1. לפניי ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בקריות (כב' הרשם הבכיר י. לוזון), מיום 10.11.20, במסגרתו דחה את תביעת השיבוב שהגישה המערערת, מגדל חברה לביטוח בע"מ, בגין נזקים בהם פיצתה את המבוטחת עבור נזקי רכב שנגרמו עקב תאונה, ובתוך כך דחה את הודעת צד ג' ששלחה משיבה מס' 1 כנגד המשיבה מס' 2.

העובדות בקליפת האגוז;

2. המערערת הגישה תביעת שיבוב כנגד המשיבה מס' 1 בקשר לנזק שנגרם לרכב המבוטחת, על סך 37,151 ₪.

3. המערערת, ביטחה בפוליסת ביטוח מקיף רכב מ.ר. 73-039-73 (להלן: "הרכב המבוטח"). ביום 23.9.18, על פי הנטען בכתב התביעה, הרכב המבוטח היה נהוג על ידי גב' רואא עונאללה, ברחוב פנימי בשכונת אל-עיון, בעיר אום אל פאחם ותוך כדי הנסיעה עלה הרכב המבוטח על שוחת ביוב גבוהה שנמצאת בכביש ומיד נפתחו כריות האוויר ונגרמו נזקים כמפורט בחוות הדעת השמאי שצורפה לכתב התביעה (להלן: "התאונה").

4. המבוטחת פנתה למערערת בדרישת פיצוי, בהתאם להוראות הפוליסה וזו פיצתה אותה בגין נזק הרכוש שנגרמו לרכב, בסכום של 37,151 ₪. לפיכך, תבעה המערערת בכתב התביעה את הסכום ששולם למבוטח בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום התשלום ועד יום הגשת התביעה.

5. עוד טענה המערערת בכתב התביעה שעל האירוע נשוא הדיון חלות הוראת סעיף 41 לפקודת הנזיקין, מאחר ומלוא העובדות הנוגעות לתאונה הינן ידועות לה; לטעמה, כעולה מסעיף 11 לכתב התביעה האירוע מתיישב יותר עם המסקנה שמשיבה מס' 1 לא נקטה אמצעי זהירות מאשר מהמסקנה שהיא נקטה באמצעי זהירות. לחילופין, טוענת המערערת שהמשיבה מס' 1 התרשלה משלא נקטה בכל האמצעים הסבירים שהיה עליה לנקוט לנזק שאירע, וגרמה בהתרשלותה לנזק נשוא הדיון.

6. לכתב התביעה צירפה המערערת עותק מרשימת הפוליסה; עותק מהודעת אירוע תאונת דרכים מטעם המבוטחת; עותק מחוות דעת השמאי; עותק מהוראות התשלום הן לתובעת והן לשמאי וכן הדרישה, טרם הגשת התביעה שנשלחה למשיבה מס' 1.

7. במסגרת כתב ההגנה מטעם המשיבה מס' 1 טענה המשיבה מס' 1 כי יש למחוק ו/או לדחות את התביעה עקב חוסר יריבות, מאחר ועל פי הנטען בכתב התביעה התאונה אירעה כאשר הרכב עלה על שוחת ביוב גבוהה, והאחריות הבלעדית למתקני הביוב היא באחריות המשיבה מס' 2 מכוח ההסכם שנכרת בין המשיבות בשנת 2009.

8. בהמשך, טענה המשיבה מס' 1 שהיא מכחישה את כל האמור בכתב התביעה לרבות התאונה, ואף הוסיפה כי מיקום התאונה הנטען נמצא בקרקע פרטית בכביש פנימי שאין לעירייה כל קשר אליו.

9. הוסיפה עוד כי הנהגת, העדה מטעם המערערת, משנה גרסאות באופן תמוהה ביותר תוך הצבעה בהבדל בין הגרסות בטופס ההודעה שצורף לכתב התביעה לבין האמור בכתב התביעה.

10. משיבה מס' 1 שלחה הודעה צד ג' כנגד משיבה מס' 2, בגדרה נטען כי האחריות למתקני הביוב הינה בסמכות משיבה מס' 2 ובהתאם לסעיף 10 לחוק תאגידי מים וביוב, היא נושאת באחריות לקיומה ותקינותה של מערכת הביוב ובשל כך ובמידה ותתקבל התביעה, למשיבה מס' 1 עומדת זכות שיפוי מהמשיבה מס' 2 בכל סכום שתחויב בו בהתאם לפסק הדין.

