1. לפני ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בימ"ש השלום בתל אביב – יפו (כב' השופטת סג"נ סיגל רסלר –זכאי) מיום 25.7.19 בת"א 21264-09-11 ו- 96 תיקים אחרים שאוחדו, בתביעות שהוגשו ע"י המשיבה נגד המערערים ונתבעים נוספים, ולפיו התקבלו התביעות בחלקן.

הערעור הוגש גם על החלטות הביניים שניתנו בסוגיית התיישנות ביום 2.4.13 (להלן: "החלטת 2013") וביום 27.8.18 (להלן: "החלטת 2018").

2. עסקינן בהליך במסגרתו אוחדו כ- 100 תביעות אשר נוסחן זהה; שהוגשו בשנת 2011.

המשיבה והמערערת שכנגד - דורטל (להלן גם: "דורטל") הינה חברה בפירוק ובכינוס נכסים, אשר נטען כי התקשרה במרץ 1998 עם כל אחד מהנתבעים בהסכם ניהול אחיד (להלן: "הסכם הניהול") לניהול מלון דורטל סול באילת (להלן: "המלון").

הנתבעים היו הבעלים של יחידות נופש (סוויטות או יחידות דיור) במלון.

בכתב התביעה נטען כי ההסכמה על בסיסה נכרת הסכם הניהול הינה כי דורטל תפעיל את המלון בתמורה לתשלום דמי ניהול קבועים בשיעור 2% מסכום התקבולים הכולל של המלון, בתוספת דמי ניהול משתנים בשיעור של 12.5% עד 17%, אשר נקבעו כאחוז משתנה מרווחיו התפעוליים של המלון.

נקבע כי רווחי המלון יחולקו בין החברות שהן בעלים של חלק מהקרקע (חברת ים אילת וחברת מלון נופית אילת בע"מ; להלן יכונו: "החברות") ובעלי הסוויטות, ומאידך החברות ובעלי הסוויטות יישאו בהפסדי המלון בהתאם לחלקם היחסי.

נטען כי דורטל התחייבה לקבל אשראי בסך 450,000 דולר לצורך ההשקעות הראשוניות הדרושות לפתיחת המלון.

המלון נפתח ביום 12.4.1998.

לטענת דורטל, התמוטטות פתאומית של שוק התיירות בשלהי שנת 2000, צו הסגירה שהוצא נגד המלון, הוצאות מימון כבדות, ובמיוחד העובדה כי כל החברות ובעלי הסוויטות הפרו את התחייבויותיהם בהסכם הניהול, גרמו להתמוטטותה במהלך חודש דצמבר 2000, לביטולו של הסכם הניהול ולסגירת המלון.

לטענת דורטל, בהתאם לסעיפים 7.5 ו- 15.3 להסכם הניהול, חייבים בעלי הסוויטות לשאת בפירעון של 80.5% מהאשראי הכולל שהועמד למלון באמצעותה, למעט הוצאות השיפוצים, בעוד שהחברות מחויבות לשאת בפירעון 19.5% מהאשראי שהועמד למלון.

עוד נטען להפסדים שנגרמו לדורטל כתוצאה מהתמוטטות סוכני תיירות בשנת 2000 וניסיונות גבייה שלא צלחו. בנוסף, נטען כי על הנתבעים לפצות את דורטל בגין הפרת החוזה ובגין הנזקים שנגרמו לה כתוצאה מכך, בשיעור של 2% מהכנסות המלון וזאת לתקופה של 7 שנים שנותרו לביצוע ההסכם.

נטען כי בהתאם לסעיף 4.4 להסכם הניהול, הנתבעים ערבו כלפי דורטל לכל סכום עד כדי 125% מחובו או חיובו האישי של כל בעל סוויטה.

נטען כי חובם של כלל בעלי הסוויטות החתומים על הסכם הניהול, נכון ליום הגשת התביעה, הוא בסכום העולה על 30 מיליון ₪.

לצרכי אגרה, הועמד סכום כל תביעה על סך של 80,000 ₪.

הנתבעים טענו בכתבי ההגנה כי יש לסלק את התביעה מחמת התיישנות ושיהוי.

לגופו של עניין, הנתבעים הכחישו את טענות דורטל. הכחישו כי חתמו על הסכם הניהול שצורף לכתב התביעה. נטען כי דורטל ניהלה את המלון ואת ההתנהלות הכספית שלא כראוי. חוסר המקצועיות והרשלנות של דורטל הביא למצב של קריסתה וסגירת המלון. נטען כי דורטל משכה דמי ניהול וסכומים נוספים, בסכומים גבוהים ביותר, ולא שילמה לנתבעים כל תשלום בגין השימוש בדירותיהם. דורטל היא שהפרה את הסכם הניהול.

