדתי, ולכן אינן יכולות לבסס טענת סף.

לחילופין, טוענים המשיבים שאפילו תתקבל הטענה שהפרת הסכם ההלוואה התרחשה לפני 2016, הרי רק בשנת 2017 נגרם הנזק שבגינו הוגשה התביעה – תשלום מס השבח. במצב זה, טוענים המשיבים, התגבשה עילת התביעה לפיצוי רק במועד היווצרות הנזק וגם מטעם זה אין יסוד לטענה שחלפה תקופת ההתיישנות טרם הגשת התביעה.

ולחילופי חילופין, טוענים המשיבים כי לצד העילה החוזית העומדת להם, הוגשה התביעה גם בעילה נזיקית, בטענה לרשלנות סבי נוכח סירובו לשלם את החוב למס שבח. גם בעילה הנזיקית, טוענים המשיבים שהעילה נוצרה בשנת 2016 (סירוב סבי לשלם את החוב) או אף בשנת 2017 (מועד היווצרות הנזק בתשלום המס), כך שלא חלפה תקופת ההתיישנות.

אפילו חלפה תקופת ההתיישנות במועד כלשהו, טוענים המשיבים כי סבי הודה בפני אריה ובפני משיבה 1 בחבותו לשלם את המס, ולכן החל מניין מרוץ ההתיישנות ממועד ההודאה, כך שאין בסיס לטענת ההתיישנות גם מטעם זה ואין בסיס לטענה שניתן לברר הטענה כטענת סף.

ביחס לטענה להתיישנות עילת התביעה המתייחסת להתקנת מוני החשמל, טוענים המשיבים שתביעה זו הינה, למעשה, בטענה לליקויי בנייה, שזו עילת תביעה המתחדשת מדי יום ואיננה יכולה להתיישן.

ביחס לתביעה לדמי שימוש בגין החניה, טוענים המשיבים שזו בכלל מתבססת על זכות קניינית שיש להם ושאיננה במחלוקת כלל. הזכות ל- 48.5% חניות מכלל 15 החניות בבניין. מזכות זו, לשיטתם, גם נגזרת זכותם ל- 27.5% מהזכויות בחניה 15 ולחלק זה בשווי השימוש בה ב- 7 השנים שקדמו להגשת התביעה. טענה דומה טוענים המשיבים לעניין התביעה לדמי שימוש בגין השימוש במחסן בקומת הגלריה, כשאף טענה זו מתבססת על זכות קניינית שיש להם ושאיננה במחלוקת.

ביחס לטענה להיעדר יריבות ועילת תביעה, מציגים המשיבים צווי ירושה וטוענים שגם למשיב 3 זכות תביעה נוכח חלקו היחסי בבעלות על המגרש בעת כריתת ההסכמים הרלוונטיים. עוד טוענים המשיבים שעומדת להם יריבות גם מול החברה, זו שהתחייבה לבצע הבנייה, ונגד סבי ובלהה, כמי שחתמו על הסכם הקומבינציה.

וביחס לטענת הסמכות העניינית, טוענים המשיבים שאין כלל מחלוקת קניינית.

דיון

1. טענת ההתיישנות – תשלום מס השבח
2. אף שהמבקשים מבססים את הבקשה לסילוק התביעה על הסף על מספר טענות, ברי הדבר שגולת הכותרת של הבקשה הינה טענת ההתיישנות ביחס לתשלום מס השבח, וזו גם תיבחן ראשונה. בהמשך, יבחנו הטענות הנוספות.
3. בהתאם לתקנה 101 (א) (3) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, מוסמך בית המשפט לדחות תביעה על הסף בגין "כל נימוק אחר". הוראה זו מתייחסת גם לטענת התיישנות. אם מסתבר כי עילת התביעה התיישנה, מוסמך בית המשפט לדחותה על הסף.

השימוש בסמכות זו כאמצעי לסילוק התביעה על הסף איננו מיועד למקרים בהם כרוך בירור הטענה בליבון מחלוקות עובדתיות סבוכות, שאז אין טעם בפיצול הדיון והטענה תתברר במסגרת התיק העיקרי. קבלת הבקשה ודחיית התביעה על הסף תיעשה רק אם מסתבר כי על יסוד העובדות שאינן במחלוקת יש לסלק התביעה, כולה או חלקה, על הסף בשל התיישנות.

1. בהתאם לסעיף 5 בחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") תקופת ההתיישנות של תביעה שאיננה במקרקעין הינה 7 שנים, ובהתאם לסעיף 6 בחוק ההתיישנות מתחילה תקופת ההתיישנות ביום שבו נולדה עילת התביעה.

חוק ההתיישנות איננו מגדיר מתי נוצרת עילת תביעה ולכך הוצעו בפסיקה מבחנים שונים. עם זאת, המבחן שהתקבל קובע שמועד קיומה של עילת תביעה הינו המועד בו מתקבלות בידיו של התובע מערך של עובדות שמגבש את היסודות של זכות תביעה מהותית, אשר הוכחתן בתובענה בבית המשפט תזכה את התובע בסעד שביקש.

המבחן המקובל לגיבוש עילת תביעה לצורך התיישנות הוא מועד קיומה של עילת תביעה קונקרטית בידי התובע, המקיימת בידיו מערכת עובדות חיוניות הנדרשות לביסוס תביעתו, שניתן להוכיחן ולזכות בסעד המבוקש...

עילת התביעה נוצרת במועד שבו, אילו הגיש התובע את תביעתו לבית המשפט, והיה מוכיח את עובדותיה המהותיות, היה עשוי לזכות בפסק דין. בעת שנמצא לראשונה "כוח התביעה" בידיו של התובע, שממנו ואילך הוא בעל יכולת ממשית לגבש את עילת תביעתו ואת סעדיו, ולממשם הלכה למעשה, מתחילה לרוץ תקופת ההתיישנות. (ע"א 9382/02 בולוס ובניו - חברה לאירוח ותיירות בע"מ נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ [פורסם בנבו], 10.6.08, פסקאות 40 – 41)

לפיכך, יש לבחון מהו המועד בו עמד למשיבים אותו מערך של עובדות לביסוס התביעה שהייתה מקנה להם את הסעד המבוקש, כאשר מאותו מועד גם החל מרוץ ההתיישנות.

ומאחר והבחינה נעשית בשלב מקדמי, כטענת סף, הרי שתתבצע על יסוד העובדות שהמשיבים, התובעים, טוענים להן בכתב התביעה.

1. לפי הנטען בכתב התביעה, לתביעה בסיס כפול – הסכם הקומבינציה והסכם ההלוואה.

הסכם הקומבינציה, במסגרתו העבירו אריה, מרדכי וירון (בעלי הזכויות במגרש) לסבי ולבלהה 51.5% מהמגרש, כולל גם את התחייבותם "לשלם מס שבח מקרקעין בגין הסכם זה, אם ובעת שיחול" (סעיף 5 (ד) בהסכם הקומבינציה).

הסכם ההלוואה, במסגרתו העמידו אריה ומרדכי לסבי הלוואה "לתשלום מס שבח", קובע כי סבי "מתחייב לשלם את מס השבח עפ"י הנתונים הנ"ל במועד שידרש ע"י עו"ד איתן לא לפני גמר הבנייה".

על בסיס הוראות אלו, כך נטען בכתב התביעה, סבי התחייב "לשאת בטיפול מס השבח". בהמשך אף מבהירים המשיבים בכתב התביעה את משמעותה הברורה של התחייבות זו – התחייבות לשלם את מס השבח.

