1. בפניי בקשה להתנות מתן רשות להתגונן בהפקדת ערובה.
2. עסקינן בתביעה כספית על סך 606,050 ₪ אשר הוגשה בסדר דין מקוצר.
3. בכתב התביעה נטען כי ביום 18.7.18 העמיד התובע לנתבע הלוואה בסך 170,000 דולר ארה"ב, וכי הנתבע אישר את קבלת ההלוואה וסכומה בהסכם הלוואה מיום 18.1.18, בו התחייב הנתבע להשיב את ההלוואה בתוך שבעה ימים מהיום בו תשולם לו יתרת התמורה בגין מכירת דירתו לאחיו, ובכל מקרה לא יאוחר מתום שישה חודשים מיום חתימת המסמך, דהיינו עד ליום 18.7.18.
4. לטענת התובע, עד היום לא השיב לו הנתבע כל תשלום על חשבון סכום ההלוואה, על אף שהתובע היה נכון לסייע לנתבע במתן הלוואה נוספת לצורך הסדרת חובו למיסוי מקרקעין, על מנת שיוכל הנתבע להירשם כבעל זכויות בדירה, בהתאם לפסק דין שניתן בבית המשפט לענייני משפחה בעניינה של אותה דירה. עוד טוען התובע, כי ניסה לסייע לנתבע בדרכים נוספות לצורך רישומו של הנתבע כבעל זכויות בדירה, וביום 26.8.18 חתם הנתבע על מסמך ממנו עולה כי התובע שילם עבורו שכר טרחת עורך דין למשרד עורכי דין שייצג את הנתבע, כשגם לאותו משרד עורכי דין לא פרע הנתבע את חובו.
5. התובע עותר בתביעה לתשלום הסך של 170,000 דולר ארה"ב, בערכם השקלי ביום 18.7.17, אשר בו או בסמוך לו הועמדה ההלוואה (יוער כי קיימת אי התאמה בכתב התביעה בין התאריכים הנטענים באשר למועד ההלוואה, והתאריכים הנזכרים לעיל הם התאריכים כתיאורם בכתב התביעה).
6. בבקשת הרשות להתגונן טוען הנתבע כי בשנים 2016-2015 היה בעלים של חברה שפעלה בארה"ב בתחום פדיון שיקים, ובסוף שנת 2016 נקלעה החברה לחוב ללקוחותיה בסך של 170,0000 דולר ארה"ב, לאחר שנמצא על ידי הבנק עמו עבדה החברה, ששיקים שהועברו על ידה לפדיון היו מכוונים להלבנת הון. לאחר שלקוחות החלו ללחוץ על הנתבע ולהלך עליו אימים בגין החוב, פנה אליו מכר והודיע לו כי התובע יכול לקחת על עצמו את הטיפול בחובות ולהגיע עם הנושים להסדרים, ובתמורה לפעולותיו לסגירת החובות יעביר הנתבע לתובע סך של 170,000 דולר, וכך הגיעו הצדדים למתווה האמור. לטענת הנתבע, בסופו של יום המתווה לא התקיים, ועד עתה לא פעל התובע כלל לסגירת החובות האמורים, ונושיו עוד המשיכו להטרידו, על אף הבטחת התובע כי יטפל בחוב. הנתבע טוען כי הסכם ההלוואה אינו חזות הכל ואינו תואם את ההסכמות בין הצדדים, תוך שהתובע ניצל את תמימותו של הנתבע ואת העובדה שאינו דובר עברית. התובע מעולם לא העביר לו כל סכום, למעט תשלום סך של 42,000 ₪ ששולם לעורך דינו לצורך טיפול בתיק מקרקעין, סכום אותו השיב לתובע במלואו. הנתבע טוען כי התובע לא פעל לקבלת חובות הנתבע על עצמו ולא הגיע עם הנושים להסדרים כפי שהתחייב, תוך שהפנה לתמלילי שיחות שנערכו בינו לבין התובע, המאששות לטענתו את גרסתו.

1. בדיון שהתקיים בפניי נחקר הנתבע, המתגורר בחו"ל, באמצעות היוועדות חזותית, ושב על גרסתו לפיה היה אמור לשלם לתובע 170,000 דולר תמורת הסדרת החוב מול הנושים, והסביר כי לשיטתו המכתב עליו חתם ביום 26.8.18 התייחס רק להבטחת החזר הסכום של 40,000 ₪ ששולם לבא כוחו על ידי התובע. הנתבע טען כי חתם על הסכם ההלוואה כדי שישמש ערובה לכך שישלם לתובע, וכי אם היה התובע משלם לנושיו את הסכום, היה מוכן להשיב לתובע את התשלום ששילם, אולם התובע לא סיפק לו דבר.
2. בסופו של הדיון הסכימו הצדדים כי תינתן למבקש רשות להתגונן. המשיב ביקש להתנות מתן הרשות להתגונן בהפקדת ערובה על ידי הנתבע, והצדדים ביקשו להגיש טיעוניהם בכתב בעניין זה.
