בקשה להבהרת פסק דין

1. ביום 11.11.2021 ניתן במעמד הצדדים לאחר שמיעת הערות בית המשפט, פסק דין מוסכם שזה נוסחו:

"הערעור נדחה. עם זאת, מוסכם כי למערער 2 יינתן היתר שהייה לתקופה של חצי שנה, בכפוף לכך שלא יימשך קשר של המערער 2 עם פעילי טרור וכי המערער 2 יתחייב לכך בכתב. היתר השהייה יוכל להתחדש בכל חצי שנה, בכפוף להגשת בקשה להארכתו כבגיר. הבקשה תיבחן בכל פעם לגופה, בכפוף להעדר קשר עם פעילי טרור ובכפוף לכל מניעה ביטחונית אחרת".

פסק הדין המוסכם הנ"ל שריר וקיים, ואף אחד מהצדדים לא עתר לביטולו.

2. ביום 15.12.2021, למעלה מחודש לאחר מתן פסק הדין המוסכם, הגישו המערערים בקשה בהליך שבכותרת שכותרתה: "בקשה להבהרת פסק הדין" – היא הבקשה המונחת להכרעתי כעת. בבקשה נטען כי המערער 2 ביקש לממש את פסק הדין המוסכם, אולם נתקל בדרישה מטעם המשיבה שלא הייתה חלק מההסכמה בין הצדדים. הדרישה הנדונה נוגעת לתקנה 8 לתקנות הכניסה לישראל, התשל"ד-1974 (להלן: התקנות) שזו לשונה:

אופן מתן אשרה ורישיון

8. אשרה ורישיון יינתנו על גבי מסמך נסיעה בר-תוקף, אולם רשאי השר לתיתם גם במסמך נסיעה שתוקפו פקע או על גבי מסמך אחר שהשר יקבע לכך.

(ההדגשה אינה במקור-ד.כ.ל)

3. על רקע תקנה 8 הנ"ל, המשיבה הודיעה למערער 2 כי ניתן יהיה להעניק לו אשרה כאמור בפסק הדין המוסכם, אם יציג אסמכתא להגשת בקשה לרישומו כתושב במרשמי הרשות הפלסטינית (זאת, בלא צורך להמתין למענה הרשות הפלסטינית ביחס לבקשה כאמור לאחר הגשתה). לשיטת המשיבה, עמדתה האמורה היא לפנים משורת הדין, ובגדר חריג לכלל לפיו נדרש מסמך נסיעה בר-תוקף לצורך מתן אשרה.

4. המערער 2 מתנגד נחרצות לדרישת המשיבה, בטענה לפיה במצב הנוכחי הוא אינו רשום כתושב ברשות הפלסטינית, בישראל או בכל מדינה אחרת, ולכן הוא בגדר "חסר מעמד בעולם"; וכמו כן הוא אינו מעוניין להירשם כתושב הרשות הפלסטינית ואין מקום לכפות זאת עליו. עוד נטען כי במקרים אחרים בעבר, המשיבה הנפיקה אשרות לפונים חסרי מעמד ללא דרישת רישום בשטחים.

5. מטיעוני הצדדים בכתב עולה כי כל צד מייחס לצד השני התנהלות חסרת תום לב:

המשיבה טוענת כי למערער 2 זיקות לרשות הפלסטינית וכי הוא זכאי להירשם שם כתושב. לשיטת המשיבה, סירוב המערער 2 להגיש בקשה להירשם במרשם הפלסטיני, נועדה להימנע באופן מכוון מרישום באזור, וזאת ככלי טקטי חסר תום לב שנועד להעצים את טענות המערער 2 במסגרת בקשות עתידיות להסדרת מעמד בישראל. לטענת המשיבה, אין לקבל התנהלות מסוג זה ולפיכך היא עומדת על דרישתה להצגת אסמכתא לעצם הגשת בקשה לרישום המערער 2 במרשמי הרשות הפלסטינית, וזאת כתנאי לקבלת אשרה לפי תקנה 8 לתקנות.

