לפני

כב' השופט טל גולן

נציג ציבור (עובדים) גב' ורד קאופמן

נציג ציבור (מעסיקים) מר שלמה גרון

ה ח ל ט ה

א. מבוא וסקירת ההליך

1. מונחת לפנינו בקשה שהוגשה במסגרת הליך זמני על ידי המבקשת, הגב' סמדר שוורץ (להלן: "המבקשת"), כנגד מעסיקתה, חברת אומיס מים בע"מ (להלן: "המשיבה"). במסגרת הבקשה מתבקש בית הדין ליתן צו מניעה זמני המורה למשיבה להימנע מפיטורי המבקשת, עד למתן החלטה אחרת. כמו כן, התבקש בית הדין ליתן צו שאוסר על המשיבה לעשות כל פעולה שיש בה משום סיום, הפסקה או השהייה של יחסי העבודה בינה לבין המבקשת, עד לאותו המועד.

2. הבקשה הוגשה ביום 20.5.2020 לבית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב, אך בשל חוסר סמכות מקומית הועבר ההליך לפי החלטת כב' הנשיאה יהלום, לבית דין זה. ביום 27.5.2020 נערך דיון בבקשה לסעדים זמניים לפני בית הדין, במסגרתו נחקרו העדים מטעם הצדדים.

3. במהלך הדיון, המבקשת העידה מטעם עצמה. מטעם המשיבה העידה הגב' שירה שיפרין – מנהלת הכספים במשיבה והמנהלת הישירה של המבקשת (להלן: "שירה"), וכן מר דיוויד מיוגלאי – מנכ"ל המשיבה (להלן: "דיוויד"). לאחר מכן הצדדים סיכמו בכתב, והתיק הועבר למתן החלטה.

ב. התשתית העובדתית

4. בטרם נפנה לפירוט העובדות, נדגיש כי החלק העובדתי שיפורט להלן בתמצית, והדרוש לביסוס החלטתנו, הוא לכאורי בלבד. יש להבהיר כי אין כל וודאות שהעובדות הלכאוריות שייקבעו במסגרת החלטה זו הן אכן אותן העובדות שייקבעו במסגרת פסק הדין שיינתן בתיק העיקרי. בהתאם, להלן יפורטו העובדות הלכאוריות כפי שאלה הובאו לפני בית הדין במסגרת כתבי טענותיהם של הצדדים ובמסגרת הראיות השונות שנפרשו לפנינו.

5. אשר לתפקידה של המבקשת – המבקשת עובדת במחלקת הכספים במשיבה, במשרה חלקית של 6 שעות ביום ולפי שכר שעתי, החל מיום 10.6.2016 ועד למועד פיטוריה ביום 4.5.2020. בהודעה שהיא קיבלה, צוין כי יחסי העבודה יסתיימו ביום 4.6.2020, בתום ההודעה המוקדמת. במסגרת תפקידה, המבקשת עובדת בצוות הכספים של המשיבה, שכולל שלוש עובדות – היא עצמה, שירה, ומנהלת החשבונות הראשית של המשיבה – גב' אילנה כץ (להלן: "אילנה").

6. במסגרת עבודתה, המבקשת אחראית על תשלומי ספקים בארץ ובחו"ל, הקלדת חשבוניות, העברות כספים לבנקים והוצאות אחזקה. כמו כן, היא אחראית למילוי דוחות הנוכחות של כלל העובדים במשיבה. זאת ועוד, היא משמשת כעוזרת מנהלת כספים, ובאחריותה למלא דוחות סוף שנה, דיווח למס הכנסה, דוחות מס שנתיים, בניית טבלאות אקסל, ניהול דוחות התאמות מלאי ועוד.

7. אשר למשיבה – המשיבה היא חברה פרטית הרשומה כדין בישראל שעוסקת בהפעלה ואחזקה של מתקן להתפלת מי ים המספק מי שתיה באמצעות מערכת המים הארצית ל-18% מתושבי המדינה. המשיבה מונה סך הכל 50 עובדים. לגישת המשיבה, המתקן שבטיפולה וניהולה הוא מתקן חיוני, ועל כן ישנה חשיבות לשמר את תפקודו גם במצבי חרום.

8. במהלך חודש מרץ לשנה זו, החל מיום 15.3.2020 ובמהלך תקופת התפרצות מגפת הקורונה, ובהתאם להנחיות הממשלתיות, החליטה הנהלת המשיבה כי כל עובדי המטה של המשיבה – לרבות מחלקות כספים, רכש, מנהלה וחלק מעובדי הטכנולוגיה, יעברו למתכונת של עבודה מהבית והגעה למשרדי המשיבה רק בעת הצורך.

9. בתקופה זו, כל עובד נדרש לעבוד בתקן השעות שלו, ועבודה מעבר לשעות התקן, דרשה את אישור מנהל המחלקה. בסוף החודש, דיווחה המבקשת לשירה על שעות עבודתה. לשיטתה, שעות עבודתה בפועל נעו בין 8.5 ל-9 שעות ברוטו. בתגובה, פנתה אליה שירה בטענה כי היא נדרשה לעבוד את שעות התקן שלה ולא מעבר לכך, קרי כ-6 שעות עבודה וכפי שסוכם מראש.

10. לאחר מספר התכתבויות בין המבקשת לשירה, ולאור בקשת המבקשת, נאמר למבקשת כי אושר לה תשלום שכר מלא, בהתאם לממוצע השעות שעבדה בשנה האחרונה ולפי 7 שעות עבודה ביום. בהמשך, לאחר חילופי דברים שנאמרו בין המבקשת לשירה, וכן התכתבויות שבהן היה מעורב דוד, אושר למבקשת השכר לפי דיווחיה המאוחרים.

11. אשר להליך הפיטורים – ביום 27.4.2020 זומנה המבקשת לשימוע בעניין הכוונה לסיים את העסקתה במשיבה. לטענתה, היא הופתעה מהזמנתה לשימוע, שכן ההזמנה היתה לאחר כחודש ימים מעת שהתרחשו חילוקי הדעות שעלו בין הצדדים, שצוינו דלעיל, ולאחר שהיא המשיכה כרגיל בעבודתה.

12. במהלך הליך השימוע נטען על ידי המשיבה כי נמצאו כשלים מתמשכים וחוזרים בהתנהלותה של המבקשת, אשר הובילו להחלטה להזמין אותה לשימוע טרם פיטוריה. השימוע עצמו התקיים ביום 30.4.2020, בנוכחות המבקשת, שירה, דיוויד ומר רועי בר – מהנדס במשיבה. ביום 4.5.2020 הוחלט על ידי המשיבה לסיים את העסקתה של המבקשת.

ג. טענות הצדדים

13. טענות המבקשת – תחילה, ואשר להשתלשלות העניינים, המבקשת טוענת כי בתחילת חודש 3/2020, אחת העובדות במשיבה נחשדה כחולה במחלת הקורונה, ולכן היא שהתה בבידוד בביתה. כתוצאה מכך, כל עובדי המשיבה התבקשו לעבוד מהבית ולא להגיע לעבודה. במקרה הפרטני שלה, לשם ביצוע העבודה מהבית, הוסב המחשב הפרטי שלה לצרכי עבודה.

