מבוא ורקע עובדתי

1. המשיבה 6 בעת"מ 70554-11-19 והמשיבה 5 בעת"מ 3316-12-19, רשות מקרקעי ישראל (להלן: הרשות) יזמה עוד בשנת 2011 תכנית לבנייתן של 460 יחידות דיור בשתי שורות של בניינים בפאתי שכונת משואה בירושלים, בשטח הגובל בגן החיות התנ"כי.
2. התכנית המקורית הוגשה לוועדה המחוזית לתכנון לבנייה ירושלים (להלן: הוועדה המחוזית), שהחליטה ביום 16.8.2011 על הפקדתה בתנאים. לאחר חקיקתו של חוק הליכי תכנון ובנייה להאצת הבנייה למגורים (הוראת שעה), התשע"א-2011 (להלן: חוק הוראת השעה) הוחלט לקדם את התכנית כתכנית לדיור לאומי (היא הפכה לתכנית 12032, להלן: התכנית או תכנית מורדות משואה), והדיון בה הועבר לוועדה לדיור לאומי – מחוז ירושלים, המשיבה 5 בעת"מ 70554-11-19 והמשיבה 1 בעת"מ 3316-12-19 (להלן: הוועדה לדיור לאומי).
3. הוועדה לדיור לאומי קיימה מספר ישיבות כדי לדון בתכנית ולבסוף אישרה אותה ביום 9.5.2012. במקביל אישרה הוועדה לדיור לאומי גם תכנית אחרת, תכנית "מורדות מלחה". החלטות הוועדה לדיור לאומי הובילו להגשת מספר עתירות מנהליות, שתקפו את אישור התכניות. בפסק דין שניתן על ידי בעת"מ 44796-05-12, 29375-07-12, 28854-08-12 ו-645-09-12 במקום מתכננים למען זכויות תכנון ואח', ועד פעולה משואה ואח', תנו לחיות לחיות נ' הוועדה לדיור לאומי (24.11.2014) (להלן: פסק הדין הראשון), בוטלה ההחלטה לאשר את התכניות, הדיון בתכניות הוחזר לוועדה, כאשר בכל הנוגע לתכנית מורדות משואה, הורה פסק הדין, בין היתר, לוועדה לדיור לאומי להצטייד בחוות דעת מתאימה באשר להשלכות הבנייה על גן החיות, ועל החיות הדרות בו, לצד בחינתן של שאלות נוספות (שאלות אלה עסקו בעיקר בנושאים של היקף הבנייה ובנייה של דירות קטנות ושל דירות בהישג יד להשכרה).
4. לאחר מתן פסק הדין הראשון פעלה יזמית התכנית, הרשות, להגשת חוות דעת מקצועית כנדרש בפסק הדין. חוות הדעת שהוגשה נערכה על ידי פרופ' דייויד פילד, שהוא בעל תואר ראשון בזואולוגיה, תארים מתקדמים במנהל עסקים, וכן תואר פרופסור של כבוד מטעם האקדמיה הווטרינרית המלכותית בבריטניה. חוות הדעת עסקה במכלול ההיבטים שנדרשו להתייחסות, ובהם השפעת הרעש שייגרם במהלך הבנייה על בעלי חיים בגני חיות, השפעת רעש המבקרים ורעשים סביבתיים, השפעת התאורה בעת הבנייה ובעיקר כתוצאה מהמגורים בשכונה על בעלי חיים בגנים והערות בכל הנוגע לפרויקט ניטור בעלי חיים השוכנים בגן.
5. לצד קביעותיו בנושאים השונים, המליץ פרופ' פילד על היוועצות נפרדת במומחים בתחומי התאורה והרעש.
6. לאחר שדנה שוב בתכנית לאור חוות הדעת, החליטה הוועדה לדיור לאומי לאמץ את ההמלצות שבחוות הדעת, לאשר את התכנית תוך הכללת שינויים שונים לעומת החלטתה הקודמת ושיפור של ההגנה על בעלי החיים המתגוררים בגן החיות. ההוראות שניתנו במסגרת התכנית, לא נסמכו על חוות דעת מקצועיות בתחומי התאורה והרעש אך נקבעו דרישות מסוימות בנושאים אלה, שתהיינה תנאי למתן היתר עבודה ראשון בשטח התכנית.
7. בין הדרישות שהועברו לשלב הרישוי היו הקמת קיר תמך, יצירת חיץ צומח, הצטיידות בחוות דעת אקוסטית, דרישה לעריכת ניטור לבעלי החיים, התייעצות עם מומחה לענייני תאורה ועוד. לצד העיסוק בכך, הוועדה דנה בהיבטים נוספים של התכנית שאינם רלוונטיים עוד לדיון שלפנינו.
8. העותרת בעת"מ 70554-11-19, עמותת תנו לחיות לחיות (להלן: תנו לחיות לחיות) והעותרים בעת"מ 3316-12-19, ועד פעולה משואה ואחרים (להלן בלשון יחיד: ועד הפעולה), הגישו שתי עתירות (עת"מ 30346-06-16 ועת"מ 31465-06-16), שבהן תקפו שוב היבטים שונים של ההחלטה.
9. ביום 19.4.17 ניתן על ידי פסק דין בשתי העתירות (להלן: פסק הדין השני). בפסק הדין בוטלה, שוב, ההחלטה לאשר את התכנית והדיון הוחזר לוועדה לדיור לאומי לצורך השלמת הדיון בפגיעה האפשרית בגן החיות ובבעלי החיים המתגוררים בגן בהיבטי התאורה והרעש, ולצורך קבלת חוות דעת בתחומים אלה. בפסק הדין השני נקבע כי החלטה חדשה תתקבל לאחר קבלתן של חוות דעת בתחומים אלה ודיון בממצאיהן. אשר לנושאים האחרים שעמדו לדיון, לרבות אימוצה של חוות דעתו של פרופ' פילד, והטענות בקשר עם תמהיל הדירות, לא נמצאה עילה להתערב בשיקול דעתה של הוועדה לדיור לאומי.
10. בבסיס פסק הדין השני עמדה הקביעה כי הסדרת התנאים מבחינת התאורה והרעש צריכה להיעשות בתכנית ולא בשלב מתן היתרי הבנייה, כפי שנקבע בהחלטת הוועדה לדיור לאומי.
11. תוצאת פסק הדין השני הייתה:

"עתירותיהן של תנו לחיות לחיות וועד פעולה משואה ככל שהיא עוסקת בהיבט הנוגע לפגיעה בבעלי החיים בגן החיות מתקבלת בחלקה במובן זה שההחלטה על אישור התכנית, כפי שהיא, מבוטלת, ועל הוועדה לדיור לאומי לדון בתכנית מחדש לאחר שיושלמו הנושאים הטעונים השלמה בהתאם לפירוט שלעיל." [ההדגשה הוספה – א.ד.]