11. המשיבה מס' 2 טענה במסגרת כתב ההגנה מטעמה, שהתשתית בכביש, במקום בו התרחשה התאונה הנטען, אינה ראויה, והרחוב הינו מרובד באספלט, וכי המשיבה מס' 2 האחריות לתאונה כולה מוטלת על המשיבה מס' 1 כעולה מהתמונות שצורפו וכי שוחת הביוב תקינה ואין בה כל ליקוי.

פסק דינו של בית משפט קמא;

12. בית משפט קמא לאחר ששמע את הצדדים דחה את התביעה.

13. עיקר קביעתו של בית משפט קמא נובעת מהעובדה שהמערערת, ולמרות הסברי בית משפט קמא לא ראתה לנכון לתקן את כתב התביעה ולצרף את המשיבה מס' 2 כנתבעת נוספת (למרות שבית משפט קמא יכול היה להציע לצדדים, כמקובל, לראות בה כנתבעת ללא צורך בתיקון כתב התביעה).

14. לטעמו של בית משפט קמא, ולפני שקבע את מנגנון התאונה וכיצד התרחשה התאונה, קבע כי על פי סעיף 235 לפקודת העיריות וסעיף 10 לחוק תאגידי מים וביוב וככל שהנזק (מבלי לקבוע כיצד אירעה התאונה) נגרם ממכסה ביוב, לא היה מקום למערערת לתבוע את העירייה ככל וקיים תאגיד מים כלשונו.

15. בית משפט קמא המשיך וקבע שהאחריות להסרת מכשולים אליה מכוונת המערערת אינה מקימה בהכרח חובת זהירות וכי החובה, כלשונו של בית משפט קמא: "האחריות להסרת מכשולים אליה מכוונת התובעת אינה מקימה בהכרח חובת זהירות, שכן החובה במכשול הספציפי נמסרה בין בחוק ובין בחוזה לתאגיד העירוני".

16. בהמשך, קבע בית משפט קמא את הדברים הבאים:

"בהודעה על אירוע ביטוחי ציינה הנהגת כי 'פגעתי בחפירה קטנה' כאשר בכתב התביעה כמו גם בסיכומים טענה שהפגיעה כתוצאה ממכסה ביוב פתוח – מוגבה. אעיר כי קיים קושי בכך שאין תמונה של המפגע עצמו ובכך שלא ניתן לזהות מהתמונות את מיקום האירוע בזמן אמת. לפנינו עדות יחידה של בעל דין ללא סיוע שלא ניתן לקבלה".

17. המערערת מיאנה להשלים עם פסק דינו של בית משפט קמא והוגש הערעור שלפניי.

הכרעה;

18. לאחר ששמעתי את הצדדים, עיינתי בפסק דינו של בית משפט קמא, אני סבור כי דין הערעור להתקבל.

19. הלכה מושרשת היא, כי אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאי עובדה ומהימנות, אלא במקרים חריגים. מדובר בכלל מהותי, המבוסס על כך שהערכאה הדיונית היא זו השומעת את העדים ומתרשמת מהם ולכן מצוי בידה יתרון רב על פני ערכאת הערעור [ראו: רע"א 11325/05 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' גוליבנסקי (27.2.2006); ע"א 2976/12 בראל נ' קאופמן (23.11.2014); ע"א 5234/13 קרסנטי נ' בנק הפועלים משכן בע"מ (11.1.2015); ע"א 5779/90 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' אחמד (24.07.1991)].

עם זאת, אין מדובר בשאלה של סמכות אלא בשאלה של שיקול דעת; ערכאת הערעור מוסמכת להתערב גם בממצאי עובדה ומהימנות אם כי היא תעשה זאת רק במקרים חריגים, הפסיקה הכירה בארבעה חריגים, שכוחם יפה הן להליך האזרחי והן להליך הפלילי (ע"א 9226/17 ערן פולק נ' ALLIANZ VERSICHERUNGS – AG[ (28.7.2019)) ואלו פורטו במסגרת ע"פ 2439/10 פלוני נ' מדינת ישראל (6.6.2012), שם נפסק:

"ניתן להצביע על ארבעה חריגים עיקריים, אשר בכוחו של כל אחד מהם להרחיב את הפתח לשיקול עצמאי יותר של ערכאת הערעור בבחינת הממצאים העובדתיים. הראשון - כאשר מתבססים הממצאים על מסמכים בכתב ולא על עדות בעל פה, שכן הן הערכאה המבררת והן ערכאת הערעור מקבלות לפניהן את המסמך כפי שהוא (וראו: ע"פ 398/89 מנצור נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (19.1.1994)); השני - עניינו במקרים בו ממצאי הערכאה הדיונית מתבססים על שיקולים טהורים שבהגיון, בנבדל משיקולי התרשמות או מערבוב בין שיקולי התרשמות והיגיון (וראו: ע"פ 6147/07 שמעון אביסידריס נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (2.7.2009));השלישי - מקום בו נפלו טעויות מהותיות בהערכת מהימנות העדויות על ידי הערכאה הדיונית. טעויות שכאלה עניינן למשל התעלמות מסתירות בעדות היורדות לשורשו של עניין או התעלמות מגורמים רלבנטיים להערכה של משקל העדות (וראו: ע"פ 4977/92 ג'ברין נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 690); הרביעי – מצב בו הערכאה המבררת מסיקה מסקנות מהעובדות, ובמיוחד כאשר אלה עומדות בליבת הבדיקה של מרכיבי העבירה (וראו למשל: ע"א 9784/05 עיריית תל אביב-יפו נ' עו"ד ידידיה גורן [פורסם בנבו] (12.8.2009))".

20. מצאתי כי המקרה דנן נופל באותם חריגים המצדיקים ואף מחייבים התערבותה של ערכאת הערעור בממצאים ובמסקנות שנקבעו על ידי בית משפט קמא.

21. פסק דינו של בית משפט קמא נעדר התייחסות לעדויות שנשמעו בפניו, בית המשפט לא ניתח את הראיות שהובאו, והקביעה העובדתית היחידה, במסגרת פסק דינו, אף הובאה אחרי שקבע כי אין יריבות, מבחינה משפטית בין הצדדים, מבלי להכריע, עובדתית בסוגיות שהיו במחלוקת בין הצדדים. על מנת להבהיר את דבריי, היו מספר מחלוקות בין הצדדים ביניהם: עצם התרחשות התאונה; מנגנון התאונה; מיקום התאונה, מקום התאונה מהווה דרך ציבורית או קרקע פרטית; מצב הדרך אם היה במועד התאונה אם היה מרובד באספלט או היה מצע כורכר; ושאלת האחריות.

22. בית משפט קמא כתב פסק דין נעדר התייחסות עובדתית למחלוקות מלבד פסקה אחת בתוך פסק הדין שבה הוא מפנה להוראת סעיף 54 לפקודת הראיות, עם זאת אינו מבאר את קביעותיו ביחס לאיזה מחלוקת האם התכוון לעצם התרחשו התאונה ו/או למנגנון התאונה ו/או למיקום התאונה.

באשר לעצם התרחשות התאונה;

23. פסיקתו של בית משפט קמא לפיה "לפנינו עדות יחידה של בעל דין ללא סיוע שלא ניתן לקבלה", היא קביעה שגויה שכן בפנינו העידה הנהגת, הוצגו מסמכים לרבות חוות דעת של שמאי, תמונות על הנזק, עדות החוקר שגבה ממנה עדות ובמסגרת חקירתו צילם את מקום האירוע, צורפו תמונות.

נהגת הרכב מסרה עדות סדורה, קוהרנטית ומפורטת, שמתיישבת היטב עם ראיות נוספות כגון תמונות הנזק, חוות דעת שמאי ומסרה הודעה מפורטת למערערת כמבטחת. עדות הנהגת , כאמור לעיל, לא נסתרה, נתמכה על ידי מסמכים סמוך למועד התאונה, בפרט תמונות הנזק וחוות דעת השמאי. יש במסמכים שהציגה, כדי להוות בסיס להנמקה הנדרשת לפי סעיף 54 לפקודת הראיות, ואי לכך, יש מקום לקבל את גרסתה ביחס לעצם התרחשות התאונה.

לצד קביעתי לעיל יש להדגיש שהמתואר בסעיף 5 ג' לפסק הדין של הערכאה קמא, בית המשפט מתאר סתירה 'לכאורה' במנגנון התאונה ולא מעמיד את התאונה בספק כלשהו.

באשר למנגנון התאונה;

24. באשר למנגנון של התאונה, נחזור ונדגיש כי בעלי הדין האחרים הביאו עדים מטעמם, שהצביעו על מצב הדרך במועד התאונה, ומראיות אלו ניתן היה להסיק ולתמוך בגרסת המערערת, אך לצערנו בית המשפט לא עשה כן בפסק דינו.