3. באוקטובר 2007, עובר להגשת התביעות לביהמ"ש, הוגשו תביעות נגד חלק מהנתבעים, בהליך בוררות שנוהל לפני כב' הבורר, השופט (בדימוס) שטרוזמן (להלן: "הבוררות"). בקשה להארכת משך הבוררות נדחתה ביום 6.1.11, ע"י כב' השופטת אגמון, בתל"א (מחוזי ת"א) 19185/08 דורטל אילת (1998) בע"מ נ' מלון נופית. בקשת רשות ערעור נדחתה ע"י כב' השופט (כתוארו אז) י' דנציגר ביום 22.3.11 בבר"ע 667/11 דורטל אילת (1998) בע"מ נ' מלון נופית.

ביום 25.5.11 אישר בית המשפט המחוזי בבאר שבע במסגרת תיק פש"ר 6402/00 הגשת התובענות נשוא הליך זה.

התביעה לתשלום חלקם של החברות בת"א 25421-06-13 דורטל אילת בע"מ בפירוק נ' ים אילת בע"מ (בכינוס נכסים) ואח', הסתיימה בהסכם פשרה, שניתן לו תוקף ביום 24.3.14 לפיו שולם לתובעת סך של 225,000 ₪.

במסגרת התיקים שהתבררו בהליך המאוחד הגיעה דורטל להסכמי פשרה שקיבלו תוקף של פס"ד עם למעלה מ- 100 נתבעים וסה"כ שולמו לדורטל במסגרת הסכמי הפשרה סך של 495,650 ₪.

4. הנתבעים ביקשו לסלק התביעה על הסף, בין היתר בטענת התיישנות.

בהחלטת 2013 נדחתה טענת ההתיישנות כטענת סף.

בהחלטת בימ"ש קמא מיום 31.10.17 נקבע כי הדיון בתובענה יפוצל כך שתחילה תידון שאלת ההתיישנות.

בהחלטה מיום 2018 נדחתה טענת ההתיישנות ובהחלטה נוספת שניתנה באותו יום מונתה רו"ח דפנה רביד-ברזלי למומחית מטעם בית המשפט (להלן: "המומחית").

בהחלטתי מיום 13.12.18 ברע"א 9833-10-18 שלו נ' דורטל אילת (1998) בע"מ, לא מצאתי לנכון לאפשר לערער בשלב הביניים.

5. החלטת בימ"ש קמא מיום 27.8.18 -דחיית טענת ההתיישנות:

בהחלטה מפורטת ומנומקת הוכרע כדלקמן:

א) באשר למועד התגבשות העילה:

נקבע בסעיף 53 כי התביעה להחזר אשראי ולהחזר הפסדים, התגבשה במועד ביטולו של ההסכם בדצמבר 2000 ולא התיישנה עד למועד הגשת התביעה בבוררות.

יודגש, כי אין בקביעה זו כדי להוות הכרעה בסוגיה המהותית, אם ניתנה ההסכמה הנדרשת על ידי הנתבעים להקצאתו של אשראי נוסף. והאם ההפסדים נגרמו ברשלנות דורטל אם לאו.

נקבע בסעיף 54: אשר לדרישה לפיצויים בגין הפרת ההסכם, בשיעור דמי הניהול שדורטל היתה אמורה לקבל למשך יתרת תקופת ההסכם, גם דרישה זו "נולדה" רק ממועד ביטולו של ההסכם. לכן, נקבע כי גם תביעה זו לא התיישנה עד למועד הגשת התביעה בבוררות.

נקבע בסעיף 55: אשר לדרישה לתשלום החוב שלא נגבה כתוצאה מהתמוטטות סוכני התיירות: המדובר בחוב שבהתאם לנטען התגבש רק בשנת 2000 (לא נמסר המועד המדוייק והנסיבות בהן נקבע כי לא יוחזר) .

לפיכך, נקבע שהתביעה לא התיישנה בגין ראש נזק זה עד למועד הגשת התביעה בבוררות.

ב) באשר לשאלה - האם הליכי הבוררות עצרו את מירוץ ההתיישנות?

לאור סעיף 15 לחוק ההתיישנות הקובע:

"הוגשה תובענה לפני בית משפט, לרבות בית דין דתי, והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במנין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה".

נקבע, כי לאור הלכת צור (רע"א 68/89 צור חברה לביטוח בע"מ נ' סרסור ג'ומעה מחמוד פ"ד מג (2) 624), משהתנגדו הנתבעים להארכת משך הבוררות ולא אפשרו בירור המחלוקת; התקיים הטעם להפסקת מרוץ ההתיישנות הקבוע בסעיף 15 לחוק.

