רקע כללי בקצירת האומר

1. לפני בקשת המשיבים לפסיקת הוצאות עם מחיקת התובענה לבקשת המבקשים ביום 30.6.20.

2. ביום 23.3.20 הגישו המבקשים תובענה במסגרתה נתבקש בית המשפט, בין היתר:

א. להצהיר כי אין תוקף להודעת המשיבים בדבר ביטול הסכם ההתקשרות עמם מיום 12.12.19.

ב. ליתן צו המורה על החזרת המבקשים לבצע את העבודות מושא ההסכם.

3. בד בבד הגישו המבקשים בקשה לסעד זמני (בקשה מס' 1). דיון בבקשה התקיים ביום 7.4.20. ביום 16.4.20 ניתנה החלטה מנומקת הדוחה את הבקשה (להלן: "ההחלטה").

4. ביום 2.6.20 הגישו המשיבים תשובתם לתובענה.

5. בהחלטת בית המשפט מיום 9.6.20 נתבקשו המבקשים להבהיר עד יום 30.6.20, המשך כוונותיהם ביחס להליך העיקרי, בשים לב להחלטה.

6. ביום 25.6.20 הגישו המבקשים בקשה למחיקת התובענה – בלא צו להוצאות – לפי שלשיטתם לאור ההחלטה, מתייתר הדיון בתובענה.

7. ביום 30.6.20 הביעו המשיבים התנגדותם למחיקת ההליך בלא פסיקת הוצאות לזכותם (ר' בהרחבה סעיף 10 להלן).

8. עוד ביום 30.6.20 ניתן פסק דין אשר הורה על מחיקת התובענה בלא התייחסות לסוגיית ההוצאות.

9. ביום 12.7.20 הוגשה תגובת המבקשים בבקשה לחיובם בהוצאות (ר' בהרחבה סעיפים
11–12 להלן).

טיעוני הצדדים במחלוקת

10. המשיבים בבקשתם טענו בין היתר ובקליפת האגוז, כי ביום 16.4.20 דחה בית המשפט את בקשת המבקשים לסעד הזמני, בלא חיובם בהוצאות וזאת לפנים משורת הדין ולאור 'משבר הקורונה'. כי ביום 4.5.20 נקבעה ע"י בית המשפט תזכורת ליום 8.6.20, לבחינת מצב הדברים בתיק – החלטה שהמבקשים התעלמו ממנה, למרות שידעו כי לאור ההחלטה מתייתר הצורך בדיון בתובענה. כי בדלית ברירה הם הגישו ביום 2.6.20 תשובה המונה על נספחיה כ-400 עמודים. לדבריהם רק לאור החלטת בית המשפט מיום 9.6.20 הואילו המבקשים להודיע ביום 25.6.20 על רצונם למחוק התובענה בלא צו להוצאות. לשיטת המשיבים המדובר "..במקרה קיצון של חוסר תום לב מצד המבקשים אשר השתהו בכוונת מכוון ולא הודיעו על רצונם למחוק את המרצת הפתיחה... ולו רק על מנת להשית על המשיבים הוצאות נוספות" (ר' סעיף 11). בית המשפט מתבקש לפיכך לחייב את המבקשים "...בהוצאות ריאליות ובשכ"ט עו"ד.." (ר' סעיף 13).

11. המבקשים בתגובתם מציינים בין היתר ועל קצה המזלג כי לא התקיים דיון לגופה של תובענתם וכי בגדרי ההחלטה לסעד הזמני לא מצא בית המשפט לחייבם בהוצאות. לדבריהם המשיבים טענו בתשובתם להמרצת הפתיחה כי זו זהה לבקשה לסעד הזמני (ר' סעיף רישה 3), דהיינו התשובה לתובענה חייבה "...התייחסות לאותן טענות עליהן הגיבו המשיבים... בתשובה לסעד הזמני. בהתאמה, חלקים נרחבים מאוד מהתשובה להמרצת הפתיחה הם על דרך "העתק הדבק" של תגובת המשיבים לסעד הזמני.." (ר' סעיף 3 סיפה).

