בקשה לסעד זמני לפי יימנעו הליכי אכיפה כנגד המבקשים ויעוכב ביצועו של פסק הדין של בית הדין לעררים בתל אביב בערר (ת"א) 3454-19 (כבוד הדיין אילן חלבגה) (להלן: "פסק הדין של בית הדין לעררים") עד להכרעה בערעור על פסק הדין של בית הדין לעררים, במסגרתו נדחה ערר המבקשים התוקף את החלטת המשיב מיום 22.7.19 לפיה נדחתה בקשת המבקשים למתן מעמד מטעמים הומניטאריים וכן להעלאת עניינם לדיון בפני הוועדה הבינמשרדית.

רקע עובדתי

1. המבקשת 1 (להלן: "המבקשת"), אזרחית הפיליפינים, נכנסה לישראל ביום 29.3.00 כעובדת זרה בתחום הסיעוד והונפק לה רישיון מסוג ב/1 אשר הוארך מעת לעת עד ליום 16.5.07. בסמוך למועד זה, הונפק למבקשת רישיון מסוג ב/2 אשר היה בתוקף עד ליום 21.8.07.

המבקש 2 (להלן: "המבקש 2" או "הקטין"), בנה של המבקשת, יליד שנת 2007, כיום בן 12. אביו של המבקש הוא אזרח פיליפיני אשר חזר לארצו.

1. ביום 14.3.19 במהלך פעילות מכוונת של פקחי המשיב, אותרה המבקשת בבית מגורים. עוד באותו היום, עוכבה ונערך לה שימוע, אשר במסגרתו הוצאו למבקשים צווי הרחקה ומשמורת. יחד עם זאת, לאור הממצאים שעלו לגבי המבקש 2 (קטין הלומד בבית ספר), הוחלט לשחררה בכפוף לשיתוף פעולתה עם המשיב ככל שתידרש לכך; התייצבות חד שבועית במשרדי המשיב; הצגת תעודה מבית הספר של המבקש 2 ודרכונו; יציאתה מהארץ עד ליום 15.7.19.
2. לטענת המשיב, ביום 21.3.19 הציגה לו המבקשת כרטיסי טיסה לפיליפינים, המיועדים לה ולבנה, ליום 15.7.19.
3. ביום 1.7.19 הגישה המבקשת בקשת למתן מעמד מטעמים הומניטאריים, במסגרתה נטען כי המבקש 2 סובל מקושי התפתחותי ושפתי המצדיק מתן מעמד מטעמים אלו משום ומצבו ההתפתחותי והנפשי יוחמר באם יידרש לצאת מהארץ.
4. ביום 4.7.19 התקבלה החלטת מנהלת לשכת המשיב בפתח תקווה (להלן: "החלטת מנהלת הלשכה") לדחות את הבקשה למתן מעמד מטעמים הומניטאריים. במסגרת ההחלטה צוין כי כחלק מהליך הגשת הבקשה, חובה להציג דרכון בתוקף לשניים וכי לא ניתן לקבל בקשה מבלי שתנאי זה מתקיים. כך גם צוין כי הבקשה נדחית גם משום שאינה מעלה עילה של ממש.
5. ביום 11.7.19 הגישה המבקשת ערר פנימי על החלטת מנהלת הלשכה.
6. ביום 21.7.19, באמצעות צו בית משפט, נכנסו פקחי המשיב לכתובת מגוריהם של המבקשים, עיכבו את המבקשת וערכו לה שימוע, אשר במסגרתו הוצאו כנגד המבקשים צווי הרחקה ומשמורת.
7. עוד באותו היום, הגישו המבקשים לבית הדין לעררים ערר (ת"א) 3454/19 על החלטות המשיב ובקשה לשחרורם ממשמורת.
8. ביום 22.7.19 התקבלה החלטה הדוחה את הערר הפנימי שהגישו המבקשים בבקשה למתן מעמד מטעמים הומניטאריים. במסגרת ההחלטה צוין כי לא נמצאו טעמים הומניטאריים מיוחדים המצדיקים הענקת מעמד בישראל או העלאת עניינם של המבקשים בפני הוועדה הבינמשרדית.
9. ביום 23.7.19 ניתנה למבקשים האפשרות לתקן את הערר שהגישו לאור ההחלטה החדשה שהתקבלה בעניינם ביום 22.7.19, כמו כן ניתן צו המעכב את הרחקתם עד למתן החלטה אחרת והוחלט כי עניין שחרורם ממשמורת יידון בפני בית הדין לביקורת משמורת אשר בסמכותו הוא מצוי.
10. ביום 25.7.19 הוגשה על ידי המבקשים בקשה דחופה לקבלת החלטת בית הדין לביקורת משמורת בשל הטענה להתדרדרות במצבו הנפשי של הקטין.
11. עוד באותו היום, הוגשה בקשה למועצה לשלום הילד, אשר שלחה רופא מטעמה לבקר במתקן המשמורת.
12. עוד באותו היום, ניתנה החלטת בית הדין לביקורת משמורת – שחרור המבקשים ממשמורת בכפוף לתנאים שיבטיחו את התייצבותם, איתורם וקידום הרחקתם במידה והליך הסדרת מעמדם בישראל יידחה- מסירת כתובת מגורים והתחייבות להתגורר רק בכתובת זו; התייצבות שבועית של המבקשת במשרדי המשיב; ערבון בסך 18,000 ₪; יציאה מישראל במועד שיקבע.