14. לטענתה של המבקשת, ביצוע העבודה מהבית גזל ממנה זמן רב. תחילה, בשל קושי גדול יותר לבצע את המוטל עליה, עקב כך שתנאי העבודה בבית אינם תואמים את התנאים במקום העבודה. שנית, עקב היותה אם חד-הורית לילדה בת 9, היות שמסגרות החינוך נסגרו. בין היתר, לטענתה היא נאלצה באחד הימים להגיע במיוחד לעבודה כדי לקחת מדפסת ולחבר אותה בביתה, דבר אשר לקח זמן רב.

15. אשר לשעות העבודה שלה, טוענת המבקשת שכאשר היא נדרשה למלא את שעות העבודה וכפי שעבדה בפועל, ענתה לה שירה כי השעות שהיא עדכנה בדו"ח אינן אמינות ואינן סבירות, היות שהן חורגות מהתקן הקבוע, ומה גם שהיא היתה צריכה לקבל אישור על שעות שהן מעבר לשעות התקן. לטענת המבקשת, היא לא יכלה לשאת את הדברים שנאמרו לה ואת ההחלטה להלין את שכרה בעקבות כך, ולקצץ בשעות עבודתה.

16. המבקשת גם מלינה כנגד הרמיזות שעלו מצידה של שירה לפיהן היא 'גנבה' את המשיבה, ולכן היא החלה להתעמת איתה. לטענתה, הדברים שנאמרו על ידה, צוינו בזמן של כעס ובסערת רגשות, משום שהיא חשה נבגדת, וזאת לאחר שתרמה רבות למקום עבודתה ויושרה אף פעם לא הוטל בספק. עוד היא טענה, כי היא אינה עובדת גלובלית, אלא עובדת שעתית, ולכן אין כל סיבה שלא ישלמו לה על השעות אותן עבדה.

17. המבקשת אף מביעה תמיהה מדוע בשל יחסי העבודה בינה לבין שירה, צריך שכרה להיפגע. עוד היא מפרטת, כי לאחר שאושר לה תשלום של 7 שעות עבודה בלבד, היא לא נכנעה להחלטת המשיבה ועמדה על זכויותיה לקבל את מלוא השכר לו היא זכאית. בין היתר, היא טענה שמעולם היא לא נדרשה לקבל אישור על שעות עבודה מעבר לשעות התקן. לבסוף, ולאחר שהוחלט לשלם לה את השכר המלא של חודש 3/2020, היא המשיכה לשיטתה לעבוד כרגיל.

18. אשר לשימוע שנערך לה, המבקשת טוענת שכאשר קיבלה הזמנה לשימוע, היא הופתעה מאוד. לטענתה, מספר פעמים במהלך השימוע וכן בשיחות קודמות שנערכו טרם השימוע, היא ביקשה להשמיע את טענותיה בפני שירה ודיוויד, אך הדבר לא צלח. כמו כן, היא טוענת שבמהלך השימוע היא התייחסה לכלל הטענות שעלו כנגדה במכתב הזימון.

19. זאת ועוד, היא טוענת כי התנצלה בפני שירה על התבטאויותיה במעמד השימוע, והסבירה כי חשה פגועה והדברים נאמרו מכעס. לטענתה, הרצון לפטרה היה ידוע מראש וגבר על כל שיקול אחר, ולא היה כל טיעון שהיה בו כדי לשנות החלטה זו. עוד טוענת המבקשת, כי היא לא דיווחה דיווחים סותרים באשר לשעות העבודה שלה. כמו כן, ובניגוד לטענה נגדה, שירה היא זו שרצתה לקצץ בשכרה ולא לשלם לה את השעות אותן עבדה.

20. אשר לדוגמאות שהועלו כנגדה בשימוע, משיבה המבקשת ביחס לטענה כי היא לא הגיבה להודעות בעת תשלום הדיבידנד בחודש 1/2020, כך: היא לא ראתה את ההודעה משירה, וכאשר שירה התקשרה אליה, היא ענתה וזו כעסה עליה, והחל ויכוח בנושא. בנוגע לטענה להעברת סכום כסף כפול לספק, היא טוענת כך: מדובר במקרה שאירע לפני כשנתיים, ותמוה מדוע הוא עולה שוב עכשיו.

21. לגבי טענת היעדרות מישיבות, טוענת המבקשת כי היא לא השתתפה בישיבה אחת ויחידה, היות שנושא הישיבה לא נגע לה. אשר לטענה נוספת שהועלתה כנגדה בשימוע, בנוגע לפגיעה בעבודת הצוות של המחלקה, טוענת המבקשת כי המשיבה לא בחלה בכל האמצעים לפיטוריה. כל זאת, בעוד שהמשיבה טוענת כנגדה כי המחלוקת בין הצדדים נוגעת לדרישה לקצץ בשעות עבודה.

22. לגישת המבקשת, מנגד לטענות אלה, המשיבה טוענת כי המבקשת לא עובדת יותר שעות מהנדרש. כלומר – יש סתירה בין שתי הטענות. עוד היא טוענת, כי למעשה הומצאו כנגדה עלילות וסיפורים נוספים, והכל כדי להצדיק את עילת הפיטורים כנגדה. לבסוף, היא טענה כי היה עובד נוסף במשיבה שגנב מהמשיבה ולא פוטר.

23. לגישתה של המבקשת, לא ברור הכיצד עובד שגנב מהמשיבה לא פוטר מהעבודה, ודווקא היא, אשר הואשמה בדיווח שעות כוזב לכאורה וללא בדל של ראיה, כן פוטרה מהעבודה. על כן, במסגרת שיקולי צו המניעה טוענת המבקשת שככל שלא יינתן צו המניעה שמקפיא את פיטוריה, היא עלולה למצוא עצמה מול מעשה עשוי, היות שתפקידה כבר יאויש ולא ניתן יהיה לשנות את המצב.

24. לאור האמור לעיל, המבקשת טוענת שיש לשמור את המצב הקיים היום עד להחלטה בתובענה העיקרית, שכן לא ייגרם שום נזק למשיבה. עוד היא טוענת, כי פיצוי כספי לא יוכל לכפר על העוול שאותו גרמה לה המשיבה. זאת ועוד, לאור המצב הכלכלי הקשה והמשבר הכלכלי העמוק, והיותה אם חד-הורית, היא תתקשה במציאת מקום עבודה חלופי.

25. עוד היא טוענת, כי המשיבה הפלתה אותה ביחס לעובדים אחרים, ניהלה הליך שימוע פיקטיבי אשר תוצאתו היתה ידועה מראש, וביטלה את טענותיה. בסיכומיה מוסיפה וטוענת המבקשת, כי היא התנצלה והתחרטה על דבריה. כמו כן, לאחר האירוע שהתרחש ביום 1.4.2020 שבגינו היא פוטרה, ועד עצם היום הזה, היא ממלאת את תפקידה במסירות, בנאמנות וללא דופי, תוך קיום תקשורת מלאה עם שירה. כלומר, יחסי העבודה בינה לשירה הם ברי-שיקום.