כלומר, לפי גרסת המשיבים בכתב התביעה, בהסכם ההלוואה נטל על עצמו סבי לשלם את מס השבח שחל בגין העסקה נשוא הסכם הקומבינציה.

ועל בסיס טענה זו, ממשיכים המשיבים וטוענים בכתב התביעה להפרת ההתחייבות לשלם את מס השבח בגין הסכם הקומבינציה, התחייבות שהם מייחסים לכלל המבקשים. וזו זו העילה המרכזית עליה מתבססת התביעה – הטענה להפרת ההתחייבות לשלם את מס השבח בגין הסכם הקומבינציה (סעיף 18 בכתב התביעה).

1. למעשה, אין בין הצדדים מחלוקת על מהותה של עילת התביעה, זו שמקורה בהסכם ההלוואה כאמור, אלא באשר למועד בו עמדה למשיבים.

לפי טענת המבקשים, המועד בו התחייב סבי להשיב ההלוואה, דהיינו לשאת במס השבח, היה בתום הבנייה, בשנת 1987. החל ממועד זה, טוענים המבקשים, קמה למשיבים עילת התביעה לה הם טוענים. ומאחר ומאז חלפו למעלה מ- 30 שנה – חלפה תקופת ההתיישנות.

מאידך, לפי טענת המשיבים, המועד בו התחייב סבי להשיב ההלוואה באמצעות תשלום מס השבח, הינו המועד בו תתקבל דרישה של רשות מיסוי מקרקעין לתשלום מס השבח, כפי שיעביר עו"ד איתן. רק מעת שתתקבל כזו דרישה יחל מרוץ ההתיישנות וכיוון שכזו דרישה לא הועברה מעולם, גם לא החל מרוץ ההתיישנות.

1. נוכח טענה זו, ובדגש על בירורה על בסיס העובדות עליהן לא חולקים המשיבים, הנה אשר מתברר:
2. ראשית, המשיבים עצמם טוענים בכתב התביעה שכבר לפני שנים רבות הביע אריה בפני סבי את הטענה שלא עמד בהתחייבותו להסדרת מס השבח. בכתב התביעה (סעיף 14) טוענים המשיבים כך:

"אריה פנה לסבי מספר פעמים בעניין זה כאשר סבי הבהיר לו שאריה לא צריך לדאוג לתשלום מס השבח שזה הרי באחריותו".

קשה להבין כיצד טוענים המשיבים שאריה פנה בעניין זה לסבי, אם לשיטתם כלל לא הגיע המועד לקיום ההתחייבות.

1. שנית, המשיבים עצמם ממשיכים וטוענים בכתב התביעה כי פנו בעניין זה ממש לסבי בשנת 2016 כדי שיטפל בתשלום מס השבח "אולם אז סבי התנער מאחריותו" (סעיף 15 בכתב התביעה).

שוב, המשיבים טוענים להפרת התחייבות סבי בלי להתייחס כלל לקבלת דרישה מרשות מיסוי מקרקעין או לאי קבלת כזו דרישה. המשיבים עצמם אינם טוענים שהציגו לסבי דרישה מאת רשות מיסוי מקרקעין או מאת עו"ד איתן, ובכל זאת טוענים שעליו לקיים ההתחייבות. משמע, לשיטת המשיבים עצמם אין כל קשר בין קבלת, או אי קבלת, דרישה מרשות מיסוי מקרקעין אן מעו"ד איתן לחבות סבי בתשלום מס השבח.

בתגובתם לבקשה (סעיף 4.1) מחדדים המשיבים את הטענה עליה, לשיטתם, מתבססת התביעה, וטוענים שהמועד הנקוב לקיום התחייבות סבי להשבת ההלוואה היה "דרישה של מיסוי מקרקעין לתשלום מס שבח, כפי שיעביר עו"ד איתן". דא עקא, שטענה זו עומדת בסתירה לטענה שסבי הפר את התחייבותו נוכח פניות שנעשו אליו בעניין זה עד לשנת 2016 (סעיפים 14 ו- 15 בכתב התביעה).

קשה להבין כיצד טוענים המשיבים בנשימה אחת, שמועד החבות מותנה בקבלת דרישה של רשות מיסוי מקרקעין לתשלום מס השבח, אולם חבות זו הופרה למרות שדרישה כזו לא הועברה מעולם.

1. שלישית, כאשר מתארים המשיבים בכתב התביעה את הבסיס לאותה חבות בתשלום מס השבח, הם עצמם טוענים כי "במסגרת הסכם הקומבינציה נדרשו המוכרים לשאת בתשלום מס שבח בגין מכירת חלק מהמקרקעין..." (סעיף 10 בכתב התביעה).

החבות בתשלום מס שבח איננה "תכנית כבקשתך". איננה "אופציה" של הצדדים, אשר "אם ירצו" גם ישאו בתשלום מס השבח, או "אם ירצו" ידחו את מועד תשלום מס השבח לתקופה של 30 שנה. זו חובה הקבועה בדין. חובה שיש לה מועד קצוב. חובה שהפרתה לא זו בלבד שחושפת את החייב במס לעונשים הקבועים בדין אלא שוללת את האפשרות להשלים את רישום הזכויות לפי הסכם הקומבינציה (כנטען בסעיף 15 בכתב התביעה).

הטענה שלפיה ביחסי המשיבים מול סבי לא היה כלל מועד לתשלום מס השבח, שכן לא נתקבלה דרישה כזו, איננה מתיישבת עם הוראות הדין, חסרת היגיון, ובעיקר, לעניין הנדרש להחלטה זו, איננה מתיישבת עם הטענות בכתב התביעה להפרה נמשכת של התחייבויות סבי. הפרה שארעה שנים רבות לפני שהמשיבים פנו בעצמם להסדרת תשלום מס השבח ב- 2016.

1. כאשר מסכמים את המסכת העובדתית כפי שהיא נטענת בכתב התביעה, התמונה המתקבלת ברורה.

בהסכם הקומבינציה נקבע שעל בעלי המגרש (אריה, מרדכי וירון) החבות לשאת בתשלום מס השבח "אם ובעת שיחול", אולם בהסכם ההלוואה נטל סבי על עצמו את ההתחייבות לשאת בתשלום זה של מס השבח.

לפי טענת המשיבים בכתב התביעה, לא עמד סבי בהתחייבות זו ולא שילם את התשלום הנדרש בגין מס השבח. לפי טענת המשיבים בכתב התביעה, הפרת התחייבות זו של סבי ארעה לפני שנים רבות, כאשר המשיבים מודעים להפרה זו, שהרי הם עצמם טוענים שאריה שב ופנה בעניין זה לסבי.

בהסכם ההלוואה נקבע כי תשלום המס לו התחייב סבי יחול "במועד שיידרש על ידי עו"ד איתן לא לפני גמר הבניה", אך המשיבים עצמם מבהירים בכתב התביעה שחבות זו איננה מותנית בהעברת כזו דרישה. הא ראיה, אריה פנה בדרישה להסדרת החוב בלי דרישה שכזו והמשיבים עשו כן בעצמם בלי דרישה שכזו. בין אם אי אז, לפני שנים, העביר עו"ד איתן כזו דרישה ובין אם לאו, מכתב התביעה ברור שהמשיבים ראו את סבי כמי שמחויב להסדיר את תשלום מס השבח לפי דרישות הדין כפי שהם עצמם התחייבו בהסכם הקומבינציה, כדי שניתן יהיה להשלים את העברת הזכויות והרישום.

