רקע עובדתי בקצרה

1. בין הצדדים התנהלה מערכת יחסים זוגית. מערכת היחסים של התובעת והנתבע החלה עת הכירו במסגרת עבודתם המשותפת באולם אירועים באותם הזמנים התובעת הייתה תלמידה והנתבע סיים את שירותו הצבאי.
2. לאחר מספר שנים של קשר זוגי, בין השנים 2015-2016 לערך, התובעת והנתבע עברו להתגורר יחד כזוג.
3. בסוף חודש אפריל לשנת 2019 יחסיהם עלו על שרטון והקשר הזוגי בין הצדדים הסתיים.

טענות התובעת

1. התובעת הגישה כנגד הנתבע תביעה כספית בסך של 179,651 ₪ להשבת כספים אותם שילמה עבורו והלוותה לו לצרכיו העסקיים. לטענתה, מערכת היחסים בין הצדדים לא הגיעה לכדי קשר של ידועים בציבור וכל אחד מהצדדים התנהל ללא כוונת שיתוף.
2. כאמור, בסוף חודש אפריל לשנת 2019 יחסיהם של הצדדים עלו על שרטון והצדדים נפרדו.
3. נטען, כי כשנה לאחר תחילת המגורים המשותפים, הנתבע החל להתנהג כלפיה באלימות אובססיבית, התעלל בה רגשית ואף האשים אותה בכל בעיותיו בחיים והיה פורק את תסכוליו כעסיו וזעמו כלפיה. התובעת ניסתה לעשות כל שביכולתה להצלת הקשר הזוגי ובמסגרת זו העבירה לנתבע כספים כל פעם בהתאם לבקשתו. לטענתה, הנתבע התחייב והבטיח שיחזיר לה את כספה.
4. בנוסף נטען, כי בחלוף הימים התגלה לתובעת, כי הנתבע נהג להשתמש בכרטיס האשראי שלה וזאת ללא ידיעתה ואישורה. התובעת ביקשה מהנתבע לחדול מכך אך למרות התחייבותו המשיך במעשיו.
5. התובעת טענה, כי נטלה עבור הנתבע 3 הלוואות בסך 60,000 ₪ (לפני ריבית והצמדה) אותם היא נאלצת להחזיר עד היום. בנוסף, התובעת העבירה לנתבע את פיקדונותיה האישיים אותם חסכה שנים רבות והנתבע אף הוסיף לקחת ממנה סכומים רבים במזומן מעת לעת והמשיך לעשות שימוש בכרטיס האשראי שלה.
6. עם סיום מערכת היחסים הזוגית בין השניים, התובעת פנתה לנתבע להשבת הכספים וההלוואות. ביום 24.6.19 נערכה בין הצדדים פגישה בבית קפה, בנוכחות אביה של התובעת, אשר במסגרתה ערכו הצדדים התחשבנות סופית באשר לגובה ורכיבי החוב. לטענת התובעת הנתבע חב לה סך של 131,251 ₪ ומתוך רצונה להסכמה הדדית, הסכימה למחול לנתבע על חלק מהסכום והוסכם בין הצדדים, כי לצורך סילוק מלא וסופי של החוב, הצדדים יעמידו את הסך הסופי על סך 100,000 ₪.
7. נטען, כי הנתבע הודיע על הסכמתו לסיכום האמור ומשכך התובעת ערכה הסכם סילוק חוב בכתב ידה (להלן: "הסכם סילוק החוב"), חתמה עליו והעבירה אותו לאביה על מנת שיחתים את הנתבע. נטען, כי ביום 17.7.19 הנתבע חתם על הסכם סילוק החוב והחזיר אותו לאביה של התובעת חתום.
8. ביום 16.8.19 העביר הנתבע לתובעת סכום של 1,600 ₪ על חשבון החוב נשוא הסכם סילוק החוב. לטענת התובעת, מאז הנתבע לא עמד בהתחייבויותיו וחדל מהמשך התשלומים. התובעת הדגישה, כי הנתבע התנהג כמי שמבין על מה הוא חתם ואת האחריות המוטלת עליו בחתימתו על הסכם סילוק החוב, ואף בהמשך אמר לתובעת, כי הוא מתכוון למכור את רכבו על מנת להשיב לה את חובו, אך למרות זאת לא מילא אחר התחייבויותיו.
9. נוכח המפורט לעיל ולאחר שלטענת התובעת אפסו הסיכויים להשבת החוב והנתבע לא עמד בהתחייבויותיו נשוא הסכם סילוק החוב, החליטה התובעת להגיש תביעתה זו ולהעמידה על מלוא הסכומים שהנתבע חב לה בסך כולל של 131,251 ₪.