26. לטענת המשיבה – מנגד לטענות המבקשת, טוענת המשיבה כי תקופת מגפת הקורונה אינה צריכה להקנות למבקשת חסינות מפני פיטוריה, כפי שהיא מבקשת בבקשה לסעדים זמניים. לטענתה, ישנה חומרה בכך שהמבקשת ניצלה לרעה את חוסר היכולת של המשיבה לפקח על שעות העבודה ואת האמון שניתן בה, כדי למסור דיווחי שעות סותרים אשר חורגים מן התקן ומהסיכום עמה.

27. כמו כן, המשיבה טוענת כי טיעוניה של המבקשת מתעלמים לחלוטין מההלכה הפסוקה לפיה לא אוכפים יחסי עבודה, וגם החריגים שסוטים מהלכה זו, לא מתקיימים במקרה זה. עוד היא טוענת, כי תקופת העסקתה של המבקשת לוותה בקשיים חוזרים ונשנים, שעיקרם נובעים מחוסר יכולת לקבל מרות ניהולית. לטענתה, המבקשת יצרה סביבת עבודה לא נעימה, התפרצה באופן בוטה ובצעקות כלפי שירה, השמיצה את עמיתותיה ויצרה יחסי עבודה רעועים.

28. לשיטתה של המשיבה, האירוע החמור שהתרחש במהלך תקופת מגפת הקורונה, הספיק לבדו כדי להצדיק את פיטוריה של המבקשת. לאירוע זה גם הצטרפה מסכת של התנהגות בעייתית קודמת. המשיבה מוסיפה ומפרטת, ובאשר להשתלשלות העניינים בתקופת מגפת הקורונה, כי ביום 15.3.2020 החליטה הנהלת המשיבה על עבודה של העובדים מהבית. עם זאת, המשיבה מדגישה כי המבקשת נהגה עוד לפני כן לעבוד מעת לעת מהבית, לבקשתה ומטעמי נוחות.

29. המשיבה מוסיפה ומדגישה, כי המחשב של המבקשת כבר היה ערוך לעבודה בבית, ומה גם שהמבקשת מעולם לא טענה כי יש לה קושי בעניין זה, או כי היא נדרשת בשל כך לעבוד יותר שעות. אשר לשעות העבודה של המבקשת, המשיבה מפרטת שהיא נדרשה לקבל אישור של שירה, כמנהלת של המבקשת, לעבוד מעבר לשעות התקן. חרף זאת, היא בחרה לעבוד יותר מכך, ובניגוד לסיכום עימה.

30. המשיבה מוסיפה וטוענת כי לא ברור מדוע בימי שגרה ובזמנים לחוצים ועמוסים, המבקשת לא מיהרה לעבוד מעבר לשעות העבודה. בניגוד לכך, דווקא בעת מגפת הקורונה, היא החלה לעבוד מעבר לשעות התקן שלה. המשיבה מדגישה כי בניגוד לסך השעות שדווח על ידה, תפוקות עבודתה של המבקשת בתקופת השהייה בבית, לא עלו על התפוקות בחודש עבודה רגיל.

31. עוד היא ציינה, כי שירה קיבלה אישור מיוחד לשלם למבקשת את שכרה על בסיס ממוצע שעות העבודה שלה לאורך השנה האחרונה, כדי לאפשר לה גמישות בסדר יומה. המשיבה מדגישה כי החלטה זו ניתנה כדי להיטיב עם המבקשת, שאף הודתה על כך. למרות זאת, גם בתחילת חודש 4/2020 התברר כי המבקשת דיווחה על 7 שעות עבודה, בניגוד למה שסוכם עימה. רק אז טענה המבקשת לראשונה שהעבודה מהבית דורשת ממנה יותר שעות עבודה מעבודה בשגרה.

32. עוד טוענת המשיבה, כי המבקשת התבטאה באופן מזלזל כלפי שירה בקבוצת הווטסאפ של המחלקה, ואף הכפישה אותה מול דיוויד. בהמשך היא אף תיקנה את שעות העבודה שהיא עצמה דיווחה, והגדיל את מספר השעות המדווח, עוד יותר. זאת ועוד, ההתבטאויות כלפי שירה המשיכו גם לאחר מכן. למרות זאת, ולפנים משורת הדין, המשיבה החליטה לשלם לבסוף למבקשת את השכר לפי דיווחיה האחרונים.

33. עוד נטען, כי אין המדובר בהתפרצות ספונטנית של המבקשת בלהט הרגע בויכוח 'פנים מול פנים', אלא מדובר בהתבטאויות מכוונות שנעשו בכתב ובאמצעות דוא"לים, כאשר המבקשת בחרה בבירור מתי ולמי לכתוב את הדברים שנכתבו על ידה. כל זאת, כאשר הוויכוח נמשך על פני מספר ימים. על כן, ושעה שהמבקשת המשיכה להתבטא בצורה זו, על אף שקיבלה משירה תגובות מאופקת, נראה כי מדובר בדפוס התנהגות ולא בסערת רגשות נקודתית.

34. כמו כן, המשיבה טוענת כי המבקשת לא התנצלה או הביעה חרטה על התבטאויותיה בשום שלב (אלא רק במהלך השימוע, לראשונה), והיא אינה לוקחת אחריות על מעשיה ולא מבינה את חומרת הדברים. המשיבה מוסיפה וטוענת כי אין הצדקה להתבטאות אלימה ומבזה כלפי המנהלת הישירה של המבקשת, או כל עובד אחר. ביחס לכך היא טוענת, כי המבקשת היתה מתפרצת וצועקת על כל דבר שלא היה לרוחה, וכן גם על עובדים אחרים שעבדו עמה.

35. עוד טוענת המשיבה, כי דיווחי שעות עבודה סותרים גם הם הובילו לחוסר אמון במבקשת, שכן התפוקות של המבקשת והטענה כי חוותה קשיים טכניים והיתה פחות זמינה לעבודה מהבית, אינם מתיישבים עם הטענות שהיא עבדה היקף גבוה יותר של שעות מהנהוג על ידה בימי שגרה. המבקשת אף 'הוסיפה חטא על פשע' בכך שהתבטאה בצורה לא ראויה. על כן, דווקא ההתנהלות של המבקשת בתקופה הנוכחית, מקנה לכך חומרה יתרה.