ההתפתחויות לאחר פסק הדין השני

1. לאחר פסק הדין השני הרשות הצטיידה בחוות דעתה של פרופ' נגה קרונפלד-שור, ראשת בית הספר לזואולוגיה, בפקולטה למדעי החיים באוניברסיטת תל אביב (נספח ע/37 לעתירת תנו לחיות לחיות) שדנה בהשלכות הבנייה ואכלוס השכונה מבחינת התאורה וכן דו"ח הרעש לשלב ההקמה, ובחנה האם המענה שהוא נותן תואם להמלצת פרופ' פילד.
2. לצד חוות הדעת הוגש הדו"ח לעניין הרעש (נספח ע/38) שנערך על ידי אפשטיין אקוסטיקה בע"מ, ואשר הציע הצעות שונות בכל הנוגע להיקף הרעש, הגבלת הבנייה ודרך הניטור הרצויה במהלך הבנייה.
3. כשנה וחצי לאחר מתן פסק הדין השני, ביום 22.10.18 התכנסו המשיבים 1-4 ו-8, לישיבה בתכנית שהוגדרה כ"דיון המשך בתכנית – קוורום וד"ל" (נספח ע/32). המדובר במי שהם חברים בוועדה המחוזית: מר עמיר שקד, יושב ראש הוועדה המחוזית (להלן: עמיר שקד); גב' שירה תלמי באבאי, מתכננת מחוז ירושלים (להלן: תלמי); מר אבי בן צור, נציג השר להגנת הסביבה (להלן: בן צור); מר אילון ברנהרד, נציג שר הבינוי והשיכון (להלן: ברנהרד); ומר אברהם שקד, נציג הארגונים שעניינם בשמירה על איכות הסביבה (להלן: אברהם שקד) (נוכח המחלוקת באשר למעמדם של החמישה והאם הם "הוועדה לדיור לאומי", אכנה אותם לצורך פסק הדין בתואר: "הפורום", כאשר בהמשך הדברים אכריע בטענות בעניין מעמדם).
4. בישיבה שקיים הפורום נסקר הרקע לדיון עד לאותו שלב. היועצת המשפטית של הוועדה המחוזית דאז, עו"ד שרית אריאלי, תיארה את מסגרת הדיון, והבהירה כי לאור פקיעת חוק הוראת השעה, הדיון מתקיים לפני מליאת הוועדה המחוזית, וכי הרכב חברי מליאת הוועדה המחוזית הינו ההרכב הקרוב ביותר לזה של הוועדה לדיור לאומי.
5. לאחר שנשמעו דברי היועצת המשפטית, הפורום קיבל סקירה של היועץ הסביבתי שסקר את הבחינות שנעשו לגבי רעש וזיהום האור, תוך הצגת התהליכים השונים וכן נשמעו נציגי גן החיות, נציג המחלקה לאיכות הסביבה בעיריית ירושלים ומספר תושבים משכונת גבעת משואה. בתום הדיון החליט הפורום את ההחלטה הבאה:

"הוועדה שוכנעה כי חוות הדעת שהוצגו בפניה בעת הדיון הינן בהתאם להחלטת בית המשפט. חוות הדעת בכללותן יועברו לעיון חברי הוועדה ולאחר מכן תקיים הוועדה דיון פנימי בתכנית."

1. מספר ימים לאחר מכן, ביום 1.11.18, נערך הדיון הפנימי. בדיון הועלו להצבעה שתי הצעות החלטה. האחת של מר אברהם שקד, שהציע לדחות את התכנית. ההצעה השנייה הוצעה על ידי יו"ר הוועדה, מר עמיר שקד, שהציע לקבל את התכנית. בעד הצעה זו הצביעו שלושת החברים הנותרים והיא זכתה לרוב.
2. סיכום ההחלטה היה כי חוות הדעת בנושא האקוסטיקה והתאורה וכן מסמכי התכנית המתוקנים יפורסמו באותה מתכונת בה התבצע הפרסום בדבר הפקדת התכנית, למעט פרסום ברשומות. עוד נקבע כי תישלח לעותרים הודעה בנושא וניתן יהיה להגיש טענות בנוגע לשינויים הנשקלים בנושא האקוסטיקה והתאורה בתוך פרק זמן של 30 יום. בתום פרק הזמן ייערך דיון פומבי בעניינה של התכנית בהשתתפות מגישי התכנית והעותרים ואחרי שמיעת כל הצדדים הפורום יקבל החלטה.
3. לאחר ההחלטה פנה בא כוחה של תנו לחיות לחיות למר עמיר שקד וביקש לברר מי הגוף שקיבל את ההחלטה ומי אישר את התכנית, וזאת בהינתן כי מועד תוקפו של החוק חלף. התבקשה גם הארכת פרק הזמן להתייחסות. מר שקד השיב כי הטענות יידונו "במסגרת דיון סטטוטורי" ודחה את הבקשה להארכת המועד. עמדה דומה נמסרה במענה לפניית בא כוח ועד פעולה משואה. העותרים אכן הגישו את טענותיהם לפני הפורום, ואף שזה עמד על הגשת הטענות בתוך פרק זמן של 30 יום, הדיון התקיים לאחר חלוף פרק זמן של כחצי שנה - ביום 17.6.19 (ע/46). דיונים נוספים התקיימו בימים 16.9.19 ו-7.10.19.

ההחלטה מושא העתירות

1. לאחר השלמת הדיונים התכנס הפורום לקבל את החלטותיו (ע/47, ע/48). הנושא הראשון שבו דן הפורום היה בשאלת הסמכות ובטענה כי הוועדה לדיור לאומי היא "פגר משפטי" שאין לו סמכות להחליט בעניינה של התכנית. הפורום דחה את הטענה וציין כי הדיון בתכנית מתקיים בהתאם לפסק הדין השני, שהורה על החזרת הדיון בתכנית לוועדה לדיור לאומי, לאחר השלמת כל מה נקבע שיש להשלים אותו.
2. מעבר לכך ההחלטה מפנה להוראות סעיף 35 לחוק הוראת השעה שקובעות כי החוק יחול על כל תכנית שהוחלט על הפקדתה עד ליום 11.8.2015, ולכן הוראות החוק ממשיכות לחול על התכנית, משלא בוטלה ההחלטה על הפקדתה. המסקנה הייתה כי הדיון החוזר בתכנית צריך להתקיים לפני הוועדה לדיור לאומי וכי הפורום שהתכנס הוא הוועדה.
3. עניין אחר שנזכר בהחלטה הוא כי המתנגדים לא העלו את הטענות בעניין היעדר סמכות לאחר מתן פסק הדין הראשון, ואף לא העלו את הטענות בעת הדיון בעתירות מושא פסק הדין השני, אף שמועד תוקפו של החוק הסתיים לפני הדיון. העלאת הטענות בשלב זה של הדיון, לאחר שבית המשפט הורה על החזרת הדיון לוועדה לדיור לאומי אינה ראויה והעותרים מושתקים מלהעלות את הטענות.
4. בהתייחס לתכנית, הפורום קבע כי היא תכנית חשובה, אשר נועדה לתת מענה לצורך ציבורי דוחק בתוספת משמעותית של יחידות דיור בירושלים, לרבות יחידות דיור קטנות ויחידות דיור בהישג יד להשכרה, וזאת באמצעות עיבוי שכונת מגורים קיימת וצמצום הפגיעה בשטחים פתוחים ערכיים. בקידום התכנית הושקעו משאבים ציבוריים רבים, ועצירת הטיפול בה, אינה מוצדקת ותגרום לפגיעה בציבור.
5. אשר לטענה כי התכנית חורגת מלוחות הזמנים הקבועים בסעיף 21 לחוק, הוועדה הבהירה כי הדיונים בתכנית התקיימו בהתאם לפסיקת בית המשפט בשני פסקי הדין שניתנו, כאשר פרק הזמן שחלף ממתן פסק הדין השני ועד לתחילת הדיונים נדרש בשל הצורך לקבל חוות דעת בתחום התאורה ובתחום האקוסטיקה, חוות דעת שגיבושן חייב ניתוח מסמכי התכנית, תצפיות ומדידות בשטח, עריכת ניסויים וקיום סיורים.
6. הטענה לפיה אין כתבי מינוי לחברי הוועדה נדחתה תוך הפניה לסעיף 6 לחוק שקובע את הרכב הוועדה, הכולל 10 חברים, בראשות היושב ראש, שהוא יושב ראש הוועדה המחוזית וכן נציגים שונים. ההחלטות התקבלו בהרכב שכלל את יו"ר הוועדה המחוזית ומתכננת המחוז, שחברותם נקבעה לפי סעיף 6, נציגי שר הבינוי והשר להגנת הסביבה, אשר מונו על ידי השרים ואת נציג הגופים הציבוריים שעניינם בשמירה על איכות הסביבה אשר מונה אף הוא כחבר בוועדה לדיור לאומי.
7. מכאן פנה הפורום לדון בהיבטים השונים של התכנית וקבע קביעות שונות באשר להשלכות הרעש והתאורה על גן החיות.