ולפיכך, מסכת העובדות שנדרשה למשיבים כדי להגיש נגד סבי ויתר המבקשים תביעה להפרת ההתחייבות להשבת ההלוואה ותשלום מס השבח, עמדה להם לפני שנים רבות, כבר בסמוך לאחר חתימת הסכם ההלוואה ב- 1985, ולבטח בסיום הבנייה ב- 1987, ועילת התביעה בטענה להפרת התחייבות זו התיישנה זה מכבר.

1. למשיבים טענה חלופית לדחיית טענת ההתיישנות, וזו מתבססת על ההלכה הקובעת כי מקום בו מתבססת התביעה על טענה לפיצוי בגין הפרת חוזה, מתגבשת עילת התביעה במועד בו מתגבש הנזק, אפילו מועד זה מאוחר למועד ההפרה.

לפי גרסת המשיבים, אפילו ימצא שהפרת התחייבויות סבי בהסכם ההלוואה ארעה לפני שנים רבות, הנזק בגין הפרה זו התגבש רק בשנת 2017. כאשר נאלצו המשיבים לשלם בעצמם את תשלומי מס השבח. רק ממועד זה בו נוצר הנזק מתחיל מרוץ ההתיישנות וכך דין טענת ההתיישנות להידחות.

1. טענה זו מתבססת על הלכה פסוקה, שלפיה מניינה של תקופת ההתיישנות של תביעה לפיצוי בגין נזק שנגרם מהפרת חוזה, יחל במועד התגבשות הנזק.

חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 (להלן: "חוק התרופות") מורה בסעיף 10 כי "הנפגע זכאי לפיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב ההפרה ותוצאותיה". לפי שיטת המשיבים, כיוון שהתביעה שהגישו הינו לפיצוי על הנזק שנגרם להם בגין הפרת ההתחייבות לשלם את מס השבח, התגבש הנזק רק במועד בו שילמו בעצמם את מס השבח, שרק אז גם התגבשה עילת התביעה לפיצוי על בסיס סעיף 10 בחוק התרופות.

לתמיכה בטענה זו מפנים המשיבים להלכה שנקבעה בעניין שמעון יופיטר (ע"א 3599/94 שמעון יופיטר נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נ(5) 423) (להלן: "הלכת יופיטר"), ולפיה מניינן תקופת ההתיישנות של תביעה לפיצוי בגין נזק שנגרם מהפרת חוזה, יחל במועד התגבשות הנזק.

בית המשפט העליון קבע כי "במצב הדברים הרגיל, ההתיישנות בגין הפרת חוזה מתחילה ביום בו נולדה עילת התובענה, כלומר – בענייננו – עם שכלול הפרת החוזה". עם זאת, בהמשך פסק הדין קובע בית המשפט כי לנפגע מהפרת חוזה עומדת עילת תביעה נוספת, העילה לפיצוי על הנזק שנגרם בגין הפרת החוזה ולפי סעיף 10 בחוק התרופות. וכאשר לנפגע עילות תביעה נפרדות על אותה הפרה, קובע בית המשפט כי אפילו התיישנה עילת התביעה המתבססת על הפרת החוזה, אפשר שלא התיישנה עילת התביעה המתבססת על הנזק שנגרם עקב אותה ההפרה.

על בסיס הלכת יופיטר, טוענים המשיבים כי עילת התביעה בגינה הוגשה תביעה זו מתבססת על הנזק שנגרם כתוצאה מהפרת התחייבות סבי לשלם את מס השבח, ונזק זה נגרם להם רק בשנת 2017, כאשר שילמו את מס השבח.

1. הלכת יופיטר קובעת את ההבחנה, לעניין תחילת מרוץ ההתיישנות בתביעה להפרת חוזה, בין מועד הפרת החוזה למועד בו ארע הנזק בגינה.

למעשה, בהלכת יופיטר נקבע שבגין הפרת חוזה יכולות לקום לנפגע שתי עילות תביעה נפרדות. הראשונה, העילה בגין הפרת החוזה אשר קמה כבר במועד ההפרה; והשנייה, העילה אשר מורכבת משני רכיבים - הפרת חוזה ונזק שנגרם כתוצאה מההפרה. כך גם נקבע שבעוד שאפשר ועילת התביעה בגין הפרת החוזה התיישנה, הרי שהעילה השנייה לפיצוי על הנזק שגרמה ההפרה לא התיישנה כאשר הנזק ארע רק מאוחר למועד ההפרה.

דא עקא, ובחינת הלכת יופיטר, כפי שנקבעה בפסק הדין עצמו, מלמדת על הבחנה שיש לעשות. הבחנה בין מצבים בהם למרות הפרת החוזה לא ניתן להבחין בנזק, או שניתן להבחין רק בנזק של מה בכך, למצבים בהם הנזק נתגלה כבר במועד ההפרה ואפילו ניתן היה לעמוד על מלוא היקפו רק במועד מאוחר יותר. לפי אבחנה זו, הלכת יופיטר חלה רק על מצבים מהסוג הראשון.

עיון בפסק הדין מראה כי כבר כשניתן היה בית המשפט ער לקושי שעלול להיווצר כתוצאה מאותה הבחנה בין עילות התביעה. וכך נפסק (פסקה 12 בפסק הדין; ההדגשה הוספה):

ערה אני לבעייתיות אפשרית במקרים שבהם נגרמים סוגי נזק שונים בזמנים שונים, שאז ניתן לטעון כי, על-פי אותה גישה, ניתן אולי להגיש בשל אותה הפרה תביעות נפרדות מעת לעת, דבר המסרבל את המערכת, מכניס בה אי-ודאות ואי-יציבות ואינו עולה בקנה אחד עם מדיניות ראויה של מניעת ריבוי סכסוכים והתדיינויות בגין אותה מסכת עובדתית. כשלעצמי, אינני מוצאת מקום לחשש. כשם שנקבעו כללים לעניין המועד שבו נולדת עילת התביעה בנזיקין, שהנזק הוא מרכיב ממרכיביה ויכול הוא להתרחש במועדים שונים ולאורך זמן, כך ניתן לקבוע כללים לעניין המועד שבו נולדת עילת תביעה לפיצויים עקב הפרת חוזה. אין אני נדרשת לקבוע כללים כאלה בענייננו, משום שהנזק אותו תובעים הוא ברור וידוע והתגבש במועד מסוים.

על רקע אותה בעייתיות, ראה בית המשפט העליון לציין כבר בפסק הדין, כי אותה אפשרות לדחיית מועד התגבשותה של עילת התביעה בגין הפרת חוזה, מתייחסת למקרים בהם הנזק "ברור וידוע והתגבש במועד מסוים".

בעניין נשוא הלכת יופיטר, הגישו המערערים תביעה נגד בנק, בטענה לנזקים שנגרמו להם כתוצאה מאי-ביצוע הוראת מכירת ניירות ערך. הבורסה לניירות ערך התמוטטה ביום 6.10.83, ההוראה שהופרה למכירת ניירות הערך ניתנה מספר ימים קודם לכן, והתביעה הוגשה ביום 3.10.90. הבנק טען שההוראה למכירת ניירות הערך ניתנה, לכל המאוחר, ביום 1.10.83 ולפיכך טען שיש לדחות את התביעה בשל התיישנות עילת התביעה. לפי עמדת הבנק, עילת התביעה קמה לתובעים ביום שבו הופרה, לטענתם, ההוראה למכירת ניירות הערך, בעוד שלפי עמדת התובעים קמה להם עילת התביעה ביום שבו התרחש הנזק כתוצאה מההפרה, יום התמוטטות הבורסה.