במסגרת החלטתו קבע בית הדין לביקורת משמורת כי נפלו פגמים מהותיים בשימוע ובהליך מתן ההחלטה על צווי המשמורת (בין היתר, לא ניתנה התייחסות עניינית לטענות בדבר מצבו של הקטין) וכי ההחזקה במשמורת פוגעת יתר על המידה בחירות המבקשים ולפיכך אינה סבירה או מידתית.

1. ביום 28.7.19 הופקדה הערבות כאמור והמבקשים שוחררו ממשמורת.
2. ביום 18.8.19 הגיש המשיב בקשה אשר תורה למבקשים לשתף פעולה עם עובדת סוציאלית מטעמו. בסופו של יום, לא עמד המשיב על הגשת חוות דעת של עובדת סוציאלית מטעמו אך התנגד לצירוף חוות הדעת הפסיכיאטרית מטעם המבקשים.
3. ביום 22.8.19 נעתר בית הדין לעררים לבקשת המשיב לקיום דיון בדלתיים סגורות ואיסור פרסום.
4. ביום 26.8.19 ניתן פסק דינו של בית הדין לעררים אשר במסגרתו נדחה הערר, כפי שיפורט להלן.
5. ביום 27.8.19 עוכבה המבקשת בעת הגעתה למשרדי המשיב בהתאם לתנאי שחרורה ממשמורת. עוד באותו היום הגישו המבקשים את הערעור דנן ואת הבקשה מושא החלטה זו. כמו כן, עוד באותו היום ניתן צו המונע הליכי אכיפה כנגד המבקשים (כולל החזקה במשמורת) ואת הרחקתם מהארץ, עד למתן החלטה אחרת.