נקבע כי הבקשה להארכת משך הבוררות לא הוגשה לאחר שפקעה הבוררות.

הבוררות הגיע לקיצה כיון שהנתבעים עשו ועושים כל שביכולתם כדי לא לאפשר בירור המחלוקות וחל סעיף 15 לחוק ההתיישנות.

בסעיף 66 להחלטה נקבע:

"סופו של דבר, דחיתי את כל טענות הנתבעים. לפיכך, התיק יקבע להוכחות. במקביל ימונה על ידי רואה חשבון, אשר יבחן את טענות הצדדים ויחווה דעתו אשר להוצאות המימון של דורטל בתקופת ניהול המלון בין השנים 1998-2000 וכן יתייחס להפסדים הנטענים ולאופן בו בוצע תשלום דמי הניהול, החזר הוצאות המימון וחלוקת הרווחים ככל שהיו. בשכר טרחת רו"ח ישאו בשלב זה דורטל והנתבעים בחלקים שווים. כתב מינוי והנחיות יינתנו בהחלטה נפרדת".

נקבעו מועדים להוכחות.

הנתבעים חויבו יחד ולחוד בהוצאות דורטל ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 35,000 ₪ (סעיף 68 להחלטה).

6. חוות דעת המומחית הוגשה ביום 15.1.19 (להלן: "חוו"ד רו"ח") והשלמה לחווה"ד הוגשה ביום 31.3.19 (להלן: "חוו"ד משלימה"). כן הגישה תשובה לשאלת בימ"ש ביום 17.7.19.

התקיימו בבימ"ש קמא 3 ישיבות הוכחות במהלכן נחקרו המומחית מטעם בימ"ש ועדי הצדדים.

לאחר שהצדדים סיכמו טענותיהם, ניתן ביום 25.7.19 פסק דינו של בימ"ש קמא.

7. עיקרי פסק דינו של בימ"ש קמא:

פסק הדין מפורט ומנומק. אוחז 53 עמודים ולא אחזור במילותיי על אשר נקבע שם.

אציין בתמצית את שנקבע:

א) נקבע כי ההסכם לצורך כתבי התביעה הוא הסכם הניהול שנחתם עם כל אחד מהנתבעים ולא קיים נוסח אחר.

ב) הטענות בנוגע לפיצוי בגין הפסד חוב בשל אי גבייה כתוצאה מהתמוטטות סוכני תיירות בשנת 2000 (להלן: "ראש הנזק השני") והטענות בנוגע לפיצוי בגין הפסד דמי ניהול ל -7 שנים מיום ביטולו של הסכם הניהול ועד לתום תקופת ההסכם (להלן: "ראש הנזק השלישי"); נזנחו.

ג) אשר לפיצוי בגין ראש הנזק הראשון של השבת אשראי שהועמד ע"י דורטל לביצוע שיפוצים ומימון הפסדים תפעוליים -

(1) נקבע כי מהוראות הסכם הניהול וראיות הצדדים עולה כי הוסכם שדורטל תעמיד אשראי ראשוני להפעלת המלון, בשיעור שבין 350,000 דולר ל- 450,000 דולר (סעיף 15.1 להסכם הניהול), הבעלים - החברות והנתבעים, ישיבו לתובעת את האשראי שהועמד על ידה, ככל שלא יוחזר מרווחי המלון (סעיף 15.3). במקרה שדורטל תודיע כי לא מתאפשר ניהול תקין או רווחי של המלון, היא רשאית להפסיק את ניהולו ולא תהא חייבת להעמיד אשראי נוסף.

אולם, אם תחליט להמשיך ולנהל המלון ולשם כך ליטול אשראי נוסף, תימסר לבעלים, לחברות ולנתבעים הודעה בכתב, בה יפורט סכום האשראי הנוסף. נתנו הועד והחברות אישור בכתב לאמור, יחויבו להשיב את האשראי הנוסף שנטלה דורטל בצירוף ההוצאות למימונו (סעיף 14.3).

(2) נקבע כי עד להודעת הביטול (15.2.99) לא הוכחה הסכמת הנתבעים הנדרשת בכתב להעמדת אשראי נוסף, מעבר לאשראי הראשוני בשיעור של 450 אלף דולר.

בנוסף, הוכח כי גם לאחר הודעת הביטול ובהתאם להוראות ההסכם, הודו הנתבעים בחבותם להשיב לתובעת את האשראי הראשוני שהועמד כאמור לרבות הוצאות המימון שנלוו להעמדת האשראי (במפורש ראו נספחים 39א ו- 20 לתצהיר בן ששון).

לאחר הודעת הביטול ועובר להודעת ביטול הביטול, הוסכם וניתן אישור בכתב להעמדת אשראי נוסף בשיעור של 200 אלף דולר בלבד בצירוף הוצאות מימונו של האשראי, בתנאים כפי שפורטו במכתבו של עו"ד בן ששון.

