1. עסקינן בתביעה נזיקית, כספית על סך של 755,002 ₪. בה נטען כי הנתבעים, בהתנהלותם כעורכי דין במקצועם, ייצגו את התובעים, התרשלו בייצוג והפרו חובות חקוקות, גרמו להם לנזק , ומכאן יש לחייבם בפיצוי התובעים על נזקים אלו.

רקע כללי

1. התובע מס' 1 (להלן: "התובע") עסק במועדים הרלוונטיים לתביעה בתחום ניהול אולמות אירועים, והוא הבעלים הרשום של התובעת מס' 2 (להלן: "התובעת").
2. בשנת 2011, התובע יחד עם שלושה מייסדים אחרים, מר דוד אלפנבאום, מר גיל אופיר ומר שמואל איינהורן (להלן: "השותפים/ המייסדים/בעלי המניות"), חברו ביחד לשם הקמת חברה לצורך ניהול אולם אירועים בראשון לציון.
3. התובע ושותפיו פנו לנתבעים , עורכי דין במקצועם, אשר היתה להם היכרות מוקדמת עם חלק מהשותפים , לשם הקמת אותה חברה.
4. הנתבע מס' 2 , הינו הבעלים של משרד עורכי הדין, אשר גבה את שכר הטרחה. הנתבע מס' 1, עורך דין אשר עבד באותו משרד, והוא זה שביצע את העבודה עבור התובע והשותפים.
5. הנתבעים ביצעו את רישום החברה , "בראבו 4 ניהול אירועים בע"מ" (להלן: "החברה"), אשר הפעילה את אולם האירועים בשמו המסחרי "גאלה".
6. לצורך הסדרת היחסים בין המייסדים לבין התובע, מבחינה כספית ומשפטית, ערכו הנתבעים הסכם מייסדים, אשר עליו נסובה פרשת התביעה דנן (להלן: "ההסכם הראשון/ המקורי") .

פרשת התביעה

1. הנתבעים, כך התובע, לא שמרו עותק חתום של הסכם המייסדים המקורי שנערך על ידם והוא לא קיבל לידיו העתק מקורי חתום של אותו הסכם.
2. סעיף 9.1. של ההסכם, הסדיר את שכרו של התובע, אשר שולם לו כנגד הפקת חשבונית מהתובעת, כך שההתנהלות הכלכלית של התובע מול שותפיו, הייתה דרך התובעת.
3. בשלב מאוחר, מאחר ולא אותר ההסכם הראשון וכתוצאה מכך, לטענת התובע, הוא נאלץ לחתום על הסכם מייסדים "חדש" (להלן: "ההסכם השני/המתוקן"), שבו בוצע שינוי מהותי בפועל לרעתו, זאת מבלי שהנתבעים יידעו אותו אודות אותו שינוי, שינוי אשר פגע בזכויותיו בהמשך.
4. לפני התובע, כך נטען, הוצג מצג שקרי כי נוסח הסכם המייסדים עליו הוא נדרש לחתום בפעם השנייה, זהה להסכם המייסדים המקורי, ולאחר שהנתבע 1 אישר זאת, הוא, התובע, חתם על המסמך, על אף שנשא את התאריך המקורי של ההסכם.
5. לטענת התובע נוסח ההסכם השני ,שונה באופן מהותי. הוא חתם על ההסכם ללא שיסבו הנתבעים את תשומת ליבו לכך, כי להסכם הוסף סעיף 6.2 שהינו תוספת שלא הייתה קיימת בנוסח המקורי.
6. השינוי המהותי אשר נכלל בהסכם השני כאמור, ע''י הוספת אותו סעיף 6.2 , שלפיו התובע יהיה שותף להפסדים ולא רק לרווחים, באותו עסק אשר התעתדו אותם צדדים להקים, ללא כל קשר לשאלה באם הוא השקיע הון ביסוד החברה, אם לאו. בזאת הטיל הסעיף על התובע, לטענתו, חובות שהוא לא הסכים להם/ להן.
7. להלן פירוט סעיפי ההסכם הרלוונטיים:

סעיף 6.1 להסכם השני קובע:

"באשר להשקעה הנוספת הדרושה לשם פעילות החברה, עד לסך של 2,000,000 ₪ (שני מיליון שקלים חדשים), הצדדים יעמידו לחברה המימון הנדרש על דרך העמדת ערבויות / בטוחות לצורך קבלת הלוואות/ אשראי, כל אחד מהצדדים להסכם זה עפ"י שיעור אחזוקתיו בחברה למעט סלומון. סלומון יהיה ערב כלפי שאר השותפים (כערבים בלבד), בהתאם לחלקו בכלל המימון שנטלה החברה (לפי שיעור אחזקותיו בחברה), וכל זאת רק בנוגע לסכום שיגבה מהם בפועל בלבד כערבים לחוב החברה. (לשם המחשה באם יגבה ממי מהשותפים כערב הסך של מיליון ₪, בגין חובות החברה אזי סלומון יהא מחויב לשלם לאותו השותף הסך 250,000 ₪ או סכום אחר בהתאם לשיעור אחזקותיו במניות החברה באותה העת)."

סעיף 6.2 להסכם השני קובע:

למען הסר ספק, מוסכם כי אם ובמידה והחברה תפסיק את פעילותה מכל סיבה שהיא ותסיים את פעילותה בהפסד, אזי יחולק ההפסד בחלקים שווים בין כל השותפים, וכל שותף יהיה אחראי ל- 25% מן ההפסד."

1. לשיטת התובע, הנתבעים התרשלו קודם כל באי שמירת העתק המסמך החתום המקורי והראשון, אי מסירת עותק של אותו הסכם לידי התובע , וכן מתן האישור ע''י הנתבע מס' 1 כי לא חל שינוי בנוסח ההסכם השני לעומת הראשון.
2. לפי התובע, בסיס ההסכמות בינו לבין יתר בעלי המניות השותפים כפי ההסכם המקורי , הוא כי במסגרת ההתקשרות ביניהם, השותפים האחרים מזרימים את הכספים לחברה, והתובע, שהוא בעל הידע והניסיון בתחום ינהל את החברה , ישמש כמנכ"ל ויהיה זכאי לקבל 25% ממניות החברה מבלי להשקיע כספים בחברה.
3. משמעות שינוי ההסכם, כך התובע, מחייב אותו להשקיע כספים בשיעור של מאות אלפי שקלים, בניגוד לסיכום המקורי בין הצדדים.
4. לפי התובע, יתר בעלי המניות ניצלו את נוסח ההסכם המקורי בו הייתה הסכמה להשתתפות בהפסדים מעבר לסכום ההשקעה, קרי מעבר לסכום של 2 מיליון ₪, ובהסכם המתוקן הם החילו את המנגנון גם על סכום ההשקעה המקורי, קרי מהשקל הראשון.
5. כן טען התובע, כי בין הצדדים לא התנהלו דין ודברים אודות משמעות השינוי, הנתבעים לא הסבו את תשומת ליבו של התובע לשינוי זה, המשנה את מהות ההסכם, ושהיווה את הבסיס לקביעת הבוררת בהליך הבוררות שהתנהל בין התובע לבין בעלי המניות הנוספים כפי שיפורט בהמשך.
6. בהסכם "המתוקן" שונה סכום ההשקעה מ 2 מיליון ₪ ל- 1.9 מיליון ₪. התיקון נחתם כשנה לאחר חתימת ההסכם המקורי, אבל התאריך המופיע על גבי המסמך הוא התאריך המקורי, קרי נחתם רטרואקטיבית.
7. לימים, ולאחר שהעסק אשר הוקם כשל, ופעילות החברה לא צלחה, בעלי המניות ביקשו לפרק את החברה.
8. בשל שינוי הנוסח של הסכם המייסדים, יתר בעלי המניות דרשו מהתובע תשלומים להם הוא התנגד, דבר שהוביל להגשת תביעה אשר התנהלה בפני הבוררת גב' איריס אדרי-עו"ד, ולאחר הדיונים שהתקיימו, ושמיעת הראיות, ניתן בתאריך 20/6/18 פסק בוררות (להלן: "פסק הבוררות"), לפיו חויב התובע לשלם לאותם שותפים סכומי כסף נכבדים.
9. לפי התובע, השלכות תיקון ההסכם היו קריטיות, והשפיעו על הפרשנות שהבוררת נתנה להסכם. הסעיף החדש עמד במוקד הליך הבוררות, והוביל לתוצאה לפיה הוא חויב לשלם ליתר בעלי המניות את הסך של 625,798 ₪ כאיזון על השקעתם הראשונית שכאמור לא הופיעה בהסכם המקורי.
10. התובע הפנה לסעיף 65 של פסק הבוררות שם נקבעו הדברים הבאים :

" החתימה המחודשת של הסכם המייסדים נעשתה מתוך הבנה ברורה כי פניה של החברה להפסקת פעילות ו/ או פירוק, מתוך כוונה ברורה להסדיר את מערכת היחסים ההדדית בין הצדדים לבין עצמם- ובפרט את מערך הזכויות והחבויות האישיות של כל אחד מן המייסדים כלפי רעהו..."