התובעת העידה בפני בית המשפט וציינה( עמ' 2 שורות 7-13):

".. הכל היה בסדר, פתאום נעצר הרכב ונפתחו כריות אוויר. הדרך היה משומשת כולם עברו משם(הטעות היא במקור).זה כביש שנוסע משכונה לשכונה. יש עוד דרך ראשית ויש את הדרך הזו. בזמן התאונה הכביש לא היו בו חפירות, הביוב היה הרבה יותר גבוה מהכביש, אולי 20 סנ' והדרך צרה ולא היה לאן לברוח..."

ובהמשך במסגרת החקירה הנגדית ( עמ' 3 שורה 4 ) הוסיפה:

"לא. נסעתי 30 קמ"ש. זו דרך לא מעובדת."

25. באשר למוקד הנזק ברכב ציינה המבוטחת במהלך עדותה: " קיימת פגיעה קטנה בחזית אבל עיקר הייתה בגחון. לא הייתה פגיעה חזיתית אלא מלמטה."

תיאור התאונה ומוקד הנזק מתיישב היטב עם ממצאי חוות הדעת מטעם השמאי אשר תיאר מוקד הנזק :" בבדיקת הרכב נוכחנו בנזקים תאונתם לגחון הרכב. מגן קדמי נמצא ניזוק."

מוקד הנזק ברכב תומך משמעותית בתיאור מנגנון התאונה בידי התובע שלא נסתר.

26. עדי המשיבות חיזקו משמעותית את גרסת העדה מטעם המערערת. מהנדס תאגיד המים מר גבארין יוסף אישר בעדותו כי אכן בוצעו עבודות הנחת קו ביוב בשנת 2016 ( עמ' 8 שורה 12). עוד אישר כי בעת ביצוע העבודות היה עפר והחזירו את המצב לקדמותו( עמ' 8 שורה 13).

מהנדס המשיבה מס' 1 העיד כי אין בעירייה חוזק עזר לסלילת כבישים ולגבי מצב הכביש בו התרחשה התאונה אישר שמדובר בכביש עורק מכיכר לכביש הראשי, הוא סלול חלקית בשל בעיות תקציב ולא ריבוד האספלט בידי התושבים אישר שהייתה דרך עפר ( עמ' 7 שורות 16-32).

עדים אלו אישרו חלקים רבים מעדותה של המבוטחת- העדה, הן לגבי מצב הדרך כדרך לא מרובדת והונח בתוכה קו ביוב וכן בדבר קיומה של שוחת ביוב.

27. אם כך גם עדותה של המבוטחת ביחס למנגנון התאונה –לא רק שלא נסתרה היא קיבלה חיזוקים משמעותיים מכלל הראיות שהובאו לפתחו של בית משפט קמא- ולא ברור מדוע בית משפט קמא בחר להתעלם מהם.

בעת התרחשות התאונה הדרך לא הייתה מרובדת באספלט וחרף העובדה שמדובר בעורך תחבורתי מדובר בדרך עפר שבוצעו בו בשנת 2016 הנחת קו ביוב. מהתמונות לאחר התאונה ולאחר ריבוד הכביש בידי התושבים (עמוד 6 שורות 25-28), לא רואים הפרש גובה בין שוחת ביוב לבין האספלט. ההיגיון מלמד כי מדובר בשכבת אספלט שהונחה וברור בנסיבות אלו כי קיים הפרש גובה בין שוחת הביוב לבין דרך העפר.

אם כך עדות המבוטחת היא עדות שלא נסתרה ונתמכת ביחס למנגנון התאונה ממוקד הנזק שתואר בחוות הדעת ובעדויות מהנדסי המשיבות ביחס למצב הדרך. בנסבות אלו, לא היה מקום שלא לקבל את עדותה ביחס למנגנון התאונה וביחס להפרש הגובה בין שוחת הביוב לדרך שהייתה במועד התאונה, דרך עפר.

28. על כן המערערת הרימה את הנטל המוטל עליה במשפט אזרחי להוכיח כי תוך כדי נסיעת רכב המבוטחת פגעה בשוחת ביוב מוגבהת ונגרם נזק לרכב כמתואר בחוות דעת השמאי.

מקום התאונה -רחוב;

29. עד המשיבה מס' 1- אישר שמדובר בכביש עירוני המהווה ציר תחבורתית וכי מדובר ברחוב מאושר בטאבה( עמוד 7 שורות 9-18). לטענתו התושבים סללו את הדרך. אין מחלוקת של ממש שמדובר בכביש עירוני ולא דרך פרטית.

