1. התובעת נפגעה בתאונת דרכים בעת שנהגה ברכב המבוטח על ידי הנתבעת. אין מחלוקת באשר לחבות ולכיסוי הביטוחי, אולם הצדדים חלוקים בשאלת הפיצוי המגיע לתובעת בגין הנזקים הנובעים מהתאונה, ובין היתר, בשאלת שיעור נכותה הרפואית של התובעת ומשמעותה התפקודית וההשלכות שעשויות להיות לנכות על כושר השתכרותה.

רקע עובדתי

2. ביום 14.05.18 נהגה התובעת – ילידת 24.11.70 – ברכבה והיתה מעורבת בתאונת דרכים שגרמה לפתיחת כריות האוויר ברכב. התובעת טופלה בחדר המיון שם נבדקה ואובחנו חבלות בפנים ובראש, ובעיקר סביב עין שמאל. בשל הקנמטיקה הקשה של התאונה, אושפזה התובעת להשגחה ושוחררה ביום 15.05.18. מאז המשיכה התובעת בטיפול ומעקב במסגרת קופת החולים.

במסגרת ההליך מונו שלושה מומחים:

בתחום הנוירולוגיה מונה פרופ' דוד ירניצקי, אשר קבע כי נכותה הצמיתה של התובעת היא בשיעור של 5%.

בתחום האורתופדיה מונה פרופ' רמי מושיוב אשר קבע כי נכותה הצמיתה של התובעת היא בשיעור של 5% בגין הגבלת תנועה מזערית בצוואר, ובשיעור של 10% בגין צלקות עדינות בפנים, על עפעף שמאל וברקה משמאל לתוך הקרקפת.

בתחום פה ולסת מונה פרופ' שלמה טייכר אשר קבע את הנכות בגין הצלקות באופן זהה (וחופף) לקביעתו של פרופ' מושיוב. מעבר לכך, קבע כי נותרה לתובעת נכות בגין פגיעה במנגנון הלעיסה והגבלה בינונית בפתיחת הפה מלווה בכאבים בשרירי הלעיסה ובאזור פרקי הלסת, המזכים אותה בנכויות לצמיתות בשיעור של 15% וכן בשיעור של 5%. המומחה בתחום פה ולסת זומן לחקירה נגדית על ידי הנתבעת, והשיב לשאלות ב"כ שני הצדדים.

הנכות הרפואית

3. מאחר שהמומחים בתחום הנוירולוגיה והאורתופדיה לא זומנו לחקירה בבית המשפט, אני קובעת את הנכויות בתחום אלה כפי שפורטו בחוות דעתם.

באשר לתחום פה ולסת, הנתבעת טענה כי הנכויות שקבע פרופ' טייכר חופפות זו לזו, כי אין קשר סיבתי בין הפגימות שהביאו לקביעת נכותה של התובעת בתחום הפה והלסת לבין התאונה, וכי הסעיפים על פיהם קבע את הנכות אינם תואמים למצבה הקליני של התובעת, כפי שתועד ע"י המומחה. התובעת מנגד טענה כי אין מקום לסטות מהנכות שנקבעה.

4. נכון הדבר כי סטייה מהערכת הנכות של המומחה תיעשה רק במקרים חריגים, כפי שנקבע בע"א 2160/90, שרה רז נ' פרידה לאץ, מז(5) 170 [1993]: "אם אין בחוות-דעתו מסקנות אשר אינן יכולות לעמוד במבחן הביקורת של ההיגיון לאחר עיון בחוות-הדעת ובראיות אחרות שלפניו, בית המשפט לא ייטה להתערב במסקנותיו של המומחה."

עם זאת, לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ובשים לב לנתונים שהובררו בחקירתו הנגדית, מצאתי כי המקרה דנן הוא מקרה חריג בו לא ניתן לקבל באופן מלא את מסקנת המומחה בנוגע לנכות בגין הגבלת תנועות הצוואר. ואבאר.

