לפני הודעה מטעם המדינה ובקשה לדחיית מועד ליישום פסק הדין. הבקשה הוגשה על ידי המשיבים 1-6 (להלן: המשיבים) ומבוקש בה לדחות את המועד ליישום פסק הדין בפרק זמן של 6 חודשים.

ביסוד הבקשה פסק דין שניתן ביום 6.7.2020. בסעיפים 81 - 82 לפסק הדין נקבע כי:

"על יסוד כל האמור, העתירות מתקבלות בחלקן במובן זה שההחלטות שהתקבלו לאישור התכנית – מבוטלות.

הדיון בתכנית מוחזר לוועדה לדיור לאומי, וזו תתכנס ותדון בתכנית מחדש בהתאם להנחיות שבפסק הדין השני.

בכדי למנוע תקלות, מובהר כי לדיונים שייקבעו יוזמנו כל חברי הוועדה לדיור לאומי (למעט נציג שר הפנים שלא מונה) וכמובן נציגי העותרים או מתנגדים אחרים ככל שהוזמנו לדיונים שהתקיימו לאחר פסק הדין השני.

בשים לב לאמור לעיל לעניין לוחות הזמנים ובהינתן ההליך שנדרש לקיימו, על הוועדה לדיור לאומי להשלים את הדיון בתכנית ולקבל את החלטתה בתוך 90 יום ממועד המצאת פסק הדין לידי הפרקליטות." (ההדגשה הוספה – א.ד.).

קביעה זו נעשתה למרות הטענות שהועלו כלפי דרך הילוכה של הוועדה לדיור לאומי והנימוק לכך היה:

"אכן, חוק הוראת השעה נועד לתת מענה מהיר למצוקת דיור, ובשל כך ניתנו כלים שיכולים לפגוע בשיתוף הציבור בהליך התכנוני ונקבעו הוראות למסגרת זמן קצובה. אין להתעלם אפוא מהחובה לפעול בעת אישור תכניות על פי חוק הוראת שעה לעשות כן במסגרת הזמנים ומהר ככל הניתן. אלא שבמקרה זה העיכובים נובעים מהוראות שניתנו לוועדה לדיור לאומי בפסקי הדין, והכרח בבחינה מעמיקה יותר של היבטים מקצועיים. על כן, איני סבור כי קמה הצדקה לבטל את התכנית בשל כך שהליך אישורה אורך פרק זמן ארוך (השוו (בג"ץ 3917/14 פורום הארגונים למען יער ירושלים ו-10 אחרים נ' הועדה הארצית לתכנון ולבניה תשתיות לאומיות, פסקה 8 (17.12.2014); בג"ץ 4128/02 אדם טבע ודין – אגודה ישראלית להגנת הסביבה נ' ראש-ממשלת ישראל, פ"ד נח(3) 503, 528 (2004); עע"מ 9403/17 הוועדה לתכנון מתחמים מועדפים לדיור נ' אלון צבי כרמלי ואח' (26.6.2019)).

מכל מקום, אף אם נניח כי הוועדה לדיור לאומי חרגה מפרקי הזמן שנקצבו בחוק הוראת השעה, ביטול התכנית אינו התוצאה היחידה האפשרית והתכנית איננה הופכת ל"פגר משפטי" (עניין מועצת זבולון, פסקה 7). נדרש איזון בין מהות ההפרה, הנזק שנגרם כתוצאה מאותה הפרה והנזק הצפוי בשל ביטול ההחלטה המנהלית (בג"ץ 5598/00 עיריית הרצליה נ' רשות שדות התעופה בישראל, פסקה 19 (11.5.2003)).

האינטרס בהשלמת הדיון בתכנית הוא ברור. מדובר בתכנית משנת 2011, שעברה תיקונים רבים בעקבות קבלת עמדותיהם של העותרים. טענות העותרים הביאו להחזרת התכנית לדיון מחדש, ולשיפור ניכר במתווה ההגנה על בעלי החיים מפני הסיכונים הנשקפים להם. לצדה של המטרה המשותפת לכל המעורבים בהליך לשמירה על בעלי החיים, התכנית מאפשרת בנייה של כמה מאות יחידות דיור בירושלים, שאף היא אינטרס ראוי נוכח מצוקת הדיור. לא זו אף זו, כעולה משני פסקי הדין הקודמים המדובר בתכנית שעתידה לספק פתרונות דיור ייחודיים לאוכלוסיות הנזקקות לכך ובהן דירות קטנות יותר, שיוכלו להימכר לזוגות צעירים ודיור בהישג יד להשכרה. האיזון בין האינטרסים השונים, היה מצדיק את החלתה של דוקטרינת הבטלות היחסית, ומתן האפשרות לדון ולקדם את התכנית בכל זאת, ככל שהיה נקבע כי מדובר בלוח זמנים קשיח, אלא שכאמור, לא מצאתי כי זה מצב הדברים. " (סעיפים 76 – 78 לפסק הדין).