המידע שהתברר לאחר הדיון

1. להשלמת המסד העובדתי נוסיף כי בתום הדיון ביקשו המשיבים לבדוק שאלות שהתעוררו ולתת מענה עובדתי משלים. בעקבות הבדיקה מסרו המשיבים בהודעה שהגישו לבית המשפט את המידע הבא:
2. מתוך עשרה חברי הוועדה לדיור לאומי, שמנויים בסעיף 6 לחוק הוראת השעה, קיימים כתבי מינוי לתשעה נציגים בלבד, ולא נמצא מסמך בדבר מינוי נציג שר הפנים לוועדה לדיור לאומי בירושלים, וככל הנראה לאורך כל פעילותה של הוועדה לדיור לאומי היא לא כללה נציג של שר הפנים.
3. שמונה מתוך עשרת החברים בוועדה לדיור לאומי (וליתר דיוק מתוך תשעת אלה שמונו לוועדה) הוזמנו לישיבות באמצעות שליחת סדר היום לכל חברי מליאת הוועדה המחוזית וכך זומנו מר עמיר שקד, יו"ר הוועדה; גב' שירה תלמי באבאי, מתכננת המחוז; אילון ברנהרד, נציג שר הבינוי והשיכון; אבי בן צור, נציג השר להגנת הסביבה, ישי טלאור, נציג שר התחבורה; נורית חומסקי, נציגת שר התשתיות; יוסי דייטש, נציג הרשות המקומית, ומר אברהם שקד, נציג הגופים הציבוריים שעניינם בשמירת איכות הסביבה.
4. חבר אחד של הוועדה לדיור לאומי, שאף השתתף בדיון בתכנית בשנת 2016, הוא נציג הארגונים המקצועיים. המדובר במר דוד קאסוטו והוא לא הוזמן לאף לא אחת מהישיבות שכונסו לדון בתכנית לאחר פסק הדין השני.
5. סדרי היום שהופצו לחברי הוועדה המחוזית שהוזמנו, מלמדים כי בדיונים מיום 22.10.18 ומיום 1.11.18 צוין כי מדובר ב"קוורום וד"ל", וכך גם לגבי הדיונים מיום 17.6.19 ומיום 16.9.19 – שבהם נכתב בכותרת כי מדובר בדיון וד"ל. לא ניתן פירוט לגבי הדיון שהתקיים ביום 7.10.19.

השאלות העומדות להכרעה ומסגרת הדיון

1. העתירות שלפני מבקשות לקבוע כי ההחלטה מיום 7.10.19 לאשר את התכנית וכן ההחלטות האחרות שניתנו בטלות. העתירות מעוררות בעיקר את השאלות הבאות:
2. האם הפורום שהתכנס לדון בתכנית היה מוסמך להחליט לדון בה ולאשרה;
3. מה מעמד התכנית לאחר תום תוקפו של החוק והאם ניתן היה לדון בה או שהיא הפכה "פגר משפטי"?
4. האם נפלו פגמים בתהליך קבלת ההחלטה;
5. האם יישם הפורום, בהנחה שפעל כוועדה לדיור לאומי, את הנחיות פסק הדין השני והאם קמה עילה להתערב בהחלטה, בכל הנוגע להיבטים התכנוניים.
6. בהינתן המסקנה אליה הגעתי ולפיה יש להשיב את הדיון בתכנית לוועדה לדיור לאומי לשם מתן החלטה חדשה, לא אדרש לדיון בהיבטים התכנוניים.