1. לפי התובע, הבוררת בנתה "תזה" על בסיס הנוסח החדש, לפיה ההסכם נחתם מחדש כחלק מההכנות להפסקת הפעילות, כאשר לשיטת התובע, ברי כי מסקנה זו לא הייתה באה לאוויר העולם ללא הוספת אותו סעיף 6.2 להסכם, שהשפיע דרמטית על תוצאת הליך הבוררות.
2. אלמלא אותו שינוי מהותי, כך התובע, שנערך בהסכם המייסדים, שינוי, אשר כאמור נערך ללא ידיעתו או הסכמתו, תוצאת הבוררות הייתה שונה, והוא לא היה מחויב באותם סכומים.
3. יובהר כי הנתבעים לא היו צד בהליך הבוררות. שכן הבוררת לא דנה בטענות כלפיהם.
4. הנתבע 1 עו''ד רונן משה שימש כעד בהליך הבוררות ובעדותו מיום 6/12/2017 הוא אישר כי אין ברשותו את ההסכם המקורי. הנתבע 1 שלח לב''כ התובע במסגרת הליך הבוררות עותק אחרון לטיוטה של ההסכם שהייתה מצויה במחשב שלו.
5. בעדותו, במסגרת הליך הבוררות, הנתבע 1 מסר תחילה כי לא היה ידוע לו על שינוי מאוחר בהסכם לאחר שנחתם במקום, אח''כ הוא העיד כי לא זכורה לו מעורבות מאוחרת שלו בניסוח ההסכם. כן העיד כי לא זכור לו שהוא ניסח את אותו סעיף 6.2.
6. הנתבע 1 אישר בעדותו אז כי קיבל מייל מאחד מבעלי המניות, מר גיל אופיר, לפיו היה בפניו נוסח סעיף 6.2 לאחר שינוי ההסכם והנתבע 1 נתן פרשנות של סעיף זה.
7. בחקירתו הנגדית בהליך הבוררות (עמ' 9 ש' 3) העיד הנתבע 1:

"לא יכול לשלול שאני ערכתי את הסעיף, אני לא זוכר שאני ערכתי את הסעיף הזה. אין אצלי בטיוטות שקיימות את הסעיף הזה. אבל מצד שני, אני מוכרח לומר בכנות שאני לא יכול לשלול את זה."

1. הנתבע 1 ממשיך , עמ' 10 ש' 17 :

"...שעזרתי בניסוח. עוד פעם, אני לא חושב שניסחתי אני לא זוכר שניסחתי את הסעיף הזה. אני מניח שכתבתי הוא הוצג לי באיזה דרך. אני לא זוכר מה הדרך אבל כן. זה בהחלט מתייחס למשהו שאני רואה אותו כתוב ועונה עליו, בהחלט".

1. המסקנה שהתובע מבקש להסיק מעדות עו''ד רונן היא שהיה נוסח מקורי אשר לא נשמר, ושבוצע שינוי, היוצר חבות חדשה, כי הנתבע ניסח, או, למצער , ייעץ בניסוח ליתר בעלי המניות תוך הימנעות משיתוף התובע בפרטי השינוי, או משמעותו לגביו, לא עדכן כי הנוסח שונה מהותית ושצריך ליידע ולהסביר לתובע את המשמעות.
2. לבסוף , התובע חויב בפסק הבוררות, וגם נגרמו לו הוצאות לניהול הליך הבוררות על סך 129,204 ₪ הן שכ''ט עו''ד , והן שכ''ט בוררת ועלות תמלול. הקדיש שעות וימים לניהול ההליך עלות כלכלית של עשרות אלפי שקלים.
3. אלמלא שינוי נוסח הסכם המייסדים, תוצאת הבוררות הייתה שונה, כך התובע, אף יכול ולא היה מתנהל הליך הבוררות בכלל וההוצאות היו נחסכות ממנו, על כן, לשיטת התובע , אחריות הנתבעים קיימת גם לאותם נזקים עקיפים שנגרמו לו, כאשר הם לא התנהלו כפי שעורכי דין סבירים היו מתנהלים, שכן אלמלא כן, הנזק לא היה נגרם.
4. התובעים פנו לנתבעים כפי הוראות כלל 31 של כללי לשכת עורכי הדין בדרישה לפיצוי בתאריך 31/12/2018 ונדחו.
5. התובע עותר כאן לסעדים מכוח הוראות סעיף 35 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), טען כי על הנתבעים מוטלת אחריות קונקרטית של יחסי עו''ד לקוח. המשיך וטען כי, הנתבע 1 איתר את הנוסח האחרון של ההסכם במחשב, אבל משלא שמר העתק חתום ולא מסר אותו לתובע, פתח את הפתח לשינוי ההסכם והטלת חובות על התובע ופגע במאזן הזכויות בין הצדדים. היינו מעבר לאחריות הנתבע, כך התובעים , הוא התרשל בביצוע תפקידו ופעל באופן לא סביר. התובעים הפנו לע''א 2625/02 נחום נ' דורנבאום (2004), נח (3) 385 שהלקוח סבר כי עורכי הדין פועלים במיומנות הנגזרת מחובת הזהירות כלפי הלקוח.
6. התובעים הוסיפו כי לא בכדי הביטוח לציבור עורכי הדין, כולל את החלק של אבדן מסמכים. בנוסף לכללי לשכת עורכי הדין התשל"א-1971, המחייבים עורכי דין לשמור חומר ארכיוני. בין היתר, לפי התובעים, הנתבעים הפרו חובה חקוקה, אף מכוח היותם השלוחים של התובע בהתאם לחוק השליחות ונאמנים מכוח הוראות חוק הנאמנות.
7. בשלב הסיכומים, טענו התובעים כי, השאלה המשפטית, הינה שאלת האחריות של הנתבעים כלפי התובעים מתוקף טיפולם הרשלני בעריכת הסכם המייסדים, אי שמירת עותק ההסכם והטיפול בעריכת הסכם המייסדים השני. זאת, להבדיל מהליך הבוררות בו לא נדונה שאלת האחריות, לא עלתה ולא הוכרעה.
8. לפי התובעים, הנתבעים ניסו בעדותם לטשטש את שאלת האחריות של עורך דין להגן על ענייני הלקוח ולפעול במיומנות מקצועית ונאמנות . התובעים תמכו את טענתם בפסק הדין בתיק ע"א 120/16 עו"ד יוסי שגב נ' קדמת עדן בע"מ (פורסם בנבו 23.4.17), וטענו כי חובת הזהירות הייתה צריכה להיות נגד עיניהם של הנתבעים.
9. לשיטת התובעים, האחריות היא מעבר לאובדן ההסכם, אלא בהתרשלות מצדם של הנתבעים, בכך שהתנערו מהאחריות על האיתור והשמירה של טיוטת ההסכם הראשון, כן התרשלו באי מתן ייעוץ משפטי לכל השותפים המייסדים והחתמתם על ההסכם השני תוך הבהרת השוני בין גרסאות ההסכמים.
10. התובעים טוענים כי מחקירת כלל השותפים, עולה כי האחרונים ,משוכנעים כי הנתבעים החזיקו בהעתק הסכם המייסדים. לשותפים אף הייתה ידועה חיוניות חתימת הסכם המייסדים ביחד, לצורך המצאתו לרשם החברות והקמת חברה, כן בהתאם לפתיחת חשבון בנק לחברה אליו יוזרמו הכספים.
11. התובעים הפנו להתכתבויות בין שני שותפים, שמואל איינהורן וגיל אופיר (נספח י"ב לתצהיר התובע), שם הם מתכתבים ביניהם כי, ההסכם המקורי קיים אצל הנתבעים והם אלה שערכו את ההסכם ולא הגיוני שאין להם העתק. את אותם שותפים הנתבעים לא הביאו לעדות בהליך כאן, בטענה שאחד מהם שוהה בחו"ל ואילו השני לא אותר, אולם התובעים רואים בזאת התחמקות של הנתבעים מלהעיד עדים רלוונטיים, על המשתמע מכך, בשל החזקה של אי זימון עד רלוונטי.
12. ראיה נוספת שאליה הפנו התובעים, היא תכתובת דוא"ל מהנתבע 1 (נספח י"א לתצהיר התובע) , מספר חודשים אחרי הקמת החברה, לפיה המסקנה המתבקשת כי היה העתק להסכם אשר נחתם במשרדי הנתבעים ואמור להיות שמור, אולם ההסכם אבד , כאשר הנתבע 1 שיער, כי "נלקח בזמנו בטעות כולל את ההעתק שלנו ביחד עם התקנון ושאר המסמכים שנלקחו בכדי לפתוח חשבון בנק...."
13. לפי התובעים, הנתבע ניסה בחקירתו, להתחמק ולטעון כי לא העמיד את מי מהשותפים על טעותם, כשסברו כי קיים העתק מההסכם במשרדו, אולם, ההתכתבות הנ"ל לא הייתה היחידה בה הנתבע לא העמיד את השותף שבירר איתו אודות ההסכם על טעותו, ויש לראות בגרסה המתחמקת שלו כהתרשלות, במיוחד כאשר לא שלל את הגרסה, כי היה אמור להיות נוסח חתום במשרד.
14. התכתבות נוספת שאליה הפנו התובעים, היא מתאריך 1.6.15 (נספח 70 לתצהיר מר דוידי) שם פנה מר גיל אופיר לנתבע 1 בלשון: "כעו"ד אשר טיפל בהסכם המייסדים בראבו 4 ניהול אירועים בע"מ אודה לך באם תוכל להבהיר את המונח "תפסיק את פעילותה" ואת המונח תסיים את פעילותה בהפסד" המופיע בסעיף 6.2 להסכם הנ"ל."
15. התובעים טענו בסיכומיהם כי לפי היקף העבודה שבוצעה ולפי עלות שכ"ט ששילמו לנתבעים, בסך 35,000 ₪ , אין זה הגיוני ואף מתחייבת המסקנה כי , ההסכמים נשוא הדיון נחתמו במשרדיהם, גם במיוחד לאור הודאת הנתבע 1 בחקירתו בהליך הבוררות, כי מסמכי הקמת החברה נחתמו במשרדו.
16. עוד טענו התובעים כי, עצם קיומו של סעיף 6.2 עומד בסתירה עם השינוי של הסכום 1.9 מיליון אשר בוצע בסעיף 6.1 ומרוקן אותו מכל תוכן.
17. התובע טוען כי , בדיעבד , תוך כדי ניהול הבוררות, התברר לו כי נוסח ההסכם שונה והובא לידיעת הנתבע, וזה לא עידכן אותו אודות השינוי, כתוצאה מכך הוא חתם על ההסכם המתוקן, לטענתו במעמד בו היה טרוד בניהול אירוע באולם החברה בשעת לילה מאוחרת.
18. התובע טען כי הוא סמך ידו על הנתבעים, אשר ייצגו אותו יחד עם כל השותפים אולם הנתבעים פעלו באופן לא סביר, תוך התרשלות שגרמה לו נזק, בעקבותיו הוא שילם סך של 625,798 ₪ בהליך הבוררות, כאשר קביעות הבוררת נסמכו על פרשנות שהעניקה הבוררת לאותו סעיף 6.2 שהושתל בהסכם השני, זאת בנוסף להוצאות בסך 129,204 ₪.
19. לפי התובעים, הנתבעים התרשלו כלפי התובע באי שמירת ההסכמים ובכך שלא עדכנו בדבר השינוי המהותי בהסכם המתוקן, אי לכך, הנתבעים אחראית לנזקים העקיפים לרבות הראייתיים שנגרמו לתובע מניהול הליכים משפטיים אליהם נקלע.