5. לא הונחה תשתית מספיקה לסטייה ממסקנות המומחה באשר לקשר הסיבתי בין נכותה של התובעת לבין התאונה מושא ההליך. אני מקבלת את ההסבר כפי שניתן על ידי המומחה בנוגע למסקנה כי חרף הזמן הרב שחלף מאז הפגיעה ועד שתועדו הסימפטומים מהם היא סובלת וקיומו של ספק תיאורטי בנוגע לקשר הסיבתי, מצא כי נכון לקשור בין התאונה לבין תלונותיה. המומחה פירט את ההסבר המקצועי במסגרת פרק הדיון והסיכום בחוות דעתו, שם הבהיר כי מנגנון התאונה מסוג "צליפת שוט" גורם לפגיעה במערכת הלעיסה וכי בבדיקת ההדמיה שביצעה ניתן לזהות דיסלוקציה קדמית של הדיסק במפרקי הלסת, העלולה לגרום להגבלה בפתיחת הפה ולכאבים בפרקי הלסת ובשרירי הלעיסה, כפי שבאים לידי ביטוי אצל התובעת.

בחקירתו הנגדית חזר המומחה והבהיר (עמ' 21 שורות 14-17): "אני ייחסתי את זה לתאונה כי הממצאים האובייקטיבים, צילומי הרנטגן היו יותר מידי קשים ודרמטיים, נתתי גם אחוזי נכות לא קטנים. הכאבים בד"כ זה סובייקטיבי, וזה משתנה מאדם לאדם בגלל סף הכאב, אבל אני יודע שבעיות מפרקיות משמעותיות באות לידי ביטוי בשלבים יותר מאוחרים."

6. עם זאת, קיים קושי לקבל את מסקנות המומחה בדבר שיעורי הנכות שקבע בגין המגבלות כפי שמצא ותיעד בחוות דעתו. המומחה קבע כי נגרמה לתובעת "הגבלה בינונית בפתיחת הפה מלווה בכאבים בשרירי הלעיסה ובאזור פרקי הלסת" ובשל כך נכותה היא בשיעור של 15% לפי סעיף 73(2)(א)(II), וכן בשיעור של 5% לפי סעיף 75(4)(ב)(I) "בהתאמה בצורה בינונית". שיעורי הנכות שקבע המומחה אינם תואמים את סעיפי הליקוי בו בחר.

סעיף 73(2)(א) מונה שלוש רמות של פריקה זמנית בלסת התחתונה: בצורה קלה, שאינה מקנה נכות (0%); בצורה בינונית עם הפרעות קלות בלעיסה התואמת ל-10% נכות; ובצורה קשה עם הפרעות קשות בלעיסה שמביאה לנכות בשיעור של 20%.

סעיף 73(4)(ב) הדן בחלל הפה, קובע נכות בגין כאבים תכופים וכרוניים שמקורם בין היתר בפרקי הלסתות: כאשר אלה בצורה בינונית, הנכות המתאימה היא בשיעור 0%, ורק כאשר מדובר בכאבים "בצורה קשה עם ממצאים אובייקטיבים שלא מגיבים לטיפול" יש מקום לקבוע נכות בשיעור של 10%.

כאשר התבקש המומחה להסביר מדוע קבע נכות בשיעורים שאינם תואמים להוראות סעיפי הליקוי, השיב (עמ' 22, שורות 21-23): "לגבי הסעיפים למיטב הבנתי וידיעתי הם בסיס שנוכל להבין אחד את השני. ככה אני מבין את תפקידי, אני קובע את אחוזי הנכות לפי שיקול דעתי, זה רק הבסיס והמצע שנבין אחד את השני, אני לא חייב להתייחס לספר הזה לדעתי הוא גרוע לשני הצדדים."