עיקרי הטענות

1. לטענת תנו לחיות לחיות הפורום שהתכנס הוא פורום של חמישה אזרחים שישבו בו המשיבים 1-4 ו-8, אך לא פעלו כרשות מנהלית מוסמכת. תנו לחיות לחיות מפנה לגרסאות השונות שניתנו במסמכים שנכתבו באשר לפורום שקיים את הדיון:
2. בפרוטוקול הדיון מיום 22.10.18 (ע/32) נזכר כי הדיון מתקיים בפני מליאת הוועדה המחוזית, שהיא ההרכב הקרוב ביותר לזה של הועדה לדיור לאומי. דברים אלה אף עלו מעמדת היועצת המשפטית.
3. במכתבו של מר עמיר שקד, מיום 11.12.18 (ע/40) – מדובר על דיון שהתקיים לפני ועדת המשנה להתנגדויות.
4. במכתבו של מר עמיר שקד, מיום 10.1.19 (ע/43) מדובר בוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה.
5. החלטת אישור התכנית מבהירה כי מדובר בהחלטת הוועדה לדיור לאומי, וכך גם הפרוטוקולים של הדיונים.
6. תנו לחיות לחיות מוסיפה שהרכב הוועדה לדיור לאומי קבוע בסעיף 6 לחוק הוראת השעה והוא מונה תשעה או עשרה חברים, שניים מהם מכוח תפקידם (יו"ר הוועדה המחוזית ומתכנן המחוז) והאחרים על פי מינוי. תנו לחיות לחיות מתארת כי בדקה ומצאה שרק לגבי המשיב 3 נעשה פרסום של מינוי ברשומות ואין חולק על חברותו של המשיב 8. לצד זאת, העותרים מפנים למכתבים ששלחו למשיבים מבלי שניתנה תשובה מי הם חברי הוועדה וכן לכך ששמות חברי הוועדה והנציגים שנעדרו ממנה, ותפקידיהם כנדרש בסעיף 48ד(ב')(3) לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבנייה) אינם מפורטים בפרוטוקול הדיון. לגישת תנו לחיות לחיות בהיעדר מינוי לחברים, לא קמה רשות מנהלית, ואין את הבסיס הראשוני לעצם הפעלתה.
7. הטענה הנוספת שתנו לחיות לחיות מעלה היא בשאלה האם יש תכנית שניתן לדון בה, ועמדתה היא כי הדיון בתכנית הסתיים כהליך נפל. לפי הנטען משבחרו היזמים להגיש את התכנית במסלול הייחודי שיצר חוק הוראת השעה שקובע מסגרת זמנים מהירה לדיון, מסלול זה חורג ממסלול התכנון הרגיל, ובכך פוגע באיכות התכנון ובזכות הטיעון של מי שעשויים להיפגע מהתכנית, מוצדק בשל צורך דוחק לאשר תכניות בניה כדי להתמודד עם משבר הדיור. לוחות זמנים בחוק הוראת השעה מלמדים כי אף שבית המשפט לא ביטל את ההחלטה על הפקדתה, יש לראות את ההוראה כי הוועדה תוכל לדון שוב בתכנית רק לאחר שיונחו לפניה חוות דעת בתחום האקוסטיקה והתאורה, כהוספת תנאי להחלטת ההפקדה.
8. משכך פני הדברים, לשיטת תנו לחיות לחיות, ליזם פרק זמן של 60 יום הניתנים להארכה עד לפרק זמן של 90 יום לקיים את התנאים (לפי סעיף 14(ב) לחוק הוראת השעה). לפי חלופה זו המועד האחרון להגשת המסמכים היה 18.7.17 והמועד האחרון בו יכולה הייתה הוועדה לדיור לאומי להתכנס הוא 1.8.17. בהיעדר החלטה חדשה בתוך אותו פרק זמן, חל סעיף 16(2) לחוק הוראת השעה והחלטת הוועדה על הפקדת התכנית בטלה, וכהגדרת תנו לחיות לחיות: "בפני הפורום שהתכנס והתיימר לדון בתכנית לא עמדה, אם כן תכנית מופקדת כדין, והוא לא יכול היה לנפוח רוח חיים בגוויה מתה.".
9. פסק הדין השני, כך עמדת תנו לחיות לחיות, אינו מבטל את לוחות הזמנים שנקבעו בחוק, ועל כן אין מנוס מקביעה כי התכנית בטלה, כך שמי שבוחר להגיש תכניות שאינן בשלות, ולעשות זאת דווקא ב"נתיב המהיר" המיועד לתכניות שאינן מורכבות, בוחר ב"דרך קצרה ארוכה".
10. נקודת מבט אחרת שתנו לחיות לחיות מציגה היא שהמוסד של הוועדה לדיור לאומי היה מוסד זמני, צורך שעתי, ולכן נקבעו לוחות זמנים כהוראת שעה, נקצבה תוחלת החיים של מוסדות אלה, ונקבעו להם תאריך לידה ופטירה. מוסד שעבר זמנו אינו מוסמך לקיים דיונים והחלטות ונוכח חלוף מסגרת הזמן אין לראות בוועדות לדיור לאומי אלא "פגר מת".
11. ועד הפעולה מעלה טענות דומות. הוא מפנה לכך שחוק הוראת השעה בא לקבוע הסדרים מיוחדים לאישור תכניות בנייה למגורים לצורך מתן פתרון לצורכי הדיור והוא חל על תכניות שהוגשו לוועדה לדיור לאומי והתקיים בהן דיון, והוחלט על הפקדתן עד ליום 11.8.15. גם לטענת ועד פעולה משואה הוועדה לדיור לאומי אינה קיימת עוד והיא בבחינת "פגר משפטי" ולכן ברור כי הוועדה לא הייתה יכולה לקיים דיון בהוראות התכנית אף אם זו הייתה בטיפולה בשעתו.
12. ועד פעולה משואה מוסיף כי אף אם נניח שהוועדה לדיור לאומי מוסמכת ויכולה לסיים את המלאכה ביחס לתכנית שהחלה לטפל בה טרם שפקעה הוראת השעה, הרי שלכל היותר מדובר בהשלמת היבטים טכניים ופורמאליים ולא בהכרעות מהותיות שנעשות למעלה מ-3 שנים לאחר המועד שבו פקעה הוראת השעה שיצרה את הוועדה לדיור לאומי.
13. ועד פעולה משואה מצטרף לטענות באשר לחיותה של התכנית. הוא מפנה לסעיף 21 לחוק הוראת השעה, שקובע את המועד האחרון לקבלת החלטת הוועדה לדיור לאומי בתכנית שהופקדה על-ידה ואת האופן שבו ניתן להאריך את המועד ואת משך ההארכה המרבי. הוראות אלה הן בלב החוק, שמיועד אך ורק לקידום תכניות שניתנות לקידום בלוחות הזמנים הקצרים הקבועים בו. מכאן שההליך הסתיים לפני שהתכנית אושרה ואין לו תקומה.
14. לחלופין נטען כי פעולת הוועדה לדיור לאומי לוקה בשיהוי מאיין, והיא גם בלתי סבירה בעליל. הוועדה, כך נטען, לא פעלה בשקידה ראויה ובסבירות, עת שהיא מנסה לחדש דיון בתכנית, כשנה ושמונה חודשים לאחר פסק הדין השני, ואם חפצה הוועדה להמשיך ולקדם את התכנית היה עליה לעשות כן בשקידה ראויה. ועד פעולה משואה מפנה לכך שהמסמך שערכה פרופ' קרונפלד-שור נושא תאריך "מאי 17" ודו"ח ניתור הרעש נושא תאריך "אוגוסט 2018". לכן, מאחר וליזמי התכנית לא אצה הדרך לקדם אותה, הם אינם רשאים ליהנות ממסלול מהיר של תכנית לדיור לאומי.
15. המשיבים סבורים כי אין בטענות ממש. הם מציגים תחילה את לוח הזמנים, שממנו ניתן ללמוד כי סיום התקופה האחרונה של החוק היה ביום 11.8.15. ההחלטה שנתקבלה ביום 17.4.16, שעליה הוגשו העתירות בסבב הקודם, הייתה אפוא לאחר מועד זה אך העותרים לא העלו כל טענה בנוגע לחוסר סמכותה של הוועדה לדיור לאומי לדון בתכנית, לא במסגרת הדיון הפומבי שהתקיים, ואף לא בבית המשפט, וזאת למרות שלשיטתם הוועדה הייתה כבר אז "פגר משפטי".
16. המשיבים אף טוענים כי קבלת עמדתם החדשה של העותרים לפיה לוועדה לדיור לאומי אין סמכות לדון בתכנית, משמעותה שפסק הדין השני, אשר כלל הוראות אופרטיביות לוועדה לשוב ולדון בתכנית אינו ניתן ליישום או שעל הוועדה לבזות אותו.
17. לפיכך, בהסתמך על ההוראה בפסק הדין השני המורה לוועדה לדיור לאומי לשוב ולדון וכן להוראת סעיף 35 לחוק הוראת השעה, שקובעת את עקרון הרציפות, הוועדה לדיור לאומי הייתה רשאית לדון בתכנית. המשיבים נסמכים בעניין זה גם על האופן שבו פורשה הוראה דומה ב"חוק הוד"לים" כהגדרתם.
18. לחלופין. המשיבים טוענים כי אף אם נפל פגם הרי שראוי לדחות את הטענה בשים לב לשיהוי הרב שמאיין אותה, מקום בו לא הועלתה בעתירות בסבב הקודם. המשיבים מפנים לגישה בפסיקה לפיה התנהלות לא ראויה של בעל דין בהעלאת טענה בעניין סמכות עניינית כנגד ערכאה שיפוטית במועד מאוחר, לאחר שכבר הסתיים הדיון, יכולה להביא לדחיית הטענה, אם על יסוד עקרון תום הלב או על יסוד קיומו של השתק שיפוטי.
19. הטענה האחרונה במישור זה היא להחלת בטלות יחסית, וזאת בשים לב לכך שהוועדה ישבה בהרכב המקורי שדן בתכנית וקיבל את ההחלטה שנתקפה במסגרת העתירה השנייה, וכי בית המשפט נתן הוראות אופרטיביות לקיום דיון, מידת החומרה של הפגם אינה גבוהה והאינטרס הציבורי באישור התכנית הוא משמעותי, תוך שהושקעו משאבים רבים בקידומה של התכנית.
20. המשיבים דוחים את הפנייה לאופן שבו התייחסו לוועדה במסמכים השונים, ולדידם קיומה של הוועדה לא נלמד ממשפט זה או אחר במהלך הדיונים או מכותרת על נייר המכתבים. הוועדה הוסמכה בפסק הדין השני לשוב ולהשלים את מלאכתה ולדון בנושאים ספציפיים הנוגעים לתכנית וזאת באופן העולה בקנה אחד עם הוראת סעיף 35 לחוק הוראת השעה, ואין בניסוח כזה או אחר כדי לשנות זאת.
21. לטענת המשיבים אין מקום גם לטענות לעניין מינוי החברים. הם מפנים לכך שהחברים הם נציגי שרים, שקיימים כתבי מינוי בעניינם, שהיו שותפים להחלטות הקודמות ודי בכך שהדיון נעשה באותו הרכב שדן בתכנית בעבר, לצורך המשך הדיון בה כעת. עמדת המשיבים כפי שהבהירו אותה בדיון ובהשלמת הטיעון היא כי לא היה צריך להזמין את כל חברי הוועדה אלא רק את מי שהיו שותפים לדיון בעת שהתקבלה ההחלטה, ובלשון הוועדה "בבחינת ההרכב ששמע (שהוא גם קוורום כדין) הוא ההרכב שיחליט".
22. בהתייחסם לטענות לעניין החריגה מלוחות הזמנים, המשיבים טוענים כי מאחר והתכנית אושרה עוד ב-5.5.2012, ללא חריגה מלוחות הזמנים, הרי שיתר הדיונים נעשו לפי פסיקת בית המשפט בשני פסקי הדין ומכאן שספק אם יש עוד תחולה למועדים שנקבעו בחוק, והיה עליה לפעול בהתאם להוראות פסק הדין ולקיימו תוך זמן סביר, וכך קרה.
23. בהשלמת טיעון שהוגשה לאחר תום הדיון, פירטו המשיבים לעניין זהות חברי הוועדה לדיור לאומי תוך ציון הנוכחים בכל אחד מהדיונים. הוברר כי נציג מטעם הארגונים המקצועיים לא הוזמן ולא היה נוכח בדיונים בוועדה בשלב הנוכחי, אף שנכח בדיוני שמיעת ההתנגדויות לפני קבלת ההחלטה ב-2016. בהקשר זה המשיבים הבהירו כי אם בית המשפט לא יחיל את דוקטרינת הבטלות היחסית בעניין זה, הוועדה לדיור לאומי תהיה "נכונה לשוב ולדון מחדש בסוגיות האקוסטיקה והתאורה נושא העתירה הנוכחית, תוך שגם נציג הארגונים המקצועיים יוזמן לדיון וכמובן המתנגדים". המשיבים ביקשו לקיים דיון כאמור בתוך 60 יום ולהודיע על תוצאותיו. במסגרת זו המשיבים ציינו כי הוועדה תדון גם בהערות בית המשפט בסוגיית האקוסטיקה, כפי שפורטו בפרוטוקול הדיון. העותרים התנגדו לאמור בהשלמת הטיעון ועמדו על עמדתם כי ההחלטה התקבלה בחוסר סמכות ובחוסר סבירות, ויש לבטלה.