פרשת ההגנה

1. הנתבעים, בהגנתם, טענו כי לא נפל כל דופי בהתנהלותם.

1. תחילה, לשיטת הנתבעים, לא קיימת יריבות בינם לבין התובעת 2, שהיא איננה הלקוחה שלהם ולא קיבלה מהם שירותים משפטיים. התובע איננו זכאי לתבוע נזקים של התובעת, שאף לא הייתה צד להליך הבוררות.
2. לפי הנתבעים, הם ניסחו טיוטת הסכם אשר הועברה לעיון והערות הצדדים להסכם, אך ההסכם מעולם לא נחתם במשרדיהם של הנתבעים ולא ידוע להם מה היו השינויים שנערכו, ככל שנערכו, וכל שינוי שהוא אשר בעלי המניות ערכו בטיוטת ההסכם שהועברה אליהם לצורך זה.
3. לפי הנתבעים, למייסדים נשלחה טיוטת הסכם "בתוכנת וורד", גירסה אחרונה מאוגוסט 2011 ומאז , הצדדים לא היו בקשר עם הנתבעים. הנתבעים רשמו חברה שהתובע והשותפים היו בעלי מניות בה , נוסח הסכם המייסדים נעשה על סמך המידע שהשותפים מסרו, הטיוטה נשלחה בוורד אל השותפים, כדי שינסחו ויתקנו מה שצריך כדי להגיע לנוסח סופי, כאשר זאת הם, השותפים, עשו באופן עצמאי ללא מעורבות עורכי הדין.
4. במקביל, כך הנתבעים, ביקשו השותפים לקדם את הליך רישום החברה, הגיעו למשרדים חתמו על מסמכי הייסוד, ואז הנתבעים הקימו עבורם את החברה והעבירו העתק ממסמכי היסוד לידיהם.
5. לפי הנתבעים, מאז העברת הטיוטה ועד לחודש ספטמבר 2012, חלף רק זמן של למעלה משנה, לא היה כל קשר בין הצדדים בכל הנוגע להסכם המייסדים, אם כי עורכי הדין טיפלו עבור המייסדים והחברה בעניינים שונים, ואז התקבלה פנייה מאת מר גיל אופיר, אחד השותפים שביקש לקבל הסכם חתום. לטענת הנתבעים, בזמנו הם השיבו לו, כי לא היה הסכם חתום במשרדם ושלחו לו את טיוטת ההסכם בגרסה האחרונה שהייתה להם.
6. הנתבעים טענו כי מעולם לא נחתם במשרדם הסכם מייסדים, הם לא היו צד לשינויים ולא ידעו על שינוי מהותי בהסכם והם למדו בדיעבד על חתימת הסכם המייסדים, אולם במשרד הנתבעים לא היה כל הסכם חתום, שאם כן, הוא היה נסרק ונמסר העתק ממנו לשני הצדדים.
7. לפי הנתבע 1, הוא מעולם לא התבקש לאשר זהות התוכן בין ההסכם הראשון להסכם מאוחר יותר, שהוא לא נטל חלק בחתימתו , אי לכך לא ברור מדוע נדרש הנתבע לאישור הנוסח של ההסכם. הנתבעים הוסיפו, כי עצם כך שהם לא איתרו במשרדם העתק הסכם חתום, הדבר מאשר את גרסתם כי הם לא נטלו חלק בחתימת ההסכם, מלכתחילה.
8. מעבר לשליחת הנוסח האחרון שהיה לו במחשב, הנתבע מס' 1 טען כי לא היה לו יד בכל שינוי או חתימה, אף לא נכתב במייל שהועבר שזה הנוסח שנחתם.

