לפני:

כב' השופטת שרה שדיאור

החלטה

לפני בית הדין בקשת הנתבע לחייב את התובע בהפקדת ערובה להבטחת תשלום הוצאות הנתבע 2

1. הנתבעים 1-2 (להלן: "הנתבעים") טענו כי התובע תושב הרש"פ, ואמנת האג אינה חלה עליו. התובע הועסק על ידי הנתבעת 1 עד שנת 2014. בסיום העבודה התובע קיבל פיצויי פיטורים כדין. הנתבעים טענו כי התובע טען במסגרת התביעה כלאחר יד, וללא כל אסמכתא או ראשית ראיה כי התביעה הוגשה גם כנגד הנתבע 2 בשל היותו מעסיק של התובע באופן אישי, בשל קיומה של עילה להטלת אחריות אישית מתוקף היותו נושא משרה בנתבעת 1 ובשל עילה להרמת מסך ההתאגדות בית הנתבעת 1 לנתבע 2. לטענת הנתבעים התביעה כנגד הנתבע 2 היא תביעת סרק. בנסיבות אלה, עתרו הנתבעים לחיוב התובע בערובה, בהתאם לתקנה 116 א לתקנות בית הדין.
2. התובע התנגד לבקשה וטען כי מדובר בבקשת סרק שהוגשה ללא בסיס. לטענתו, הנתבע 2 מאשר את העסקת התובע, אך טען כי הוא הועסק על ידי הנתבעת 1, שבה שימש כדירקטור ובעל מניות. התובע טען כי הועסק ללא תלושי שכר, ומשכך הוא רשאי לראות את עצמו כמועסק על ידי הנתבע 2 באופן אישי. לחילופין טען התובע כי קיימת סבירות גבוהה שיקבע כי הנתבע חייב באופן אישי, מכוח העסקה בפועל או במשותף וכן מתקיימים התנאים להרמת מסך ולקביעה שהנתבע 2 עשה שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של הנתבעת 1 והתנהל בניגוד לטובת התאגיד, שכן התובע לא קיבל תלושי שכר ולא קיבל זכויות בסיסיות כגון הפרשות, שכר מינימום ונסיעות. עוד טען התובע כי מצופה היה מהנתבע 2 לתמוך בקשתו בתלושי שכר, דיווחי נוכחות והפרשות לפנסיה, על מנת להראות שהתובע הועסק באופן פורמלי ולא נפגעו זכויות יסוד שלו. נוכח האמור טען התובע כי קיימת ראשית ראיה להוכחת התביעה ודין הבקשה להידחות תוך חיוב בהוצאות.
3. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ושקלתי טיעוני הצדדים להלן החלטתי ונימוקיה.
4. זכות הגישה לערכאות הוכרה זה מכבר כזכות חוקתית מן המעלה הראשונה ובעלת מעמד נכבד (רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עיזבון המנוח באסל נעים איברהים).
5. חיובו של תובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו של נתבע, מהווה חריג לכלל הקובע את זכות הגישה לערכאות, ועוגן בחקיקה במסגרת תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984:

"בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע".

1. תקנה זו נועדה להגן על נתבע בתביעת סרק - מפני היעדר אפשרות לגבות את חסרון הכיס שייגרם לו עם דחיית התובענה.
2. תקנה 519 לתקנות סד"א אומצה בפסיקת בתי הדין לעבודה.
3. ביום 29.6.16 פורסמה ברשומות תקנה 116 א לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב 1991 (להלן: "תקנות בית הדין לעבודה").
4. בתקנה זו נקבע:

"(א) שופט בית הדין או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע לתת ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע.

(ב) היה התובע מי שאינו תושב ישראל ואינו אזרח אחת המדינות בעלת האמנה לפי תקנות לביצוע אמנת האג 1954 (סדר הדין האזרחי), התשכ"ט-1969, יורה שופט בית הדין או הרשם לתובע, לבקשת נתבע, להפקיד ערובה לתשלום הוצאותיו של הנתבע, זולת אם הראה התובע ראשית ראיה להוכחת תביעתו או שהוא הראה כי הנתבע יוכל להיפרע את הוצאותיו ממנו אם התביעה תידחה או אם ראה שופט בית הדין או הרשם לפטור את התובע מטעמים מיוחדים שירשמו".