דיון והכרעה

1. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי:
2. הוועדה לדיור לאומי היא המוסמכת לדון בתכנית לאחר ההוראה בפסק הדין השני על ביטול ההחלטה לאשרה והחזרת הדיון בה לצורך קבלת חוות הדעת בתחומי התאורה והרעש.
3. נפל פגם בזימון חברי הוועדה לדיור לאומי באופן שבו לא זומנו כל תשעת החברים לדיון בתכנית, ולמצער אחד מהם, שאף השתתף בשלבים הקודמים כלל לא זומן.
4. אין בפרק הזמן שחלף מאז פסק הדין השני ועד לקבלת ההחלטה כדי להביא לבטלות התכנית ולהפיכתה ל"פגר משפטי" כהגדרתם של העותרים.
5. להלן אפרט את הנימוקים שהביאו אותי למסקנה זו. אפתח בסקירת ההוראות הרלוונטיות החוק הוראת השעה ובחוק התכנון והבנייה ובהמשך אדון בשאלת הפורום והסמכות, ובשאלת פרק הזמן.

חוק הוראת השעה

1. כפי שפרטתי בהרחבה בפסק הדין הראשון חקיקתו של חוק הוראת השעה הביאה להקמתן של הוועדות לדיור לאומי. מטרתו של החוק, כפי שנקבעה בסעיף 1, הייתה לקבוע "כהוראת שעה, הסדרים מיוחדים לאישור תכניות בנייה למגורים, שיאפשרו מתן פתרון לצורכי הדיור באמצעות היצע דירות מגורים בגדלים שונים ומסוגים שונים, לרבות באמצעות ייעוד קרקע לדיור להשכרה".
2. חוק הוראת השעה אפשר "נתיב מהיר" לאישור תכניות לבנייה למגורים, על-ידי הקמת ועדות לאומיות מחוזיות וייעודיות, שתבואנה בנוסף למערכת הקיימת לפי חוק התכנון והבנייה (ר' דברי הסבר להצעת חוק הליכי תכנון ובנייה להאצת הבנייה במגורים (הוראת שעה), התשע"א-2011, ה"ח ממשלה 598, 1258). הטעם לחקיקת החוק האמור, כהוראת שעה, הוסבר "באיום כלכלי וחברתי שנוצר בשל עלייה קיצונית במחירי הדיור", שמקורה, בין-היתר, ב"ירידה חדה בהתחלות בנייה וצמצום משמעותי של היצע הדיור לציבור"; בשים לב לכך, שהליכי אישור תכניות בנייה למגורים לפי המנגנונים הקבועים בחוק התכנון והבנייה, ארכו למעלה משלוש שנים (ראו דברי ההסבר להצעת החוק, לעיל).
3. "תכנית לדיור לאומי", שעליה חלות הוראות חוק הוראת השעה, חייבה תכנונן של יחידות דיור, תוך מתן הוראות לגבי גודל היחידות בתחום התכנית וחיוב היזם בהקמת "דירות קטנות", התמהיל של הדירות השונות והייעוד של חלק מהדירות כדירות בהישג יד להשכרה, שיושכרו בתנאים שייקבעו.
4. בכדי לקדם את המטרות שביסוד חוק הוראת השעה, ובעיקר את קידומן המהיר של תכניות הדיור הלאומי, נקבע בחוק הוראת השעה כי תכנית לדיור לאומי תידון לפני ועדה לדיור לאומי, שחבריה הוגדרו בסעיף 6 לחוק, וסמכויותיה – בסעיף 8; וימונו לה יועצים מקצועיים בנושאים שונים, ובכלל זה – יועץ תחבורתי, יועץ סביבתי, יועץ בנושא שמאות ויועץ כלכלי – שכולם אינם עובדי מדינה.
5. חוק הוראת השעה הורה שסדרי-הדיון לפני הוועדה לדיור לאומי יהיו בדיקתה של התכנית על-ידי מתכנן המחוז לאחר הגשתה, ובחינת התאמתה להוראות חוק הוראת השעה והנחיות הוועדה לדיור לאומי. ככל שהתנאים התמלאו נקבע כי תועבר התכנית, בין-השאר, לעיונם של היועצים המקצועיים, אשר יגישו למתכנן המחוז חוות דעת – כל אחד בתחום מומחיותו (סעיפים 10 ו-11 לחוק); וכי בטרם תקיים הוועדה דיון בתכנית – יעביר מתכנן המחוז לחברי הוועדה חוות דעת תכנונית בכתב, הסוקרת, בין-היתר – את עיקרי התכנית, השפעותיה על היבטים תכנוניים שונים ואת המלצותיו ביחס לתוכנית, לרבות התייחסות לחוות הדעת של היועצים המקצועיים. עוד קובע החוק, כי כל אדם רשאי להגיש התנגדויות לתכנית (סעיף 20), אך נקבע הסדר המצמצם את היקף ההתנגדות ואת פרקי הזמן להגשת התנגדויות.
6. אחת ההוראות הנוגעות לענייננו היא הוראת סעיף 35 לחוק הקובעת כי:

"(א) חוק זה יחול על תכנית לדיור לאומי המוגשת לוועדה לדיור לאומי ואשר התקיים בה דיון לפני הוועדה והוחלט על הפקדתה בתקופה שמיום תחילתו של חוק זה ועד יום כ"ו באב התשע"ה (11 באוגוסט 2015).

(ב) על אף הוראות סעיף קטן (א), חוק זה יחול גם על תכנית לדיור לאומי שהוגשה למוסד תכנון לפני תחילתו של חוק זה או תחילתו של חוק הליכי תכנון ובנייה להאצת הבנייה למגורים (הוראת שעה) (תיקון), התשע"ד-2013, ובלבד שהועברה לוועדה לדיור לאומי בתוך התקופה האמורה בסעיף קטן (א); הועברה תכנית כאמור, תמשיך הוועדה לדון בה לפי הוראות חוק זה מהשלב שאליו הגיע מוסד התכנון שאליו הוגשה, ואולם –

(1) לא החליט מוסד התכנון על הפקדת התכנית לפני שהועברה לוועדה, לא תדון הוועדה בתכנית אלא אם כן צורפו לה חוות הדעת כאמור בסעיפים 9(ב), 11 ו-12;

(2) החל מוסד התכנון בשמיעת התנגדויות לתכנית לדיור לאומי לפני שהועברה לוועדה, רשאית הוועדה להמשיך ולדון בתכנית, ובלבד שתשמע את כל המתנגדים בעצמה או באמצעות חוקר, ורשאית היא לשמוע את המתנגדים באמצעות חוקר ששמע את המתנגדים טרם העברת התכנית אליה."

1. סעיף 21 לחוק הוראת השעה מסדיר את הליך שמיעת ההתנגדויות לפני הוועדה לדיור לאומי:

"(א) הוועדה תשמע את ההתנגדויות לתכנית לדיור לאומי בעצמה או באמצעות חוקר, בתוך 30 ימי עבודה מהמועד האחרון להגשת התנגדויות לפי סעיף 20(ב) (בחוק זה – התקופה לשמיעת התנגדויות); יושב ראש הוועדה רשאי, מטעמים מיוחדים שיירשמו, להאריך את התקופה לשמיעת התנגדויות לתקופה נוספת שלא תעלה על 30 ימי עבודה.

(ב) שמעה הוועדה את ההתנגדויות בעצמה, תחליט בתוך 21 ימי עבודה מתוך התקופה לשמיעת התנגדויות –

(1) לקבל או לדחות את ההתנגדויות, כולן או חלקן;

(2) לאשר את התכנית, עם או בלי שינויים או בתנאים שתקבע, או לדחותה..."

1. סעיף 6 לחוק הוראת שעה קובע כי הרכב הוועדה יכלול 10 חברים:

"(1) יושב ראש הוועדה המחוזית, או עובד משרד האוצר שימנה שר האוצר, והוא יהיה היושב ראש;

(2) מתכנן המחוז;

(3) נציג שר הבינוי והשיכון, מקרב עובדי משרדו;

(4) נציג השר להגנת הסביבה, מקרב עובדי משרדו;

(5) נציג שר התחבורה והבטיחות בדרכים, מקרב עובדי משרדו;

(6) נציג שר התשתיות הלאומיות, מקרב עובדי משרדו;

(6א) נציג שר הפנים, מקרב עובדי משרדו;

(7) נציג הרשות המקומית שבשטח השיפוט שלה נכלל רוב שטחה של התכנית הנדונה;

(8) נציג הגופים הציבוריים שעניינם בשמירת איכות הסביבה;

(9) נציג הארגונים המקצועיים בתחומי התכנון והבנייה."

1. המניין החוקי כפי שנלמד מסעיף 42 לחוק התכנון והבנייה, שאותו יש להחיל מכוחו של סעיף 34 לחוק הוראת השעה הוא של מחצית מהחברים – חמישה.