36. המשיבה טוענת כי היא נתנה אמון מלא בעובדיה ומי שהקשתה על הניהול התקין של העבודה, היתה המבקשת עצמה. אשר להליך השימוע, טוענת המשיבה כי למבקשת נערך הליך שימוע כדין, וכי היא פירטה את כל השיקולים לפיטוריה של המבקשת. אשר לטענות הפיטורים, טוענת המשיבה כי המבקשת התבטאה באופן בוטה; נעדרה מישיבות (כולל ישיבה עם גורמי מס הכנסה); העבירה סכום כפול לספק ורק בשל עירנותו ויושרו הוחזר הכסף; פגעה בעבודת הצוות של המחלקה; השמיצה עובדים אחרים ועוד.

37. בנוסף, גם הטענה של המבקשת כי היא הופתעה לקבל זימון לשימוע, יש בה כדי להעיד על כך שהיא לא מבינה את חומרת הדברים. יחד עם זאת, החלטת הפיטורים התקבלה לאחר שנשקלו כלל השיקולים. כמו כן, המצב שנוצר מוכיח כי לא ניתן להמשיך את עבודתה של המבקשת כחלק מצוות הכספים המצומצם שכולל שלוש עובדות בלבד, וכל זאת כאשר המבקשת עצמה טוענת שהגורמים שעובדים עימה משקרים, ושעה שהיא עצמה העידה שהיא לא מסתדרת עם שירה ואילנה, חברותיה לצוות.

38. אשר לטענתה של המבקשת כי עובד אחר של המשיבה שגנב לא פוטר, ובניגוד לה, טוענת המשיבה כי אין לגזור גזירה שווה בין המקרים, שכן אותו עובד לא פגע ביחסים בינו לבין הממונים עליו. כמו כן, הוא התנצל והבין את חומרת הדברים ומעשיו לא קשורים לתקופת מגפת הקורונה. לעומתו, המבקשת פגעה קשות באמון שניתן בה, במרות הניהולית של המנהלת שלה ובמרקם היחסים בצוות הכספים. לכן, בנסיבות שיצרה התנהגותה, אין כל דרך להמשיך את העסקתה.

39. כמו כן, המשיבה טוענת כי המבקשת ניצלה לרעה את תקופת הקורונה ואת האפשרות לעבוד מהבית, ללא פיקוח. התייחסותה של המבקשת לסוגיה זו, גם במהלך השימוע, חיזקה כשלעצמה את הטעמים לפיטוריה. אשר לסעדים המבוקשים במסגרת הבקשה, הרי שמאזן הנוחות נוטה במובהק כנגד מתן הצו, היות שקיים משבר אמון חריף ובלתי הפיך בין המבקשת לשירה, ויש גם קושי בעבודה עם אילנה. ומה גם, שמדובר במחלקת כספים במשיבה, הדורשת אמון מלא בין המבקשת למשיבה, אמון שאבד עקב התנהלותה של המבקשת.

ד. התשתית הנורמטיבית ביחס להליכים זמניים

40. תקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, החלה בבית הדין לעבודה מכח תקנה 129 לתקנות בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969, קובעת כדלקמן:

"(א) הוגשה בקשה למתן סעד זמני במסגרת תובענה, רשאי בית המשפט ליתן את הסעד המבוקש, אם שוכנע, על בסיס ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת התובענה ובקיום התנאים המפורטים בהוראות המיוחדות בפרק זה, הנוגעים לסעד הזמני המבוקש.

(ב) בהחלטתו בדבר מתן הסעד הזמני, סוג הסעד, היקפו ותנאיו, לרבות לעניין הערובה שעל המבקש להמציא, יביא בית המשפט בחשבון, בין השאר, שיקולים אלה:

(1) הנזק שייגרם למבקש אם לא יינתן הסעד הזמני לעומת הנזק שייגרם למשיב אם יינתן הסעד הזמני, וכן נזק שעלול להיגרם למחזיק או לאדם אחר;

(2) האם הבקשה הוגשה בתום לב ומתן הסעד צודק וראוי בנסיבות העניין, ואינו פוגע במידה העולה על הנדרש."

41. בהתאם לפסיקה, התנאים המצטברים למתן סעד זמני הינם כדלקמן (דב"ע (ארצי) 3-77/98 אבו עראר – המועצה המקומית ערערה, ניתן ביום 21.5.1998, וראו גם ע"ע (ארצי) 30914-04-10 בוסי – רשת הגנים של אגודת ישראל, ניתן ביום 12.9.2012):

"שלושה הם התנאים העיקריים הנדרשים לשם מתן הסעד הזמני:

א. על מבקש הסעד להוכיח עילת תביעה המתבססת על זכות שלכאורה קנויה לו. למותר לציין כי לצורך מתן סעד זמני די בראיות לכאורה לצורך הוכחות העובדות השנויות במחלוקת ולא נדרש שכנוע במידה הדרושה להכרעה בהליך.

ב. על בית הדין לבחון האם קיימים שיקולים שלא להיעתר לבקשה, היינו: האם בא המבקש ביושר, בניקיון כפיים או שמא העלים עובדות חשובות מידיעת בית הדין והבקשה לוקה בשיהוי.

ג. על בית הדין לשקול את מידת הנזק העשוי להיגרם לכל אחד מבעלי הדין אם יינתן הצו אם לאו והשוואתם זה לזה."

ה. הכרעת בית הדין בבקשה

42. בטרם ניגש לפירוט הכרעתנו, נשוב ונדגיש כי החלק העובדתי שיפורט להלן בתמצית והדרוש לביסוס החלטתנו זו הוא לכאורי בלבד, ואין וודאות שהעובדות הלכאוריות שייקבעו במסגרת החלטה זו, הן אכן העובדות שייקבעו במסגרת פסק הדין בתיק העיקרי. כמו כן, אין כל וודאות כי המסקנה הסופית שתוכרע בתום ההליך, היא זהה למסקנה שתפורט להלן.

43. נקדים אחרית לראשית ונציין, כי לאחר ששמענו את העדים במסגרת הדיון שנערך ביום 27.5.2020, ולאחר שעברנו על המסמכים הקיימים לפנינו נכון לעת עתה וגם על סיכומי הצדדים, הגענו לכלל מסקנה ולפיה דין הבקשה להידחות. להלן נפרט את הנימוקים המצטברים מדוע שלא ליתן למבקשת את הסעד המבוקש בהליך הזמני שלפנינו.

44. הנימוק הראשון להחלטתנו - עמדת המשיבה לא הופרכה לעת הנוכחית – תחילה נציין, כי אנו סבורים כי המבקשת לא הוכיחה את זכותה לקבל סעד כלשהו מבית הדין בשלב הנוכחי. נשוב ונציין וכפי שכבר פורט דלעיל, כי נקבע שעל צד המבקש צו זמני, להוכיח זכות כה חשובה אשר יש להגן עליה טרם בירור התביעה. דהיינו, כי הנזק אשר ייגרם לו/לה מדחיית הבקשה הוא כה רב ו/או בלתי הפיך, לעומת הנזק שייגרם למשיב אם בית הדין ייעתר לבקשה.