במסגרת התביעה ביקשה התובעת את הסעדים כדלקמן:

1. סך של 129,651 ₪ בהתאם להתחייבויות הנתבע בהסכם סילוק החוב.
2. סך של 50,000 ₪ בגין עוגמת הנפש.
3. בכתב ההגנה לתביעה שכנגד אשר הוגשה מטעם הנתבע, טענה התובעת, כי תביעתו של שי נולדה בחטא. התובעת טענה, כי הנתבע לא קנה לה מתנות ותכשיטים בעשרות אלפי שקלים וכי ביחס לתשלומי הוצאות הטיולים המשותפים לחו"ל ובארץ, הנתבע מסתיר את העובדה, כי התובעת היא שנשאה בתשלומי כרטיסי הטיסה לחו"ל ומחצית מתשלום המלון והאסמכתא שהנתבע צירף בעניין זה מהווה רק אישור הזמנה. התובעת הדגישה בסיכומיה, כי לא ניתן ליתן לנתבע סעד כאשר הוא לא ערך כל התחשבנות כלכלית ולא יודע להבחין בין מה שניתן כמתנה ולבין מה שלא מהווה מתנה. ביחס לחופשה באילת, המדובר בחופשה שהנתבע החליט לרכוש לתובעת כמתנה והוא לא יכול לבקש השבה מה גם שנתינתה הושלמה ואף התיישנה וזאת בהתאם להוראות חוק המתנה, תשכ"ח – 1968.
4. לעניין תביעת הנתבע בגין ההפסדים מהתאונה, התובעת הפנתה להודעת "וואטס-אפ" שנשלחה על ידי הנתבע ביום 27.9.17 ולפיה הוא מודיע לה "עשינו תאונה אנחנו בסדר", משכך התאונה שנגרמה לרכב הינה על ידי שי בעצמו, אשר הודה בכך באמצעות הודעותיו לתובעת. עוד נטען, כי התשלומים על תיקוני הרכב מתייחסים לתשלומים שבוצעו משנת 2016 בעוד התאונה התרחשה ב-2017.