1. הנתבעים טענו כי, באחריות התובע, קודם לחתימה על הנוסח "החדש" לקרוא ולוודא את התנאים להם הוא מסכים, עם זאת הוא זה שחתם בעיניים עצומות.
2. בפסק הבוררות, כך הנתבעים, נקבע פוזיטיבית כי התובע היה ער לשינוי והסכים לכך ועולה כי הוא מבקש לעשות מקצה שיפורים במסגרת ההליך כאן, לאור הקביעות בפסק הבוררות.
3. לפי הנתבעים, התובע לא טען כי לא הבין את האמור בסעיף שהתווסף, אלא כי לא ידע עליו כיוון שחתם בעיניים עצומות, למרות, שלפי הנתבעים, מדובר בתנאים מסחריים שהם פרי של מו''מ שהתנהל בין השותפים, והנתבעים לא היו צד לאותם מגעים או מו''מ.
4. טענות התובע על ניצול והטעיה של יתר השותפים, נדחו בפסק הבוררות וצויין מפורשות בסעיף 42 של פסק הבוררות ואילך כי התובע זנח את טענותיו בדבר העדר תקפות של השינויים בסעיף 6.2 להסכם ובחר להתרכז בפרשנותו.
5. הנתבעים חזרו על טענתם, כי פסק הבוררות הוא השתק שיפוטי, השתק פלוגתא, והתובע מנוע מלטעון טענות הנוגדות את האמור בפסק הבוררות. היינו התביעה היא תקיפה בעקיפין של פסק הבוררות, וטענותיו של התובע נדחו אחת לאחת באותו הליך , ועל אף שהנתבעים לא היו צד לבוררות, לטענתם אין זה מכשיר הסתייגות התובע מאותו נסכם.
6. הנתבעים ציטטו בהגנתם, סעיפים מפסק הבוררות שבו נפסק כי התובע כלל לא הוטעה, אלא חתם ביודעין על ההסכם. חלק מהסעיפים המצוטטים, שעליו נסמכים הנתבעים, הוא סעיף 46 של פסק הבוררות, שם מצוינת במפורש הצהרת ב''כ התובע שהיה שם נתבע, כי "הסכם זה לא נכפה על אף אחד מאיתנו ולהזכירך נחתם במהלך השנה השנייה לפעילות המשותפת, כך שאם למי מאיתנו היו הערות עליו, יכול לנסות ולשנות אותו במועד החתימה החדשה". כן בסעיף 69 של פסק הבוררות צויין כי התובע כאן טען "בשפה רפה כי מדובר בסעיף שהושתל והוסף בדיעבד-טענה שלא הובא בדל ראיה להוכחתה", כן לפי סעיף 47 לפסק הבוררות נקבע כי "לאחר שלצדדים ניתנה שהות לעיין בתוכנו ומתוך הבנה והסכמה מפורשת לבצע בו תיקונים ביחס להסכם המקורי".
7. לעניין ההוצאות והכספים שהוציאו התובעים לצורך ניהול ההגנה המשפטית בהליך הבוררות, הנתבעים טענו כי, הבוררות הייתה על סך 6.7 מיליון ₪ כך שבכל מקרה התובע היה צריך לנהל את ההליך ולקבל ייצוג ולשאת בהוצאות משפטיות.
8. בסיכומיהם הוסיפו הנתבעים כי, אין ממש בטענות התובע, כי הרי בהסכמתו ביודעין להסכם חדש הבא תחת ההסכם הראשון , בגדרו הוא נטל התחייבויות שונות שהביאו לחיובו בפסק הבוררות, והכל ללא תלות באם אבד ההסכם הראשון אם לאו.היינו לא קיים קשר סיבתי בין אובדן ההסכם לבין ההסכם השני שנחתם בין הצדדים לאחר מו"מ שבו לא הייתה כל מעורבות של הנתבעים.
9. לפי הנתבעים, במהלך ניהול התיק, על מכלול הראיות שהוגשו, הוכח כי התובע חתם על ההסכם השני מתוך ידיעה ומודעות לתוכנו, זאת ניתן להוכיח לא רק באמצעות מסקנות פסק הבוררות, אלא גם לאור הראיות שהוגשו בתיק כאן, בין היתר מלוא החומר שהוגש בתיק הבוררות, לרבות חלופת המיילים בין הצדדים בזמן אמת.
10. הנתבעים טענו, כי למרות דחיית בקשתם לסילוק התביעה על הסף, על ידי מותב זה, עדיין פסק הבוררות עומד בעינו ומהווה חלק ממכלול הראיות, ולכן יש לתת לו את המשקל המתאים. נוסף למה שצוטט לעיל מתוך פסק הבוררות, הנתבעים הפנו לסעיפים נוספים (47,48,53,54,78) לפיהם, בתמצית, עולה מפסק הבוררות כי התובע חתם במודע על הנוסח המתוקן של ההסכם. עוד לפי סעיפים 69,70,73,74,76,78,63,65,24, התייחס פסק הבוררת לאומד דעת הצדדים, ולרציונל שמאחורי הסכמת השותפים להתחלק באופן שווה בכל הפסד. פסק הבוררות קבע כי אין כל חשיבות לשאלה האם יש שוני בין ההסכם הראשון להסכם השני, זאת עקב ההסכמה המחודשת שהושגה בין השותפים. כן מתייחס פסק הבוררות לכך כי אין בדל של ראיה לשתילת אותו סעיף כטענת התובע.
11. לפי הנתבעים, קביעותיו של פסק הבוררות הינן קביעות פוזיטיביות, ולא פרי העדר הוכחה ואי הרמת נטל.
12. הנתבעים עוד טענו כי התובע, הציג מצג שקרי בפני בית המשפט, עת טען כי חתימתו על ההסכם המתוקן באה עקב "אישור פוזיטיבי" של הנתבע שהמסמכים זהים, זאת כדי להסיר כל ספק כי חתם רק לאחר קבלת אישורו, על אף שדברים אלה לא היו, אף לא הייתה כל התקשרות בין הצדדים אודות ההסכם המתוקן, תוך מעורבות של הנתבעים.
13. התובע אישר בעדותו בהליך כאן, כי הוא מעולם לא התקשר לנתבע 1 לפני שחתם על ההסכם המתוקן, לא בירר איתו אודות זהות שני ההסכמים, לכן לא יכול להיות כל "אישור פוזיטיבי" לתובע על הזהות בנוסח שני ההסכמים. הנתבע 1 הוסיף כי מעולם לא אישר לצדדים דבר, שכן הם לא אלה אשר פנו אליו, אלא מי שפנה אליו זה היה השותף מר גיל אופיר וזאת לאחר שלא איתר את ההסכם המקורי החתום. הנתבע 1 הוסיף כי בתשובתו לאותה פניה, הוא לא אישור כי המסמכים זהים.
14. השימוש של התובע בביטוי "אישור פוזיטיבי", כך הנתבעים, מטרתו היחידה היא להטעות את בית המשפט וליצור מצג של "הסתמכות" מצדו, למרות שמעולם לא היה מצג כזה כלפי התובע ויתר שותפיו מטעם הנתבעים. המצג היחיד שהיה הוא, שאין בידי הנתבעים את ההסכם החתום, אלא טיוטה בגרסת וורד במחשב.
15. בחקירתו הנגדית, בתשובה לשאלות ב''כ הנתבעים, התובע טען לראשונה כי כל שותפיו הונו אותו והשמידו את העתקי ההסכמים שהחזיקו, ואת ההעתק שהיה ברשותו, הוא נידב לפתיחת חשבון הבנק של החברה. הנתבעים טענו כי המדובר בגרסה דמיונית שהתובע המציא על דוכן העדים, היא מעולם לא נטענה מפיו לפני כן, והיא נולדה כאשר הוא לא הצליח לשלול את הסברה, כי אם נחתם ההסכם במשרדי הנתבעים, סביר להניח כי לכולם נמסר העתק מאותו ההסכם. מכל מקום, כחיזוק לעמדתם, הנתבעים טוענים כי גם בבנק לא נמצא עותק מההסכם.
16. הנתבעים הוסיפו, כי טענתו של התובע בעניין שותפיו, אשר הונו אותו וגרמו לו לחתום על הסכם מוטעה - הופרכה עם הודאתו, כי עד לחתימה על אותו הסכם מתוקן, התנהל מו"מ בין הצדדים, התובע ושותפיו, בין היתר, ביחס לסכום ההשקעה, אשר בהסכם המקורי היה 2 מיליון, והמשקיעים ביקשו לתקנו ל 1.8 מיליון, ובסוף הושגה פשרה על סכום של 1.9 מיליון.
17. התובע העיד כי, את הטיוטה אשר בה שונה סכום ההשקעה, הוא קיבל שבוע לפני החתימה, היינו המסקנה המתבקשת, לפי הנתבעים, היא, כי התובע נחשף לתיקונים שנערכו, וכל טענה אחרת מצדו נחשבת כהתחכמות גרידא. לתובע הייתה מודעות מלאה כי המדובר בטיוטה הטעונה השלמה , וגם אם המסמך דומה הרי שהוא לא זהה מבחינה חזותית ואף מבחינה מהותית. (עיין ערך סכום ההשקעה- ג.ב.).
18. לפי הנתבעים, כעולה מהמוצגים שהוגשו לבית המשפט, אשר כללו, בין היתר, את תיק הבוררות, ניתן ללמוד כי החתימה על ההסכם המתוקן לא נעשתה בחטף, אלא לאחר תהליך ממושך, פרי הסכמות שגובשו בין הצדדים של אותו הסכם, עם הזמן. טענות התובע, כך הנתבעים, נולדו, כדי שיחמוק מחיוביו לפי ההסכם, רק בשלב הבוררות, שכן טענות אלה התובע לא העלה בשלבים אשר קדמו להליך הבוררות, בתקופה בה הגיעה החברה להליך של פירוק – באותה עת, התובע לא מחה על הוספת סעיף 6.2 ולא ביקש לבטל את ההסכם, יחד עם זאת , כך הנתבעים, עולה מההתכתבויות שהתנהלו, , כי התובע, כן היה מודע לשינוי ואף ביקש להשתתף בהפסדים, אם כי בדרכו שלו, ע''י ביצוע קיזוז מחלקו.
19. ביחס לעדויות, הנתבעים הפנו לעדותו של אחד המייסדים, מר דוד אלפנבאום, אשר שלל כי המייסדים הסתירו את ההסכם המקורי. בעדותו טען הנ''ל, כי המייסדים ניסו לאתר את ההסכם הראשון, ולכן ביקשו לחתום על הסכם חדש.
20. באשר לעדויות הנתבעים, גרסאותיהם נותרו בעינן לאחר החקירה הנגדית, שלא היה בה כדי לערער את אמינות הגרסאות. הנתבע מס' 2 העיד כי לא היה מעורב באופן ישיר מול החברה, אולם עשה מאמצים לאחר התביעה לאתר את ההסכם ומאמציו לא צלחו, דבר שחיזק אצלו את האמונה כי לא נחתם הסכם מקור, וכי כנראה השותפים קיבלו את הטיוטה, ערכו אותה ועשו בה שימוש בינם לבין עצמם, עובר לחתימה על נוסח סופי, ללא מעורבות של הנתבעים.
21. הנתבע 1 ,העיד כי להערכתו ההסכם לא נחתם במשרדו הן מן הטעמים שהעלה הנתבע 2 בעדותו, והן לאחר שחזור ובדיקה מדוקדקת לאחר הליך הבוררות, כאמור בעדותו . באשר לדוא"ל שבו הנתבע 1 טען שההסכם נלקח בטעות, טען הנ''ל כי מדובר היה בסברה שנבדקה ונשללה , במיוחד שפניה זו נעשתה כחצי שנה לאחר המועד בו התכנסו הצדדים במשרדו. לטענת הנתבע 1, לאחר בדיקה מדוקדקת הוא השתכנע כי ההסכם לא נחתם במשרדו.
22. לפי הנתבעים, הבקשה של השותף גיל אופיר מהנתבע 1, להתייחס לפרשנות סעיף 6.2, באה על רקע עיסוקו כעורך דין וכמי שהכיר את נתוני החברה, ולא בשל מעורבותו בניסוח. כן הוסיף הנתבע 1, כי הוא לא שלל באופן נחרץ את מעורבותו בניסוח והוספת הסעיף, מאחר ונושא זה הוצג בפניו לאחר שנים, ומטבע הדברים אין ביכולתו לשלול, יחד עם זאת בעדותו הסביר בהרחבה את הסיבה שבגללה לא ייתכן שהוא היה מעורב בניסוח, בין היתר בהתחשב בכך שלמקרא הסעיף ניתן לראות בבירור כי מדובר בניסוח של הדיוטוט לא של עורך דין המתמצא בתחום.
23. לסיכום חזרו הנתבעים על טענתם, כי לא ברורה להם מעורבות התובעת בתביעה, שאינה מוכרת להם והם לא ייצגו אותה ואין להם כל חובה כלפיה , והיא אף לא הייתה צד מהליך הבוררות ולא בהסכם המייסדים ודין התביעה שלה דחיה.