45. במקרה שלפנינו, ולאור הראיות הלכאוריות שהוצבו בפנינו במסגרת ההליך הזמני, אנו סבורים כי המבקשת לא הוכיחה בשלב זה את זכותה לקבל סעד, ולוּ לכאורה. תחילה, הוכח כי החלטת הפיטורים נבעה משיקולים עניינים שאינם חורגים ממתחם הסבירות. לאחר מכן, לא הופרכה טענת המשיבה כי נוהל הליך שימוע כדין, וכי מכלול השיקולים ביחס לפיטורים הוצגו למבקשת – גם במכתב ההזמנה לשימוע וגם במהלך השימוע עצמו.

46. לגבי אופי התלונות שהועלו כנגד המבקשת על ידי המשיבה, הרי שבשלב לכאורי זה של הדיון, לא ניתן לקבוע כי אין כל ממש בטענות כנגד המבקשת, וכי הן נשענות על תשתית שאינה מבוססת כלל. להלן נרחיב ונפרט את הדברים –

א. אשר לטענת המשיבה כי המבקשת שינתה בצורה בלתי ראויה את דיווחי השעות שלה – שירה העידה לפנינו ביחס לנושא זה, וברמה הלכאורית ועל פני הדברים, לא נסתרה עמדת המשיבה כי המבקשת אכן נכנסה לדיווחי הנוכחות שלה עצמה, ותיקנה אותם ללא היתר (ראו גם סעיף 10 לסיכומי המשיבה). מהלך זה גרם למשבר אמון חריף בין הצדדים (ראו שוב בסיכומי המשיבה, בסעיף 13), וראו דבריה של שירה לפנינו, כדלקמן:

"היא מעלה באמון מההיבט של דוחות נוכחות, מההיבט שאומרת לפעמים דברים מסוימים ובסוף אומרת אותם אחרת ושזה לא היה או שאמרה משהו אחר, האמון הזה נפגע עוד קודם והתגבר בסיטואציה הנוכחית שזעזעה אותי באופן אישי מכיוון שאני יודעת שדיברתי איתה בעקבות זאת ששוחחנו הרבה שיחות. האמון שלי נפגע מכיוון שבמהלך התקופה שהיינו בבית גם אני כשהייתי עם הילדים שלי בבית ודיברנו כמה מורכבת הסיטואציה של להיות בבית וגם נוכחתי לראות שהיא לא הספיקה כל מה שבשוטף היא מספיקה ולכן, גם ביקשתי ממנה אמרתי לה את יודעת כמה שעות את רושמת ואמרה אני לא רושמת. לכן פניתי למנכ"ל לגבי סיכום מיטיב איתה. זו הסיבה שהאמון נפגע כי סיכמתי איתה."

עוד העידה שירה, כדלקמן: "אני לא גרמתי לזה. אני ציפיתי שהיא תעמוד מאחורי הסיכום שלה ואם היא חושבת שמגיע לה יותר, מן הראוי שתעדכן אותי וסביר להניח שהייתי מאשרת לה את זה בשמחה".

אשר למבקשת, היא לא הכחישה לפנינו שהיא אכן נכנסה לדיווחי הנוכחות שלה, ושינתה אותם ("רשמתי 8.5 פחות חצי שעה של הפסקה"). ודוק – גם טענתה כי המדובר ב'שעות אמת' שיש בהן כדי לשקף את המציאות כהווייתה, אין בה כדי להצדיק, כך לכאורה, פעולה חד-צדדית מצידה וללא אישור מראש של שירה, ואף בניגוד לסיכום המוקדם עם שירה.

ב. אשר לטענת המשיבה כי למבקשת יש קשיי התנהלות בינאישיים, ובייחוד עם הממונה עליה – המבקשת הציגה לפנינו בעצמה, וכחלק מנספחי הבקשה, התכתבויות חריפות ובוטות, כך לכאורה, שאותן היא כתבה לשירה. בין היתר, ביום 1.4.2020 היא כתבה לשירה, וכחלק מההתנצחות ביחס לשעות עבודתה, כך (רק חלק מהמלל הארוך מצוטט):

"אני לא טורחת לקרוא כל כך הרבה שקרים. אני חושבת ש"המנהלת" עלה לך לראש במידה לא סבירה ולא ראויה... את גם לא אמינה... לא השארת לי ברירה אלה לענות למייל העלוב שלך שרק מישהו שאינו מתאים לנהל ואינו ראוי מסוגל לרשום... מבינה עכשיו שאין כל ערך מצידך לעבודה של אנשים אחרים, את בן אדם סוציאומטי ברמות מאוד גבוהות שלא רואה אף אחד מלבדו... וכנראה לא שמים לב שאת לא מתפקדת כבר שלוש שנים, בעצם רוב העובדים בחברה שמים לב לזה, וכשהחברה הכי טובה שלך היא לא פחות מגנבת בחברה. אני חושבת שמזמן חוסר האמינות שלך צועק... אז כן שוב חזרנו לנושא חוסר האמינות שלך בתור מנהלת!!".

נדגיש, כי לא ניתן לחלוק שהמדובר בהאשמות קשות, וברי כי הדבר מקבל משנה תוקף עת עסקינן בהאשמות שהוטחו מצידה של עובדת כלפי הממונה עליה, באופן שכלל אינו מקובל במערכת יחסי עובד-מעסיק. גם הטענה המופיעה בסיכומי המבקשת (לראשונה, ותוך כדי התייחסות לראיות שלא הובאו לפני בית הדין), כי המבקשת ושירה היו במערכת יחסים חברית, אינה יכולה להצדיק על פניו כתיבת דברים שכאלה. ראו למשל דברי שירה לפנינו, כך: "... בשביל 520 ₪ היא מקללת אותי ככה?".

על כן, דומה כי על פני הדברים, המשיבה היתה רשאית לסבור כי המדובר בהתבטאויות שלא ניתן להשלים איתן. זאת, גם אם המדובר בתקופה מתוחה בשל מגיפת הקורונה, וגם אם הדברים נאמרו ב'עידנא דריתחא' מצידה של המבקשת (מה שקשה לומר, שכן הדברים נכתבו בדוא"ל ולא נאמרו באופן חד-פעמי, וכאשר המבקשת סירבה לחזור בה מהדברים – ראו סעיף 19 לסיכומי המשיבה). ראו גם הסברו של דיוויד המנכ"ל, במהלך הדיון לפנינו, מדוע לא ניתן לראות בכך בגדר אירוע יוצא דופן:

"הייתי עד להתרחשויות על פני התקופה בוודאי בשנתיים האחרונות של כל מיני התפרצויות וכל מיני התנגחויות לא רק עם שירה עם סמדר, אלא גם סמדר עם עובדים נוספים בחברה. אני יודע שלא מדובר בעצם באירוע בודד שנפל משום מקום, אלא חלק ממרקם של סביבת עבודה שיצרה סמדר במקום העבודה, וזה בעיניי כמנהל בעייתי."