(3) נקבע כי בהסכם הניהול, התחייבה דורטל לספק את השירותים המנויים בסעיף 9 ובכללם גם שיפוצים (סעיף 9.1.11). סוגיית העמדת אשראי והמימון הוגדרה בסעיף 15, מנקודת מוצא מוסכמת כי לבעלי הדירות אין אפשרות להעמיד את האשראי הנדרש. בהתאם להסכם הניהול, המימון יוחזר לתובעת מהרווח התפעולי של המלון (סעיף 13.5 להסכם הניהול). ברם, ככל שלא יעלה בידי דורטל להחזירו מתוך הרווחים. התחייבו הבעלים והחברות להחזירו "מובהר בזאת שכל הבעלים החתומים על הסכם זה וכן החברות אחראים להחזיר לחברת הניהול את האשראים שהיא תעמיד לטובתם, במקרה וחברת הניהול לא תהיה מסוגלת להחזיר לעצמה את הסכומים הנ"ל מתוך הסכומים שיצטברו כרווח לחלוקה ... ככל שאשראים אלו שימשו להון חוזר ולאחזקה, בהתאם ובהתאם ליחס הקבוע..." (סעיף 15.3 להסכם הניהול). סוגיית המימון והחזרו הוסדרו כאמור בפרק הדן באופן חלוקת הרווחים (סעיף 13 להסכם הניהול). סוגיית ההפסדים והמשך הפעלת המלון תוך נטילת אשראי הוסדרה בפרק הדן בהפסדים (סעיף 14 להסכם הניהול). נטילת אשראי נוסף חייבה אישור בכתב והסכמה של הנתבעים והחברות.

(4) בימ"ש קמא קבע כי מהמסמכים והעדויות עולה:

"בכדי שדורטל תוכל לדרוש ולקבל מהנתבעים החזר לאשראי שנטלה, מעבר לאשראי הראשוני, היה עליה לקבל לכך אישור של הנתבעים בכתב. המוסכם עולה מהוראות ההסכם ומהתכתובות בין הצדדים והתכתבות הוועד עם הדיירים, מהודעת הביטול והודעת ביטול הביטול. האישור הנטען בהודעת הביטול לא הוכח. בנסיבות אלו, אני קובעת כי לא התבקש אישור של דורטל מהנתבעים לנטילת אשראי נוסף, עד להודעת הביטול. האישור הנוסף והיחיד שניתן על ידי הנתבעים גובש והוסכם רק בעקבות הודעת הביטול והיה בסכום נוסף של 200,000 דולר. הגם שדורטל עדכנה את הנתבעים, הן בהודעת הביטול והן בהודעה המבטלת את הביטול בשיעור חובותיה לבנקים ושיעור האשראי שנטלה עד אותו מועד, לא הוכיחה דורטל כי קבלה עד אותו מועד אישור מהנתבעים לנטילת אשראי נוסף, לגביו הינם מחוייבים בהחזר, שלא באמצעות הון חוזר ורווחי המלון. כוונת הצדדים העולה במפורש מההסכם היתה כי כדי שהנתבעים יתחייבו לשפות את דורטל בגין אשראי נוסף, עליה לעדכנם ולקבל את אישורם בכתב. זו היתה ההסכמה וזו היתה גם ההבנה. כאמור, חיזוק לעמדה זו עולה בהודעת דורטל עצמה על המשך הניהול והשהיית הודעת הביטול". (מתוך עמ' 23 לפסק הדין).

לאור האמור לעיל, נקבע כי דורטל זכאית לקבל מהנתבעים החזר עד לגובה האשראי הראשוני בסך של 450,000 דולר והאשראי הנוסף בסך של 200,000 דולר, בצירוף הוצאות המימון בשיעור הריבית כפי שהוסכם. זאת בכפוף לקביעות רו"ח רביד-ברזלי, שיבחנו בפרק הדן בנזקי דורטל, כי האשראי הראשוני נוצל לביצוע שיפוצים לצורך הפעלת המלון ותפקודו ולהון חוזר.

(5) התוצאה היא שהתביעה התקבלה ביחס לראש הנזק הראשון בהתייחס לסוגיית החזר האשראי, ובהתאם להודעת דורטל מיום 17.3.17, כמעט באופן מלא.

(6) בימ"ש קמא סיכם את הנזקים הנטענים והמוכחים בהתאם לעולה מחוו"ד המשלימה של המומחית ובהתבסס על חלקם של בעלי הדירות שאינו שנוי במחלוקת; הנתבעים חויבו להשיב לתובעת בגין העמדת האשראי ועלויות מימונו סך של 2,585,374.88 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 31.12.00 ועד לתשלום בפועל.