מתוך הבקשה שלפני אני למד כי המשיבים קיבלו את פסק הדין ביום 7.7.20 וביום 13.8.20 שלחו זימון לדיון בתכנית שנועד ליום 22.9.20. במסגרת הזימון התאפשרה הגשת טיעונים נוספים עד ליום 16.9.20. בשל מצב החרום ביקשו המשיבים לקיים את הדיון בדרך של היוועדות חזותית אלא שאז פנה בא כוח העותרים בעת"מ 3316-12-19, עו"ד ג' ברנע, למשיבים וציין כי העותרים מתנגדים לכך וכי אין הסמכה בחוק לקיים את דיוני הוועדה לדיור לאומי בדרך זו. על רקע זה החליטו המשיבים לבטל את כינוס הוועדה.

המשיבים מציינים כי בנסיבות אלה ועל רקע הסגר ומצב החרום לא ניתן לקיים את הדיון שבית המשפט הורה על קיומו, ועל כן הם מבקשים לדחות את המועד ליישום פסק הדין ב-6 חודשים, וזאת למרות הנסיבות החריגות שבהן מתאפשרת דחיית יישומו של פסק דין.

העותרים מתנגדים לבקשה. לטענתם המשיבים פעלו בשיהוי וזימנו ישיבה בסמוך לדקה התשעים ממש, כך שספק אם היו עומדים במועד. מכל מקום, הנסיבות המונעות קיום דיון ידועות זה מכבר, ומתן הארכה סותר סתירה חזיתית את ההלכה לפיה מועדים שנקבעו בפסק דין יוארכו במקרים חריגים בלבד. ההארכה המבוקשת הופכת לפארסה את חוק הליכי תכנון ובנייה להאצת הבנייה למגורים (הוראת שעה), תשע"א-2011 (להלן: חוק הוראת השעה), שהיא הוראת שעה שפקעה ומועדים קצובים הם ליבתו. לטענת העותרים מועד שנקבע בפסק דין יידחה רק למניעת אי צדק משווע, והדחייה מותנית בכך שהמבקש פעל במרץ ראוי בזמן שניתן לו. מקרה זה אינו נמנה על אותם מקרים המצדיקים את דחיית מועד הביצוע ויש בו להגדרת העותרים כדי להפוך את חוק הוראת השעה ל"מעין "זומבי" משפטי הקם מן המתים".

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה החלטתי להיעתר לבקשה.

אכן, אין מחלוקת בין הצדדים על כך שדחיית מועד יישומו של פסק דין אינה עניין שגרתי והיא מותנית בטעמים כבדי משקל. השאלה האם הנסיבות שנוצרו אכן מצדיקות את הדחייה. התשובה לשאלה זו היא חיובית. אין צורך לפרט על מצב החרום השורר במדינת ישראל ובעולם כולו על רקע התפשטות נגיף הקורונה. החלטה זו ניתנת בעת שבו האזרחים ספונים בבתיהם בסגר מלא וחלים עלים מגבלות תנועה.

אף אם הסגר המלא יוסר בתוך מספר ימים, ההתכנסות לצורך דיון בתכנית בהתאם לפסק הדין לא תוכל להתקיים בעתיד הנראה לעין. מאחר ולא ניתן לקיים את הדיון בדרך חלופית בשל המצב החוקי ובשל התנגדות העותרים, הרי שקיום פסק הדין לעת הזו אינו אפשרי.

אכן, הוראות חוק הוראת השעה קבעו מתווה מהיר לדיון בתכניות בנייה לדיור למגורים, אלא שהטעמים שהצדיקו מלכתחילה להחזיר את הדיון לוועדה לדיור לאומי, חלף ביטול התכנית, והשיקולים שעמדו ביסוד פרק הזמן שנקבע (שאכן היה ארוך יותר מזה שהתבקש בשים לב להערכתי כי יידרש פרק זמן ארוך יותר), מצדיקים כעת את דחיית היישום (לעניין זה אפנה לציטוט מפסק הדין שהובא לעיל). לדידי ביטול התכנית כעת ואילוץ המשיבים להגישה מחדש, על כל הכרוך בכך, אינו מידתי וקיימת, מהשיקולים שפורטו בפסק הדין, הצדקה להימנע מכך.

איני מתעלם מכך שיתכן ודרך פעולה נמרצת יותר הייתה מביאה לכינוס מוקדם אך בשים לב להיקף השאלות שעומדות על הפרק, לכך שהעותרים צרפו חוות דעת נוספת מטעמם, לצד טיעון מפורט, ולכך שבהליכים הקודמים הועלו טענות על קביעת פרקי זמן קצרים מדי, איני סבור שיש בכך כדי להוביל למסקנה אחרת.

על יסוד האמור, אני מקבל את הבקשה ומשנה את פרק הזמן כך שיעמוד על 6 חודשים נוספים החל ממועד המצאת ההחלטה לידי הפרקליטות.

ניתנה היום, כ"ו תשרי תשפ"א, 14 אוקטובר 2020, בהעדר הצדדים.