אמנם, בהתאם להוראות תקנה 14 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956, יש למומחה אפשרות להתאים את דרגת הנכות של נפגע כאשר מדובר בליקוי שלא פורט בתוספת, או לקבוע את אחוזי הנכות על פי שיקול דעתו "בהתחשב במבחנים שנקבעו בתוספת לגבי אותו איבר או אותה מערכת, ובהתחשב בסוג הפגימה ובהגבלה שגרמה לנפגע." עם זאת, במקרה שאין קביעה מתאימה למצבו של הנבדק, מצופה מהמומחה שיבהיר עניין זה ויסביר כי התאים נכות בשל ליקוי שנמצא שאינו מפורט באופן מתאים בסעיפי התוספת לתקנות אלו. בענייננו, דבר זה לא נעשה.

המומחה ציין (עמ' 22 שורות 30-32) כי: "אני קובע את אחוזי הנכות ולא הספר. אם אני רוצה לתת 5 אחוז אז אני כותב את הגדול ומוריד ממנו או כותב את האפס ומוסיף עליה? אם אני אמור לכתוב בין בינוני לקשה כדי לקבוע לה 5 אחוז אז זו טעות סופר שלי." קשה לקבל את עמדת המומחה לפיה הוא קובע את שיעור הנכות, ולאחר מכן מתאים את הקביעה בדבר הממצא הקליני שמצא בנוגע לחומרת ההגבלה לאחוזי הנכות שבחר, ולא להיפך.

על פי ההלכה הפסוקה, לבית המשפט הסמכות לקבוע את הנכות הרפואית שנגרמה, והוא אינו מחויב לקבל את קביעת המומחה הרפואי שמונה. כך למשל, קבע בית המשפט העליון בע"א 2541/02 צבי לנגר נ' ששון יחזקאל, נח(2) 583 [2004] (בפסקה 11 – עמ' 593): "במקום שבו ממכלול חומר הראיות המונח לפני בית-המשפט עולה מסקנה השונה מחוות-דעתו של המומחה הרפואי, בית-המשפט רשאי לא רק שלא לקבל את מסקנתו של המומחה, אלא גם להגיע למסקנה שונה... וחשוב להדגיש בהקשר זה כי סמכותו של בית-המשפט לתקן את טעותו של מומחה רפואי קיימת אף אם מכלול חומר הראיות אינו כולל חוות-דעת רפואית של מומחה בתחום שהוא מושא המחלוקת. כך למשל טעותו של מומחה ניתנת לתיקון על סמך משקלם המצטבר של מסמכים רפואיים בסוגיה שבמחלוקת, על סמך אימוץ מסכת עובדתית רלוונטית שונה מזו שעליה התבסס המומחה ועל סמך נסיבות נוספות."

לנוכח המפורט, מצאתי לקבוע את נכותה הצמיתה של התובעת בהתאם להערכת ההגבלה שציין המומחה בחוות דעתו: בגין הפריקה בלסת בצורה בינונית הנכות היא 10% לפי סעיף הליקוי שבחר המומחה, ובגין כאבים בשרירי הלעיסה ובאזור מפרק הלסת במידה בינונית, בשיעור 0%, גם כאן, בהתאם לסעיף הליקוי אותו ציין המומחה בחוות דעתו.

7. לסיכום, אני קובעת כי נכותה הרפואית הצמיתה של התובעת, הנובעת מהתאונה הנדונה, היא כדלקמן: בשיעור של 5% בגין כאבי ראש, בשיעור 5% בגין הגבלה בתנועות הצוואר, בשיעור של 10% בגין הצלקות העדינות בפנים ובשיעור של 10% בגין הפריקה בלסת, המלווה בהפרעות בלעיסה ובכאבים. נכותה המשוקללת הכוללת של התובעת היא בשיעור של 26.9%.