פסק דינו של בית הדין לעררים

1. בית הדין לעררים קבע כי החלטת המשיב לדחייה על הסף של הבקשה למתן מעמד מטעמים הומניטאריים מצויה במתחם הסבירות, שכן המבקשת לא הצביעה על טעמים הומניטאריים מיוחדים שבכוחם להקים "סיכוי מסוים" לקבלת בקשתה, ולו באופן לכאורי.
2. עוד קבע בית הדין לעררים כי מרבית הזיקות של המבקשת נתונות לארצה שכן היא נולדה והתבגרה שם, כאשר שם מצויה משפחתה הגרעינית פרט לקטין (ושם גם אביו), היא דוברת את שפת המקום ומכירה את מנהגיו ותרבותו וכי שהייה ממושכת בארץ כשלעצמה אינה מהווה טעם הומניטארי על פי הפסיקה.
3. כך גם, קבע בית הדין לעררים כי על אף שהמעבר למדינה אחרת לא יהיה קל עבור הקטין, בכל האמור באישורים וחוות הדעת אודות מצבו הבריאותי לא הונחה תשתית עובדתית המצביעה, ולא באופן לכאורי, על קושי מיוחד ויוצא דופן, או על נזק חמור שייגרם לו אם יעבור עם עמו לארץ מוצאה. כמו כן, ציין, כי לא הוכח שלא ניתן להעניק את הטיפול הנדרש לקטין גם במדינת מוצאה של האם.
4. בית הדין לעררים קבע כי לא נמצאו חששות לאובדנות אצל הקטין וכי משקלה הראייתי של טענה זו הוא אפסי.
5. זאת ועוד, בית הדין לעררים קבע כי לעקרון טובת הילד משקל רב ונכבד במכלול השיקולים שיש לבחון ואולם אין מדובר בעקרון מוחלט ויש לאזן אותו אל מול עקרונות אחרים של שמירה על ריבונות המדינה, מימוש מדיניות ההגירה שלה וכן שמירה על אכיפת החוק.

כך גם, כחלק מעקרון טובת הילד יש לקחת בחשבון את השיקול לפי לקטין אב אשר שוהה זה מכבר בפיליפינים ואשר המבקשים יוכלו להסתייע בו לכל הפחות בשלבי ההתאקלמות הראשונים.

1. לאור כל האמור, ביום 26.8.19 דחה בית הדין לעררים את הערר וביטל את הצו אשר מנע את הרחקת המבקשים.

טענות הצדדים

1. לטענת המבקשים סיכויי ההצלחה בערעור גבוהים. זאת, משום שלטענתם פסק דינו של בית הדין לעררים ניתן בניגוד לתשתית העובדתית שנפרשה בפניו – פסק הדין שלל את קשייו הייחודיים של הקטין, הנובעים מקשיים התפתחותיים ורגשיים המתוארים בחוות הדעת המקצועיות, לרבות חוות דעת פסיכיאטרית. קביעתו זו מנוגדת להכרעות ברורות של ערכאות שיפוטיות בהן נקבע, בין היתר, כי הפרעות קשה וריכוז משמעותיות, התנהגות כפייתית וקושי בהתמודדות עם שינויים יכולים להוות טעם הומניטארי כאשר הם מופיעים אצל קטין.
2. כך גם, לשיטת המבקשים, פסק דינו של בית הדין לעררים מתעלם מטענות בסיס המהוות את הטעם בגינו הוגש הערר ואשר מקימות את העילה להתערבות בהחלטת המשיב ולהעברת עניינם של המבקשים לעיונה של הוועדה הבינמשרדית – פגם מנהלי בקבלת החלטת המשיב במשוא פנים ותוך דעה קדומה; סיכוייו הקלושים של הקטין לרכוש שפה נוספת והנזקים הצפויים לו לאורם; פוסט הטראומה שנגרמה לקטין עקב המעצר, שתוחמר באם יגורש.
3. לעניין מאזן הנוחות, טוענים המבקשים כי הוא נוטה באופן מפורש לטובתם לאור עקרון טובת הילד.

לטענתם, הקטין, על פי חוות דעת מקצועיות, סובל מפוסט טראומה וחרדה אקוטית בעקבות מעצרו הבלתי חוקי, הנגוע בפגמים מהותיים (כפי שגם קבע בית הדין לביקורת משמורת) וכמו כן סבל עוד טרם המעצר מהפרעות קשב וריכוז, עיכוב התפתחותי וקושי שפתי בעטיו אינו מסוגל לרכוש שפה נוספת. לאור כל אלו ועל פי חוות דעת פסיכיאטרית, גירושו ומעברו לארץ זרה, עלול להחמיר את מצבו ולגרום לסיכון להתפתחותו התקין ולמצבים קשים של חרדה, דכאון ואף אובדנות. משכך, לשיטת המבקשים, ביצוע פסק הדין של בית הדין לעררים וקיום דיון בערעור לאחר הרחקת המבקשים מהארץ, עלולים לפגוע פגיעה קשה ובלתי מידתית בקטין ובעתידו הנפשי. כך גם, תייתר הרחקתם את הדיון בערעור היות שהנזק שעלול להיגרם לו הוא בלתי הפיך. מנגד, טוענים המבקשים, למשיב לא ייגרם כל נזק מעיכוב הרחקתם עד הדיון בערעור.