1. מהאמור עולה כי נקודת המוצא ביחס למי שאינו תושב ישראל ואינו אזרח אחת המדינות בעלת האמנה כאמור (ותושבי האזור בתוכם), היא כי לבקשת הנתבע על בית הדין להורות לתובע להפקיד ערובה לתשלום הוצאות הנתבע.
2. החריג הנו כאשר התובע הראה ראשית ראיה להוכחת תביעתו או שהראה כי הנתבע יוכל להיפרע ממנו אם התביעה תידחה, או מטעמים מיוחדים שיירשמו.
3. כיוון שהנתבע הגיש בקשה להטלת ערובה, לנוכח התקנות על בית הדין להורות על הפקדת ערובה. התובע התנגד להפקדת הערובה,על כן יש לבחון אם עמד בנטל המוטל עליו, היינו כי הציג ראשית ראיה להוכחת התביעה או שניתן יהיה להיפרע ממנו בסופו של יום.
4. המונח ראשית ראיה לא הוגדר בחקיקה, אולם מקובל לראותו כראייה שיש בה ממש, גם אם אינה תומכת בכל פרטי ודקדוקי התביעה ואינה מערכת שלמה של ראיות כאלה (בע"א  688/89  הילולים (אריזה ושיווק) בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ).
5. בענייננו מובן כי הכוונה אינה לחייב את התובע להציג את מלוא ראיותיו ולהכריע בתוקפן כבר בשלב הבקשה להטלת ערובה, יחד עם זאת, נראה כי ניתן לקבוע שהמושג "ראשית ראייה להוכחת תביעתו" צריך להתפרש על פי העקרונות הבאים:
6. אותה ראשית ראיה צריכה להיות מסמך כתוב. לא די באמירה בעלמא של תובע כי זכויותיו קופחו.
7. צריכה זו להיות ראשית ראייה "להוכחת התביעה" היינו, לא יהיה די בראייה המוכיחה אך את קיומם של יחסי עובד ומעביד כלשהם מתי שהוא בין הצדדים כדי להוות ראשית ראייה לענייננו.
8. התובע יידרש להציג ראשית ראייה לעצם קיומו של חיוב או לעצם קיום של קיפוח זכות. דרך משל ניתן יהיה לומר לכאורה כי הצגת תלושי שכר בהם משולם סכום הנופל משכר מינימום ייחשבו לראשית ראייה. אולם הדבר, תלוי כמובן בנסיבות העניין, בהצגת דו"חות נוכחות וראיות לתשלום ששולם בגין שעות העבודה וכיוצא באלו.
9. ועוד, הצגה של ראשית ראייה בנוגע לחלק זעיר מן התקופה הנתבעת או לחלק זעיר מסכום התביעה, עלולה שלא להספיק לתובע כראשית ראיה. היינו: נדרש כי ראשית הראייה תתמוך לכאורה לא רק בסיכויי התביעה אלא גם בכך שאין מדובר בתביעה מנופחת ומוגזמת באורך התקופה, או בסכום וכד'.
10. בעניין זה נדגיש כי מדיניות בתי הדין היא כי במקרים המתאימים, יחויב תובע ה"מנפח" את תביעתו בהוצאות משפט אף אם הוא זוכה בה בחלקה ולעתים אף בסכום העולה על הסכום שנפסק לטובתו (עב (ת"א) 8097/03 זיידמן דב נ' אי. סי. איי. טלקום בע"מ וכן פסק הדין בערעור עע (ארצי) 573/09 דב זיידמן נ' אי סי איי טלקום בע"מ).

מן הכלל אל הפרט:

1. כתב התביעה שהוגש הנו על סך של 491,430 ₪. מתוכם 90,000 ₪ בגין אי קבלת תלושי שכר. לטענת התובע, ככל שקיימים תלושי, סביר להניח שהפירוט שבהם שגוי. התובע טען כי הועסק על ידי הנתבעים 1-5, מבלי שערך חלוקה כלשהי ביניהם על פי תקופות העבודה אצל כל אחד מהם, או על פי הרכיבים השונים הנתבעים מכל אחד.
2. הנתבעים הגישו כתב הגנה ובו טענו כי התובע הועסק אצל הנתבעת 1 עד לשנת 2014 בלבד. לכתב ההגנה צורפו תלושי שכר הנושאים את שם הנתבעת 1 כמעסיקה של התובע. עוד הגישו הנתבעים "אישור סיום תשלומים עבור פיצויי פיטורים" לפיו התובע אישר כי קיבל ביום 24.3.14 את כל הפיצויים המגיעים לו מהנתבעת 1, בסך של 20,000 ₪.
3. היות שהוגשו רק שני תלושי שכר, משנת 2008, לא ניתן להסיק מהם ביחס לתשלום הזכויות הסוציאליות. יחד עם זאת, בשלב זה הנטל על התובע להוכיח ראשית ראיה, ביחס לנתבע 2. התובע לא עמד בנטל שהוטל עליו אף לא בראשית ראיה או בכלל.
4. בנסיבות אלה, התובע לא המציא ולו ראשית ראיה ,כנדרש בפסיקה ובתקנה 116א כמפורט לעיל, להוכחת התביעה או זכות שנפגעה על ידי הנתבע 2, או ראשית ראיה לכך שקיימת עילה להרמת מסך או לחיוב הנתבע 2 באופן אישי. בכך לא מתקיים התנאי הראשון בתקנה.
5. התובע לא הראה כי הנתבע יוכל להיפרע את הוצאותיו ממנו אם התביעה תידחה, אף בעניין זה מוטל עליו בהתאם לתקנה 116א כאמור לעיל.
6. על כן לא התממש גם התנאי השני הנדרש בתקנה.
7. לא מצאתי בעניינו של התובע טעמים מיוחדים המצדיקים הימנעות מהטלת ערובה, כמבוקש.
8. אשר על כן, הבקשה להפקדת ערובה, מתקבלת.
9. התובע יפקיד ערובה בקופת בית הדין בסך 2,500 ₪ עד לתאריך 06.01.20 ויודיע על כך בהודעה בכתב להליך, עד למועד האמור.
10. הסכום שנקבע הנו מידתי ואין בו כדי לנעול בפני התובע את שערי בית הדין זאת גם לפי פסיקת בית הדין הארצי.
11. יודגש כי לא תינתן אורכה, ובאם לא תופקד הערובה במועד, תימחק התביעה לאלתר, וללא התראה נוספת. למעקב מזכירות.
12. יישלח בפקס.

ניתנה היום, י' כסלו תש"פ, (08 דצמבר 2019), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.