את הפסיקה שלפיה התגבשה עילת התביעה רק במועד המאוחר יותר של התגבשות הנזק, ניתן להבין על רקע זה. הרי ביום שבו הפר הבנק את ההוראה למכור את ניירות הערך לא ניתן היה לדעת מהו היקף הנזק שיגרם עקב זאת ואם בכלל יגרם נזק כאשר עוסקים במסחר בניירות ערך. רק לאחר זמן, כאשר התמוטטה הבורסה, התגבש הנזק והיה "ברור וידוע". ומשמע, הלכת יופיטר איננה מתייחסת למצב בו הנזק כבר היה ידוע במועד ההפרה אפילו התגבש במלואו רק במועד מאוחר יותר.

1. הלכת יופיטר יושמה בעניין אשר התברר בפסק הדין בעניין ציון בן דוד (ע"א 2113/10 ‏ציון בן דוד נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ [פורסם בנבו], 18.7.12).

באותו עניין התקשרו המערערים עם בנק בחוזה למתן אשראי לשם בנייתן של ארבע דירות על המגרש שבבעלותם וכבטוחה להחזר ההלוואה נרשמה משכנתא על המגרש לטובת הבנק.

המערערים קידמו את בניית הדירות, ברם בשלב כלשהו, ונוכח המשך תפיחת החוב בשל אי פירעון ההלוואה, סרב הבנק להמשיך ולהרחיב את מסגרת האשראי, ובניית יתר הדירות נתקלה בקשיי מימון. קשיים אלו הביאו לכך שהבנק פתח בהליכים למימוש המשכנתא שהייתה רשומה לטובתו על המגרש. נמצא שהמועד בו ידעו המערערים על סירובו של הבנק להמשיך להעמיד להם מימון היה לכל המאוחר ביום 17.1.00 ואילו המועד בו הגיש הבנק את הבקשה למימוש המשכנתא היה 15.3.01.

על יסוד הלכת יופיטר, קבע בית המשפט כי תקופת ההתיישנות במקרה זה החלה עם גיבושו של הנזק שנגרם בעקבות ההפרה, וזה קרה לאחר הפנייה למימוש המשכנתא. וכך נקבע:

מכתב תביעה זה ניתן להבין שבמסגרת העילה החוזית תובעים המערערים לפיצויים מכוחו של סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות), המחייב הוכחת נזק. אם כן, ברי כי לא יכלו המערערים לתבוע פיצויים הטעונים הוכחת נזק במועד הפרת הסכם המימון ובטרם התגבש נזקם. לפיכך, על פי הלכת יופיטר, תקופת ההתיישנות במקרה זה החלה עם גיבושו של הנזק שנגרם בעקבות ההפרה, וממילא גיבושו של הנזק קרה לאחר הפנייה למימוש המשכנתא. (ע"א 2113/10 ‏ציון בן דוד נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ [פורסם בנבו], 18.7.12, פסקה 10)

אף במקרה זה ניתן להבין את יישום הלכת יופיטר בנסיבות הייחודיות לאותו מקרה. הבנק, כך נטען, הפר התחייבות להעמדת אשראי, ברם בעת ההפרה לא ניתן היה לדעת את היקף הנזק שיגרם למערערים ואם בכלל יגרם נזק. הנזק שנגרם התגבש רק בעת שהבנק נקט בהליכים למימוש המשכנתא ומכאן יישום הלכת יופיטר. משמע, גם ביישום הלכת יופיטר, מושם הדגש על כך שלא ניתן היה לתבוע את הנזק במועד ההפרה, שכן זה התגבש במועד מאוחר יותר.

1. אף שעסקינן בעילה חוזית, טענה לפיצוי בגין הפרת חוזה, ניתן להקיש לפרשנות זו מהפסיקה המתייחסת לאפשרות הארכת תקופת ההתיישנות למועד גילוי הנזק לפי סעיף 89 בפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"), שכך נקבע:

עיון בפסקי הדין שהוזכרו לעיל, בהם נקבעה ההלכה שלפיה "כלל הגילוי של הנזק, המהווה מרכיב בעילת התובענה, מורה כי מרוץ ההתיישנות מתחיל במועד האירוע שהוליד את הנזק, ועם גילויו של הנזק, ולא במועד בו קיימת אפשרות לעמוד על מלוא היקפו של הנזק" (עניין אמיתי, פסקה 6 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה), מצביע על כך כי באותן פרשות נדונו מצבים בהם הנזק הראשוני היה קל יותר מהנזק שהתגלה בהמשך, כשמדובר בהחמרת אותו נזק ראשוני....

עשויים להיות מקרים בהם הפגיעה בניזוק גרמה לנזקים גלויים מסוימים ורק כעבור זמן הופיעו נזקים נוספים, שאינם נובעים מהנזקים שהתגלו מיד לאחר הפגיעה, באופן שלא מדובר בהחמרת נזק קיים או בשינוי של היקף הנזק, אלא בנזק חדש ונפרד. אין כל סיבה שלא לאפשר הארכת תקופת ההתיישנות על-פי הוראת סעיף 89 לפקודת הנזיקין ביחס לנזקים "חדשים" אלה, ואין סיבה טובה שמצבו של נפגע כאמור לעיל, למצער ביחס לאותם נזקים שהתגלו רק כעבור זמן, יהיה פחות טוב ממצבו של מי שלאחר התאונה לא ניכר שנגרם לו כל נזק, וזה הופיע רק כעבור זמן. (רע"א 5260/12 ‏דן קריספל נ' ביטוח ישיר איי די איי חברה לביטוח בע"מ [פורסם בנבו], 13.12.12, פסקה 10)

ובמקרה אחר, נקבע כך:

הגינות כלפי הניזוק משמעותה אפשרות הניתנת לו להכין תביעתו כראוי ולתבוע על נזקו. האינטרס הציבורי הוא, שזמנו המוגבל של בית המשפט יוקדש לטיפול בבעיות ההווה, וכי בתי המשפט לא יעסקו בעניינים שאבד עליהם הכלח. איזון ראוי בין אינטרסים אלה מתבטא בדין, לפיו אין תקופת ההתיישנות מתחילה לרוץ כל עוד לא נתגלה הנזק, אך משנתגלה הנזק, שוב אין להמתין לגיבושו השלם במלוא היקפו. עם זאת נראה לי, כי אין להחמיר עם הניזוק יתר על המידה. לא די בהתגלות נזק כלשהו, כדי שתקופת ההתיישנות תחל במרוצתה. התגלות הנזק תחל את ההתיישנות, אם הניזוק, כאדם סביר, היה בנסיבות העניין כולו מגיש תביעה בגינו. אם, לעומת זאת, הנזק בהתגלותו הוא נזק של "מה בכך", אשר "אדם בר-דעת ומזג כרגיל לא היה בא בנסיבות הנתונות בתלונה על כך" (סעיף 4 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]), כי אז אין לראות בהתגלות זו כמועד תחילת ההתיישנות, ויש לדחות אותו מועד עד להתגלותו של אותו נזק, שאדם סביר היה תובע בנסיבות העניין כולו בגינו" (ע"א 83/165 בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ, פ"ד לח (4) 554, 559)

בפסיקה מקובלת איפוא ההבחנה, לצורך קביעת תחילתה של תקופת ההתיישנות, בין מצב בו לא מתגלה נזק כלל או שמתגלה נזק של מה בכך, למצב בו כבר התגלה הנזק אפילו לא במלוא היקפו. הקביעה לפיה תחילת תקופת מרוץ ההתיישנות תחל במועד בו נתגלה הנזק, מתייחסת רק למצבים בהם בעת האירוע שהוליד את הנזק לא נתגלה נזק כלל או שנתגלה נזק של מה בכך. קביעה זו לא תחול במצבים בהם נתגלה הנזק כבר במועד האירוע, לפחות בהיקף בגינו ניזוק, אדם סביר, היה מגיש תביעה בגינו.