ראיות הצדדים

1. הצדדים הגישו עדויותיהם בתצהירים.
2. מטעם התובעים הוגש תצהירו של התובע 1.
3. מטעם הנתבעים הוגשו תצהירי הנתבעים עצמם, כן הובא כעד מטעמם, אשר תצהיר מטעמו הוגש, אחד המייסדים , מר דוד אלפנבאום.

דיון והכרעה

1.    לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי בכלל הראיות שהובאו לפני, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין התביעה להידחות, ואפרט להלן:
2. עסקינן בתביעה הדנה ביחסי עורך דין לקוח, במישור האחריות הנובעת מאותה מערכת יחסים ועילתה נסבה סביב טענת קיומה של רשלנות מקצועית. על זה נאמר ונקבע כי, "תביעת רשלנות מקצועית נגד עורך דין מתבררת על דרך "מה היה קורה אילו". בית המשפט בוחן, לפי מאזן ההסתברות, את השאלה מה היה קורה אילו נהג עורך הדין כהלכה ולא התרשל, ומה הייתה תוצאתו המשוערת של ההליך המשפט בהינתן כך. בע"א 989/03 א' חוטר ישי נ' חיננזון, [פורסם בנבו] שהובא ע"י בית משפט קמא, ואשר אושר בדנ"א 3691/05 יעקב חיננזון נ' א' חוטר ישי] פורסם בנבו], קבעה כבוד השופטת נאור כי "הנטל להוכיח את יסודות עוולת הרשלנות הוא על התובע", וכי על התובע "הנטל להוכיח כי אלמלא התרשלותו של עורך הדין התוצאה הייתה משתנה לטובתו", קרי: קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק." (ע"א (ת"א) 4610-11-17 ניקולה ג'קס נ' עו"ד שלווה פוטשניק (פורסם בנבו, 11.6.19)) (ההדגשה שלי ב.ג.).
3. כאמור, התביעה מושתת על עוולת הרשלנות לפי סעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], לצורך כך, אתייחס בקצרה לאמות המידה לבחינת רשלנותו של עורך דין בייצוג לקוחו, המחייבים קיומם של שלושה יסודות מצטברים; חובת זהירות, התרשלות והפרת חובת הזהירות, נזק, הקשר הסיבתי -האם הפרת החובה היא שהביאה לנזק.

1. אין חולק, כי עורך דין חב ללקוחו בחובת זהירות, ועליו להגן על ענייניו ולפעול בעבורו במיומנות, מקצועיות ונאמנות. עורך דין מחויב לפעול כאיש מקצוע מיומן וזהיר. עוד מחויב עורך הדין לפעול בנאמנות ובמסירות כלפי הלקוח. עורך הדין שמקבל על עצמו את הייצוג, "אינו מתחייב "לנצח את התיק" אלא לנקוט בכל האמצעים על מנת להגן על האינטרס של הלקוח. האמור מתיישב עם סעיף 54 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"ט-1961 "במילוי תפקידיו יפעל עורך דין לטובת שולחו בנאמנות ובמסירות ויעזור לבית המשפט לעשות משפט."; וכן סעיף 2 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו-1986 "עורך דין ייצג את לקוחו בנאמנות, במסירות, ללא מורא תוך שמירה על הגינות, על כבוד המקצוע ועל יחס כבוד לבית המשפט."
2. חובת הזהירות הנדרשת מעורך הדין כלפי לקוחו נקבעה בסטנדרט התנהגות גבוה, וזאת בהתחשב במהות תפקידו של עורך הדין. הפרת סטנדרט ההתנהגות הסביר הנדרש מעורך דין, מקימה אחריות כלפיו מכוח עוולת הרשלנות, כמו גם אחריות חוזית בשל הפרת החוזה עם הלקוח ואף אחריות מכוח חוק השליחות, תשכ"ה-1965 ( ע"א 37/86 לוי נ' שרמן, פ"ד מד(4) 446, 462).
3. . כפי שנפסק לא אחת, על עורך הדין להגן על ענייניו של הלקוח ולפעול עבורו במיומנות, מקצועיות ובנאמנות (ע"א 4612/95 מתתיהו נ' שטיל, פ"ד נא (4) 769, 783 – 784 (1997)) כפי שעוד נפסק שם, סטנדרט ההתנהגות המצופה מעורך הדין אינו כשל אדם סביר אף גבוהה יותר מאשר בעלי מקצוע מיומנים אחרים.
4. בחינת אחריותו של עורך הדין תיבחן על פי סטנדרט הזהירות והמיומנות. לענייננו די שאפנה לדבריו של כב' השופט ס' ג'ובראן בע"א 7633/12 קבוצת גיאות בע"מ נ' גולדפרב, לוי, ערך, מאירי, צפריר ושות', עורכי דין בע"מ [פורסם בנבו] (16.9.2014) (להלן: "פסק דין קבוצת גיאות"), שם התייחס להלכה המחייבת בסוגיה זו, כדלקמן:

"סטנדרט המיומנות והזהירות נבדק בעיניו של עורך דין זהיר על בסיס מידע שניתן לייחס לעורך דין בקיא ומיומן. הפסיקה עמדה על כך שרמת זהירות זו היא 'רבה' וגבוהה יותר מזו הנדרשת מבעלי מקצוע מיומנים אחרים [...] עם זאת, אחריותו של עורך הדין לפעול במיומנות ובזהירות כלפי לקוחו אינה אחריות מוחלטת, ולא כל טעות מהווה מעשה של רשלנות. עורך הדין אינו נדרש לחשב מראש את כלל האפשרויות בכל תרחיש עובדתי והוא יוצא ידי חובתו כאשר הוא מפעיל שיקול דעת סביר, גם אם בדיעבד יתברר כי זה היה מוטעה" (פסקאות 44-45)

1.  היינו, לא כל טעות , של עורך הדין תיתפס כהתנהגות רשלנית. למשל, התנהלות המבוססת על ידע משפטי סביר, במקצועיות, בתום לב ולטובת הלקוח לא תיחשב כהפרת חובת הזהירות והמיומנות. (ראו גם; ע"א 5/63 זילברמן נ' תורי, פ"ד יז 1305, 1308 (1963); ע"א 735/75‏ רויטמן נ' אדרת, פ"ד ל(3) 75, 82 (1976)). רמת ההתנהגות הנדרשת מעורך הדין "אינה עולה על רמת ההתנהגות הנדרשת – לפי הנסיבות – מעורך דין סביר; לא יותר מכך אך גם לא פחות מכך" (ע"א 4166/00 שטרית נ' ובר, פ"ד נה(4) 958, 960 (2001)).