באשר לשאלת האחריות;

30. בשאלת האחריות מצא בית משפט קמא לקבל את גרסת המשיבה מס'1 שאינה אחראית עוד על שוחות הביוב, הגם שהם מהווים חלק מן המדרכות והכבישים. לטענת משיבה מס'1, בפני בית משפט קמא, שבהתאם להוראת סעיף 10 לחוק תאגידי מים וביוב תשס"א-2001 (להלן: "החוק") עבר הטיפול בכל מערכות הביוב לתאגידי הביוב ועל כן לא התרשלה הנתבעת בטיפול באותו מכסה ביוב מאחר ואינו באחריותה עוד, כי אם האחריות תאגיד שהוקם עפ"י החוק.

32. אין בידי לקבל מסקנה משפטית זו. העירייה כרשות מקומית לשלומו ולביטחונו של הציבור בשטחה, נובעת מחובותיה הקבועות בפקודת העיריות [נוסח חדש] ומדיני הנזיקין הכלליים. אין צורך להכביר מילים על אודות החובות המוטלות על רשויות מקומיות, על פי דין, כלפי ציבור הבאים בתחומיה. על הרשות המקומית מוטלת החובה לשמור על ניקיונם ועל עבירותם של הרחובות שבתחומה ועל תקינות המערכות שבאחריותה, ומחובות אלו נגזרת חובת הזהירות המושגית של הרשות המקומית כלפי העוברים ושבים בתחומה (ראה, למשל, ע"א 2901/01 עירית חיפה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, 25.5.06).

יתרה מכך, לרשות המקומית יש סמכות לעשות כל הדרוש לשמירה על בטחון הציבור בתחומיה (ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר, פ"ד לז(3) 757, 766), ומכאן גם נלמדת החובה המוטלת על הרשות לאתר ולתקן מפגעים ומכשולים, אשר יש בהם סיכון בלתי סביר כלפי העוברים בדרך.

33. אין בהעברת הטיפול בכל מערכות הביוב לתאגידי הביוב כדי לפטור את העירייה מאחריותה למפגעים, בפרט כאשר מערכת הביוב היא חלק והמשך ממדרכה או רחוב, העירייה נותרה אחראית, למצער ברמת הפיקוח, על תחזוקת מערכת הביוב לרבות על החלק המהווה חלק מהכבישים והמדרכות.

34. מקובלים עלי לחלוטין דברי של כב' השופט נ. ג'השאן במסגרת תא (קריות) 6933-06-14 טאהר זהרה נ' עיריית עכו ( ניתן ביום 26 מאי 2015) כשהתייחס לסוגיה זו:

"שלישית, ניתן לראות את מכסה הביוב כחלק מן המדרכה, אשר היא חלק מרשות הרבים אשר על העירייה מוטלת החובה לתחזוקתהּ (סעיף 235(3) לפקודת העיריות [נוסח חדש]). קשה להלום מצב בו גופים שונים "יתקוטטו ביניהם" לגבי האחריות על מתקן או שטח ברשות הרבים, וראוי כי על העירייה תוטל האחריות השיורית במקרים של ספק. כלום יעלה על הדעת, כי אם יישפך שמן או חומר מחליק על מכסי ביוב תטען העירייה כי אינה אחראית לניקיון החומר המחליק? קבלת עמדת העירייה לגבי פטור מלא מחובתה לפגמים ומפגעים במכסי שוחות הביוב תביא לתוצאה אבסורדית והיא מזקיקה את האזרחי הפשוט לתור אחרי מערכת הסכמים בין העירייה לבין התאגיד, כאשר מדובר בהליכה על כביש ברשות הרבים שאמורה להיות בטוחה. יש להבהיר כי העירייה אחראית על המדרכות והכבישים ועל תקינות המעבר בהם גם אם חלק מן המעבר מהווה מכסה למערכת ביוב."

35. בכל מקרה לא יכולה העירייה להתפרק מחובתה כמפקחת על פעילות תאגיד המים, יוטלו החובות בנוגע למתן השירותים לתושבים על התאגיד מכוח החוק, אך עדיין הם יהיו בפיקוח הממונה לפי החוק , שהוא, על פי סעיפים 110, 111 ו 115 לחוק, עובד הרשות, ותפקידיו, בין היתר, לפקח על תפקוד התאגיד ולעקוב אחר פעולותיו .