1. וכך בדיוק גם במסגרתה של הלכת יופיטר.

בתביעה לפיצוי על נזק שנגרם עקב הפרת חוזה לפי סעיף 10 בחוק התרופות, ידחה מועד תחילתה של תקופת ההתיישנות רק במצבים בהם לא ניתן היה לעמוד על היקף הנזק שנגרם במועד ההפרה או לא ניתן היה לדעת אם בכלל נגרם נזק. מאידך, מועד תחילתה של תקופת ההתיישנות לא ידחה מקום בו כבר בעת ההפרה ניתן היה לאמוד את גובה הנזק, ולמצער – מקום בו במועד ההפרה כבר ברור היה שנגרם נזק גם אם לא ידוע היה מלוא היקפו, כך שאדם סביר היה מגיש תביעה בגינו.

כאשר מיישמים הלכה זו על נסיבות המקרה דנא, נראה שאין מנוס מדחיית טענת המשיבים.

חבותם של המשיבים (בעלי המגרש דאז) בתשלום מס השבח הייתה ידועה כבר בחתימת הסכם הקומבינציה וודאי בעת חתימת הסכם ההלוואה. היקפה של חבות זו ניתן היה לווידוא כבר באותה עת ולמשיבים וודאי שעמדה האפשרות לתבוע את סבי (או מי מיתר המבקשים) כבר בעת ההפרה.

אפילו לא ידעו המשיבים במדויק את היקף החבות במס או את שיעור הקנס והריבית בהם יחויבו, על קיומו של הנזק הצפוי וודאי שידעו, ואת שיעורו ודאי שיכלו לברר.

למעשה, לא מצוין כל מאורע חריג בשנת 2017, כאשר פנו המשיבים להסדיר את תשלום מס השבח (כטענתם בכתב התביעה) אשר לא ארע בכל אותם 3 עשורים שקדמו לכך וחלפו מאז נכרתו הסכם הקומבינציה והסכם ההלוואה. כל שקרה הוא שהמשיבים, מאינטרס אישי שלהם, בחרו להסדיר את תשלומי המס.

בחירה זו של המשיבים איננה מצדיקה פיצול בין מועד ההפרה למועד הנזק ואיננה מבססת טענה לפיה מרוץ ההתיישנות "קפא בזמן" במשך למעלה מ- 30 שנה, עד שהואילו המשיבים להסדיר תשלום מס שלפי דין ולפי ההסכם מול סבי היה עליהם להסדיר לפני עידנים.

ולפיכך, הטענה שבנסיבות העניין ניתן לבסס את עילת התביעה על סעיף 10 בחוק התרופות, ומועד היווצרות עילה זו הינו רק בעת תשלום מס השבח ב- 2017 – נדחית. כאמור, עילת התביעה לאי תשלום מס השבח עמדה למשיבים כבר בשנת 1985 (מועד הסכם ההלוואה) ודאי שגם ב- 1987 (מועד סיום הבנייה) ותקופת ההתיישנות בגינה – חלפה.

1. למשיבים טענה נוספת לדחיית טענת ההתיישנות – הטענה לפיה הודה סבי בחבותו.

לטענת המשיבים, הודה סבי בפני אריה ובפני המשיבה 1 על חבותו בתשלום מס השבח, ולכן עצר מרוץ ההתיישנות והחל רק ממועד הודאה זו.

טענה זו מתבססת על סעיף 9 בחוק ההתיישנות, אשר זו לשונו:

הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה.

בהיעדר טענה לכזו הודעה בפני בית משפט, כדי לבסס טענה לעצירת מרוץ ההתיישנות על בסיס הודאה כאמור בסעיף 9 בחוק ההתיישנות, שומה על המשיבים בראש ובראשונה להראות כזו הודאה בכתב. דרישה זו רוככה במהלך השנים, כך שנתקבלה טענה להודאה בשיחה שהוקלטה ותומללה (ראו למשל: ע"א 1917/05 בנייני מואב בע"מ ואח' נ' מנשרי זקס יעל [פורסם בנבו] 16.11.05). אולם אפילו רוככה הדרישה, אפילו ניתן היה לקבל טענה להודאה באמצעי אחר כגון הקלטה, עדיין קיימת דרישת הכתב כתנאי הכרחי לטענה להודאה. עיון בטענות המשיבים בכתב התביעה מלמד שכזו הודאה בכתב – איין.

זאת ועוד, אפילו עברו המשיבים את המשוכה הראשונה והראו שניתן לוותר על דרישת הכתב, עדיין היה מוטל עליהם להראות שההודאה לה הם טוענים הייתה הודאה מפורשת באחריות לחוב. כך נקבע:

סעיף זה דורש שהודאת הנתבע תכיר "בקיום זכות התובע", כלומר בקיום "הזכות" אותה הוא תובע בבית המשפט. לכל הפחות צריך שהנתבע יודה בקיום כל העובדות הנדרשות כדי לבסס באופן ברור זכות זאת, כך שניתן וצריך יהיה להסיק כי הנתבע מודה, לא רק בעובדות, אלא גם בקיום הזכות. (ע"א 1071/91 פסח משה נ' הכפר הירוק [פורסם בנבו] 11.04.96, פסקה 8)

עיון בגרסה המובאת בעניין זה בכתב התביעה (סעיף 14) מראה שאין בה כדי לקיים את הדרישה של אותה הודאה. המשיבים לא מפרטים בכתב התביעה באילו עובדות, בדיוק, הודה סבי בפניהם. המשיבים לא מפרטים מתי ובאילו נסיבות ניתנה כזו "הודאה" ואין כל דרך לראות באמירה לאקונית שכזו "הודאה" בפירוט הנדרש בסעיף 9 בחוק ההתיישנות.

לתמיכה בטענתם לפיה אין צורך במסמך כתוב לביסוס טענה להודאה בזכות לפי סעיף 9 בחוק ההתיישנות, מפנים המשיבים בתגובתם לפסק הדין שניתן ביום 11.1.07 בת.א. (ת"א) 40720/04 ואקנין אורה נ' דוידי אילן [פורסם בנבו]. באותו פסק דין נקבע שדרישת הכתב לפי סעיף 9 בחוק ההתיישנות הינה דרישה ראייתית עליה ניתן להתגבר במקרים בהם עולה "זעקת ההגינות". לא מצאתי בפסק דין זה הלכה מחייבת, מה גם שיש לראותו נוכח נסיבותיו הייחודיות (הוצאת כספים במרמה על רקע מערכת יחסים בין בני זוג) שאינן רלוונטיות למקרה דנא, ומה גם שאפילו התגברו המשיבים על דרישת הכתב, עדיין הייתה הטענה נדחית נוכח תוכן אותה הודאה בעל פה לה טענו, כאמור.