הנכות התפקודית והפגיעה בכושר ההשתכרות

8. מאחר שהתובעת נפגעה לפני גיוסה לשירות חובה בצה"ל וטרם החלה "לכתוב את סיפור חייה", הנכויות בגין ההגבלה בתנועות הצוואר ובגין כאבי הראש היא תפקודית ברובה, אם כי מדובר בנכויות בשיעורים נמוכים ואף מזעריים. הכאבים מהם סובלת התובעת והקושי בפתיחת הפה גם הם בעלי השפעה תפקודית (אף אם לא מלאה), כפי שציין המומחה בתשובה לשאלתי (עמ' 23, שורות 29-33).

כפי שנקבע בפסיקה, נכות אסתטית גרידא בשל צלקת, לעתים אינה תפקודית, או שמשמעותה התפקודית נמוכה משיעורה הרפואי, אולם אין בכך כדי לקבוע העדר כל משמעות תפקודית. ר' לעניין זה ע"א 8930/12 הפניקס נ' טוויג (31.07.2014), שם קבע בית המשפט כי נכות בגין צלקת (בדומה לנכויות אחרות שפורטו בגין טנטון וחוסר עצם בגולגולת, אשר בגין כל אחת מהן נקבעה נכות של 10%) "אינם תפקודיים במובהק", והפחית מהנכות התפקודית שנקבע מ- 70% ל- 50%.

בע"א 9873/06 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' פפו (22.03.2009) נדון מקרה של נפגעת שנקבעה לה נכות, בין היתר, בגין צלקות שנותרו ברגליה. נקבע שם, כי "בית המשפט המחוזי סבר כי הצלקות אינן נטולות כל השפעה תפקודית, שכן הן משפיעות על דימויה העצמי של המשיבה ולעניין זה קיים משקל תפקודי". באותו מקרה בחר בית המשפט העליון שלא להתערב בקביעת הנכות התפקודית של בית המשפט המחוזי, אולם מההכרעה עולה כי במקרה רגיל, יש מקום להפחית משיעור הפגיעה התפקודית הכוללת כאשר הנכות הרפואית כוללת נכות שנקבעה בחלקה בשל צלקות. אזכיר כי בעניינו מדובר בנכות אסתטית בגין צלקות עדינות בפנים.

לאחר שנתתי דעתי לאופי הנכות ושיעורה ולכלל הנסיבות הרלבנטיות (לרבות גיל ומין התובעת והעובדה שמדובר בצירוף נכויות בשיעורים נמוכים) אני קובעת כי נכותה התפקודית של התובעת והפגיעה בכושר השתכרותה הן בשיעור של 18%.

בסיס השכר

9. כפי שנקבע בע"א 10064/02 "מגדל" חברה לביטוח בע"מ נ' אבו חנא, ס(3) 13 (2005) פסקאות 13-14, יש לחשב את הפיצוי לקטינים ולצעירים בתחילת דרכם, שנפגעו טרם גיבשו את מסלולם המקצועי, בהתאם לשכר הממוצע במשק לפי פרסומי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ביום פסק הדין. ר' לעניין זה גם רע"א 7490/11 פחרי נ' חאג' (28.12.201) וכן ע"א 2232/18 פלונית נ' פלוני (14.10.2018). השכר הממוצע במשק על פי הפרסום האחרון של הלמ"ס (נכון לחודש 10/22) עומד על 11,809 ₪ https://www.cbs.gov.il/he/pages/default.aspx)). סכום זה, בניכוי מס הכנסה (על פי סימולטור מס הכנסה של רשות המיסים) עומד על כ- 10,900 ₪ במעוגל.

הנזקים

הפסד שכר

10. עד התאונה עבדה התובעת במלצרות, בשכר חלקי ונמוך. על פי הנתונים המצטברים לחודש 4/18, היה שכרה הממוצע באותה שנה כ- 1,700 ₪ לחודש. בחודש התאונה היה שכרה של התובעת מופחת, ומתלוש השכר לחודש 7/18 (נתונים מצטברים בהפחתת השכר החודשי והשכר המצטבר עד לחודש 5/18) ניתן ללמוד כי שולם לה שכר בחודש 6/18. בשל אלה, מצאתי לקבוע לתובעת פיצוי בגין הפסד שכר בסכום גלובלי ונמוך לתקופת אי הכושר שאושרה על ידי מומחה בית המשפט, בסכום של 2,000 ₪. עבור התקופה שלאחר מכן ועד לגיוסה לשירות צבאי, כמו גם בגין התאונה מאז שחרורה של התובעת מצה"ל ועד היום, לא עתרה התובעת בסיכומיה לפיצוי בראש נזק זה.