ג) בנוגע לשאלה האם התקיימו התנאים הקבועים בהסכם הניהול לכך שהנתבעים ישאו בהפסדי המלון:

נקבע כי לא הוכח שבשנת הניהול הראשונה פעלה דורטל ברשלנות חמורה. בנוסף, לא הוכח כי דורטל גרמה להפסדים בשל ניהול בלתי מקצועי. מנגד, הוכח כי התקיימו נסיבות אשר לחברת הניהול לא הייתה שליטה עליהן, אי קיום הוראות ההסכם על ידי חלק מהבעלים, הפרעות לניהול המלון והשכרות מסחריות של דירות נופש על ידי הבעלים שלא הצטרפו להסכם.

על כן נקבע כי אין לחייב את דורטל לשאת בהפסדים.

נקבע כי על הנתבעים להשיב לדורטל את נזקיה, בהתאם להוראות ניהול ההסכם, לפי חלקם ובכפוף להוכחת הנזקים ועד השיעור המוסכם

ד) טענות דורטל להפרת ההסכם ע"י הנתבעים נדחו.

ה) התקבלה טענת הנתבעים שנתמכה במסקנת המומחית כי דורטל לא הוכיחה את טענותיה לחובות הנטענים ולמצבה הכספי לסוף שנת 2000 ועד לתום תקופת ניהול המלון.

נקבע כי לאור הקביעה כי דורטל כשלה בהוכחת נתונים כספיים לשנת 2000 ולפעולותיה במישור זה, לגביית חובות לאחר מכן, נדחתה גם התביעה בגין ראש הנזק השני הפסד וחוב בשל אי גבייה כתוצאה מהתמוטטות סוכני תיירות בשנת 2000, בהעדר הוכחה כלשהיא לנטען.

ו) למעלה מן הצורך ולגופו של עניין, התביעה בגין ראש הנזק השלישי נדחתה בהעדר הוכחה.

ז) טענות הנתבעים להפרת ההסכם ע"י דורטל נדחו. הנתבעים טענו כי הודעת דורטל על סגירת המלון וסיום הסכם הניהול ניתנה שלא כדין ובניגוד להוראות הסכם הניהול. נקבע כי ניתנה לנתבעים הודעה בהתאם לנדרש בהסכם הניהול ובנסיבות אלו דורטל לא הפרה את ההסכם.

ח) הנתבעים חויבו בשכר טרחת ב"כ דורטל בסך של 453,960 ₪ (לפי חישוב של 4,000 ₪ בצירוף מע"מ בגין כל תביעה). בנוסף חויבו להשיב לדורטל את האגרה ששולמה על ידה, בצירוף בהפרשי הצמדה וריבית ממועד התשלום, וכן בהוצאות עריכת חו"ד ועדות המומחית ששולמו ע"י דורטל.

ט) דורטל התבקשה להגיש פסיקתות לאישור בהתאם להנחיות בסעיף 99 לפסה"ד.

8. ביום 5.8.19 הגישה דורטל בקשה לתיקון טעות סופר בפסה"ד מיום 25.7.19. נטען כי יש להשיב את חלקו היחסי של כל בעל סוויטה מהחוב שנפסק ממכנה של 92,400 נקודות, ולא 100,000 נקודות. עוד נטען כי נדרשת הבהרה לפיה בכל מקרה ובנסיבות העניין מחויב כל אחד מהמערערים לשלם לדורטל 125% מחלקו היחסי בהתאם לטבלת הניקוד.

המערערים התנגדו לבקשה.

לאחר שהוגשה תשובה לתגובה, בהחלטה מיום 28.8.19 נדחתה הבקשה ודורטל חויבה לשאת בהוצאות המערערים בסך 7,500 ₪.

נקבע כי בקשת דורטל אינה מתייחסת לטעויות חישוב או טעויות מקריות, ולפיכך הדרך להשיג על קביעות אלה אינה יכולה להיעשות בדרך של בקשה לתיקון פס"ד.

9. ביום 28.9.19 הגישה דורטל "בקשה למתן פסיקתא".

המערערים בתגובתם טענו כי נפלו טעויות ומחדלים בבקשת דורטל לפסיקתא בנוגע לקביעת סכום החוב לגבי כל דירה (נטען כי לא ניתן לבדוק אם הניקוד שמיוחס לכל נתבע בטבלה שצרפה ל"הודעה מטעם דורטל" אכן מתייחסת לדירת אותו נתבע, אם הטבלה לא תציין את מספר הדירה), טעויות בטבלה שצורפה, המנגנון לתוספת תשלום של 25%, הוצאות ושכ"ט.