מנגד, המערער 2 טוען כי הוא לא מעוניין במעמד באזור; כי הוא מעולם לא ביקש מהמשיבה לסייע לו בהסדרת מעמדו במקום שאיננו ישראל; וכי עמדת המשיבה מעוררת חשש לפיו היא מנסה לסכל הליכי הסדרת מעמד עתידיים של המערער 2 בישראל. זאת ועוד; לטענת המערער 2, הדרישה שמציבה המשיבה להגשת בקשה לרישומו במרשמי הרשות הפלסטינית, מהווה חזרה מהסכמה שקיבלה תוקף של פסק דין תוך ביזיון בית משפט. בהתחשב בכך, המערער 2 מבקש כי בית משפט זה יורה למשיבה: "...להנפיק לעותר היתרי שהייה כאמור בהסכמת הצדדים שקיבלה תוקף של פסק דין, ללא דרישה להצגת תיעוד פלסטיני או ניסיונות לרישום המערער בשטחים" (סוף פס' 33 לבקשה).

6. לאחר שבחנתי את הבקשה, התגובה, התגובה המשלימה והתשובה לה, אני סבורה כי אין מקום בגדרי הבקשה הנוכחית, לברר את המחלוקת המתוארת לעיל. אסביר.

7. אף אם אתעלם מכך שבסדרי הדין המנהליים לא מוכרת "בקשה להבהרת פסק דין", הרי מבחינה מהותית לא מדובר ב"הבהרה" לפסק דין. המחלוקת שהתעוררה בין הצדדים לאחר הדיון לפניי, אינה נוגעת לתוכנו של פסק הדין המוסכם, אלא לשאלת יישומה של תקנה 8 על נסיבות המקרה. הסוגיה האחרונה לא נדונה במסגרת ההליך שבכותרת ובמסגרת הדיון שהתקיים לפניי במעמד הצדדים. ממילא, אין במחלוקת שהתעוררה לאחר מתן פסק הדין המוסכם בנוגע ליישומה של תקנה 8 הנ"ל, כדי להוות בזיון בית משפט כנטען באופן חלופי על-ידי המערערים, שכן לא נערך לפניי דיון ביחס לסוגיה זו.

8. לעיצומם של דברים, המחלוקת שהתעוררה ביחס ליישום תקנה 8, אין מקומה להתברר בגדרי הבקשה הנוכחית, שכן נדרש ליבון עובדתי ומשפטי בעניינה אשר פורץ את גבולות ההליך שבכותרת (שבא אל סיומו). כדוגמה ממחישה בלבד ובלא למצות את העניין, אציין למשל כי אין מקום לברר לראשונה במסגרת הבקשה הנוכחית כיצד נהוג ליישם את תקנה 8 במקרים אחרים של "חסרי מעמד" בעולם, והאם הדרישה שהוצבה לפני המערער 2 חורגת מכך ללא הצדקה. ודוק, ככל שהמערער 2 מתנגד לדרישת המשיבה בדבר הצגת אסמכתא להגשת בקשה לרישומו במרשמי הרשות הפלסטינית (ולו בקשה שתוגש תחת מחאה תוך שמירת מלוא הטענות), עליו להגיש הליך מתאים כנגד הדרישה האמורה (לפירוט ההליך המתאים ראו: פס' 6-8 לתגובה המשלימה של המשיבה מיום 23.1.2022). אם יוגש הליך מתאים כאמור על-ידי המערער 2, ברי כי פסק הדין המוסכם יוותר בעינו, וניתן יהיה לממשו לאחר שהמחלוקת בין הצדדים לעניין יישומה של תקנה 8 תוכרע בהליך שיוגש.

9. לצורך הגשה ובירור של הליך מתאים כאמור, ובהתייחס לבקשתה החלופית של באת-כוח המערערים בסוף פס' 5 לתשובתה מהיום (21.2.2022), אני רואה לשוב ולציין כי חזקה שהמשיב לא יפעל להרחקת המערער מישראל (בכפוף לשיקול בטחוני עדכני), וזאת במתכונת שנקבעה בהחלטותיי הקודמות בתיק מיום 14.2.2021 ומיום 3.10.2021. הכל, בכפוף לכך שהמערער יגיש הליך מתאים תוך 21 ימים מהיום (ראו: פס' 7 לתגובת המשיבה מיום 23.1.2022), ועד 30 ימים לאחר קבלת החלטה סופית ביחס להליך שיוגש.

10. אשר להוצאות התדיינות זו – הבקשה להבהרת פסק הדין מטעם המערערים נדחתה, אולם אין בכך משום הכרעה לגוף המחלוקת לעניין תקנה 8 לתקנות. בנסיבות העניין, לא ראיתי לעשות צו להוצאות, וכל צד יישא בהוצאותיו.

המזכירות תמציא את ההחלטה לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, כ' אדר א' תשפ"ב, 21 פברואר 2022, בהעדר הצדדים.