טענות הנתבע

1. הנתבע הכחיש את כל סעיפי כתב התביעה ותיאר את מערכת היחסים עם התובעת כאשר לשניים היו כוונות משותפות להינשא ולהקים משפחה יחדיו והתנהלותם הכלכלית הייתה משותפת תוך ניהול אורח חיים משותף והצדדים לא ערכו ביניהם מעולם כל התחשבנות כלכלית. הנתבע ציין, כי הצדדים התגוררו יחדיו בשכירות במשך חמש שנים בעפולה, החל מחודש מרץ 2014 ועד סוף אפריל 2019. ולפני תקופה זו התגוררו יחד בדירת הורי הנתבע שבמושב חבר.
2. לטענת הנתבע הוא לא חב לתובעת דבר, הנתבעת מעולם לא הלוותה לו כסף ואף לא נטלה עבורו הלוואות מלבד סכום של 10,000 ₪ אשר הועבר לנתבע במזומן ביום 14.2.18 וזאת לצורך תשלום ההוצאות של חייהם המשותפים ומתוך מחווה ואהבה לתובעת הסכים הנתבע להחזיר לתובעת סכום זה למרות שאינו חייב לעשות כן וכי התחייבותו להחזרת כספים הינה רק בגין סכום זה. הנתבע טען עוד, כי התובעת היא שחייבת לו סכומים נכבדים בגין תשלום דמי שכירות, שימוש בכרטיסי אשראי ועריכת קניות רבות ויקרות.
3. ביחס להסכם סילוק החוב נטען, כי לא התקיימה מעולם התחשבנות בין הצדדים ומסמך הסכם סילוק החוב שצורף לתביעתה של התובעת נחתם כשהנתבע שרוי תחת לחץ ואיומים מצד אביה של התובעת כשהנתבע אפילו לא הספיק לקרוא את תוכנו. עוד נטען, כי בזמן שחתם על המסמך, חתימתה של התובעת לא הייתה על המסמך ולטענתו, ככל הנראה אביה של התובעת הוא שחתם במקומה במועד מאוחר יותר.
4. עוד נטען, כי עת חתם הנתבע על הסכם סילוק החוב היה שרוי במצב נפשי קשה מאוד ואף לא היה כשיר משפטית לחתום על כל מסמך. הנתבע הדגיש, כי קיים פער בין הסכומים שבגוף המסמך כאשר סך אלו מסתכמים ב-126,400 ₪ בעוד שבגוף המסמך נרשם סך חוב כולל של 100,000 ₪ וכי פערים אלו מהווים פגם בכשירותו של הסכם סילוק החוב, שעה שהתובעת לא ציינה בגוף המסמך על רצונה לעשות הנחה לנתבע ואלה מעידים על ביצוע תיקונים והוספת משפטים בגוף המסמך ע"י התובעת לאחר חתימת הנתבע ויתרה מכך התובעת לא נכחה במעמד החתימה ולפיכך יש לקבוע, כי למסמך הסכם סילוק החוב, אין כל תוקף משפטי.
5. כך נטען, כי בעקבות משבר הפרידה מהתובעת סמוך לחתימת הנתבע הנטענת, אושפז התובע בבית החולים שער מנשה והתובעת ניצלה את הנתבע רגשית וכלכלית וסחטה ממנו כספים בסכומים כבדים והשתמשה בכרטיסי האשראי שלו וברכבו באופן קבוע וגרמה לו לחובות רבים וכי עת הבינה שהנתבע לא יכול לספק לה את בקשותיה הכספיות, היא הגישה תביעתה זו.
6. הנתבע טען, כי התובעת היא שחייבת לו כספים רבים בגין תשלום דמי שכירות, קבלת מזומנים, תשלומים בגין נסיעות לחו"ל, שימוש ברכבו הפרטי, כרטיסי אשראי, קניות רבות, רכישת תכשיטים ועוד. כן הדגיש, כי הוא מעולם לא עשה כל שימוש בכרטיסי האשראי של התובעת לא בחו"ל ולא בארץ.
7. בכתב הגנתו העלה הנתבע טענות קיזוז שונות. באשר לטענות משיכת הכספים מפיקדונה האישי של התובעת, נטען, כי בסכומים אלה שילמה התובעת דמי שכירות לשנת 2018. התובעת לא נתנה הסבר המניח את הדעת, כיצד העבירה את כספי ההלוואות והפיקדונות להם היא טוענת לידי הנתבע.
8. בשל טענותיו של הנתבע, כי התובעת היא שחייבת לו כספים רבים, הגיש הנתבע תביעה שכנגד, אשר הוגשה מאוחר יותר לתביעת התובעת, ועניינה של תביעתו הינה תביעה להשבת סכומים כספיים בסך 147,650 ₪.
9. הנתבע עתר להשבת סכומים כספיים אשר נותרה התובעת חייבת לו בגין חייהם המשותפים יחד כדלהלן:
10. בגין דמי שכירות (סעיף 2 לכתב התביעה שכנגד) נותרה התובעת חייבת לנתבע שכנגד בסך של 62,450 ₪.
11. בגין הוצאות טיסה להולנד נותרה התובעת חייבת מחצית מהסכום – סך של 4,000 ₪.
12. בגין חופשת לאילת נותרה התובעת חייבת מחצית מהסכום – סך של 7,500 ₪.
13. בגין שימוש קבוע בכרטיסי אשראי של הנתבע סך של 15,000 ₪, סכום אשר נטען, כי התובעת השתמשה בו לצרכיה האישיים ורכשה מוצרים, בגדים ודברי איפור וקוסמטיקה.
14. בגין עבירת תנועה אשר ביצעה התובעת ברכבו של הנתבע נשלל רישיונו של הנתבע והוטל על הנתבע קנס בסך 1,000 ₪. בנוסף הנתבע שכר את שירותיו של עורך דין על מנת לנסות ולקצר את תקופת הפסילה. נוכח האמור ולטענתו נגרמו לו בשל כך נזקים כלכליים רבים, לרבות שכר טרחת עורך דין ודמי הרשמה לקורס נהיגה מונעת בסך 7,000 ₪ אותם חייבת התובעת לתובע.
15. לטענת התובע, התובעת עשתה שימוש ברכבו של הנתבע ונסעה בכביש 6 ובשל כך צבר חובות כבדים בגין נסיעותיה הרבות. בשל כך הועבר עניינו לביצוע בלשכת הוצל"פ ונצברו חובות וריביות לרבות שכר טרחת עורך דין ואגרות שונות. עוד הדגיש, כי בשל כך נגרמו לו נזקים כלכליים ונפשיים והוטל עיקול בחשבון הבנק שלו ועיקול על רישיון הנהיגה שלו והתובעת חבה לו נוכח האמור 8,000 ₪.
16. במהלך שנת 2017, עת נהגה התובעת ברכבו עברה התובעת תאונת דרכים וגרמה נזק לרכב. בגין תיקון הרכב חבה לו התובעת, לטענתו, סך של 10,000 ₪.
17. כן נטען, כי לבקשת התובעת העביר הנתבע ביום 20.11.18 העברה בנקאית בסך 3,000 ₪ וביום 18.12.18 העברה בנקאית בסך 2,500 ₪ וביום 16.8.19 סך של 1,600 ₪. נוכח האמור, הרי שלטענת הנתבע התובעת חבה לו סכומים אלה בסך 7,100 ₪.
18. ביום 14.2.19 ביקשה התובעת מהנתבע באמצעות הודעת "וואטס-אפ" סך של 1,300 ₪, סכום אותו העביר לה במזומן וביום 24.3.19 ביקשה התובעת סך של 300 ₪ לתשלום טיפולי ציפורניים, סכום אותו העביר לה גם במזומן. נוכח האמור, התובעת חבה לו סכומים אלה בסך 1,600 ₪
19. הנתבע טוען, כי במהלך חייהם המשותפים רכש עבורה תכשיטים ומתנות בשווי של 25,000 ₪ ועל הנתבעת שכנגד להשיב לו סכומים אלה.

ראיות הצדדים

1. מטעם התביעה הוגש תצהיר עדות ראשית של התובעת. לתצהיר צורפו מסמכים שונים.
2. מטעם ההגנה הוגש תצהיר עדות ראשית של הנתבע ושל אחיו, מר גיא שראבק.

דיון והכרעה

1. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ולאחר עיון בראיות ובעדויות שהובאו על ידי הצדדים, הגעתי למסקנה, כי דין התביעה בת"א 6317-02-20 להתקבל חלקית ודין התביעה בת"א 5597-03-21 להידחות. אבהיר.