לאחר שהוגשה תשובה לתגובה, בהחלטה מיום 22.9.19 נקבע כי זיהוי הסוויטות והניקוד לא היה שנוי במחלוקת וצורף כראיה במסגרת ההליך. התבקש הסבר חשבונאי לאופן חישוב החוב של כל דייר, בהתאם לניקוד והאם הסכום כולל הפרשי הצמדה וריבית בהתאם לפסה"ד. לעניין התוספת של 25% בימ"ש קמא לא סבר כי במסגרת הליך זה ניתן לקבל פסיקתא תיאורתית. כן אושר כי שכה"ט בגין כל תיק מ- 97 ההליכים הינו 4,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין.

ביום 22.9.19 הגישה דורטל הודעה לה צורפה טבלה מתוקנת הכוללת חישוב אריתמטי ביחס לחוב כל אחד מהנתבעים בערכי קרן, ודוגמת פסיקתא לחתימה, בהתעלם מהתוספת של 25% אשר במידת הצורך תידון בעתיד.

בהחלטות שניתנו באותו יום בימ"ש אישר את הטבלה המתוקנת וכן את הפסיקתא.

10. תמצית טענות הצדדים בערעור הראשי – ערעור הנתבעים:

טענות הנתבעים – המערערים:

א) התביעה התיישנה במועד הגשתה.( הובהר כי הערעור בנוגע להחלטה מיום 23.6.13 מוגש מטעמי זהירות ולגישת המערערים ההחלטה מיום 27.8.18 היא היחידה שרלוונטית).

נטען כי דורטל כלל לא ביקשה את הארכת הבוררות נגד הרוב המוחלט של הנתבעים בהליך זה, שכן היא כלל לא צירפה אותם כמשיבים להליך שבו ביקשה את הארכת הבוררות.

ב) לא היה מקום לחייב את המערערים בגין אשראי מבנקים בסך של 450,000 $ ובנוסף 200,000 $.

דורטל הודתה בסופו של ההליך שהיא אינה חייבת סכומים אלה לבנקים בניגוד למצגים שהציגה בהליך. כיוון שדורטל חזרה והצהירה שפעלה בחשבון הבנק כנאמנה של המערערים, כך שיתרות החשבון הן יתרות באחריות הנתבעים, אזי כשלא נותר חוב לבנקים, אין יתרת חוב לנתבעים.

כמו כן נטען כי פסה"ד מתבסס על פרשנות שגויה של ההסכם בין הצדדים והסקת מסקנות שגויה מן העובדות שהוכחו.

ג) אין מקום לחייב את המערערים בתשלום נוסף של 25% מסכום החוב, במקרה שנתבע כלשהו לא ישלם את החוב.

ד) בימ"ש קמא אימץ פסיקתות שגויות שהגישה דורטל שאינן משקפות את פסה"ד.

ה) למרות שמרבית התביעה נדחתה, בימ"ש קמא חייב את המערערים בשכ"ט בשיעור של כ- 38% מן הסכום שנפסק. מדובר בחיוב גבוה ובלתי סביר. כן חויבו בהשבת כל הוצאות האגרה ושכ"ט המומחית שבזבזה עשרות שעות עבודה בשל מחדלי דורטל.

תמצית טענות דורטל – המשיבה בערעור:

א) הערעור כולו עוסק בקביעות עובדתיות שאין ערכאת ערעור מתערבת בהן, מה גם שבכתב הערעור נכללו טענות שלא נטענו בפני בימ"ש קמא והמשיבה מתנגדת לכל שינוי או הרחבת חזית.

ב) אשר להתיישנות - הבורר קבע בהחלטה מיום 26.10.08 כי נתבע שלא יגיש כתב הגנה במועד לא יוכל להגיש כתב הגנה בשלב מאוחר יותר ותוצאות הבוררות יחייבו אותו. מכאן שביחס לנתבעים שלא הגישו כתב הגנה נגד התביעה – יש לראותם כמסכימים לכל תוצאה של הבוררות, ולא היה כל צורך לצרפם כמשיבים לבקשה להארכת תקופת הבוררות.

עוד נטען כי בימ"ש קמא קבע עובדתית לאחר שמיעת העדים כי המועד הראשון בו יכולה הייתה דורטל לתבוע את השבת האשראי מהמערערים הוא המועד בו הסתיים חוזה הניהול – 10.12.2000. המערערים טענו בעיקרי הטיעון מטעמם כי העילה נוצרה בחודש ספטמבר 2000 או במועדים אחרים. נטען כי טענות אלה לא נטענו כלל בפני בימ"ש
קמא ולא ניתן להעלותן לראשונה בשלב הערעור.

