01 נובמבר 2020

לפני:

כב' השופטת שרה שדיאור

החלטה

לפני בית הדין בקשת הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") לחייב את התובע בהפקדת ערובה להבטחת תשלום הוצאותיה.

1. בתאריך 08.12.2019 ניתנה לבקשת הנתבע 2 החלטת בית הדין שקבעה כי עד לתאריך 06.01.2020 על התובע להפקיד ערובה בסך 2,500 ₪, להבטחת תשלום הוצאות המשפט. לאחר שהתובע לא הפקיד ערובה זו, ניתן פסק דין בתאריך 08.01.2020 שהורה על מחיקת התביעה. בתאריך 09.01.2020 הוגשה בקשה על ידי התובע לבטל את מחיקת התביעה בעניין נתבעים 1,3 ו-4.
2. בתאריך 01.11.2020 התקיים בפני דיון בעניין. בדיון הסכימו הצדדים כי "פסק הדין אשר ניתן ביום 08/01/20 יחול אך ורק ביחס לנתבע 2 והוא נמחק מהתביעה בפסק דין זה... התביעה כנגד הנתבעת 1 ממשיכה להתנהל ופסק הדין לא יחול לגביה". להסכמה זו ניתן תוקף של החלטה.
3. בתאריך 28.07.2020 הגישה הנתבעת 1 בקשה להפקדת ערובה להבטחת תשלום הוצאות המשפט עבור הנתבעת. התובע הינו תושב הרש"פ, ואמנת האג אינה חלה עליו. לטענת הנתבעת התובע טען במסגרת התביעה כלאחר יד, וללא כל אסמכתא או ראשית ראיה. והתביעה כנגד הנתבעת היא תביעת סרק. נוסף על כך, לטענתה, התנהלות התובע בתיק זה, והימנעותו מהגשת הערובה כהוראת בית הדין, מקימה חשש של אי עמידה בחיובים כספיים. בנסיבות אלה, ביקשה הנתבעת לחייב את התובע בערובה, בהתאם לתקנה 116 א לתקנות בית הדין.
4. התובע התנגד לבקשה וטען כי בקשת הנתבעת הוגשה ללא תצהיר ויש בכך בשביל לדחותה. נוסף על כך, אף לגופה, טוען התובע, כי אינה נכונה שכן הוצגה ראשית ראיה לתביעתו. כך, טוען כי הנתבעת עצמה מאשרת כי התובע הועסק על ידה מ2007 עד 2014 , שבכתב ההגנה הסכימה הנתבעת כי העבירה את ניהול האולם לידי צד ג' ובכך בעצם פיטרה אותו, ושעיון בשני תלושי השכר שצורפו לכתב ההגנה מעלה כי לא הופרשה פנסיה לתובע, לא הוענקו תשלומי הבראה, ושתלושי השכר לא ממלאים את הוראות תיקון 24 לחוק הגנת השכר. עוד טען התובע כי הנתבעת לא נתנה גרסה ברורה לעניין היקף העסקתו. נוכח האמור טען התובע כי קיימת ראשית ראיה להוכחת התביעה ודין הבקשה להידחות תוך חיוב בהוצאות.
5. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ושקלתי טיעוני הצדדים להלן החלטתי ונימוקיה.
6. זכות הגישה לערכאות הוכרה זה מכבר כזכות חוקתית מן המעלה הראשונה ובעלת מעמד נכבד (רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עיזבון המנוח באסל נעים איברהים).
7. חיובו של תובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו של נתבע, מהווה חריג לכלל הקובע את זכות הגישה לערכאות, ועוגן בחקיקה במסגרת תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984:

"בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע".

1. תקנה זו נועדה להגן על נתבע בתביעת סרק - מפני היעדר אפשרות לגבות את חסרון הכיס שייגרם לו עם דחיית התובענה.
2. תקנה 519 לתקנות סד"א אומצה בפסיקת בתי הדין לעבודה.
3. ביום 29.6.16 פורסמה ברשומות תקנה 116 א לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב 1991 (להלן: "תקנות בית הדין לעבודה").
4. בתקנה זו נקבע:

"(א) שופט בית הדין או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע לתת ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע.