הפורום שקיבל את ההחלטה

1. העניין הראשון שיש לדון בו נוגע במהותו של הגוף היכול לקבל החלטה בעניינה של התכנית. איני סבור כי יש ממש בטענות העותרים לפיהן הוועדה לדיור לאומי עברה מן העולם וכי גוף זה אינו קיים עוד.
2. הוראות פסק הדין השני החזירו את הדיון בתכנית לוועדה לדיור לאומי, תוך קביעה כי היא זו שתשוב ותדון בתכנית בהתאם להנחיות שבפסק הדין. הוועדה לדיור לאומי היא אף בעלת הסמכות לדון בתכנית מחדש, לאשרה או לדחותה. אכן, תוקפו של חוק הוראת השעה הוארך עד ליום 11.8.15, אך בשים לב לכך שהתכנית עברה את שלב ההפקדה, הוועדה לדיור לאומי מוסמכת לדון בתכנית לאחר מועד זה, כפי שקובעת הוראת הרציפות בסעיף 35(ב) לחוק הוראת השעה המסמיכה את הוועדה להמשיך ולדון בתכנית, שעברה את שלב ההפקדה (ר' עע"מ 5916/16 ‏מועצה אזורית זבולון נ' הוועדה לדיור לאומי מחוז חיפה (21.11.2018) (להלן: מועצת זבולון).
3. נתתי דעתי לדברים שאמרה היועצת המשפטית דאז של הוועדה המחוזית, ולכך שבמסמכים שונים הוגדר הפורום בדרכים שונות, ואולם עמדתי היא שהפורום שמחזיק בסמכות לדון הוא הוועדה לדיור לאומי, ואין בדברים אחרים שנאמרו, או ברישום על גבי כותרת מסמך כזה או אחר לשנות את מצב הדברים.
4. מכאן לשאלה הנוספת האם הפורום שדן בתכנית היה אכן הוועדה לדיור לאומי. הבירור העובדתי שנערך לאחר הדיון מלמד כי התשובה לשאלה זו היא שלילית וכי לא כל חברי הוועדה לדיור לאומי הוזמנו וממילא לא ניתנה להם האפשרות להשתתף בדיון.
5. הפורום שהתכנס כלל את החברים בוועדה המחוזית שהיו גם חברי הוועדה לדיור הלאומי, שהשתתפו בהליך אישור התכנית בעבר. עם זאת הוברר כי הזימון היה חסר ולפחות חבר אחד שנכח בדיוני הוועדה לדיור לאומי בשלב המוקדם יותר לא זומן להמשך הדיון, ואף לעמדת המשיבים, כפי שנמסרה לאחר הדיון, אכן מדובר בפגם.
6. לא נעלמה מעיני גישתם של המשיבים ולפיה מי שדן בעבר בתכנית והחליט בעבר, הוא זה שמוסמך לדון בתיקונים לה או להחליט בה מחדש בעקבות פסק הדין וכי לא נדרש זימונם של כלל חברי הוועדה. איני נדרש להכרעה האם עמדה זו נכונה, האם לא קמה החובה לזמן את כלל חברי מוסד התכנון, וניתן להסתפק רק במי שנכח בעת קבלת ההחלטה, (בעניין זה המשיבים נסמכו על עת"מ 1961/96 מנשה שקורי חברה לבניין נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה מחוז תל אביב (24.8.1997)), שכן בענייננו גם לגישתם של המשיבים לא נכח בדיון מי שהיה שותף בעבר לדיונים קודמים. המעט שניתן לומר בהקשר זה הוא כי שאלת רציפות הרכב מוסד התכנון היא שאלה מורכבת, שיש בה פנים לכאן ולכאן (לדיון ר' שרית דנה ושלום זינגר, דיני תכנון ובנייה, 195-200 (2015)).
7. הנה כי-כן, "הנציג החסר", נציג הארגונים המקצועיים, מר קאסוטו שהיה נוכח בעת שמיעת ההתנגדויות בשנת 2016 ונטל חלק בדיון לא הוזמן להשתתף בו לאחר פסק הדין השני. מכאן, שאף לשיטתם של המשיבים זימונו של מר קאסוטו לדיון היה הכרחי, ולכן משזה לא נעשה – הרי שההחלטה בטלה.
8. שקלתי את בקשת המשיבים להחיל על היעדרותו של מר קאסוטו את דוקטרינת הבטלות היחסית, ואולם לא מצאתי כי יש לכך הצדקה. כפי שפרטתי לעיל, חוק הוראת השעה צמצם את זכויות הציבור בהבעת עמדה והתנגדות לתכניות כדי לקדם בנייה מהירה, ואולם לצד הזכויות הרבות שניתנו למוסדות התכנון, קמה להם חובה לקיים את הוראות החוק כלשונן. בשים לב לטיב הדיון שנדרש לערוך אותו לגבי התכנית בשלב הנוכחי, ולנסיבות הייחודיות של הטיפול בתכנית זו, לא מצאתי כי היעדרו של אחד מחברי הוועדה, כמפורט לעיל, הוא פגם שיש להחיל לגביו את דוקטרינת הבטלות היחסית.
9. שונים פני הדברים בכל הנוגע לאי מינויו של נציג שר הפנים לוועדה, שהוא מצב שכיח יותר של היעדר איוש. לכך ניתן מענה בסעיף 41 לחוק התכנון והבנייה ולא ראיתי מקום להרחיב ומקובלת עלי הבהרת המשיבים בהשלמת הטיעון.
10. יצוין כי הוועדה לדיור לאומי הציעה כי ככל שבית המשפט ימצא שזה מצב הדברים יינתן לה פרק זמן של 60 יום לכינוס הוועדה ולדיון מחודש, כאשר ההחלטה תינתן בעוד ההליך שלפני תלוי ועומד, אלא שאיני סבור כי מהלך דברים כזה תואם את סדרי הדין. משנמצא כי הפורום שהתכנס לא היה מוסמך לדון, יש להורות על ביטול ההחלטה ולדון בה מחדש, שלא אגב הדיון המשפטי המתנהל. בנוסף מצאתי כי נכון להכריע כבר עתה בשאלות הנוספות הנוגעות לסמכות ולא להותירן ללא הכרעה.