3. התובע, בטיעוניו, טען כי התנהלות הנתבע לכל אורך ניהול ההליך נגועה בחוסר תום לב, וכי טענות ההגנה אינן עולות אף כדי הגנת בדים, שעה שהן עומדות כנגד שני מסמכים בכתב – הסכם ההלוואה והמכתב מיום 26.8.18, ולכן יש לחייב את הנתבע בהפקדת ערובה כתנאי למתן רשות להתגונן, כפי שנקבע במקרים שונים בפסיקה.
4. הנתבע טוען כי התובע כבר מחזיק בערובה טובה דייה, שניתנה במסגרת בקשה לעיקולים זמניים שהגיש. לטענתו, הלוואה כלשונה מתייחסת להעברת כסף, והתובע לא פרט מתי וכיצד נתן לו את סכום ההלוואה הנטען, ולא הציג כל אסמכתא שהעביר לו סכום כלשהו. גרסתו לנסיבות חתימת הסכם ההלוואה נתמכות בתמלילי שיחות והודעות שהוגשו, והוא לא קיבל מהתובע בסופו של יום דבר.
5. לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים, לא מצאתי להתנות מתן הרשות להתגונן בהפקדת ערובה על ידי הנתבע.
6. המבחנים הרלבנטיים לצורך מתן רשות להתגונן רוכזו בע"א 10189/07 ששון נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ (פורסם במאגרים), שם נקבע כי בית המשפט יסרב להעניק לנתבע רשות להתגונן רק אם ברור על פניו ונעלה מספק כי אין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו (ראו גם ע"א 6514/96 חניון המרכבה חולון בע"מ נ' עיריית חולון, פ"ד נב(1) 390, 400 (1999)). החובה המוטלת על הנתבע במסגרת בקשת הרשות להתגונן הינה לאשר את טענתו בתצהיר; משעשה כן, על השופט הדן בבקשה להניח כי טענתו הינה טענת אמת, כך שאם מגלה התצהיר הגנה אפשרית, ולו בדוחק, תינתן לנתבע רשות להתגונן (ע"א 9654/02 חב' האחרים אלפי בע"מ נ' בנק לאומי לישראל, פ"ד נ (3) 41, 46 (2004)].
7. תקנה 210 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: "תקנה 210") מאפשרת לבית המשפט להתנות מתן רשות להתגונן בהפקדת ערובה מצד המבקש וזאת כאשר טענות המבקש הינן חלשות, עד קלושות. נטיית בית המשפט הינה לעשות שימוש בתקנה 210 כאשר המקרה שבפניו הינו מקרה גבול וקיים ספק באשר לרצינות ההגנה וביסוסה. כאשר תצהיר המבקש אינו ברור דיו ונעדר פירוט ראוי, או כאשר פרשנות המבקש לפן העובדתי נראית דחוקה, יש לעשות שימוש בתקנה (ראו: ע"א 508/85 ברק ושות' סוכנויות בע"מ נ' מירות סוכנויות בע"מ, פ"ד מב (1) 393, 396; ע"א 507/85 בדר פנון נ' שטראוס חברה לשווק, פ"ד מג (1) 106).
8. בענייננו, כפי שפורט לעיל, תביעת התובע נסמכת על הסכם הלוואה בכתב, שהנתבע לא הכחיש שחתם עליו. יחד עם זאת, הנתבע הציג בבקשת הרשות להתגונן גרסה שונה באשר לנסיבות חתימת ההסכם, גרסה אשר מבלי שיהא בכך משום קביעות או מסמרות, עולה בקנה אחד גם עם ראיות בדמות תמלילי שיחות והודעות שהוגשו, כמפורט על ידי הנתבע בתצהירו. הנתבע נחקר ארוכות על תצהירו ולא חזר בו מטענותיו באשר לנסיבות חתימת ההסכם, וסיפק, כאמור, גם הסבר מדוע חתם על המכתב מיום 26.8.18. לכך יש להוסיף כי התובע לא פרט בכתב התביעה את נסיבות מתן ההלוואה, וכן את מועד ואופן העברת הסך של 170,000 דולר ארה"ב לנתבע, כנטען על ידו, ולא צרף כל אסמכתא לכך שהעביר סכום זה לנתבע. בנסיבות אלו, אני סבורה כי הנתבע העלה טענות הגנה הראויות להתברר, ודי בכך על מנת לקבל את ההתנגדות וליתן לנתבע רשות להתגונן, מבלי להתנות מתן הרשות בהפקדת ערובה על ידו. ברי כי אין באמור בהחלטה זו כדי לחוות את דעתי לעניין הסיכויים של טענות הנתבע להתקבל בסופו של הליך, במסגרת הבירור שיערך לגופו של עניין.
9. בסיום הדברים יצוין כי לזכות התובע בטוחות בדמות עיקולים וצווי איסור דיספוזיציה שהטיל על זכויות הנתבע בשתי דירות (באשדוד ובמעלה אדומים) במסגרת בקשה לסעדים זמניים שהגיש בתיק זה, שבהן יש כדי להבטיח ביצוע פסק הדין, ככל שיינתן לטובת התובע בסופו של דבר.
10. לאור כל האמור לעיל, מתן הרשות להתגונן אינה מותנית בהפקדת ערובה על ידי הנתבע.

ניתנה היום, כ"א ניסן תשפ"א, 03 אפריל 2021, בהעדר הצדדים.