1. במסגרת בקשתם, מדגישים המבקשים כי הם מתגוררים בכתובת קבועה, כי בהוראת בית הדין לביקורת משמורת הופקדה ערבות גבוהה המצויה בידי המשיב, כי הקטין לומד בבית ספר המוכר למשיב וכי המבקשת עצמה התייצבה מדי שבוע לחתום במשרדי המשיב ולפיכך לא יהא כל קושי להרחיקם במידה וכך ייקבע במסגרת פסק הדין.
2. לעמדת המשיב דין הבקשה, כמו גם דין הערעור כולו, להידחות.
3. לטענת המשיב, סיכויי ההצלחה בערעור נמוכים. זאת, משום שלטענתו, המבקשים לא הצליחו להצביע על עילה שתצדיק את התערבותו של בית המשפט בפסק דינו המפורט והמנומק של בית הדין לעררים, אשר נסמך על תשתית עובדתית מקיפה ועל אדני הדין ואשר לא נפל בו כל פגם היורד לשורש העניין. שכן, החלטת המשיב לדחות את הבקשה למתן מעמד מטעמים הומניטריים על הסף ניתנה כדין, בהתאם לנהליו ולאחר בחינת טענותיהם של המבקשים.
4. כך גם, לשיטת המשיב, דין הערעור להידחות על הסף בשל העדר ניקיון כפיה של המבקשת ועשיית דין עצמי (שהייה ועבודה בישראל ללא אישור במשך תקופה של למעלה מעשור). כמו כן, התנהלותה של המבקשת אשר הציגה מצג שווא לפיו בכוונתה לצאת מהארץ על פי התנאים שנקבעו בצו המשמורת מיום 14.3.19 מהווה גם היא העדר ניקיון כפיים. כך גם, לטענת המשיב, מועד הגשת הבקשה למתן מעמד מטעמים הומניטאריים, אשר היה סמוך למועד שנקבע ליציאתם של המבקשים מהארץ, מעיד על מטרה ברורה לעיכוב יציאתם ולהארכת שהותם בישראל.
5. לעניין מאזן הנוחות, טוען המשיב שהוא נוטה לטובתו. זאת, משום שלטענתו, לא ייגרם למבקשים נזק שאינו בר תיקון באם ישובו למדינת מוצאם בזמן שההליכים בעניינם ממשיכים להתנהל, כך מבירור שערך המשיב עולה כי המבקש לומד ומגיע להישגים נאים בשפה האנגלית (שהיא שפה רשמית בפיליפינים) וכי קיימות בפיליפינים מסגרות טיפוליות לבעלי הפרעות קשב וריכוז. לשיטת המשיב, על אף הקשיים העשויים להיווצר במעבר למדינה אחרת, במעבר זה טמון יתרון משמעותי כתוצאה מאיחוד הקטין עם אביו הביולוגי ויתר משפחתה של אמו בארץ מוצאה.

מנגד, למשיב אינטרס מובהק ביציאת המבקשים מהארץ, נוכח התנהלותם המתוארת לעיל הנגועה בהעדר ניקיון כפיים ובעשיית דין עצמי- המבקשת שוהה באופן בלתי חוקי בישראל והוכיחה כי תפעל בכל דרך על מנת להאריך את שהייתה בארץ וכי לא תצא מיוזמתה באם תידרש לכך.