לוח הזמנים

1. מכאן לשאלת לוח הזמנים. כמפורט לעיל פסק הדין השני ניתן ביום 19.4.17 והדיונים השונים בוועדה לדיור לאומי החלו בחלוף פרק זמן של כשנה וחצי, ביום 22.10.18 ונמשכו פרק זמן של קרוב לשנה.
2. בהינתן שההחלטה על הפקדת התכנית ניתנה עוד בידי הוועדה המחוזית, והמשך הדיון בה בוועדה לדיור לאומי נעשה מכוח סעיף 35(ב) לחוק הוראת השעה, אין לקבל את טענתם של העותרים לנסיגתה של התכנית לאחור בעקבות פסקי הדין, כך שההחלטה על הפקדתה בטלה, אלא יש ללמוד מתוך האמור בפסק הדין כי החזרת הדיון נעשתה לשלב אישור התכנית לאחר שמיעת ההתנגדויות.
3. בענייננו אין לראות בהחזרת הדיון בתכנית לוועדה לדיור לאומי להשלמת קבלת חוות דעת כאלה ואחרות כהתנאת ההפקדה בתנאים אלא בבחינה חוזרת של הדיון שערכה הוועדה לדיור לאומי לאחר הגשת ההתנגדויות. הוועדה דנה בהתנגדויות והחליטה על אישור התכנית בתנאים. אותם תנאים עמדו לבחינה של בית המשפט והדיון הוחזר לוועדה להשלמת הדיון באותם תנאים.
4. מכאן, שאיני סבור כי חוק הוראת השעה קובע מגבלת זמנים על הדיון בתכנית, למעט החובה הנובעת מתכליתו של החוק לסיים את הדיון בתוך פרק זמן קצר. מגבלות הזמן שנקבעו בכל הנוגע לשלב הקודם להפקדה (לפי סעיף 14 לחוק הוראת השעה) ומגבלות הזמן הנוגעות להחלטה בהתנגדויות (לפי סעיף 21 לחוק) אינן חלות. משזו מסקנתי, ממילא איני צריך להידרש לשאלת קיומה של סמכות טבועה להארכת מועדים (השוו רע"א 4990/05 יעקב ממן נ' עיריית הרצליה, פסקה 19 (7.10.2009), בר"מ 2340/02 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה רמת השרון נ' אגא וכט, פ"ד נז (3)385, 397-396, 403 (2003), בר"מ 6612/19 רשות האוכלוסין וההגירה נ' פלוני (31.12.2019)).
5. אשר לטענת השיהוי, זו נטענת למעשה בהתייחס להוראה שניתנה בפסק הדין השני. ההוראה לא קבעה לוח זמנים אך אין ספק כי קיומו של פסק דין צריך להיעשות ב"מהירות הראויה" (בג"ץ 8060/03‏ עאדל קעדאן נ' מינהל מקרקעי ישראל, פסקה 11 (24.6.2004)). עמידה בדרישת המהירות הראויה תיקבע בהתאם לסבירות המהירות, סטנדרט שתלוי בנסיבות המקרה (בג"ץ  7844/07 יוסף פנחס כהן -עו"ד ואח' נ' ממשלת ישראל, פסקה 29 (14.4.2018)), כאשר אין מצופה מהרשות המנהלית לפעולה מהירה מדי, בטרם התגבשה התשתית העובדתית הנצרכת לקבל החלטת הוועדה (בג"ץ 4681/97‏ היועץ המשפטי לממשלה נ' ועדת השחרורים - גוש הצפון, פ''ד נא(4) 679, 686 (1997)).
6. פסק הדין הורה לוועדה לדיור לאומי להצטייד בשתי חוות דעת מקצועיות, ולדון בהיבטים שונים של התכנית לאורן של חוות הדעת תוך התייחסות לחוות דעת קודמת וכוללת (חוות דעתו של פרופ' פילד). איני רואה את העיכוב שנוצר, אף אם ניתן היה לפעול מהר יותר, כשיהוי מאיין, כטענת ועד הפעולה.
7. אכן, חוק הוראת השעה נועד לתת מענה מהיר למצוקת דיור, ובשל כך ניתנו כלים שיכולים לפגוע בשיתוף הציבור בהליך התכנוני ונקבעו הוראות למסגרת זמן קצובה. אין להתעלם אפוא מהחובה לפעול בעת אישור תכניות על פי חוק הוראת שעה לעשות כן במסגרת הזמנים ומהר ככל הניתן. אלא שבמקרה זה העיכובים נובעים מהוראות שניתנו לוועדה לדיור לאומי בפסקי הדין, והכרח בבחינה מעמיקה יותר של היבטים מקצועיים. על כן, איני סבור כי קמה הצדקה לבטל את התכנית בשל כך שהליך אישורה אורך פרק זמן ארוך (השוו (בג"ץ 3917/14 פורום הארגונים למען יער ירושלים ו-10 אחרים נ' הועדה הארצית לתכנון ולבניה תשתיות לאומיות, פסקה 8 (17.12.2014); בג"ץ 4128/02 אדם טבע ודין – אגודה ישראלית להגנת הסביבה נ' ראש-ממשלת ישראל, פ"ד נח(3) 503, 528 (2004); עע"מ 9403/17 הוועדה לתכנון מתחמים מועדפים לדיור נ' אלון צבי כרמלי ואח' (26.6.2019)).
8. מכל מקום, אף אם נניח כי הוועדה לדיור לאומי חרגה מפרקי הזמן שנקצבו בחוק הוראת השעה, ביטול התכנית אינו התוצאה היחידה האפשרית והתכנית איננה הופכת ל"פגר משפטי" (עניין מועצת זבולון, פסקה 7). נדרש איזון בין מהות ההפרה, הנזק שנגרם כתוצאה מאותה הפרה והנזק הצפוי בשל ביטול ההחלטה המנהלית (בג"ץ 5598/00 עיריית הרצליה נ' רשות שדות התעופה בישראל, פסקה 19 (11.5.2003)).
9. האינטרס בהשלמת הדיון בתכנית הוא ברור. מדובר בתכנית משנת 2011, שעברה תיקונים רבים בעקבות קבלת עמדותיהם של העותרים. טענות העותרים הביאו להחזרת התכנית לדיון מחדש, ולשיפור ניכר במתווה ההגנה על בעלי החיים מפני הסיכונים הנשקפים להם. לצדה של המטרה המשותפת לכל המעורבים בהליך לשמירה על בעלי החיים, התכנית מאפשרת בנייה של כמה מאות יחידות דיור בירושלים, שאף היא אינטרס ראוי נוכח מצוקת הדיור. לא זו אף זו, כעולה משני פסקי הדין הקודמים המדובר בתכנית שעתידה לספק פתרונות דיור ייחודיים לאוכלוסיות הנזקקות לכך ובהן דירות קטנות יותר, שיוכלו להימכר לזוגות צעירים ודיור בהישג יד להשכרה. האיזון בין האינטרסים השונים, היה מצדיק את החלתה של דוקטרינת הבטלות היחסית, ומתן האפשרות לדון ולקדם את התכנית בכל זאת, ככל שהיה נקבע כי מדובר בלוח זמנים קשיח, אלא שכאמור, לא מצאתי כי זה מצב הדברים.

זכות הטיעון

1. נוכח המסקנה אליה הגעתי, איני נדרש לדיון באשר לזכות הטיעון וליקויים שלטענת העותרים נפלו בקשר אליה. הדעת נותנת כי בעת קביעת הדיונים בעתיד וניהולם יתנו יושב ראש הוועדה וחבריה את דעתם לטענות העותרים באשר לאופן בו זו ניתנה להם בשלב הקודם.

ההיבטים התכנוניים

1. הדיון שלפני בכתב ובעל פה עסק גם בהיבטים התכנוניים. נוכח התוצאה נמנעתי מלהידרש לשאלות אלה. אף הוועדה לדיור לאומי ציינה בשולי הודעתה כי "במסגרת הדיון הנוסף שייערך תדון הוועדה גם בהערות בית המשפט בסוגיית האקוסטיקה, בהמשך לדברים שהושמעו בדיון בהקשר זה ונרשמו בפרוטוקול". משכך, לא ראיתי מקום להרחיב אלא להותיר את שיקול הדעת המלא לוועדה לדיור לאומי, שחזקה עליה כי תבחן בלב פתוח ונפש חפצה את מכלול השאלות המתעוררות, ובהן השאלה האם קביעת המפלס על dBA 60, אינה מצריכה חשיבה מחודשת והאם לא נכון לקבוע מפלס של dBA 55.

סיכום

1. על יסוד כל האמור, העתירות מתקבלות בחלקן במובן זה שההחלטות שהתקבלו לאישור התכנית – מבוטלות.

הדיון בתכנית מוחזר לוועדה לדיור לאומי, וזו תתכנס ותדון בתכנית מחדש בהתאם להנחיות שבפסק הדין השני.

בכדי למנוע תקלות, מובהר כי לדיונים שייקבעו יוזמנו כל חברי הוועדה לדיור לאומי (למעט נציג שר הפנים שלא מונה) וכמובן נציגי העותרים או מתנגדים אחרים ככל שהוזמנו לדיונים שהתקיימו לאחר פסק הדין השני.

1. בשים לב לאמור לעיל לעניין לוחות הזמנים ובהינתן ההליך שנדרש לקיימו, על הוועדה לדיור לאומי להשלים את הדיון בתכנית ולקבל את החלטתה בתוך 90 יום ממועד המצאת פסק הדין לידי הפרקליטות.
2. נוכח קבלת חלק מטענות העותרים ודחיית חלק אחר – אין צו להוצאות.

המזכירות תמציא את פסק הדין לבאי כוח הצדדים.

ניתן היום, י"ד תמוז תש"פ, 06 יולי 2020, בהעדר הצדדים.