12. כן טענו המבקשים כי המשיבים הזדרזו להגיש תשובתם ביום 2.6.20 כאשר המועד האחרון להגשתה היה 24.6.20, זאת בטרם היה סיפק בידם להודיע לבית המשפט על החלטתם למשוך ידם מהתובענה (ר' סעיף 5). לדבריהם המבקשים יכלו לפנות אליהם על מנת לברר האם הם עומדים על המרצת הפתיחה (ר' סעיף 6.1) כך שלא מתקיים מצב של "בדלית ברירה" כטענת המשיבים בסעיף 8 לבקשתם (סעיף 6.2). המבקשים מציינים כי לא התעלמו ממועד של 5.4.20 שהינו מועד התז"פ, לגביו לא נתבקשו הם להתייחס (סעיף 6.3) ומשניתנה ההחלטה ביום 9.6.20 הם אכן התייחסו אליה "...ובחרו "לחסוך" מכל הצדדים את המשך ההליכים בתיק.." (סעיף 6.4). כן טוענים המבקשים כי ניכר במשיבים כי אלה בבקשתם "..מנסים להשיב את הגלגל לאחור ולבקש ,הלכה למעשה, ...להשית הוצאות על הליך שבו ראה לנכון שלא להשית הוצאות" (ר' סעיף 7). לשיטת המבקשים עמידת המשיבים על פסיקת הוצאות בתקופה זו של קורונה אינה ראויה בשים לב בין היתר לנזק הכלכלי המשמעותי שנגרם להם עם ביטול ההסכם שבין הצדדים (ר' סעיף 8).

המסגרת המשפטית

13. ההוראה העקרונית בנדון קבועה בתקנה 511(א) לתקסד"א, שעל פיה "בתום הדיון בכל הליך, יחליט בית המשפט או הרשם, לענין שלפניו, אם לחייב בעל דין בתשלום שכר טרחת עורך דין והוצאות המשפט (להלן – הוצאות) לטובת בעל דין אחר, אם לאו".

14. הלכה היא כי פסיקת הוצאות משפט מסורה לשיקול דעתה הרחב מאוד של הערכאה הדיונית, הרואה לנגד עיניה את מכלול נסיבות הסכסוך, את התנהלות בעלי הדין לאורך המשפט ויתר הגורמים המשפיעים על קביעת שכר הטרחה וההוצאות (ר' ע"א 9535/04 סיעת "ביאליק 10" נ' סיעת "יש עתיד לביאליק", פ"ד ס(1) 391; ע"א 2617/00 מחצבות כנרת נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה נצרת עילית, פ"ד ס(1) 600, 615).

15. בבג"ץ 891/05, ע"א 2617/00 תנובה מרכז שיתופי ומחצבות כנרת נ' הרשות המוסכמת למתן רשיונות יבוא ואח' והועדה המקומית לתכנון ולבניה של נצרת עלית ואח' (פורסם בנבו, 30.6.05), נפסקה ההלכה לפיה על בית המשפט לפסוק הוצאות משפט ריאליות בכפוף להיותן סבירות הכרחיות ומידתיות (ר' גם ע"א 4630/06 דפנה שפר נ' תרבות לעם (1995) בע"מ (11.6.13)).

בפרשת תנובה לעיל נפסק, בין היתר, כי "כעניין שבעקרון, וכנקודת מוצא, יש לפסוק לבעל הדין שזכה בדינו הוצאות ריאליות, כלומר ההוצאות שהוציא בפועל או שהתחייב להוציא. יחד עם זאת, זוהי נקודת מוצא בלבד. אין היא נקודת סיום, שכן על היושב בדין לבחון את שיעור ההוצאות הנטען ולבדוק אם המדובר בהוצאות סבירות, מידתיות והכרחיות לניהול ההליך בהתחשב בכלל נסיבות העניין... אין בהכרח לשפות על כל הוצאה שהוצאה בפועל אם אין היא הכרחית לניהול ההליך וכל יסודה הוא בזהירות יתר של בעל הדין... ההוצאות צריכות להיות פרופורציונליות להליך עצמו ומהותו שכן בכך יש כדי למנוע הטלת עלות יתר על המפסיד להליך כמו גם עידוד ניהול הליך ראוי על יד הזוכה" (שם, פסקה 19).

16. אף במקרה של חזרה מההליך המשפטי ביוזמת התובע עצמו, נפסק בע"א 3088/06 אליעזר ניר נ' יאיר רבינוביץ – יו"ר הרשות לבקרה תקציבית ואח' (פורסם בנבו, 24.1.08) בין היתר כי:

...בעל דין המגיש הליך כלפי יריבו צריך וחייב להניח שאותו יריב יזדקק לשירותים משפטיים ויישא בהוצאות כדי לעמוד על זכויותיו, כפועל יוצא מכך חייב בעל דין להניח כי אם הוא חוזר בו מן ההליך שנקט, יעמוד יריבו על חיובו בהוצאות שנגרמו לו. אמנם, לא בכל מקום בו חוזר בו בעל דין מן ההליך יביא הדבר בהכרח לחיובו בהוצאות בעל דין שכנגד. כך למשל, כאשר בעל דין חוזר בו מעתירה לבג"ץ לאחר שזכה בסעד המבוקש על ידו, שאלת החיוב בהוצאות נקבעת תוך בחינת הצידוק שבהגשת העתירה מלכתחילה והסעד שקיבל העותר בפועל (ראו, בג"ץ 7944/04 לוכסנבורג תרופות בע"מ נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 5.1.2005); בג"ץ 703/89 ענת מכבסת קיטור בע"מ נ' משרד הבריאות (לא פורסם, 12.7.1990)). אך כאשר יוזם ההליך מבקש למחקו ללא קבלת הסעד המבוקש, על פני הדברים, יש בכך כדי להצביע על כך שהגשת ההליך לא הייתה מוצדקת מלכתחילה. מדובר, עם זאת, בהנחה הניתנת לסתירה, כאשר הנטל לעשות כן מוטל על יוזם ההליך (ראו, בש"א 8396/06 בנק הפועלים בע"מ נ' ארטיפו בע"מ ([פורסם בנבו], 13.2.2007); ע"א 11788/05 סגל נ' בן ארצי ([פורסם בנבו], 8.11.2006).

17. הלכה היא כי בעל דין המבקש כי יושבו לידיו הוצאות אותן הוציא לטענתו בהליך משפטי נדרש ראשית להוכיח כי ההוצאות הנטענות אכן הוצאו על ידו בפועל (ר' פרשת מחצבות כנרת, 619) או שהתחייב להוציאן (ר' ע"א 361/00 ד'אהר נ' סרן יואב (פורסם בנבו, 19.6.05), פסקה 5; פרשת תנובה, פסקה 19); ושנית עליו להוכיח כי מדובר בהוצאות סבירות, מידתיות והכרחיות שהיו דרושות לניהול ההליך, בהתחשב בכלל נסיבות העניין (ר' גם ד"ר ש' לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית – מבוא ועקרונות יסוד, מהדורה 2, 2008, 48).

דיון והכרעה

18. בסופו של יום, על בית המשפט לפסוק הוצאות ריאליות, אך שומה שאלה יעמדו באמת המידה של סבירות.

19. עיינתי בתשובת המשיבים להמרצת הפתיחה (להלן: "התשובה"), האוחזת ב־18 עמודים (בלא נספחים) ובתשובתם לבקשה לסעד הזמני, האוחזת ב־16 עמודים (בלא נספחים). בסעיף 3 לתשובה נאמר ביחס לבקשה לסעד הזמני ולתובענה בתיק העיקרי כי "הלכה למעשה מדובר בבקשות זהות, הן בתוכנן – מילה במילה והן בסעד אשר התבקש בכל אחת מהבקשות". יש טעם בטענת המבקשים, כי בשני כתבי הטענות הנ"ל מצויים חלקים זהים (ר' למשל פרק "הרקע העובדתי", סעיפים 19–70 בתשובה, אל מול סעיפים 25–76 בתשובה לסעד הזמני; פרק "סעיפים הדורשים התייחסות", סעיפים 74–87 בתשובה, אל מול סעיפים 77–90 בתשובה לסעד הזמני). כמו כן הקדישו המשיבים פרק נכבד בתשובתם לציטוטים מתוך החלטת בית המשפט בסעד הזמני (ר' למשל סעיפים 5, 6, 11 ו־18).

20. לא מצאתי לזקוף לחובת המשיבים את העובדה שהתשובה הוגשה כבר ביום 2.6.20.

21. בהינתן האמור, לא מצאתי לשלול באורח מוחלט מהמשיבים זכותם להוצאות, על רקע הבקשה למחיקת התובענה שנתבקשה על ידי המבקשים – יוזמי ההליך.

22. לאחר שנתתי דעתי לטיעוני הצדדים, בהתאם לשיקול הדעת הנתון לבית המשפט בפסיקת הוצאות, בשים לב לעובדה כי ההוצאות נפסקות בקשר עם ההליך העיקרי בלבד – בו לא התקיים דיון – כי לא הוצג בפני בית המשפט הסכם שכר הטירחה של המשיבים עם בא כוחם, נוכח האמור בסעיף 19 לעיל, משיקולים של לפנים משורת הדין ובאיזון האינטרסים המתבקש, מצאתי לפסוק למשיבים בגין שכר טרחת עורך דין, סך כולל של 5,000 ₪.

23. ההוצאות ישולמו על ידי המבקשים, ביחד ולחוד, למשיבים (באמצעות בא כוחם) בשני תשלומים חודשיים, שווים ורצופים, הראשון עד יום 20.8.20 והשני עד יום 22.9.20. כל תשלום יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד תשלומו הנקוב לעיל. אי־תשלום מי מהתשלומים במועד יעמיד את כלל החיוב הכספי לפירעון מיידי.

ניתנה היום, ב' אב תש"פ, 23 יולי 2020, בהעדר הצדדים.