ת"א 6317-02-20

1. התובעת מבססת את תביעתה על הסכם בכתב שנערך בכתב ידה של התובעת ונחתם על ידי שני הצדדים (ראו, נספח ג' לכתב התביעה), על תשלום שהנתבע ביצע מכוח אותו הסכם וכן על התכתבויות בין הצדדים.
2. לעניין ההסכם בכתב, הנתבע טען, כי חתם עליו שלא מרצונו הטוב והחופשי תחת לחץ ואיומים מצד אביה של התובעת, ההסכם לא נחתם על ידי שני הצדדים באותו מעמד וככל הנראה אביה של התובעת חתם במקומה, המדובר בהסכם פגום ומזויף ואף בוצעו בו תיקונים לאחר חתימתו וכן הנתבע חתם עליו עת מצבו הנפשי היה ירוד וקשה ואף לא היה כשיר משפטית לחתום על המסמך שעה שאושפז בבית החולים שער מנשה בעקבות משבר הפרידה בין הצדדים.
3. סעיפים 17 ו-18 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג- 1972 קובעים את עילת ביטולו של חוזה מחמת כפייה כדלהלן:

"17. (א) מי שהתקשר בחוזה עקב כפיה שכפה עליו הצד השני או אחר מטעמו, בכוח או באיום, רשאי לבטל את החוזה.

(ב) אזהרה בתום לב על הפעלתה של זכות אינה בגדר איום לענין סעיף זה.

18.מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר נסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, רשאי לבטל את החוזה.