ג) לא נטענה טענה כלשהי בעקרי הטיעון מטעם המערערים לעניין חובתם של המערערים להשיב את האשראי, ומכאן שפרשנות החוזה כפי שנקבעה ע"י בימ"ש בפסה"ד מקובלת עליהם.

בכתב ההגנה המערערים לא הציגו כל גרסה לעניין גובה החוב, מלבד הכחשה סתמית ועל כן סכום החוב לא היה פלוגתא בהליך קמא.

הודגש כי דורטל לא שכרה מהמערערים את המלון ובחוזה הניהול הוסכם כי תנהל את המלון תמורת דמי ניהול. לדורטל לא הייתה פעילות עסקית זולת ניהול המלון, לא היה לה חשבון בנק זולת חשבונות הבנק ששימשו לניהול המלון והוכח שכל התקבולים וההתחייבויות נרשמו בספרי דורטל. רווחי המלון והפסדיו הינם של המערערים בלבד.

ד) טענת המערערים בסוגיית תשלום תוספת של 25% על סכום החוב של כל נתבע; שגויה.

ה) אשר לטענת המערערים כי הפסיקתות שגויות:

נטען כי בכתב התביעה צוין מפורשות הניקוד לכל דירה. טענה זו לא הוכחשה ולא הוצגה גרסה אחרת. כמו כן החיוב בשכ"ט והוצאות יחד ולחוד בכל פסיקתא תואם את פסה"ד.

ו) אשר לפסיקת הוצאות ושכ"ט:

נטען כי מדובר בסמכות הערכאה הדיונית למעט מקרים חריגים. ההליכים נמשכו שנים ארוכות ודורטל נדרשה להגיש מסמכים רבים.

11. הערעור שכנגד – ערעור דורטל:

תמצית טענות דורטל – המערערת שכנגד

א) בימ"ש קמא שגה בקביעתו כי חלקה היחסי של כל סוויטה בהחזר האשראי לדורטל יחולק ב- 100,000 נקודות ולא ב- 92,400 נקודות. נטען כי משהפחית בימ"ש קמא את חלקן של הסוויטות של ים אילת מסכום החוב הכללי, היה צריך להפחית את חלקן גם משורת המכנה, שאם לא יוצא שדירות ים אילת תחויבנה פעמיים.

ב) בימ"ש קמא שגה בכך שקבע כי זכותה של דורטל להיפרע בשיעור הערבות הינה מותנית. חובתו של כל בעל סוויטה הינה 125% מחובו היחסי והיא בלתי מותנית.

ג) בימ"ש קמא שגה בכך שקבע כי הפסדי השנה הראשונה בהפעלת המלון כלולים בתקרת האשראי בסך של 650,000 $ שאושרה בפסה"ד.

ד) בימ"ש קמא שגה בקביעתו לפי הדוחות הניהוליים ומאזן הבוחן לשנת 2000 אינם מהווים ראיה להפסדי המלון בשנת 2000.

ה) בימ"ש קמא שגה בכך שלא קיבל את טענת דורטל כי אושרה לה מסגרת אשראי נוספת בסך של 250,000 $.

ו) בימ"ש קמא שגה בכך שקבע כי יש לזקוף לחובת דורטל את העובדה ששני עדים (מיקי שוגול ושמעון אלטמן) לא התייצבו לעדות.

תמצית טענות המשיבים שכנגד:

א) אין לשנות את המכנה של חלוקת הסכומים בין הנתבעים.

לגופו של עניין, נטען כי מדובר בקביעה פוזיטיבית עובדתית הנשענת על טענות דורטל בעצמה. נטען כי דורטל לא הוכיחה דבר יחס לטבלת הניקוד; לא הוכיחה אלו דירות נזכרות בה וכיצד הטבלה מתייחסת לכל נתבע. דורטל הוסיפה לראשונה ליק בימ"ש קמא לאחר שניתן פסה"ד מסמך חדש באמצעותו ניסתה להוכיח את הקשר בין טבלת הניקוד לנתבעים.

ב) אין להטיל תוספת של 25% לסכום החוב. דורטל ויתרה באופן מפורש וחד משמעי על התביעה בהקשר זה. מדובר בהפרת חובת תום הלב ושימוש לרעה בהליכי משפט.

ג) אין מקום להטיל על המערערים לכסות "הפסד תפעולי" של דורטל שכלל לא הוכח ולא היה קיים.

בימ"ש קמא קבע בצדק כי לא ניתן לקבוע את התוצאות הכספיות של ניהול המלון בשנת 2000. המסקנה מכך מחייבת דחייה של הטענה על "הפסד תפעולי" במהלך הפעלת המלון.

ד) המסמכים החשבונאיים שהגישה דורטל אינם מהווים ראיה בקשר לפעילות בשנת 2000. מדובר בניסיון של דורטל לערער על קביעות המומחית מטעם בימ"ש.