דיוויד גם שב והסביר, כי העת הייחודית של מגפת הקורונה אינה יוצרת הצדקה להתנהגותה של המבקשת:

"בתקופת הקורונה יש לנו כ-50 עובדים בחברה, לפחות 15 אנשים עבדו מהבית ולא היתה בעיה לכולם ולכל העובדים, גם מי שעבד מהבית וגם בתוך מקום העבודה, עבדו שעות שונות במתווה שונה תחת לחצים שונים, וחלקם לא יכולים לצאת ולבקר משפחה והורים, אבל לא היתה בעיה עם אף עובד למעט סמדר וכל העובדים עבדו מעל ומעבר למה שציפיתי."

מעבר לכך, הובאו לפנינו ראיות ועדויות, כי אין המדובר באירוע חד-פעמי. בין היתר, אמרה שירה לגבי מחלוקת אחרת, ואשר נגעה להתנהלותה של המבקשת, כדלקמן:

"האירוע של החשבונית, היה בו אלמנט נקמני.... אם היית רואה את ההתכתבות היית מבין. היא זילזלה בהחלטה שלי, היא כתבה לי שאני לא יודעת את העבודה שלי... היא כתבה את זה בקבוצה של כספים, שנוכחים שם שני עובדים נוספים מהמחלקה שלי. היא זילזלה בבקשה שלי ובמניעים לבקשה שלי. איזה מניעים יש לי בשביל לסגור חשבונית ואם לא בשביל לסגור מע"מ שזה כספי החברה. אני לויאלית לעבודה שלי."

ולבסוף, ראו גם בפרוטוקול השימוע שנערך ביום 30.4.2020, וביחס להתנהלותה של המבקשת מול גורמים אחרים: "לסמדר לא היתה תגובה לעובדה שמספר אנשים מהחברה ומחוץ לה התלוננו על התנהגות לא נעימה של סמדר כלפיהם, אלא הסכימה כי אינה ביחסים טובים עם שירה, אילנה ונטלי. סמדר לא זוכרת מקרה אחד בו היה לה דין ודברים לא מכובד עם עובד IDE. שירה אמרה כי יש דפוס התנהגות שחוזר על עצמו שמבקשים מסמדר משהו שלא נראה לה, אז יש התפרצות זעם מצידה של סמדר".

עוד נציין, כי מעדויות וראיות אחרות למדנו, כי גם המבקשת איבדה למעשה מצידה את האמון ואת היכולת לעבוד עם שירה (וכאמור, לא שוכנענו לעת עתה כי המדובר ב'אשמתה' בהכרח של שירה). על אותו משבר העידה המבקשת עצמה, בפרוטוקול השימוע שנערך ביום 30.4.2020: "סמדר טוענת שאינה מסתדרת עם שירה ברמת ההתנהלות וגם לא עם אילנה" (ראו גם סעיף 6 לסיכומי המשיבה). כלומר, גם היא עצמה אינה סבורה כי היחסים הם ברי-שיקום וברי-גישור (כהגדרת המבקשת בסיכומיה).

גם בדיון לפנינו הודתה המבקשת שהיו התכתבויות נוספות (שלא הוצגו לפני בית הדין), שנכתבו מצידה בלשון בוטה. בין היתר, היא כתבה לשירה "שירה יש גבול כמה אני יכולה לשמוע את הטרלול שלך. את פשוט מטורפת" וש"את צריכה להתבייש, את איבדת את זה לגמרי, הפיפי עלה לך לראש ממזמן". המבקשת אומנם ציינה כי יש לבחון את "ההקשר בו הדברים נרשמו", אך נשוב ונדגיש כי למשיבה יש את שיקול הדעת לסבור כי אותן התבטאויות 'חצו את הקו', וכי היא אינה יכולה לקבל התנהגות שכזאת.

ביחס לכך, גם לא שוכנענו כי בקשת הסליחה שאותה ציינה המבקשת, רק במהלך השימוע, לא היתה 'מהפנים אל החוץ', ודומה כי היא נבעה אלא מהמעמד שבו היא נמצאה. לא בכדי, מצביעה המשיבה כי אותה התנצלות עומדת בסתירה-רבתי לדברים הקשים שכתבה המבקשת על שירה, בתצהירה, רק מספר ימים קודם לכן (ראו סעיף 35 לסיכומי המשיבה). זאת ועוד, כאשר המבקשת נשאלה בדיון לפני בית הדין, היא הודתה שבתקופה מאז ההתכתבות הסוערת שבין הצדדים (תחילת חודש 4/2020) ועד מועד השימוע – 30.4.2020, היא לא התנצלה לפני שירה על אותן התבטאויות. מכל מקום, ההחלטה האם 'לקבל את ההתנצלות או לאו', היא של המשיבה, ולא של בית הדין.

גם טענתה של המבקשת כי היא ביקשה שלא להתנצל לפני שירה עד ששתיהן ייפגשו, וש"לא הרמתי טלפון כי היה נראה לי שיישמע מוזר בטלפון", אינה מסבירה מדוע רק במעמד השימוע, המבקשת בחרה בפעם הראשונה לחזור בה מאמירותיה. בהקשר זה, נפנה שוב לעדותו של דיוויד:

"אני חושב שאם הייתי שומע חרטה, אבל בוודאי לא שמענו ממנה ואף סליחה לא שמענו ממנה, אלא שמענו הודעה בטעות של משלוח מייל, שאין חוקים וכולם מבין שזה היה טעות לשלוח את המייל, אבל לא שמעתי סליחה. אני לא יכול ולא חשוב שזה ראוי שהחברה תתנהל כאשר יש מערכות יחסים כאלה בחברה, חשוב לי מאוד כמו שיש לי הון פיזי באתר, ועלי לוודא שההון האנושי מתפקד בצורה הטובה והיעילה ביותר. לכן איני חושב שזה המקרה להזדמנות נוספת, מה עוד שזה לא אירוע בודד אלא אירוע שקרה מול שירה ומול עוד עובדים."

ג. אשר לטענות המשיבה ביחס לאיכות עבודתה של המבקשת – המשיבה העלתה מספר טענות ביחס לשגגות וכשלים שהתרחשו בעבודתה של המבקשת, ובין היתר – היא נעדרה מישיבות; איחרה במתן תשובות מקצועיות; העבירה סכום כפול לספק; איחרה בטיפול בסוגיית הדיבידנד שחילקה המשיבה, וכיו"ב. טענות אלה לא נסתרו לעת עתה על ידי המבקשת. ביחס לסוגיות אלה, שירה הוסיפה והעידה לפנינו, כדלקמן:

"היא אכזבה אותי לא בנושא האמון אך בנושא שלא טרחה לטפל בדברים שביקשתי בזמן שביקשתי ולא טרחה לענות לבקשות שלי וביקשתי ממנה במייל או בהודעה והייתי צריכה לחזור על עצמי כמה פעמים שתגיב והיה מקרה לא מזמן שביקשתי ממנה לרשום חשבונית על מנת לסגור צובר לחודש, היא השמיצה אותי באותו רגע, היא עשתה את העבודה לא בזמן הראוי ותחת מחאות."