ומשמע, לא מתקיימת דרישת הכתב ולא מתקיימת דרישת הפירוט, ולא ניתן למצוא בסיס לטענה לעצירת מרוץ ההתיישנות.

1. לסיכום חלק זה של הדיון, נמצא שעיקר התביעה עוסק בתשלום מס השבח ששילמו המשיבים בשנת 2017 בגין מכירת הזכויות במגרש לפי הסכם הקומבינציה משנת 1985. לפי הטענות בכתב התביעה, הפרו המבקשים את ההתחייבות לשאת בתשלום מס השבח, התחייבות שנטלו על עצמם בהסכם ההלוואה מיום 23.6.85, ועקב הפרת התחייבות זו נגרם למשיבים נזק שכן נאלצו לשלם בעצמם את מס השבח.

לטענת המשיבים, תנאי לחבות המבקשים בתשלום המס היה קבלת דרישה לתשלום מס השבח מרשות מיסוי מקרקעין, וכיוון שכזו דרישה לא נמסרה לא החל מרוץ ההתיישנות. טענה זו הופרכה. מהטענות בכתב התביעה, בלי צורך בבירור עובדתי נוסף, עולה שהמשיבים ראו במבקשים כמי שהפרו התחייבות זו לפני שנים גם בלי כל דרישה מרשות מיסוי מקרקעין. נמצא שגם בתביעה זו לא מציגים המשיבים כזו דרישה מרשות מיסוי מקרקעין ולא רואים בכזו דרישה תנאי הכרחי להשתכללות החבות. ומכאן, שדי בהתנהגות המשיבים כפי שהיא מובאת בכתב התביעה, כדי לדחות הטענה לפיה לא החל מרוץ ההתיישנות כאשר הפרת ההתחייבות המיוחסת למבקשים ארעה כבר בסמוך לאחר כריתת הסכם הקומבינציה והסכם ההלוואה, בשנת 1985, ולכל המאוחר בסיום הבנייה ב- 1987.

לטענת המשיבים, אפילו הופרה התחייבות המשיבים ב- 1985, עומדת להם עילת תביעה חלופית לפיצוי לפי סעיף 10 בחוק התרופות, ועל בסיס הלכת יופיטר החל מרוץ ההתיישנות בעילה זו רק בעת שהתרחש הנזק, בעת תשלום מס השבח, בשנת 2017. בבירור טענה זו נמצא שטענת המשיבים איננה מתיישבת עם הלכת יופיטר. נמצא שהאפשרות להיווצרות עילת תביעה נוספת ומאוחרת בזמן בעת התרחשות הנזק, נועדה לאותם מצבים בהם במועד ההפרה לא ניתן היה לדעת אם נגרם נזק או שניתן היה להבחין רק בנזק של מה בכך. הלכה זו לא נועדה לאפשר פיצול מקום בו כבר במועד ההפרה ברור היה שנגרם נזק וניתן היה לברר את היקפו. וכך בדיוק ארע במקרה זה, באשר המשיבים מודים שידעו גם ידעו על החבות במס השבח זה מכבר.

לטענת המשיבים, נעצר מרוץ ההתיישנות שכן סבי, המבקש 1, הודה בהפרת ההתחייבות לשאת במס השבח. טענה זו נדחתה כאשר נמצא שאין היא מתיישבת עם הוראות סעיף 9 בחוק ההתיישנות, כאשר המשיבים לא טוענים לקיום הודאה בכתב ולא טוענים להודאה מפורטת במלוא החבות.

ורק להשלמת התמונה יצוין, שלא מצאתי ממש בניסיון לטעון לקיומה של עילה בנזיקין על בסיס אותה מסכת עובדתית. אפילו הייתה התביעה מתבססת על עוולה בנזיקין, על רשלנות, מועד היווצרות העילה ומועד היווצרות הנזק בגינה היו בדיוק כפי שתואר לעיל, וממילא שתקופת ההתיישנות גם בגין עילה כזו – חלפה.

נוכח כל זאת, אני מקבל את הטענה המקדמית וקובע שיש לדחות על הסף את התביעה המתייחסת לתשלום מס השבח, בשל התיישנות עילת התביעה.

1. טענת ההתיישנות – התקנת מוני חשמל
2. לטענת המבקשים, יש לדחות על הסף מחמת התיישנות גם את העתירות לחיוב המבקשים בהתקנת מוני חשמל בבניין.

בעתירה זו (סעיפים 23 – 28 בכתב התביעה), טוענים המשיבים להפרת התחייבות המבקשים להתקנת מוני חשמל נפרדים בבניין. לטענת המבקשים, גם עילת תביעה זו התיישנה, שכן היא מתבססת על חבות שמייחסים המשיבים למבקשים בהסכם הקומבינציה.

עיון בכתב התביעה מראה שכך בדיוק נטען. להפרה של התחייבות שארעה עוד בזמן בניית הבניין וכאשר אריה מודע להפרה הנטענת ודורש שתקוים (סעיף 23 בכתב התביעה). על פניו, תקופת ההתיישנות בגין עילה זו, 7 שנים, חלפה זה מכבר.

1. על אף זאת, טוענים המשיבים בתגובתם שאין בסיס לטענת ההתיישנות גם ביחס לעילה זו. לטענת המשיבים, התביעה בעילה זו הינה לתיקון "ליקוי בנייה", ותביעה שכזו מבססת עילה מתמשכת. כזו המתחדשת מדי יום עד להסרת הליקוי, ולכן איננה מתיישנת.

בהקשר של מניין תקופת ההתיישנות, השאלה אם אירוע המבסס עילת תביעה מבטא מעשה או מחדל חד פעמיים, או שמא מעשה או מחדל נמשכים, נדונה בבירור טענות לעוולה בנזיקין, שאז מורה סעיף 89 (1) בפקודת הנזיקין שלצורך קביעת היום שנולדה עילת התובענה הרי שאם "היה המעשה או המחדל נמשך והולך – היום שבו חדל".

על ההבחנה שבין עוולה באירוע יחיד לעוולה מתמשכת, נאמר כך:

מהי "עוולה נמשכת" ומתי תתיישן תביעה על עוולה כזו? תופעה היא "נמשכת" אם מאפייניה המהותיים חוזרים על עצמם ברציפות. מעשה או מחדל (אשם) ייחשב לנמשך אם וכל עוד הוא מקיים את תכונות החזרה (זהות מהותית בין מאפייני האשם שמתרחשים ביחידת זמן מוקדמת לבין מאפייני האשם שמתרחשים ביחידת זמן מאוחרת לה) והרציפות (גילויי האשם צריכים להיות תכופים דיים כדי להיחשב לאשם אחד ולא לאשמים נפרדים). (טל חבקין, התיישנות (2014), עמ' 302)

עילה נמשכת בנזיקין, לפי הגדרה זו, מתקיימת כאשר העילה מורכבת מאוסף של עילות תביעה בודדות, שחוזרות על עצמן (כגון הסגת גבול). ומאידך, אירוע חד פעמי שהסתיים לא ייחשב כאירוע נמשך, אף אם הנזק שגרם נמשך או שהיקפו גדל.

1. הבחנה דומה נעשית גם בתביעה להפרת חוזה. אף במצב זה יש להבחין בין התחייבות לבצע פעולה חד פעמית להתחייבות לבצע פעולה לאורך זמן. במצב של התחייבות לבצע פעולה חד פעמית, טענה להפרה איננה "פעולה נמשכת" אפילו הנזק הנגרם בגינה נמשך, ולהבדיל מהתחייבות לבצע פעולה לאורך זמן, כגון תשלום דמי שכירות, שכל הפרה עשויה לבסס עילה חדשה.