11. באשר לעתיד: על בסיס ההלכות המשפטיות והפרקטיקה הנוהגת, מצאתי לערוך את החישוב באופן גלובלי, כך שהפיצוי לתובעת יהיה 80% מהחישוב האריתמטי. בנוסף, התובעת זכאית לפיצוי בשיעור של 12.5% מהפסדי השכר לעתיד, בגין הפסדי פנסיה. בהתאם, אני פוסקת לתובעת פיצוי בגין הפסדי שכר לעתיד, כולל הפסדי פנסיה, בסך 523,000 ₪ (במעוגל).

עזרת הזולת

12. נכותה של התובעת, על אף אופייה התפקודית בחלקה, אינה מסוג הפגיעות שדורשות עזרה משמעותית ואינטנסיבית מצד אחרים. נתתי דעתי לגילה של התובעת, לתקופת אי הכושר הקצרה, לטענותיה בתצהירה שלא נסתרו ולכלל נסיבות המקרה. בשים לב לאלה, אני קובעת שיש לפסוק לתובעת פיצוי גלובלי בגין הצורך בעזרה, בעבר ולעתיד, בסכום של 20,000 ₪.

הוצאות רפואיות ואחרות

13. מצאתי לפסוק לתובעת עד לסיום תוחלת חייה, בגין הוצאות רפואיות ואחרות, לעבר ולעתיד, מעבר להוצאות המכוסות על ידי קופת החולים במסגרת סל הבריאות, סכום של 10,000 ₪.

נזק בלתי ממוני

14. לא ברורה לי טענת הנתבעת, כי הפיצוי בראש נזק זה "לא צריך להיקבע באופן שרירותי", כאשר עסקינן בתאונת דרכים עליה חלות תקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו-1976. התובעת זכאית לפיצוי בגין הנזק הבלתי ממוני, ובשים לב לשיעור הנכות והוראות הדין, בסכום של 54,000 ₪ (במעוגל).

אין לנכות סכום כלשהו בגין גמלאות המל"ל

15. לטענת הנתבעת, מדובר בתאונת עבודה ולכן היה על התובעת למצות את מלוא זכויותיה ומשלא הגישה תביעה להכרה בתאונה, הרי שלא פעלה בתום לב ויש לנכות את כל הסכומים שהיתה יכולה לקבל, לו פנתה בתביעה למל"ל ותביעתה היתה מתקבלת.

אין בידי לקבל עמדה זו. התובעת הבהירה בעדותה כי יצאה מבית דודתה לעבודה, ולא הועלתה טענה כי התובעת לנה בבית דודתה או התגוררה שם. התובעת לא קיבלה כל תשלום מהמל"ל בעקבות פגיעתה ובנסיבות אלו, ועל פי ההלכות שהוזכרו בסיכומי התובעת, אינני מוצאת כי יש מקום ל"ניכוי רעיוני" כלשהו בגין תגמולי המל"ל.

16. ריכוז סכומי הפיצויים

סוף דבר

51217. אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת פיצוי בסך כולל של 609,000 ₪, בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור של 15.21% ואגרת בית משפט ששולמה (כשהיא משוערכת להיום). הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים, ולאחר מועד זה יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין, מהיום ועד התשלום בפועל.

זכות ערעור כחוק.

פסק הדין ניתן לפרסום, בהעדר פרטים מזהים אודות התובעת.

ניתן היום, כ"ב טבת תשפ"ג, 15 ינואר 2023, בהעדר הצדדים.