ביחס לדוגמא וסוגיה אחרת, היא אמרה כך: "היא היתה צריכה לסגור מע"מ בזמן וחיכתה שתרשום חשבונית אחרי בקשות שביקשתי ממנה וניסתה להסביר לי למה כן ולמה לא... זה לא חלק משיח אינטגראלי וזה חלק מעבודתה".

ולגבי אירוע חלוקת הדיבידנד, היא העידה ש"סמדר היתה אחראית לבצע את הפעולות. היא לא עידכנה אותי מעולם הדיבידנד עבר, באותו רגע שהיא שלחה לי הודעה, שלחתי לה הודעה חוזרת "באיזה בנק מדובר" כי מדובר בשני בנקים שעשינו העברה. 10,000,000 ₪ מבנק אחד ואותו סכום עם בנק שני. אני דיברתי רק עם בנק אחד. לכן שאלתי איזה בנק. היא התחילה את ההתכתבות וציפיתי שהיא תשיב לי. מייד השגתי את המסמך הרלוונטי". ראו גם בפרוטוקול השימוע מיום 30.4.2020: "...[ש]מדובר בהעברה מהותית ביותר שסמדר העלתה בהודעתה ספק לגבי ביצועה, שירה חיפשה את סמדר מספר פעמים בווטסאפ ובמייל על מנת לוודא ביצוע אך סמדר לא הגיבה. לאחר שהתקשרה לסמדר, סמדר הגיבה בכעס על הקביעה של שירה שסמדר לא נהגה באחריות ראויה".

47. נסכם ונציין, כי בכלל האמור לעיל יש כדי להוות תשתית עובדתית לכאורית, ולפיה פיטוריה של המבקשת היו אכן מבוססים על נימוקים מוצקים, ועל העובדה שהיו תלונות רבות כנגד – הן סימני שאלה שעלו ביחס לאמינותה, הן ביחס להתנהלות בין-אישית בעייתית, והן ביחס לתלונות מקצועיות ובהקשר של איכות העבודה.

48. הנימוק השני להחלטתנו - שיקול הדעת של המשיבה כמעסיק – נעבור עתה להמשך החלטתנו, וליתר הנימוקים בדבר דחיית עמדתה של המבקשת. מעבר לאמור לעיל עד כה, יש גם להזכיר כי ההחלטה שהתקבלה על ידי המשיבה בעניינה של המבקשת היא החלטה הנמצאת בגדר שיקול דעתו של המעסיק. ביחס לכך, נציין את התשתית הנורמטיבית ביחס לפררוגטיבה ניהולית.

49. בפסיקה נקבע כי למעסיק נתונה פררוגטיבה (זכות-יתר) לנהל את עסקו לפי מיטב הבנתו, וזאת בכפוף למגבלות המסייגות סמכויות אלה – הדרישה לסבירות, מידתיות, תום-לב והגינות, ותוך כדי שמיעת עמדתו של העובד ושקילתה בכובד-ראש. לעניין זה, ראו הדגשים שהובאו על ידי בית הדין הארצי לעבודה בעניין רותם (ע"ע (ארצי) 259/06 רותם – מדינת ישראל, ניתן ביום 20.9.2007), כדלקמן:

"... החלטה על המשך העסקתו של עובד, או פיטוריו, או העברתו לתפקיד אחר, כרוכה לעולם במכלול של שיקולים אותם יש להביא בחשבון, תוך מתן משקל מתאים לכל שיקול"... בין השיקולים הללו, יבחן בית הדין אם התקיים שימוע כדין ואם ניתנה לעובד הזדמנות נאותה להשמיע טענותיו; ואם הוחלט על העברתו מתפקיד - האם נשקלה אפשרות לשבץ את העובד בתפקיד מתאים אחר."

50. לפיכך, כאשר עסקינן בפיטורי עובד, על בית הדין לבחון את ההחלטה באספקלריה משפטית, ובית הדין לא יחליף את שיקול דעתה של הרשות בשיקול דעתו, אלא יבחן אם שיקול הדעת של הרשות עומד באמות המידה שנקבעו. דהיינו – האם ההחלטה התקבלה בהתאם להסכמים החלים על הצדדים, משיקולים ענייניים, בתום לב ובהגינות, ולאחר שהוענקה לעובד הזכות להשמיע כראוי טענותיו בעניין הפיטורים.

51. ראו הדברים הבאים (ע"ע (ארצי) 674/05 ויזנר – מדינת ישראל, ניתן ביום 28.3.2007, פסקה 3 לפסק דינו של כב' הנשיא אדלר, וראו גם עס"ק (ארצי) 26/07 מדינת ישראל – הסתדרות ההנדסאים והטכנאים בישראל, ניתן ביום 11.9.2008, סעיף 12 לפסק הדין):

"לפררוגטיבה הניהולית ... ישנן הגבלות. הגבלות אלו מאפשרות לבית הדין להעביר את החלטות הנהלת הרשות תחת מבחן הביקורת השיפוטית, ולהתערב בהן כאשר נדרש הדבר על מנת לאזן בין זכויות ההנהלה מכוח הפררוגטיבה הניהולית הנתונה לה, לבין זכויותיו של העובד... הגבלה אחת... על ההנהלה מוטלת החובה לפעול בתום לב, ומתוך שיקולים ענייניים, בעת קבלת החלטות הנוגעות לניהול הגוף עליו היא מופקדת. כך, מוטלת על ההנהלה החובה לקבל את החלטותיה מתוך התחשבות בעובד, ברצונותיו, שאיפותיו וכישוריו. הגבלה שנייה מקורה בזכות הטיעון... חובה זו כוללת בחובה את החובה להגיב לטענות העובד, לדרישותיו, ולהתייחס אליהן באופן ענייני".

52. כמו כן, ובאשר לענייננו, נקבע על ידי כב' הנשיא אדלר בעניין ביבס (ע"ע (ארצי) 300178/98 ביבס – שופרסל בע"מ, ניתן ביום 12.8.2001), כי: "... יש מקום להעניק למעסיקים הפרטיים יתר גמישות ולהתחשב בפררוגטיבה של הנהלות מפעלים לפטר עובד שאבד להן האמון בו ולפעול לקידום ולשמירה על המשמעת במפעל".

53. האמור לעיל נכון ברמה הלכאורית, ועל פני הדברים, גם במקרה שלפנינו. מכאן, שלא מצאנו כי נפל פגם בפיטוריה של המבקשת, המצדיק סטייה מן הכלל. על כן, וככל שמדובר בשיקול דעת של המעסיק, אין בית הדין מתערב ומחליף את שיקול דעתו של המעסיק בשיקול דעתו הוא.