מן הכלל אל הפרט

1. בענייננו, אין מחלוקת כי הנתבעים ייצגו את התובע (להבדיל מהתובעת) במסגרת התנהלותו העסקית יחד עם שותפיו בעלי המניות בחברה, ובהתאם הם חבים כלפיו בחובת זהירות.
2. יחד עם זאת, נשאלת השאלה, האם התובע עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו והוכיח מעשי הרשלנות של הנתבעים כפי שתוארו מפיו. האם הנתבעים הפרו כלפי התובעים את החובות המוטלות עליהם כעורכי דין, במישור הנזיקי ובמישור החוזי, ויש לראות בהם אחראים לנזקיהם הישירים והעקיפים של התובעים אשר חויבו בהם בהליך הבוררות? סבורני כי, התשובה לשאלה זו היא שלילית. שכן מחומר הראיות שהונח לפני, מטעם התובעים, לא ניתן לדלות תמונה ברורה וחד משמעית אודות הנסיבות בהן נעלם ההסכם המקורי וכי נעשה שינוי בהסכם המייסדים המתקן ע"י הנתבעים שלא בידיעת התובע, כן אודות ההתרחשויות שאירעו לפני כן ולאחר מכן.
3. כאמור לטענת התובע, טיפולם הרשלני של הנתבעים בעריכת הסכם המייסדים, אי שמירת עותק של ההסכם הראשון והטיפול בעריכת הסכם המייסדים השני, גרמו לחיובו בסכומי עתק בהליך הבוררות שהתנהל מול שותפיו.
4. עדותו של התובע, אשר מהווה עדות יחידה של בעל דין, לא הייתה עקבית ונפלו בה סתירות כאשר לגרסתו לא נמצא כל סיוע בחומר הראיות. התובע לא זכר פרטים מהותיים והתחמק ממתן תשובות, אומנם אני ערה לכך שעבר זמן רב מאז ההתרחשויות נשוא תובענה זו, אולם, יש לצפות מהתובע לזכור את העובדות המהותיות שנקלטו בחושיו, ושהן הבסיס לטענותיו כלפי הנתבעים.
5. התובע העיד, לראשונה כי, עת חתם הוא והשותפים על הסכם המייסדים הראשון, הוא ויתר על קבלת העתק מההסכם, כפי טענתו לצורך המצאתו לבנק לפתיחת חשבון לחברה (תמליל פרוטוקול הדיון מיום 21/2/22 עמ' 3) . מבדיקה ועיון בתצהיר התובע, כן במוצגים שהוגשו לתיק לרבות החקירות בתיק הבוררות המהווה חלק בלתי נפרד מראיות התיק הנדון, אכן, מעולם לא עלתה אותה גרסה מפיו של התובע, ותמוה בעיניי הכיצד זכר התובע דווקא בשלב הנוכחי כי הוא מסר את ההעתק שנמסר לו לבנק לצורך פתיחת החשבון על שם החברה ונוצר רושם כי התובע מנסה "לעגל פינות", ולשפץ את העובדות כדי לשרת את ענייניו הוא, בסוגיה של הסכם המייסדים הראשון , שאינו מצוי בידי מי מהצדדים או מהשותפים, ואף אינו נמצא בבנק כפי שעלה מהראיות בתיק.
6. בהמשך החקירה הנגדית, לא היה בפיו של התובע הסבר למה הוא לא ביקש לקבל העתק מההסכם המייסדים הראשון, מהנתבעים עצמם, ואף לא הצליח להצביע על פנייה אחת בכתב שבה הוא מבקש לקבל את אותו הסכם.
7. התובע, העיד בחקירתו הנגדית, כי לאחר שנתיים בערך ממועד הקמת החברה וחתימת ההסכם הראשון, התעורר הדיון בין השותפים, לעניין גובה השקעתם בחברה, וכאשר הם ביקשו לבדוק את ההסכם, התברר כי הוא איננו מצוי בידי מי מביניהם, ולכן נוצר הצורך לחתום על הסכם חדש. גם בעניין זה, מאשר התובע כי לא הוא פנה לנתבע לבקש את ההסכם, אלא מי שפנה היה השותף גיל אופיר. התובע הצהיר כי "לא היה לי קשר עם המשרד. השותפים התעסקו איתם, לי לא היה במהלך זה קשר איתם" (תמליל פרוטוקול הדיון מיום 21/2/22 עמ' 3 ש' 34-35)
8. התובע אישר בחקירתו הנגדית, כי הוויכוח על סכום ההשקעה התחיל שבוע או שבועיים לפני החתימה על ההסכם המתוקן וכי הוא היה מודע לכך כי מה שנשלח ממשרדם של הנתבעים היה טיוטה של ההסכם הראשון (בהמשך הוא אישר כי הטיוטה נשלחה ריקה עמ' 13 ש' 38), טיוטה שאינה ערוכה. הוא העיד גם כי, הוא נכח יחד עם השותפים בפגישה בה דיברו ביניהם לקראת תיקון ההסכם (תמליל פרוטוקול הדיון מיום 21/2/22 עמ' 12-13)

"ש. זאת אומרת, לך הייתה טיוטת ההסכם שכתוב בה 1,800,000 בערך כבר שבועיים
לפני כן, נכון?

ת: כמה ימים לפני זה

ש: כמה ימים לפני כן. איפה אותה טיוטה? אני יכול לראות אותה?

ת: איפה אותה טיוטה?

ש: כן. לא ראיתי אותה, אתה יכול להראות לי אותה?

ת: לא, הם הראו לי את זה במחשב, הייתה לנו ישיבה לפני זה

ש: לא הבנתי

ת: הייתה לנו ישיבה לפני זה לא באולם, שם הם הציגו את זה ואני התווכחתי איתם רק על הסכום של ההשקעה. אני אמרתי להם שזה היה 2,000,000 והם אמרו שזה היה 1,800,000

ש: ואתה קראת את אותו הסכם כדי שתוכל לראות גם את הפער? קראת את אותו הסכם שהופיע במחשב?

ת: מה זה?

ש: קראת אותו או לא קראת אותו?

ת: את מי?

ש: את ההסכם

ת: ההסכם היה אחד לאחד כמו הטיוטה שהוא שלח

ש: איך אתה יודע?

ת: הוא שלח טיוטה

ש: אם אני מבין נכון

ת: גיל הראה לי, הייתה טיוטה שרונן משה שלח, שהוא טען שזו הטיוטה האחרונה שיש לו. זה היה אחד על אחד, חוץ מהעניין של הכסף

ש: אז אתה יודע שרונן משה שולח טיוטה שבטיוטה לא הופיע שם סעיף 6.2, נכון? בטיוטה, לא הופיע אותו סעיף 6.2, נכון?

ת: כן, נכון

ש: נכון? והופיעו גם מקומות שהם מקומות פתוחים בהסכם, נכון?

ת: אני לא זוכר אבל לא הופיע 6.2

ש: לא הופיע סעיף 6.2 והופיעו גם בתצהיר שלך, יש גם נספחים, מקומות
שהם פתוחים אז אתה מבין שזה לא ההסכם, כי זה לא יכול להיות ההסכם א'.
מכיוון שהוא לא חתום וב'. מכיוון שיש שם מקומות שעדיין צריך למלא אותם,
נכון?