1. במסגרת תגובתו, מבקש המשיב לנהל את הערעור בדלתיים סגורות, כפי שנוהל ההליך בפני בית הדין לעררים. זאת, מאחר שעסקינן בטענות בדבר מצבו הנפשי של קטין.
2. בתגובתם על תשובת המשיב חוזרים המבקשים על טענותיהם ומוסיפים כי הם מתנגדים לבקשת המשיב לניהול ההליך בדלתיים סגורות – לשיטתם, הרציונל העומד בבסיס הבקשה הוא הרצון להסתרת מחדלים ומניעת הלחץ התקשורתי שמעורר הנושא הנדון.
3. עוד טוענים המבקשים כי בסעיף 86 לתשובת המשיב, מבקש הוא לצרף חוות דעת עובדת סוציאלית מטעמו, כאשר בפועל היא צורפה על ידו לתשובתו, צוטטה והופיעה באזכורים רבים- לשיטתם, מאחר שהמשיב עצמו ויתר על צירוף חוות הדעת בהליך בבית הדין לעררים ומשניתן פסק דין בהיעדרה, הדיון בה מתייתר ובית המשפט מתבקש להורות על מחיקתה (הוגשה כנספח י"ז לתשובת המשיב).
4. לטענת המבקשים, עניינו של הקטין במקרה דנן עונה על כלל הקריטריונים אשר הותוו בפסיקה ואשר יש בהם כדי להגדיר טעמים הומניטאריים המצדיקים הענקת מעמד בישראל לקטין ואמו.
5. כך גם, מוספים המבקשים וטוענים כי ההחלטה שניתנה בעמ"נ 49899-08-19 ולסקו נ' משרד הפנים (29.8.19) תקפה בעניינם, קל וחומר לאור חוות הדעת הפסיכיאטרית המעידה על הנזק שייגרם לקטין מגירושו מהארץ.

דיון והכרעה

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובות, אני סבור כי בנסיבות העניין דין הבקשה להתקבל כך שיינתן צו המונע הליכי אכיפה כנגד המבקשים והרחקתם מהארץ עד להכרעה בערעור.

1. מבחינת סיכויי הערעור אסתפק בכך שלא ניתן לשללם ומדובר בטענות שמן הראוי שייבחנו לגופן על ידי בית המשפט.
2. מבחינת מאזן הנוחות אני סבור שהוא נוטה באופן מובהק לטובת המבקשים, כאשר המבקשת שוהה בארץ כמעט שני עשורים ובנה הקטין נולד וחי כאן כ-12 שנים, כך שאין להרחיקם מהארץ עד להכרעה בערעור.
3. על כפות המאזניים עומדת מחד גיסא, האפשרות שהמבקשים ימשיכו לשהות בארץ לתקופה נוספת עד להכרעה בערעור וסיום ההליכים המשפטיים בעניינם וככל שבסופו של יום יידחה ערעורם, ייצאו מהארץ. מאידך גיסא, קיימת האפשרות כי בסופו של יום יתקבל ערעורם וייקבע שיכולים הם להישאר בארץ וזאת לאחר הרחקתם וההשלכות שתהיינה לכך על המשפחה ועל הקטין בפרט.
4. אני סבור, כי בשלב זה הרחקת המבקשים עלולה להסב להם נזק ולהיות בעלת השלכות מהותיות, בפרט על הקטין, אשר נעקר מהמסגרת החינוכית והחברתית בה מצוי, קל וחומר לאור מצבו הנפשי וההתפתחותי הנטען – נזק העולה לטעמי על הנזק הצפוי (אם קיים) מהישארותם בארץ עד להכרעה בערעור.
5. לכן ובהתחשב בכך שמאזן הנוחות מהווה את אבן הבוחן המרכזית בבקשות מסוג זה, גם בלא להכריע בסיכויי הערעור מאזן הנוחות מטה את הכף לקבלת הבקשה (ראו בין היתר בר"מ 6493/16 פלוני נ' משרד הפנים (22.11.16)).
6. טענותיהם של הצדדים לגבי צירוף חוות דעת עובדת סוציאלית וקיום הדיון בדלתיים סגורות יידונו בפני השופט שידון בערעור.
7. לאור כל האמור, ניתן סעד זמני המונע הליכי אכיפה כנגד המבקשים ואת הרחקתם מהארץ עד להכרעה בערעור.

המזכירות תודיע לצדדים ותקבע את התיק לדיון בערעור בפני שופט מנהלי.

ניתנה היום, ט"ז אלול תשע"ט, 16 ספטמבר 2019, בהעדר הצדדים.