1. בענייננו הנתבע טען, כי חתם על הסכם סילוק החוב מתוך לחץ ואיומים מצד אביה של התובעת ואף בחקירתו הנגדית הוסיף וטען, כי אביה של התובעת וחברו דורון איימו עליו בטלפון. כן העיד, כי חתם על ההסכם מבלי שהסתכל על מה הוא חותם (ראו, פרוטוקול, עמוד 14). כידוע, הטוען לקיומם של אותם לחצים ולקיומו של פגם בכריתה עליו נטל ההוכחה. על הטוען לחתימה מחמת כפייה או אילוץ מוטל הנטל להראות, כי הצד שכנגד כפה על יריבו את ההתקשרות "בכוח או באיום" (ראו, סעיף 17 לחוק החוזים).
2. אין בידי לקבל את טענותיו של הנתבע לעניין חתימה על ההסכם תחת לחץ או לקיומו של עושק או כפיה. הנתבע העלה את טענותיו בעלמא וללא כל תימוכין. בעדותו ציין הנתבע, כי עת נתן לאביה של התובעת את ההסכם חתום הוא אומר לאביה שאינו מסכים להסכם (ראו, פרוטוקול, עמוד 14) אך אין בכך כדי להעיד או להוכיח כי הוא פעל תחת לחץ. כמו כן, הנתבע לא פירט מי איים עליו ובאיזה אופן, מלבד תיאורו בחקירתו הנגדית "תחתום או יקרו לך דברים רעים" (ראו, פרוטוקול, עמוד 14). אין בעדותו של הנתבע כדי להוכיח את טענת האיומים לרבות הלחץ והכפייה מצד אביה של התובעת. זאת להדגיש, כי הנתבע בחר לא לזמן את אביה של התובעת או את חברו "דורון" למתן עדות בכדי לתמוך או לבסס את טענותיו.
3. יתרה כך, אף לו היה מוכיח התובע טענתו כנגד התובעת, כי המדובר בלחצים העולים כדי כפיה ו/או עושק, הרי שהנתבע לא פעל לביטולו של החוזה. נהפוך הוא. הנתבע החל ליישם את ההסכם וביום 16.8.2019 העביר לתובעת סכום של 1,600 ₪. התנהגותו של הנתבע לא הצביעה על כך שאין בדעתו להגיע להסכמות כוללות עם התובעת, כמו גם לא הוכח שהצד השני עשה פעולה השוללת כליל את רצונו החופשי, דבר אשר פגם ביכולתו להתקשר חוזית בהסכם עם התובעת.
4. בהקשר זה יוער, כי אינני מקבל טענת הנתבע, כי הסכום שהועבר לתובעת בסך 1,600 ₪ הינו בגין סכום של 10,000 ₪ שהתובעת העבירה במזומן לנתבע וכן תשלום לשכ"ד בשנת 2018 (סעיף 9 לתצהיר הנתבע וסעיפים 9-10 לסיכומי הנתבע). עיון בראיות שצורפו מטעמה של התובעת, הודעות ה"וואטס אפ" וההתכתבויות בין הצדדים מלמד, כי הסכום שהועבר לתובעת מטעם הנתבע הינו בגין הסכם סילוק החוב.
5. כידוע, חתימה על חוזה מבטאת את הבנתו והסכמתו של החותם והוא מוחזק כמי שמכיר את תוכנו, קל וחומר בנסיבות המקרה דנן בו הצדדים ערכו פגישת התחשבנות טרם החתימה על ההסכם בין הצדדים. הנתבע לא הרים את נטל ההוכחה הנדרש להוכיח, כי התחשבנות מעין זו לא נערכה מעולם כטענתו. מהשתלשלות העניינים נראה, כי אין המדובר ב"החלטה של רגע" לחתום על המסמך, אלא בהסכם שנחתם לאחר ניהול מו"מ בין הצדדים. תמלילי שיחות הנתבע עם אביה של התובעת (נספח ז' לכתב התשובה לבקשה למתן רשות להתגונן) מעלים, כי הנתבע ואביה של התובעת תיאמו במספר שיחות במועדים שונים, מועד לחתימה על הסכם סילוק החוב.
6. בנוסף, הנתבע אף מציין, כי עליו להעביר את הכסף לחשבונה הפרטי של התובעת (שורות 18-20 לנספח ז'3), תוך שהוא מציין בפני אביה, כי מדובר בחלק שהוא פחות בעייתי. אמרתו זו של הנתבע מעלה, כי הנתבע ידע על מה הוא צפוי לחתום. כך גם הנתבע הכיר בחובו לתובעת עוד בטרם החתימה על ההסכם, עת ביקשה התובעת מהנתבע ביום 29.5.19 להסביר לה כיצד הוא מתכוון להסדיר את חובו כלפיה השיב לה, כי הוא מוכר את הרכב ועליה להמתין בסבלנות. הנתבע אף העריך את רכבו ב-75,000 ₪ (נספח ד'1 לכתב התביעה).
7. יוער בהקשר זה, כי הנתבע ידע ולא הכחיש את קיומן של ההלוואות אותן לקחה התובעת עבורו. מתמליל שיחה בין התובעת לנתבע, הנתבע אומר לתובעת, כי לאחר יציאתו מהבית היא יכולה למכור את הרכוש ואלו יחזירו לה את ההלוואה (ר' נספח ב'3 לכתב התשובה). חיזוק לגרסת התובעת עולה מהתכתבויות בין הצדדים מהן עולה, בין היתר, כי הנתבע לקח חלק פעיל בעידוד התובעת ללקיחת הלוואות עבורו ואין מדובר במעשה שנעשה מתוך רצון ומחווה של התובעת בעצמה וללא ידיעת הנתבע.
8. כך עולה, כי הנתבע הדריך את התובעת במסרים שהיא נדרשת להעביר לבנקאית לשם קבלת ההלוואה "כשאת אומרת לה הלוואה תגידי שאת צריכה לקחת 40 אלף כי בסוף מאשרים פחות ותאמיני לי לא יודע איך יש לך סבלנות שם...". בתגובה התובעת הסבירה לנתבע, כי היא לא מתכוונת לקחת את הסכום שהוא ביקש (ר' נספח א146 – א 148 לכתב התשובה). בנוסף, הנתבע אמר לתובעת, כי בחיים לא יסכן אותה, ומבקש ממנה שתסמוך עליו, כי היא הראשונה במחשבתו להחזיר לו את שהתחייב לה. דברים אלה מחזקים את גרסת התובעת, כי התובע ידע על קיומן של ההלוואות. אדגיש, כי כאשר בוחנים את עדויות הצדדים ואת המסמכים שצירפה התובעת, מתחדד עוד יותר חוסר הסבירות בגרסתו של הנתבע.
9. "בדרך כלל דין הוא שאדם החותם על המסמך בלא לדעת את תוכנו, לא יישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב. חזקה עליו שחתם לאות הסכמתו, יהא תוכן המסמך אשר יהא" (ע"א 467/64 שוויץ נ' סנדור, פ"ד יט(2) 113, 117). ידוע הכלל, כי חזקה על אדם החותם על מסמך, כי קרא והבין את תוכנו ובוודאי שמדובר במסמך מהותי.
10. בענייננו, מהראיות שהוגשו בתיק עולה, כי הנתבע ידע על מה הוא חותם. בהתכתבות בין הצדדים, עת שלחה התובעת לנתבע הודעת ובה תמונה של הסכם סילוק החוב חתום בידי הצדדים, השיב לה הנתבע, כי הוא ביקש לשלם ב-15 לחודש (ולא ב-10 לחודש כפי שכתוב בגוף ההסכם) (ראו, נספח ה ו- ה'1 לכתב התביעה) ובהמשך ההתכתבויות הצדדים אף התכתבו ביניהם על מועדי ההפקדה. בנוסף, ביום 19.9.19 הנתבע ביקש להדגיש בפני התובעת, כי איננו צריך את תזכורותיה והוא מבקש שתפסיק לשלוח לו הודעות תזכורת מאחר והוא זוכר היטב שחייב לה וכמה חייב לה (ראו, נספח ה'4 - ה'5 לכתב התביעה).
11. נוכח האמור ומהראיות שהובאו בפניי עולה, כי הנתבע הסכים לחתום על ההסכם מרצונו הטוב והחופשי וכי ידע והבין על מה הוא חותם ואף החל ביישום ההסכם. ככל שאכן הוא לא קרא את תוכן המסמך, כטענתו, אין לו להלין אלא על עצמו.
12. ביחס לטענות הנתבע, כי ההסכם פגום ומזויף וכי הוספו במסמך תיקונים ושינויים לאחר חתימתו, הטענות הועלו בעלמא ולא הוכחו. הנתבע לא הגיש כל מסמך או ראיה שיש בהם כדי להוכיח את טענותיו. בנוסף, התובע לא מצא לנכון לתמוך את טענותיו באמצעות חוות דעת מומחה רלוונטי.
13. ביחס למצבו הנפשי, טען הנתבע, כי עקב מצבו הנפשי הקשה לא היה כשיר משפטית לחתום על המסמך, כך גם ייחס הנתבע את האחריות למצבו הנפשי לתובעת. לצורך הוכחת טענותיו הגיש הנתבע אסופת מסמכים רפואיים. לאחר שעיינתי במסמכים שהוגשו מצאתי, כי אין ממש בטענותיו של הנתבע ולא הוכח, כי מצבו הנפשי קשור לתובעת ו/או כי מצבו הנפשי הביא אותו למצב אשר שולל את רצונו החופשי וגמירת דעתו או יכולתו להתקשר בחוזים מתוך רצון חופשי וטוב.
14. בכתב תביעתה העמידה התובעת את הסכום בסך של 179,651 ₪ כאשר סך של 129,651 ₪ מגלם את סך הסכומים נשוא הסכם סילוק החוב. מהסכום האמור קוזז סך 1600 ₪ אשר העביר הנתבע לתובעת בגין החוב. לטענת התובעת, הסכומים הנתבעים הינם מלוא סכום החוב לאחר שהנתבע לא עמד בהתחייבויותיו בהתאם להסכם סילוק החוב שם הוסכם, כי סכום החוב יעמוד על סך של 100,000 ₪.
15. עיון בהסכם סילוק החוב מלמד, כי הצדדים לא גיבשו הסכמה ולא ניתנה התייחסות או נקבעה בהסכם תניה או הוראה מפורשת המתייחסת למצב בו מי מהצדדים חדל מהתחייבותו וכיצד יש לנהוג בסיטואציה שכזו.
16. כידוע, לשון החוזה תוחמת את גבולות הפרשנות ומשנקבע בהסכם, כי חוב הנתבע כלפי התובעת יועמד על סך של 100,000 ₪ והתובעת מבססת את תביעתה על ההסכם בכתב שנחתם בין הצדדים, הרי שהתובעת לא יכולה לקבוע אחרת או לחזור בה מהסכמתה שעה שהסכם סילוק החוב בין הצדדים תקף. בהתאם לנוסח ההסכם, התובעת הסכימה מרצונה החופשי למחול לנתבע על חלק משמעותי מהחוב (ראו, סעיף 10 לכתב התביעה). משכך ונוכח האמור לעיל, אני קובע, כי סכום הפיצוי נשוא הסכם סילוק החוב שעל הנתבע היה לשלם לתובעת יועמד בסך של 100,000 ₪ ולאחר ניכוי הסכם ששולם בסך של 1,600 ₪, יתרת החוב הינה בסך של 98,400 ₪.
17. בנוסף לכך, הנתבעת עתרה לפיצוי בגין עוגמת נפש בגין התנהגות הנתבע. לצורך קביעת זכאות התובעת לפיצוי בגין ראש נזק זה וכן את שיעור הפיצוי, יש לקחת בחשבון שיקולים השונים, ביניהם התייחסות הנתבע לתובעת והתנהגותו כלפיה, התחייבותו בפניה לשלם את חובו עוד בטרם ההסכם וכן התחייבותו לשלם את החוב בהתאם להסכם סילוק החוב כמו גם טענותיו של הנתבע כנגד ההסכם עליו הוא חתום במסגרת ההליך דנן. לאחר בחינת מכלול השיקולים הרלוונטיים מצאתי לפסוק לתובעת פיצוי בגין עוגמת נפש בסך של 2,500 ₪.
18. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים בנוגע לתביעה העיקרית, להלן אבחן את טענות הצדדים לעניין התביעה שכנגד שהוגשה על ידי הנתבע, מר שרבאק.