(ב) היה התובע מי שאינו תושב ישראל ואינו אזרח אחת המדינות בעלת האמנה לפי תקנות לביצוע אמנת האג 1954 (סדר הדין האזרחי), התשכ"ט-1969, יורה שופט בית הדין או הרשם לתובע, לבקשת נתבע, להפקיד ערובה לתשלום הוצאותיו של הנתבע, זולת אם הראה התובע ראשית ראיה להוכחת תביעתו או שהוא הראה כי הנתבע יוכל להיפרע את הוצאותיו ממנו אם התביעה תידחה או אם ראה שופט בית הדין או הרשם לפטור את התובע מטעמים מיוחדים שירשמו".

1. מהאמור עולה כי נקודת המוצא ביחס למי שאינו תושב ישראל ואינו אזרח אחת המדינות בעלת האמנה כאמור (ותושבי האזור בתוכם), היא כי לבקשת הנתבע על בית הדין להורות לתובע להפקיד ערובה לתשלום הוצאות הנתבע.
2. החריג הנו כאשר התובע הראה ראשית ראיה להוכחת תביעתו או שהראה כי הנתבע יוכל להיפרע ממנו אם התביעה תידחה, או מטעמים מיוחדים שיירשמו.
3. כיוון שהנתבעת הגישה בקשה להטלת ערובה, לנוכח התקנות על בית הדין להורות על הפקדת ערובה. התובע התנגד להפקדת הערובה, על כן יש לבחון אם עמד בנטל המוטל עליו, היינו כי הציג ראשית ראיה להוכחת התביעה או שניתן יהיה להיפרע ממנו בסופו של יום.
4. המונח ראשית ראיה לא הוגדר בחקיקה, אולם מקובל לראותו כראייה שיש בה ממש, גם אם אינה תומכת בכל פרטי ודקדוקי התביעה ואינה מערכת שלמה של ראיות כאלה (בע"א 688/89 הילולים (אריזה ושיווק) בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ).
5. בענייננו מובן כי הכוונה אינה לחייב את התובע להציג את מלוא ראיותיו ולהכריע בתוקפן כבר בשלב הבקשה להטלת ערובה, יחד עם זאת, נראה כי ניתן לקבוע שהמושג "ראשית ראייה להוכחת תביעתו" צריך להתפרש על פי העקרונות הבאים:
6. אותה ראשית ראיה צריכה להיות מסמך כתוב. לא די באמירה בעלמא של תובע כי זכויותיו קופחו.
7. צריכה זו להיות ראשית ראייה "להוכחת התביעה" היינו, לא יהיה די בראייה המוכיחה אך את קיומם של יחסי עובד ומעביד כלשהם מתי שהוא בין הצדדים כדי להוות ראשית ראייה לענייננו.
8. התובע יידרש להציג ראשית ראייה לעצם קיומו של חיוב או לעצם קיום של קיפוח זכות. דרך משל ניתן יהיה לומר לכאורה כי הצגת תלושי שכר בהם משולם סכום הנופל משכר מינימום ייחשבו לראשית ראייה. אולם הדבר, תלוי כמובן בנסיבות העניין, בהצגת דו"חות נוכחות וראיות לתשלום ששולם בגין שעות העבודה וכיוצא באלו.
9. ועוד, הצגה של ראשית ראייה בנוגע לחלק זעיר מן התקופה הנתבעת או לחלק זעיר מסכום התביעה, עלולה שלא להספיק לתובע כראשית ראיה. היינו: נדרש כי ראשית הראייה תתמוך לכאורה לא רק בסיכויי התביעה אלא גם בכך שאין מדובר בתביעה מנופחת ומוגזמת באורך התקופה, או בסכום וכד'.
10. בעניין זה נדגיש כי מדיניות בתי הדין היא כי במקרים המתאימים, יחויב תובע ה"מנפח" את תביעתו בהוצאות משפט אף אם הוא זוכה בה בחלקה ולעתים אף בסכום העולה על הסכום שנפסק לטובתו (עב (ת"א) 8097/03 זיידמן דב נ' אי. סי. איי. טלקום בע"מ וכן פסק הדין בערעור עע (ארצי) 573/09 דב זיידמן נ' אי סי איי טלקום בע"מ).