ה) אין זיקה בין מרבית הטיעונים שהעלתה דורטל בערעור שכנגד לערעור הראשי, על כן דינן להימחק על סף.

ו) בצדק נדחתה הטענה כי אושרה מסגרת אשראי נוספת של 250,000 $ - מדובר על קביעה עובדתית של בימ"ש קמא. נטל ההוכחה והבאת ראיה בנוגע לאישור מסגרת האשראי הוטל במלואו על דורטל והיא לא עמדה בנטל, אף לא בראשיתו.

ז) יש לזקוף לחובת דורטל אי התייצבות לעדות של עדים טבעיים שלה שדורטל הגישה תצהיר מטעמם.

ח) אין זיקה בין מרבית הטיעונים שהעלתה דורטל בערעור שכנגד לערעור הראשי, על כן דינן להימחק על סף.

11. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ושמעתי את השלמת טיעוניהם בע"פ, הגעתי למסקנה לפיה דין הערעור והערעור שכנגד להידחות מכוח סמכותי לפי תקנה 460 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 .

א) בית משפט קמא ניהל שני הליכי הוכחות נפרדים.

תחילת דן בשאלת ההתיישנות ובהחלטה מפורטת ומנומקת הוסבר, מדוע אין בעניינינו התיישנות.

ב"כ דורטל טען בערעור, כי הלכת צור (רע"א 68/89) לא ביטלה הלכה קודמת שנקבעה בע"א 522/77 איגוד עולמי של יוצאי ווהלין נ' פינקלשטיין ושות' בע"מ.

כב' סג"נ השופטת רסלר – זכאי נימקה בהחלטת 2018, מדוע הלכת צור חלה ואף היפנתה (סעיף 61 להחלטת 2018 ) להחלטתו של כב' השופט מגן אלטוביה בת.א. 1805/04 פרופ' אברהם, זקס נ' ידידים הולדינג וניהול(1984) בע"מ מיום 29.7.10, שם נימק בסעיף 15 להחלטתו, מדוע הלכת האיגוד העולמי אינה נוהגת עוד וכי בית משפט העליון סטה מהלכה זו מספר פעמים בין היתר בעניין צור.

ערעורים הדדיים על פסק דינו של כב' השופט מגן אלטוביה שניתן ביום 24.8.15 נמשכו הדדית על ידי בעלי הדין ביום 10.2.20 (ע"א 7290/15 וע"א 7431/18).

לא מצאתי הצדקה להתערבות בקביעות ובמסקנות אליהם הגיעה הערכאה הדיונית בהחלטת 2018.

ב) בית משפט השלום עשה ככל שניתן על מנת להגיע לחקר האמת למרות שחלפו כ- 19 שנה מאז התגבשות החוב ועד למתן פסק דין, לרבות מינוי מומחית מטעמו. שמע עדים, בחן את הראיות והוציא מלפניו פסק דין מנומק כדבעי.

לא מצאתי כי יש מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו הן בפסק הדין והן בהחלטת 2018.

הממצאים העובדתיים תומכים במסקנה המשפטית ולא גיליתי בפסק הדין ובהחלטה טעות שבחוק.

לשני הצדדים טענות ביחס לרכיב זה או אחר בפסק הדין וביחס לפסיקתות וכן מענה לטענות הצד שכנגד.

בית משפט קמא לא התעלם מהסוגיות שבבסיס המחלוקת ולא מצאתי כאמור הצדקה להתערבות.

למותר לציין כי על מנת להתערב בפסיקת הוצאות ושכ"ט עו"ד שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, יש צורך לשכנע כי נפלה טעות משפטית או דבק פגם או פסול מהותי בשיקול דעת הערכאה הדיונית (ע"א 8340/10 מ.ו. השקעות בע"מ נ' רשות המיסים בישראל – משרד האוצר . ניתן ביום 30.1.2013-סעיף 23). עניינינו אינו נופל לגדר החריגים המצדיקים התערבות.

12. לסיכום:

א) לאור האמור לעיל, הערעורים ההדדיים נדחים.

ב) משנדחו הערעורים, אין מקום לחיוב בהוצאות.

כל צד יישא בהוצאותיו.

ג) ערבונות שהופקדו יוחזרו למערערים ולמערערת שכנגד באמצעות באי כוחם.

ד) פקדונות שהופקדו לצורך עיכוב הליכים יועברו לדורטל באמצעות בא כוחה לא לפני 14.9.20 על מנת לאפשר הגשת בקשה מתאימה לבית המשפט העליון ככל שתוגש בקשת רשות ערעור על פסק דיני.

ה) המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ב אב תש"פ, 12 אוגוסט 2020, בהעדר הצדדים.

\