ת"א 55927-03-21

1. במסגרת התביעה שכנגד, הנתבע טען, כי התובעת חייבת להשיב לו סך של 147,650 ₪.
2. ראשית, ראוי להזכיר כבר בשלב הראשון את עדותו של הנתבע אשר העיד, כי תביעתו נולדה בגלל תביעת התובעת (ראו, פרוטוקול, עמוד 13, שורות 22-26). להזכיר, התביעה העיקרית הוגשה ביום 3.2.2020 בעוד התביעה שכנגד הוגשה רק ביום 25.3.2021.
3. שנית, כאן המקום להפנות לקביעת כבוד המותב בהחלטה שניתנה במסגרת הבקשה למתן רשות לערעור בבית המשפט המחוזי במסגרת רע"א 24188-07-20 שם נקבע, בין היתר, כי העובדה שהצדדים ניהלו מערכת יחסים זוגית ואוהבת ואף התגוררו יחד מספר שנים, אינה מביאה לכשעצמה את המסקנה כי יש לראות בהם כידועים בציבור. כן נקבע, כי מהות הסכסוך בין הצדדים הינה במישור החוזי, בהתבסס על מסמך עליו חתם המבקש, ולא במישור ה"משפחתי".
4. להלן אפרט את רשימת הסעדים שהתבקשו במסגרת התביעה שכנגד ואבחן את טענות הצדדים בנוגע לכל אחד מהם.