על האפשרות לטעון לקיומה של "הפרה נמשכת" במצב של הפרת חוזה התייחס בית המשפט במסגרת הלכת יופיטר (פסקה 13) כך:

המערערים טוענים כי הפרת הוראתם על-ידי הבנק הייתה הפרה נמשכת, שכן הבנק אמור היה למלא את ההוראה בכל רגע מאז ההוראה ועד להתמוטטות, וכל עוד לא מילא אותה, נמשכה ההפרה... אם נאמר שכל חיוב חוזי שלא בוצע מהווה הפרה נמשכת משום שהמפר ממשיך להימנע מביצועו, נראה שכל הפרת חוזה תהווה הפרה נמשכת, ותביעות בגין הפרת חוזה, כאשר המפר לא ביצע את חלקו גם במועד מאוחר מזה הנקוב בחוזה, לא יתיישנו לעולם, שכן מדי יום תיווצר העילה מחדש, ומניין ההתיישנות יחל מחדש. בפסיקה אנגלית הוצב מבחן ולפיו הפרה נמשכת תיתכן רק במצב דברים שבו התחייב צד על-פי חוזה לבצע פעולה לאורך זמן והוא מפר את התחייבותו, שאז יש לומר שהפרה נמשכת כל זמן שהדבר אמור להתבצע ואיננו מבוצע.

ובהתייחסות ממוקדת לתביעה בטענה לליקויי בנייה, נכתב כך:

"אי התאמה התגלתה כבר בעת העמדת הדירה לרשות הקונה, וכבר אז ידע עליה הקונה. במקרה כזה, אין חשיבות לתקופת הבדק והאחריות, משום שברור כי הדירה לקתה באי התאמה כבר במועד מסירתה לקונה בד בבד, הסתמכות על אי ההתאמה מותנית... בכך שיודיע עליה למוכר תוך שנה מהמסירה (סעיף 4 א' (א) (1) ותביעה לבית משפט בשל אותה אי התאמה תתיישן כעבור שבע שנים מהמסירה" (א' זמיר, פירוש לחוק החוזים, חוק המכר (דירות) תשל"ג – 1973, עמ' 530)

כך ככלל. כך גם בעניין דנא. החובה להתקין מוני חשמל נפרדים, החובה שלפי טענת המשיבים הפרו המבקשים, הינה חובה שנועדה להתבצע פעם אחת ויחידה ולכן הפרתה מקימה עילת תביעה אחת ויחידה. זו איננה "הפרה נמשכת" ולא ניתן לטעון בגינה שהיא איננה מתיישנת לעולם.

1. לטענת המשיבים, הפסיקה רואה בתביעה בטענה לליקויי בנייה ככזו המבססת "עילת תביעה מתמשכת". לא מצאתי בפסקי הדין אליהם מפנים המשיבים (אף לא אחד מהם של בית המשפט העליון) קביעה המבססת טענה שכזו. טענה לדין ייחודי של טענה לליקויי בנייה המחריג את עילת התביעה מדיני התיישנות הרגילים של תביעה בטענה להפרת חוזה. נראה שפסקי הדין אליהם מפנים המשיבים עוסקים במועד בו התגלה הנזק לתובעים, כמשליך על תחילתו של מרוץ ההתיישנות ("כלל ההתגלות"), אך לא מבססים טענה להלכה כזו לה טוענים המשיבים.
2. לפיכך, טענת המשיבים להפרת התחייבות המבקשים להתקנת מוני חשמל נפרדים מתבססת על הסכם הקומבינציה ועל התחייבות שמייחסים למבקשים ושאותה הפרו בבניית הבניין ב- 1987. אין זו עילת תביעה נמשכת, אין הגיון לנסות ולברר את השתלשלות האירועים שהתרחשו לפני כ- 32 שנים בקשר עם התקנת מוני החשמל, והתביעה בעילה זו – התיישנה.
3. טענת ההתיישנות – התביעות בגין החניה והגלריה
4. חלק זה של הבקשה תוקף את התביעה לפיצוי ותשלום "דמי שימוש" בגין שני חלקים של הבניין.

לטענת המשיבים (סעיפים 29 – 32 בכתב התביעה) קובע הסכם הקומבינציה כי בבניין יבנו 15 חניות, 7 מתוכן ימסרו למשיבים, 7 מתוכן ימסרו למבקשים, ואילו החניה הנוספת ("חניה 15") תחולק בין הצדדים, כך שלמשיבים תיוותר הבעלות בכרבע הימנה. כלומר, לפי טענת המשיבים, הם בעלי זכות הקניין בכרבע מחניה 15 בבניין (במהלך הדיון נטען שנפלה טעות סופר בטענה זו וחלקם של המשיבים בחניה 15 עומד על 27.5%; עמ' 6; ש' 14 בפרוט'). על בסיס טענה זו, עותרים המשיבים לצו מניעה ולחיוב בתשלום "דמי שימוש" במשך 7 שנים ובטענה שהמבקשים השתלטו על חניה 15 ועושים בה שימוש לבדם.

עוד טוענים המשיבים (סעיפים 33 – 39 בכתב התביעה), כי בין אריה לסבי סוכם כי חדר בשטח של כ- 20 מ"ר בקומה שבין קומת הקרקע לקומה הראשונה של הבניין ("הגלריה"), יועבר לבעלות המשיבים. בפועל, הפרו המבקשים הסכם זה והשתלטו על הגלריה, ולכן יש להוציא צו מניעה ולחייב אותם בתשלום "דמי שימוש" גם בגין החדר בגלריה.

1. לטענת המבקשים, יש לדחות על הסף בטענת התיישנות גם את התביעות בגין חניה 15 והחדר בגלריה.

אשר לתביעה המתייחסת לחניה 15, לפי טענת המבקשים התביעה מתבססת על טענה להפרת הסכם הקומבינציה ובכתב התביעה נטען שהמבקשים עושים שימוש בחניה 15 ברציפות, למעלה מ- 30 שנה. משכך, טוענים המבקשים, בין אם מדובר בתביעת שעניינה "שימוש וחזקה" או בין אם מדובר בתביעה שעניינה "מקרקעין לא מוסדרים", תקופת ההתיישנות חלפה.

אשר לתביעה המתייחסת לחדר בגלריה, טוענים המבקשים שזו מתבססת על הסכם מ- 1991 כך שאם התביעה הינה בטענה לזכות שימוש הרי שזו התיישנה, ואם הטענה הינה לזכות קניינית הרי שלבית משפט זה אין סמכות עניינית לדון בה.

בתגובתם, טוענים המשיבים כי ביחס לשתי העילות הללו, חניה 15 והחדר בגלריה, אין כל מחלוקת קניינית ואין טענה המתייחסת למחלוקת קניינית. לשיטתם, זכותם על חלק מחניה 15 ועל החדר בגלריה אינן במחלוקת והתביעה הינה לדמי שימוש ב- 7 השנים שקדמו להגשת התביעה, כך שאין בסיס לטענת ההתיישנות ואין בסיס לטענה בדבר היעדר סמכות עניינית.

1. טענת המשיבים בכתב התביעה בכל הנוגע לדמי השימוש בגין חניה 15 שבבניין, אכן מתבססת על חלוקת החניות בבניין בין המבקשים למשיבים, כפי שנקבעה בהסכם הקומבינציה. עם זאת, הטענה מתבססת על זכות קניינית שיש למשיבים בכרבע מחניה 15.