ת: אני לא יודע על המקומות, אני יודע שלא היה סעיף 6.2, אני לא יודע מה זה
מקומות

ש: אני אראה לך את ההסכם, תראה אותו, תאשר לי שזה המסמך

ת: היה לנו הסכם בטיוטה אחרונה"

1. התובע העיד כי לא התנהלו דין ודברים אודות תוכן סעיף 6.2 בפגישה שנערכה, אולם דומה כי, אין תימוכין לגרסתו זו. מצד אחד הוא מודה כי הוא חתם על ההסכם המתוקן, לאחר שקרא את ההסכם "אני קראתי ולא שמתי לב" (עמ' 14 ש' 14). מאידך, קשה לקבל עמדה זו, כי מצד שני הוא טוען כי לא דייק וחתם לאחר שהוא היה בטוח שההסכם הוא "אחת לאחת" דומה למקור- טיעון שאיננו נכון, גם לפי תשובות התובע בחקירה הנגדית, וכפי שצוטט לעיל. הטיוטה שנשלחה ע''י הנתבע 1 , אם וכביכול היא ריקה, ועל זה קיימת הסכמה, אין זה הגיוני שתהיה דומה למקור.
2. כן למעלה מכל האמור, קיימת דווקא אסופת התכתבויות בין השותפים (דוא"ל בתאריכים 31.8.13, 23.12.14), עובר לחתימה וכן לאחריה, בהן נשלחה הודעה על כוונתם לתקן את ההסכם, וכן הודעה בה נשלחה הגירסה המתוקנת לאישורם בטרם החתימה, ונראה כי ניתנה שהות לכל מי מהשותפים, כולל התובע לעיין בתוכן ההסכם המתוקן.
3. כאמור לעיל, התובע אישר כי ההסכם נשלח ע''י הנתבע 1 , כשהוא ריק ולא ערוך, כמו כן התובע אישר כי הוא לא יצר כל קשר עם הנתבע 1, אודות שינוי ההסכם לא לפני ולא אחרי החתימה, ובפועל לא קיבל את אישורו בעת החתימה.
4. וכך השיב התובע בחקירתו הנגדית:

"ש: האם אתה, לפני שחתמת על אותו מסמך, הרמת טלפון לעו"ד רונן משה או לעו"ד בועז נאור ואמרת: "תראו חבר'ה, אני נמצא פה באולמי גאלה ב-23:00 בלילה, השותף שלי רוצה שאני אחתום על המסמך. המסמך הזה מתאים להסכם המייסדים עליו חתמתי לפני שנתיים?"?

ת: לא

ש: לא

ת: אבל היה צריך שהם הרימו לי טלפון, להזהיר אותי שיש שם סעיף כזה, אם הם ידעו עליו

ש: אם הם ידעו עליו אתה לא התקשרת לאף אחד מהם ולא וידאת שהחתימה על המסמך שאתה עומד לחתום זהה להעתק שנמצא אצלם, נכון או לא נכון?

ת: אליהם לא התקשרתי, לא

ש: לא התקשרת. וכשאתה כותב בתביעה שעו"ד רונן משה אישר לך, אתה כותב: "באופן פוזיטיבי", שהמסמך שאתה חותם עליו מתאים להסכם ההיסטורי, למה התכוונת כשכתבת: "באופן פוזיטיבי"? מה זה?

ת: התכוונתי לזה שעו"ד רונן משה שלח לגיל אופיר ודרך גיל אופיר את אותו מייל, אני ראיתי שכנראה שזאת הגרסה האחרונה שיש והם לא מוצאים את ההסכם המקורי, כנראה נלקח, כנראה בטעות, לא יודע מה, וזאת הגרסה האחרונה של הסכם המייסדים שיש אצלו

ש: אז זה בסדר, זה יכול להיות שזה נכון

ת: זהו, לזה התכוונתי

ש: אבל באופן פוזיטיבי מי שקורא את זה יכול להתרשם שאתה מרים טלפון לרונן משה ואומר: "תראה, אני נמצא פה באולמי גאלה, אני עומד לחתום על ההסכם, אני שולח לך במייל או בפקס את ההסכם ותגיד לי אם זה מתאים להעתק שנמצא אצלך". זה לא היה, נכון?

ת: אני לא התקשרתי אליו

ש: לא התקשרת אליו וגם לא לעו"ד בועז נאור, נכון?

ת: גם אליו לא התקשרתי"

1. מדבריו אלה של התובע, מתברר כי לא ניתן לו "אור ירוק" ע''י מי מהנתבעים, לחתום או לא לחתום על ההסכם, או אם מדובר בהסכם זהה להסכם המקורי, הרי אין הוכחה כלל כי במועד החתימה , הנתבעים ידעו אודות השינויים שבוצעו בהסכם. אף התובע בעצמו טען בחקירתו הנגדית כי "...אותה שורה שהשתילו אותה למטה, ואני לא יודע אם גם עו"ד היה שם לב אליה...".
2. מכל החקירות שהתנהלו בתיק, בין היתר מתיק המוצגים שהוגש, כמעט ואין אפשרות לדלות מידע אודות מידת מעורבותם של הנתבעים, בנסיבות תיקון ההסכם, אם הייתה כזו מעורבות בכלל!. זאת, עד לתקופה בה מחליטים השותפים להפסיק את פעילות החברה והעסק, כי אז הם פנו אל הנתבעים בדוא"ל בחודש 6/2015 כאמור לעיל, בו הם ביקשו מהנתבע לתת פרשנותו לסעיף 6.2.
3. למעלה מן האמור לעיל, לא השתכנעתי מעמדת "הקורבן" שהציג התובע, כאשר טען כי הוא לא ביקש לבטל את ההסכם במיידית לאחר שהוא גילה כי "הושחל לשם סעיף 6.2" , כן לכך כי הוא הסכים בדיעבד לתוכנו בלית ברירה (עמ' 18 ש' 19-25) וכי הוא היה בפוזיציה אחרת עת גילה את המצב לאשורו(עמ' 19 ש' 16-39).לטעמי עמדה מקלה זו, מעידה על העדר מהימנותו של העד, ואף על מידת אמיתות הדברים שלא נאמרו במפורש לא מפיו ולא מפי שותפיו במסגרת ההליכים המשפטיים שהתנהלו ביניהם, הליכים ממושכים במשך השנים. כן אני סבורה, כי דבריי אלה מקבלים משנה תוקף, במיוחד משזנח התובע בהליך הבוררות, את טענתו העיקרית בהליך דנן, ובמקום לעמוד על עניין תיקון ההסכם והוספת סעיף 6.2, הוא נדרש רק לשאלת הפרשנות של הסעיף, כאמור בסעיף 42 "לפסק הבוררות" : "יצויין כי בסיכומיו, הנתבע בחר שלא לייחד עוד מילים רבות לטענותיו לשינוי הסכם שלא על דעתו, ובמובן מסוים זנח את הטיעון של היעדר תקפות של השינויים הנטענים בהסכם, ובחר להידרש אך ורק לשאלת פרשנות סעיף 6.2 להסכם החתום ..."
4. אני סבורה כי התובע לא הצליח באף שלב להוכיח מעורבות קונקרטית של הנתבעים הן בהחתמת ואי שמירת ההסכם הראשון, או בעריכת ההסכם השני. לנתבע 1 לא זכורות נסיבות החתימה על ההסכם הראשון, ודומה כי מכלל העדויות והראיות שהוגשו בתיק, אין אפשרות לקבוע חד משמעית אודות נסיבות החתימה, ברמה שיש בה כדי להטיל אחריות על הנתבעים ולטעון כי הם לא שמרו העתק מההסכם במשרדם, ובשל מחדלם זה חויב התובע במה שחויב בפסק הבוררות.
5. נוסף לאמור לעיל, אני סבורה, כי לא ניתן לקבוע מסמרות על סמך טיעון התובע, כי אלמלא החוזה הראשון שאבד, לא עלה הצורך לתקן את ההסכם. הסוגיה של תיקון הסכם המייסדים, ונראה כי כך הוכח בהליכים הקודמים, כי היא לא הייתה קשורה ל"היעלמות" ההסכם הראשון אם בכלל! הרי יכול להיות שגם אם ההסכם הראשון היה קיים, עדיין עלה הצורך לתקן את ההסכמות בין הצדדים, לקראת פירוק החברה, וכפי שהעניינים התגלגלו בין התובע לבין שותפיו בעסקים ובהסכמות ביניהם, סביר להניח שזה מה שהתרחש.
6. באשר לעדות הנתבעים, התרשמתי מעדותם, כעדות מהימנה. עדות הנתבע 1, הייתה עדות עקבית , הנתבע הצליח להבהיר באופן הגיוני את סדר הדברים כפי שהתנהלו מול התובע ושותפיו, כן דומה כי עדותו של הנתבע 1 במסגרת הליך הבוררות גם הובילה לאותו סדר בדברים.
7. אחת המסקנות שניתן לדלות מעדותם של הנתבעים, היא שלתובעים היה מרחב עסקי שבו הם ניהלו את ענייניהם, כאנשי עסקים ותיקים ובקיאים בתחום. פן זה בלט בעיקר בתיק הבוררות שהתנהל בין התובע ושותפיו.
8. לכן נשאלת השאלה, על מידת חובת הזהירות אם בכלל, שחייבים בה הנתבעים, אשר הם כביכול המייצגים, עת ברור כי חלק ניכר מההתנהלות העסקית, התנהלה על ידי התובע ושותפיו , ולאו דווקא על ידי הנתבעים כמייצגים, וללא מעורבות שלהם כמייצגים או כבאי כוח של התובע.
9. לסוגיה זו, ולמידת הזהירות הנדרשת, התייחסו בפסק דין קבוצת גיאות ושם נקבע כי :

"המלומד קלינג בספרו, סבור כי לא בכל מקרה על עורך הדין להיות מעורב בשיקולים העסקיים של הלקוח, לעמוד על המשמר ולהזהיר את הלקוח מפני הסתבכות כלכלית, שכן הוא אינו "שומרו של הלקוח". ואולם, במקרה שבו הלקוח מציג בפני עורך דינו מצב דברים אשר עלול לסבך אותו משפטית, על עורך הדין להעמידו על כך (קלינג, בעמ' 450)...