טיולים וחופשות לחו"ל תכשיטים ומתנות

1. במהלך מערכת היחסים טסו הצדדים לחופשות בהולנד וגם נסעו יחדיו לחופשה באילת. הנתבע טען בהקשר זה, כי על התובעת לשלם לו מחצית מסכומי הוצאות הטיולים. מאידך התובעת טענה, כי הוצאות הטיול התחלקו בין הצדדים באופן שווה והתובעת נשאה בתשלום כרטיסי הטיסה ומחצית מתשלום המלון. ביחס לחופשה באילת הנתבע החליט לרכוש עבורה חופשה במתנה, עת החל הקשר ביניהם. נטען, כי שעה שמדובר במתנה הרי שנתינתה הושלמה ואף התיישנה לפי הוראות חוק המתנה, תשכ"ח – 1968.
2. בנוסף, הנתבע טען, כי קנה לתובעת במהלך החיים המשותפים תכשיטים ומתנות בשווי של 25,000 ₪ וכי עליה להחזיר סכום זה. מנגד, התובעת הכחישה, כי הנתבע רכש עבורה מתנות ותכשיטים בסכומים הנטענים.
3. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ועיינתי במסמכים השונים שהוגשו על ידי הצדדים, מצאתי, כי דין טענות הנתבע בהקשר זה להידחות.
4. בעניין חופשת הצדדים באילת והתכשיטים אותם רכש לתובעת, עסקינן בדברים שניתנו על ידי הנתבע לתובעת כמתנה במסגרת מערכת היחסים ביניהם. מערכת היחסים הזוגית בין הצדדים עלתה על שרטון והסתיימה. מהראיות שהוגשו לתיק עולה, כי המדובר במתנות שניתנו על ידי הנתבע ולא היתה כל כוונה או הסכמה בין הצדדים כי המתנות או שווים יוחזרו ככל שמערכת היחסים תבוא לידי סיום. לא הובאה על ידי הנתבע כל ראיה ממנה ניתן ללמוד, כי המדובר במתנה על תנאי. בחקירתו הנגדית של הנתבע הוא נשאל האם יודע להבחין מה מתנה ומה לא. הנתבע השיב, כי "ניהלנו חיים משותפים, קניתי לה הרבה מתנות והוצאות. זו התשובה שלי" (ראו, פרוטוקול, עמוד 18).
5. לעניין טענת הנתבע, כי הוא שילם את הטיול להולנד בכרטיס אשראי (ס' 4 לכתב התביעה וס' 4 לתצהיר הנתבע), להוכחת טענותיו הנתבע צירף אסמכתאות בדמות קבלות לטיול להולנד (נספח ג' לכתב התביעה שכנגד). מאידך, התובעת צירפה לכתב הגנתה מסמכים המאששים את טענתה, כי היא שילמה עבור כרטיסי הטיסה להולנד (נספח 4 לכתב הגנה). הנתבע עומת עם מסמכים אלו וטען, כי בנספח ג' שהוגש רשום, כי התשלום יעשה במקום וכי החופשה הייתה על חשבנו ובזמן שהגיע למלון שילם במזומן (ראו, פרוטוקול, עמודים 17-18). מעיון שהוגש על ידי הנתבע עולה, כי המדובר באישור הזמנה בלבד ואין בו כדי להעיד, כי הנתבע שילם על החופשה להולנד. מהאמור עולה, כי לא עלה בידי הנתבע להוכיח את טענותיו לעניין התשלום להולנד ברמה הנדרשת במשפט אזרחי. כמו כן, לא עלה בידי הנתבע להצביע על התחייבות או הבטחה מצד התובעת להשיב לו מחצית מעלות הטיול, גם בהנחה והיה בידו להוכיח, כי הוא שילם עבור הטיול באופן מלא.

שימוש בכרטיסי אשראי

1. הנתבע טען, כי במשך זמן המגורים המשותפים השתמשה התובעת בכרטיסי אשראי שלו לצרכיה האישיים ורכשה מוצרים, בגדים ודברי איפור בשווי של 15,000 ₪. בחקירתה הנגדית התובעת הכחישה שימוש שלא ברשות בכרטיס האשראי של הנתבע והשיבה, כי היא שאלה אותו בהודעות אם אפשר להשתמש בכרטיס אשראי שלו וזאת כבקשה לפינוק כבן זוגה (ראו, פרוטוקול, עמוד 10 שורות 19-28). בהקשר זה יוער, כי גרסתה של התובעת בעדותה בפניי היתה עקבית ובהירה והתרשמתי מכנות עדותה. מצאתי, שגם טענה זו של הנתבע יש לדחות משלא עלה בידו להוכיח את הטענה ברמה נדרשת במשפט אזרחי ולא הביא אסמכתאות להוכחת טענותיו.
2. יוער ויודגש, כי הסכם סילוק החוב בין הצדדים נחתם לאחר קיום מו"מ מקדים שנערך בבית קפה. חלק מרכיבי ההסכם אף מתייחסים לשימוש של הנתבע בכרטיסי אשראי של התובעת בחו"ל. נוכח האמור ושעה שהצדדים ערכו התחשבנות, נשאלת השאלה מדוע סוגיית השימוש של התובעת בכרטיסי אשראי של הנתבע לא הוסדרה ו/או הועלתה במעמד ההתחשבנות, שאז הנתבע יכול היה לפעול לקבלת חלקו או לקיזוז חובה, לכאורה, של התובעת מחוב הנתבע. בהקשר זה, הנתבע נשאל בחקירתו הנגדית מדוע לא ערך התחשבנות על חייהם המשותפים השיב הנתבע "למה לי להתחשבן על זה" (ראו, פרוטוקול, עמוד 19, שורות 31-32).
3. מהמסמכים השונים שהוגשו, הוכח כי הנתבע הוא שעשה שימוש בכרטיסי האשראי של התובעת ללא ידיעתה וללא הסכמתה.