הוראת החוק משחררת את הרשות המקומית מחובתה לספק מים ונוטלת ממנה סמכויות הנוגעות לגביית תשלומים, אך מכאן ועד לשלילת חובות הפיקוח וחובותיה של הרשות על פי פקודת העיריות, או לשחררה מחובותיה כלפי התושבים, בהתאם לעוולת הרשלנות שבפקודת נזיקין, המרחק רב (ראו: בר"ע (ב"ש) 596/09 עיריית באר-שבע נ' אלעד שחר (19.8.2009)).

36. ממכלול הראיות שהובאו העיריה שחררה את עצמה מאחריות לרחוב ואפשרה לכל דכפין לבצע עבודות לרבות התושבים, דבר שמלמד ומעיד כי העירייה לא מקיימת את תפקידה ולא מיישמת את אחריותה ולא הביאה כל ראיה כי התאגיד מקיים חובותיו כראוי, כי הוא עומד בהוראות ההסכם, כי הוא מתחזק את המערכת כראוי ובמקרה דנן, לא הובאה בפניי כל ראיה לגבי מהות מעשי העירייה ולא הוכחה בפניי כי העירייה פעלה על מנת לוודא, כי התאגיד מקיים את חובותיו לתחזוקת מכסי הביוב בשטח העירייה ומניעת מפגעים.

37. קיים מפגע ברור בדמות הפרש בין שוחת הביוב לבין הדרך שמהווה דרך עפר, הפרש מהווה פגם וסיכון בלתי סביר והייתה על העירייה לכל הפחות להביא ראיות ביחס לדרישותיה מאת התאגיד לטפל במפגע או לאתרו. המשיבה מס' 2 לא הביאה כל ראיה מטעמה למעשים או פעולות שעשתה על מנת למנוע מפגעים אף לא שלטי אזהרה משימוש בדרך המשובשת ( עמ' 7 שורות 23-25).

38. העירייה לא הביאה ולו בדל ראיה, כי היא עשתה את המוטל עליה על מנת לפקח פיקוח ראוי על הנחת קוו הביוב על ידי התאגיד ברחוב מרחובות העיריה. היא לא הוכיחה, כי פיקחה על עבודות אלה, היא לא הוכיחה מהן חובות התאגיד בנקודה זו, היא לא הוכיחה כי נקטה בפעולות סבירות או בפעולות כלשהן על מנת למנוע את הנזק שאירע, מקום שנזק זה הינו נזק צפוי.

39. גם אם קיים מפגע כלשהו בשוחה, אין הדבר פוטר את העירייה מאחריותה הכוללת אלא אנו במצב שבו קיימים מעוולים במשותף, האחריות השיורית, הינה תמיד של העירייה גם אם מצטרפים אליה מעוולים משותפים. על כן דין הערעור להתקבל.

באשר להודעת צד ג';

40. הודעת צד ג' לא התבררה מאחר ובית המשפט דחה את התביעה העיקרית. לגבי הודעת צד ג' לא נדונה כלל על ידי בית המשפט. עניין בירור הודעת צד ג' בעקבות פסק דין זה, הנני מורה על החזרת בירור הודעת צד ג' לבית משפט קמא, ולאחר שאפשר לצדדים לטעון , לתת פסק דין בהודעת צד ג'.

סוף דבר;

41. תוצאה מכל האמור לעיל שהערעור מתקבל, מבטל את פסק דינו של בית משפט קמא, וקובע במקום זאת הנני מחייב את המשיבה מס' 1 לשלם למערערת את מלוא סכום התביעה 37,151 ₪ בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה 18.08.2019 ועד התשלום המלא בפועל.

41. בנוסף תשלם המשיבה מס' 1 בגין השתתפות בהוצאות המשפט של המערער בסכום של 2,000 ₪, בתוספת שכר טרחת עורך דין, בסך 10,000 ₪ ומע"מ כחוק על שכר הטרחה.

המשיבה מס' 1 תבצע את התשלום במשרד ב"כ המערערת, עבור המערערת , בתוך 30 יום ממועד המצאת פסק דיננו, שאם לא כן, יישא כל סכום שבפיגור הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק, מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

הפיקדון, ככל שהופקד על ידי המערער בבית משפט זה, יוחזר על ידי מזכירות בית המשפט לידי ב"כ המערערת, עבור המערערת.

42. הדיון בהודעת צד ג' מוחזר לבית משפט קמא לדיון והכרעה בהתאם לפסקה 40 לעיל.

ניתן היום, כ"א אייר תשפ"א, 03 מאי 2021, בהעדר הצדדים.