51.           דומה כי כדי להגיע למסקנה לגבי היקף חובת האזהרה הדרוש נדרשת בחינה של מספר אמות מידה ביחסים שבין עורך הדין ללקוחו ובאופי של ההחלטה העומדת לבחינה. שלוש אמות מידה מרכזיות, אשר ניתן להצביע עליהן כרשימה לא סגורה, הן מיהות הלקוח ומעורבותו, תוחלת הסיכון הנלקח ומורכבות הסוגיה הנדונה. אדון בכל אחת מאמות מידה אלו כעת.

מיהות הלקוח ומעורבותו

52.           מיהות לקוחו של עורך הדין הוכרה בפסיקה לאחרונה כהיבט שיש לבחון במסגרת בחינת התרשלותו של עורך הדין  (ע"א 2008/07 נירה לוטן נ' דוד ירמייב ז"ל עזבונו, [פורסם בנבו] פסקה 85 (14.2.2011)). דומה כי את מיהות הלקוח ניתן להעריך בהקשר הנדון על פי כישוריו, ידיעותיו ומומחיותו. אמות מידה אלה מאפשרות לבחון את פערי הידע בין עורך הדין ללקוחו, ולהעריך את מידת האזהרה הדרושה בהתאם ללקוח הקונקרטי. פערי ידע האלה, בין אם בהבנת הסוגיה והשלכותיה ובין אם בהבנת התחום המקצועי ופעילותו, מעצבים את יחסי הכוחות שבין עורך הדין ללקוח ומאפשרים לאמוד עד כמה הלקוח הוא צד חלש יותר הזקוק להגנה פטרנליסטית מצד עורך הדין....

54.           כך גם מעורבותו של הלקוח בהקשר הנדון משפיעה על חובת האזהרה הנדרשת מעורך הדין. יש להבחין בין לקוח אשר מנהל בעצמו את המגעים מול הצד השני, ותפקיד עורך דינו מתמצה בייעוץ בלבד, לבין לקוח אשר "מפקיד את גורלו" בידי עורך הדין וזה מנהל את המגעים למען הלקוח....

.....תוחלת הסיכון הנלקח

57.           מידת חובת האזהרה הנובעת מחובת הזהירות תלויה גם בתוחלת הסיכון הנלקח. עורכי דין מייעצים ללקוחותיהם בהקשרים שונים ובאשר לעסקאות שונות. הקשרים ועסקאות אלה מטבעם כרוכים במידה מסוימת של סיכון. מטבע הדברים קיימים סוגים שונים של סיכונים, אולם דומה כי הסיכונים שמצופה מעורך הדין להזהיר לגביהם – וזו הנחה שאניח לטובת הדיון ואינה מעוררת מחלוקת במקרה הנוכחי – הם אותם סיכונים "משפטיים", או במילים אחרות, ההשלכות האפשריות של פעולה מסוימת מבחינת הדין.......

מורכבות הסוגיה המשפטית

59.           אמת מידה נוספת אותה יש לקחת בחשבון היא מורכבות הסוגיה המשפטית הנדונה. ככל שהסוגיה המשפטית יותר מורכבת, נדרשים מיומנות, כישורים וידע משפטיים רבים יותר על מנת להבין את הסוגיה לעומקה ולרוחבה, משמעויותיה ונפקויותיה. מיומנות, כישורים וידע אלה נמצאים בידי עורך הדין מכוח הכשרתו, עיסוקו וניסיונו. עורך הדין הוא הגורם בעל האמצעים להבין את הסוגיה לאשורה – והאמון על כך – ועל כן חובת האזהרה שלו מתגברת במקרים בהם הסוגיה המשפטית מורכבת. במקרים מורכבים, נדרש מעורך הדין לפרט ביתר פירוט והעמקה את הסיכויים והסיכונים הטמונים בהחלטת לקוחו ועל כן, האזהרה נדרשת להיות משמעותית יותר..."

1. לראייה, לעניין האמור, זאת שהתובע לא ראה בנתבעים גורם שיש לפנות אליו, ולקבל מהם ייעוץ או מידע כלשהו, הוא אף לא טרח לפנות אליו עת חתם על ההסכם, ובחקירתו הוא לא יכל לאשר אם הנתבעים ידעו על התיקון שהוכנס להסכם.ברור כי הנתבעים לא נטלו חלק באותן ישיבות ודין ודברים שהתנהלו בין השותפים בטרם החתימה על ההסכם המתוקן.
2. מעבר לאמור, עדיין יש לזכור, כי ברקע קיים פסק בוררות חלוט, אשר קבע כי הנתבע בסופו של יום, ידע אודות אותו סעיף 6.2. , כי הסעיף בעצם ביטא אומד דעת השותפים והתקשרותם המחודשת או המעודכנת באשר לטיב היחסים וההתחייבויות שהשופים, ובכללם התובע, לוקחים על עצמם . אמנם כפי שנאמר בהחלטותיי הקודמות, פסק הבוררות אינו מהווה השתק לעניין אחריותם המקצועית של הנתבעים, אולם כן מדובר בראיה דומיננטית בעלת משקל לא מבוטל המשליכה על העדויות והראיות בתיק עסקינן, ואין להסיק מסקנות בהליך כאן, במנותק מהליך הבוררות, וקביעות הבוררת בפסק הבוררות שניתן.
3. במכלול הנסיבות כפי שהובררו לפניי, כאשר התובע נטל חלק פעיל ואף עצמאי בהתנהלות מול שותפיו, דבר שהוביל להסכמה מחודשת ולא ניתן לומר כי מתקיים קשר סיבתי בין "חובת האזהרה" מפני הסיכון לו היה התובע מודע לבין התממשות הסיכון, וגם מטעם זה לא ניתן לייחס לנתבעים הפרה של חובת האזהרה .
4. גם לו הייתה מוכחת ההתרשלות הנטענת של הנתבעים, או מי מהם, הרי שלא הוכח קשר סיבתי בין ההתרשלות הנטענת ובין פסיקת הבוררת, לרבות החיוב בהוצאות. אזכיר כי המבחן המשפטי הוא כזה הבוחן האם עלה בידי התובע להוכיח כי אלמלא ההתרשלות הייתה הכף מוטה לטובתו והתשובה לכך הינה שלילית בכל ההליכים שצוינו לעיל.
5. התובע לא הניח כל תשתית ראייתית ממנה ניתן להסיק כי אלמלא המעשים/ המחדלים המיוחסים לנתבעים, פסיקת הבוררת הייתה שונה ממה שנפסק בפועל.
6. לאור כל האמור לעיל, אין כל בסיס לטענת התובע בדבר התרשלות של הנתבעים, קיומו של קשר סיבתי בין ייצוגו ע"י הנתבעים לבין תוצאות הליך הבוררות והשלכותיו. טענה זו נטענה בעלמא, והיא אינה עולה בקנה אחד עם הראיות בתיק ועם עדויות הצדדים.
7. מהמקובץ עולה כי טענותיו של התובע לפיהן התנהלותם של הנתבעים במקרים המתוארים הייתה נגועה בהתרשלות - נדחית.

סוף דבר

1. דין התביעה להידחות.
2. התובעים יישא בהוצאות הנתבע ים בסך של 60,000 ₪ כולל מע"מ כחוק. הסכום ישולם תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין אחרת הוא יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

ניתן היום, ה' כסלו תשפ"ג, 29 נובמבר 2022, בהעדר הצדדים.