תאונת דרכים

1. הנתבע טען, כי במהלך חודש יולי 2017 עברה התובעת תאונת דרכים ברכבו וגרמה לנזק אשר הוערך על ידו בסכום של 10,000 ₪. להוכחת טענתו צירף הנתבע אישור על תשלום בגין תיקון הרכב (נספח נ' לכתב התביעה שכנגד). מאידך, התובעת טענה, כי הקבלות בגין התיקון הינן משנת 2016 והנתבע מנסה לבסס באמצעותן אחריות לתאונה שהתרחשה בשנת 2017. כמו כן טענה, כי מי שביצע את התאונה הוא בעצם הנתבע.
2. מהראיות שהוגשו על ידי הצדדים עולה, כי קיימת אי בהירות לעניין זהות הגורם שהיה מעורב בתאונת הדרכים. מחד, הוצגה התכתבות בין הנתבע לבין התובעת מיום 27.9.17, בה מודיע הנתבע לתובעת כי "עשינו תאונה אנחנו בסדר". מנגד, בחקירתו הנגדית, שנשאל הנתבע על הפערים בין מועד ביצוע התיקונים שהציג לבין מועד קרות התאונה, התחמק ממתן תשובה ישירה ועניינית אך ציין, כי בשנת 2017 הוא עשה עוד תאונה (ראו, פרוטוקול, עמוד 17, שורות 4-14).
3. בפועל, לא עלה בידי הנתבע להוכיח, כי התובעת היא שהיתה מעורבת בתאונת הדרכים, ולא הצליח להוכיח התחייבות או חובה מצד התובעת לשפות את הנתבע בגין עלות תיקון הנזקים, ככל שאכן היו כאלה.

הסכמי שכירות

1. בגין תקופת השכירות בה הצדדים התגוררו יחד העריך הנתבע את הסכום שנותרה התובעת חייבת לו בסך של 62,450 ₪ (סעיף 2 לכתב התביעה שכנגד). הנתבע צירף העתקים של חוזי שכירות (נספח א' לכתב התביעה שכנגד) וכן צורפו העתקים של תדפיסי חשבון עובר ושב חלקיים והעתקים חלקיים של שיקים מתקופות שונות בשנת 2014, 2015 ו-2016 (נספח ב' לכתב התביעה שכנגד). מאידך טענה התובעת, כי הנתבע לא צירף הסכם שכירות שמאשש את טענותיו וההסכם שצורף הינו רק ביחס לשנת 2014 והוא על שם אחי הנתבע, מר גיא שראבק ועל ההסכם המתייחס לשנת 2015 חתום רק הנתבע וכי לא צורפו הסכמים נוספים מלבד דף אחד ביחס לשנת 2017. כמו כן, התובעת ציינה, כי בשנת 2017 ו-2018 שילמה לבדה את דמי השכירות.
2. הנתבע לא הוכיח את חתימתו על גבי הסכמי השכירות עליהם חתום אחיו, גיא שראבק, וכן לא הוכיח כי דמי השכירות שולמו רק על ידו או כי שילם במקום התובעת תוך התחייבות התובעת לשפותו ולהחזיר לו את דמי השכירות ששולמו על ידו במקומה. גם ביחס לרכיב זה, טענות הנתבע הועלו בעלמא וללא כל תימוכין.

טענות נוספות

1. ביחס לטענות בגין נסיעותיה של התובעת בכביש 6 וכן בגין עבירות התנועה אותן ביצעה, הרי שהנתבע לא הרים את הנטל הנדרש להוכחת טענותיו. הנתבע לא הוכיח מי נהג ברכב בזמן הנסיעות בכביש 6 ואף לא פעל להסבת דו"חות התנועה על שם התובעת, שעה שהרכב שבבעלותו רשום על שמו ועל כן הוא מנוע מלטעון לחבותה של התובעת.

סוף דבר

1. לאור כל האמור לעיל, מצאתי לקבל את התביעה בת"א 6317-02-20 באופן חלקי וכן לדחות את התביעה שכנגד שהוגשה במסגרת ת"א 55927-03-21.
2. על כן, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת סך של 98,400 ₪ בצירוף הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה (3.2.2020) ועד למועד התשלום בפועל.
3. כן, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת סך של 2,500 ₪ בגין עוגמת נפש.
4. בנוסף, הנתבע ישלם לתובעת הוצאות משפט בגין האגרה ששולמה במסגרת ת"א 6317-02-20 כנגד הצגת אסמכתא מתאימה, וכן הוצאות משפט בגין שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 10,000 ₪.
5. הסכומים המפורטים בסעיפים 63-64 ישולמו בתוך 45 יום מהיום, אחרת יישאו הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

המזכירות תעביר העתק פסק דין לבאי כוח הצדדים

זכות ערעור כחוק

ניתן היום, ח' טבת תשפ"ג, 01 ינואר 2023, בהעדר הצדדים.