בשים לב לכך שהבניין כולו נבנה במקרקעין מוסדרים (כעולה מהנסח המצורף כנספח 1 לכתב התביעה ובניגוד לנטען בהקשר זה בבקשה), חוק ההתיישנות כלל איננו חל על תביעה המתבססת על זכות כזו (סעיף 159 (ב) בחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969).

כאשר עותרים המשיבים לדמי שימוש בגין אותה חניה שלהם (לטענתם) זכות קניינית בה, ומגבילים את התביעה ל- 7 השנים שקדמו להגשתה, לא ניתן לטעון להתיישנות עילת התביעה והטענה – נדחית.

1. כך גם לעניין החדר בגלריה. העתירה בהקשר זה בכתב התביעה מתבססת על הטענה שלמשיבים זכות קניינית לבעלות בחדר בגלריה, ומכאן שגם הזכות לדמי שימוש אם אכן נעשה בו שימוש בלא רשותם ועל ידי המבקשים. אפשר שהטענה לזכות כזו בחדר שבגלריה שנויה במחלוקת, אך ככל שיש כזו זכות הרי אף זו זכות שחוק ההתיישנות איננו חל עליה, באשר היא מתייחסת לזכות במקרקעין מוסדרים. ואפילו ההכרעה במחלוקת המתייחסת לחדר בגלריה תחייב התייחסות למחלוקת בעניין הבעלות בה, הרי שהסעד הנתבע בעילה זו הינו צו להפסקת שימוש וסעד כספי, דמי שימוש, ולכן אין בסיס לטענה בדבר היעדר סמכות עניינית. אף הטענה המתייחסת לחדר בגלריה – נדחית.
2. טענת הסמכות העניינית – רישום בית משותף
3. לטענת המשיבים (סעיפים 40 – 41 בכתב התביעה), הפרו המבקשים את ההתחייבות לרשום את הבניין כבית משותף, ויש לצוות עליהם להשלים את הרישום.

לטענת המבקשים, יש לדחות על הסף אף את הטענה, שכן לבית משפט זה אין סמכות עניינית לדון בה.

טענה זו איננה ברורה. עיון בכתבי הטענות מלמד שאין בין הצדדים כלל מחלוקת על רישום הבניין כבית משותף. לכך עותרים המשיבים בכתב התביעה, ולכך נראה שמסכימים המבקשים (סעיפים 43 – 52 בכתב ההגנה). למעשה, המבקשים עצמם טוענים שיש לאכוף על המשיבים את רישום הבניין כבית משותף במסגרת תביעה שכנגד, ולא ברור כיצד הם עושים כן ובאותה נשימה גם טוענים לחוסר סמכות עניינית.

המבקשים טוענים שתנאי מוקדם לרישום הבניין כבית משותף הינו הסדר מחלוקות בעניין הבעלות בחלקי הבניין, אך כפי שהובהר, לא נראה שבכלל יש כאלו מחלוקות קנייניות. משכך, כלל לא ברור אם יש מחלוקת בעניין זה ולא ברור הבסיס לטענה להיעדר סמכות. אפשר שכל אלו יתבררו בהמשך אך אין בהן כדי לבסס טענת סף, והטענה – נדחית.

1. טענת היעדר יריבות
2. לבסוף, עותרים המבקשים לסילוק התביעה על הסף בשל היעדר יריבות.

ביחס למשיבים, טוענים המבקשים שלא הוצגה אסמכתא לכך שהמשיבות 1 ו- 2 הינן היורשות לפי דין של אריה ומרדכי.

טענה זו איננה ברורה. אפילו לא הוצגה כזו אסמכתא בכתב התביעה, אין בכך כדי לבסס טענה לסילוק על הסף, מה גם שלתגובה צורפו צווי ירושה ולפיכך הטענה נדחית.

ביחס למשיב 3, ירון, נטען שהוא איננו צד להסכם ההלוואה, אולם ירון היה מבעלי המגרש והינו צד להסכם הקומבינציה, כך שלא ברורה הטענה להיעדר יריבות מולו.

אשר למבקשים, הרי שהחברה היא שחתמה על ההסכם הראשון למתן שירותי בנייה ואילו סבי ובלהה, הם שחתמו על הסכם הקומבינציה. אפילו מעורבותם של כל אחד מהמבקשים במערך ההתחייבויות איננה ברורה, מעורבות זו מצריכה בירור ואיננה יכולה לבסס טענה לסילוק על הסף.

לפיכך, הטענות למחיקה על הסף בהיעדר יריבות – נדחות.

1. סיכום
2. לא מצאתי ממש ביתר טענות הצדדים.
3. לא בנקל תסולק תביעה בטענת התיישנות. קל וחומר שלא בנקל ייעשה כן כטענת סף, בלי שייעשה בירור נוסף. ועם זאת, השאיפה הינה לברר מחלוקות בסמוך למועד בו התגלו ולא באיחור של שנים רבות. המחלוקות להן טוענים המשיבים, בעיקר לעניין ההסדרים בקשר עם ההלוואה ותשלום מס השבח, מתייחסים לאירועים שהתרחשו לפני למעלה מ- 30 שנה. אירועים שראוי היה לברר כבר אז ומס שראוי היה להסדיר כבר אז. אין כל היגיון בניסיון המשיבים להעלות מן האוב טענות על אירועים שהתרחשו לפני 30 שנה, וכך להשית על הנתבעים, אף על הציבור, את הוצאת המשאבים הנדרשים לעריכת בירור שכזה כיום.

המשיבים עצמם ישבו בחיבוק ידיים למעלה משלושה עשורים עד שנזכרו להסדיר תשלום חוב למס שבח ולפנות לבית המשפט. בדחיית התביעה על הסף נוכח זאת, אין להם להלין אלא על עצמם ולא ניתן לקבל את הטענה שהתנהלות המבקשים פסולה ונפסדת בנסיבות אלו.

1. על יסוד כלל הטענות כפי שהתבררו כאמור, אני קובע לפיכך כדלהלן:

התביעה לחיוב המבקשים בתשלום מס השבח וההוצאות שהוציאו המשיבים בגינו – נדחית על הסף בשל התיישנות עילת התביעה.

התביעה לחיוב המבקשים בהתקנת מוני חשמל נפרדים בבניין – נדחית על הסף בשל התיישנות עילת התביעה.

הטענה לדחיית העתירות לחיוב בדמי שימוש ולהפסקת השימוש בחניה 15 ובחדר בגלריה – נדחית. הטענה לדחיית העתירה לרישום הבניין כבית משותף – נדחית.

מאחר ובכך נדחתה על הסף מרבית התביעה והתקבלו עיקר טענות המבקשים, אני מחייב את המשיבים לשאת בהוצאות המבקשים בגין בקשה זו בסך של 20,000 ₪, אשר ישולמו בתוך 30 יום בלי קשר לתוצאות ההתדיינות בטענות שנותרו להכרעה.

בשים לב ליתרת המחלוקות שנותרו, ישלימו הצדדים את ההליכים המקדמיים ויגישו תצהירי עדות ראשית. תצהירי גילוי מסמכים יועברו עד ליום 20.4.20. תצהירי התובעים יוגשו עד ליום 1.6.20. תצהירי הנתבעים יוגשו עד ליום 20.7.20.

קדם משפט נקבע ליום 20.10.20, בשעה 09:00.

ניתנה היום, כ' אדר תש"פ, 16 מרץ 2020, בהעדר הצדדים.