מן הכלל אל הפרט:

1. כתב התביעה שהוגש הנו על סך של 491,430 ₪. מתוכם 90,000 ₪ בגין אי קבלת תלושי שכר. לטענת התובע, ככל שקיימים תלושים, סביר להניח שהפירוט שבהם שגוי. התובע טען כי הועסק על ידי הנתבעים 1-4, מבלי שערך חלוקה כלשהי ביניהם על פי תקופות העבודה אצל כל אחד מהם, או על פי הרכיבים השונים הנתבעים מכל אחד.
2. הנתבעים 1 ו-2 הגישו כתב הגנה ובו טענו כי התובע הועסק אצל הנתבעת 1 עד לשנת 2014 בלבד. לכתב ההגנה צורפו תלושי שכר הנושאים את שם הנתבעת 1 כמעסיקה של התובע. עוד הגישו הנתבעים "אישור סיום תשלומים עבור פיצויי פיטורים" לפיו התובע אישר בחתימתו כי קיבל ביום 24.3.14 את כל הפיצויים המגיעים לו מהנתבעת 1, בסך של 20,000 ₪.
3. היות שהוגשו רק שני תלושי שכר, משנת 2008, לא ניתן להסיק מהם ביחס לתשלום הזכויות הסוציאליות. יחד עם זאת, בשלב זה הנטל על התובע להוכיח ראשית ראיה, ביחס לנתבעת. התובע לא עמד בנטל שהוטל עליו אף לא בראשית ראיה או בכלל.
4. בנסיבות אלה, התובע לא המציא ולו ראשית ראיה ,כנדרש בפסיקה ובתקנה 116א כמפורט לעיל, להוכחת התביעה או זכות שנפגעה על ידי הנתבעת. ההיפך הנתבעת הראתה כי שילמה זכויות ואף גמר חשבון. בכך לא מתקיים התנאי הראשון בתקנה.
5. התובע לא הראה כי הנתבעת תוכל להיפרע את הוצאותיו ממנו אם התביעה תידחה, אף בעניין זה מוטל עליו בהתאם לתקנה 116א כאמור לעיל. על כן לא התממש גם התנאי השני הנדרש בתקנה.
6. חמור מכך, אף התנהלותו של התובע בתיק זה עצמו, והימנעותו מהפקדת הערובה חרף הנקבע בהחלטת בית הדין ביחס לנתבע 2 , מעלה חשש אמיתי בדבר נכונותו או מסוגלותו של התובע לעמוד בחיובים כספיים ככל שייקבעו ע"י בית הדין.
7. יתר על כן, התובע כלל לא דאג להמציא לנתבעים 3 ו-4 את כתב התביעה והתברר כי לא פעל בעניינם עד לדיון מיום 1/11/20.אף שהנתבעת בכתב ההגנה הציגה את העובדה שהעבירה את האולם לגורם אחר. דהיינו צודקת הנתבעת 1 כי אופן הניהול של ההליך ע"י התובע, מחייב הבטחת הוצאות שעלולות להגרם לה ,מבעוד מועד, באופן של הפקדת ערובה.
8. לא מצאתי בעניינו של התובע טעמים מיוחדים המצדיקים הימנעות מהטלת ערובה, כמבוקש.
9. בעניין טענתו של התובע בדבר אי צירוף תצהיר לבקשת הנתבעת, טענת הנתבעת הינה טענה משפטית המתבססת על מסמכי התובע דווקא . משכך, לא העדר תצהיר אינו עילה לדחיית בקשה זו. ממילא הודתה בהעסקה אך הפריכה טענת התובע לא תשלום במסמך בחתימתו.(נספח 2 לכ. ההגנה).
10. אשר על כן, הבקשה להפקדת ערובה, מתקבלת.
11. התובע יפקיד ערובה בקופת בית הדין בסך 2,500 ₪ עד לתאריך 06.01.20 ויודיע על כך בהודעה בכתב להליך, עד למועד האמור.
12. הסכום שנקבע הנו מידתי ואין בו כדי לנעול בפני התובע את שערי בית הדין זאת גם לפי פסיקת בית הדין הארצי.
13. יודגש כי לא תינתן אורכה, ובאם לא תופקד הערובה במועד, תימחק התביעה כנגד הנתבעת 1 לאלתר, וללא התראה נוספת.
14. יודע לצדדים ,למעקב מזכירות.

ניתנה היום, י"ד חשוון תשפ"א, (01 נובמבר 2020), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.