54. לאמור לעיל נוסיף ונדגיש, כי בבג"ץ 4485/08 ‏‏אלישע נ' אוניברסיטת תל-אביב קבע בית המשפט העליון, כי עדיין "דרך המלך במקרה של הפרת חוזה עבודה הייתה ועודנה במתן סעד של פיצוי כספי ולא במתן סעד של אכיפת יחסי העבודה..." (ניתן ביום 9.3.2009, סעיף 13 לפסק הדין, כב' השופטת [כתוארה אז] נאור). ראו גם בג"ץ 1719/11 פונדקי נ' בית הדין האזורי לעבודה (ניתן ביום 19.11.2013). הנה כי כן, גם כיום הכלל הוא כי אכיפת יחסי עבודה איננה בבחינת 'דרך-המלך'.

55. ביחס לאופן הפעלת הפררוגטיבה הניהולית על ידי המשיבה, הוסיפה וטענה המבקשת ביחס לעובד שגנב לאחרונה מהמשיבה, ולא פוטר. לשיטתה, יש בכך כדי ללמד על האפליה שננקטה כלפיה. מנגד, המשיבה הכחישה טיעון זה מכל וכל, וטענה כי העובדה שהיה שוני באופן הפעולה שלה, דווקא מלמד על שיקול דעת שהופעל כדין. עמדת המשיבה לעניין שבנדון לא נסתרה, לעת עתה. נפנה ביחס לכך לדברי המנכ"ל דיוויד לפנינו:

"יצא מייל, לא שהחברה מחלה לו, אלא שלאחר קיום שימוע, החברה נקטה נגדו צעדים משמעתיים חלופיים במקום לפטר.... לא פיטרנו אותו. החברה לא מחלה לו. החברה בחרה צורת הענשה אחרת."

56. כאשר הוא נשאל "האם אפשר להחיל צורות הענשה אלה גם על המבקשת?", הוא השיב ש"התשובה היא לא. בניגוד לאירוע שהזכרת, במקרה זה של התובעת יש פגם מהותי באופן של יחסים בין שני עובדים ובפרט כשמדובר במנהלת וכפיפה, חוסר קבלת מרות ניהולית ובאיזה מקום גם די משמעותי האמון בנושא של אמינות על דיווחי השעות שלה". לעת הנוכחית ולצורכי ההליך הזמני, איננו סבורים כי המדובר בעמדה בלתי-סבירה.

57. הנימוק השלישי להחלטתנו - שיהוי – לשיטתנו, בקשתה של המבקשת לוקה בשיהוי, שלא ניתן לבטלו. השימוע נערך למבקשת כבר ביום 30.4.2020 והחלטת הפיטורים התקבלה ביום 4.5.2020. חרף האמור לעיל, המבקשת הגישה את הבקשה לסעדים זמניים לבית הדין רק ביום 20.5.2020, קרי – 16 ימים לאחר שהיא ידעה על החלטת הפיטורים, כאשר המבקשת יודעת כי פיטוריה יכנסו לתוקף כבר ביום 4.6.2020.

58. נוכח סד הזמנים הקצר של פיטורי המבקשת, דומה כי היה עליה לפנות כבר במועד מוקדם יותר בתלונה על הליך הפיטורים, ובכל הקשור להגשת הבקשה לסעדים זמניים לבית הדין. נזכיר, שכבר נקבע כי סעד של צו זמני ו/או קבוע, לא יינתן למי שהיתה לו הזדמנות לתבוע את זכויותיו ולא פנה לבית המשפט תוך זמן סביר. ברי, כי איחור בהגשת בקשה, כפי שעולה בענייננו, אף עלול לחסום אותה.

59. ביחס לכך, בית הדין הארצי לעבודה אף פסק בדב"ע (ארצי) 96-4/98 אבו עראר – המועצה המקומית ערערה בנגב, כדלקמן: "ככלל, מבקש שהשהה את בקשתו, אינו יוצא ידי החובה לשכנע את בית הדין בדוחק הנסיבות שיש בהן כדי להצדיק את התערבותו בהליך ביניים, שהרי בעצם השיהוי יש משום ראיה לסתור את טענתו שהסעדים הזמניים חיוניים ושנתינתם אינה סובלת דיחוי".

60. ודוק – מסקנה זו היא טובה ונכונה, אפילו אם פעלה המבקשת בתום לב מבחינתה. ראו בספרו של וינוגרד צווי מניעה, עמ' 118-111; ע"א 343/62 פוליטי נ' החברה לשיכון, פ"ד יז(1) 395; בג"צ 453/84 איתורית בע"מ נ' שר התקשורת, פד"ע לח (4) 615, 621. דברים אלו נכונים יתר שאת, ונקבע כי בית הדין לא ייעתר לבקשה, אם זו הוגשה מתוך שיהוי הנובע ממחדל של המבקש/ת, הן בשל רשלנות והן בשל הזנחה.

61. ביחס לסוגיה זו, ראו גם בדב"ע (ארצי) נא/3-69 אנושי – עיריית חולון; בש"א (ת"א) 2912/00 גולדה שטיחים בע"מ – אברהם. על כן, ומשעה שהמבקשת השהתה את בקשתה לסעד זמני, ולא יצאה ידי חובתה כדי לשכנע את בית הדין בדוחק הנסיבות, הרי שבעצם השיהוי יש משום ראיה לסתור את טענתה שהצו חיוני ושהענקתו אינה סובלת דיחוי (רע"א 5240/92 חלמיש חברה ממשלתית נ' אשרז עיבוד נתונים, פ"ד מז(1) 45).

62. הנימוק הרביעי להכרעתנו - לא הוגש סעד עיקרי – נימוק נוסף לאי-מתן הצו הזמני, היא העובדה שהמבקשת לא הגישה עד עתה תביעה עיקרית. זאת, חרף הנחיות הדין, וחרף התחייבותה לעשות כן (ראו עמ' 2 לבקשה). ביחס לכך, נפנה להוראת תקנה 363(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, החלה בבתי הדין לעבודה מכח תקנה 129(1) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991 (ראו גם סעיף 40 לסיכומי המשיבה).

63. ודוק – המבקשת לא הגישה כל בקשה להארכת מועד להגשת התביעה, וגם לא הסבירה מדוע טרם הוגש ההליך העיקרי. נוסיף ונציין כי גם לא ניתן על ידי בית הדין היתר לאי-הגשת התביעה בהליך העיקרי. עוד נציין, כי מטרת הסעד הזמני היא להבטיח את ביצוע פסק הדין בתובענה העיקרית, ועל הסעד הזמני לשרת את הסעד העיקרי. על כן, משלא הוגשה תובענה עיקרית על ידי המבקשת עד עצם היום הזה, ממילא אין מקום למתן סעד זמני.

64. בין היתר, ראו לעניין זה בע"א 3603/95 הממונה על ההגבלים העסקיים נ' דלק חברת הדלק הישראלית בע"מ, פ"ד מט(5) 423 (1996)). ראו גם החלטתו של בית הדין הארצי לעבודה, בבר"ע (ארצי) 36369-09-16 נופר – מדרשת שדה בוקר בנגב (ניתן ביום 13.10.2016, מפי כב' השופט פוליאק), שם צוינו הדברים הבאים:

"ככלל, למעט שבמקרים חריגים, יימנע בית הדין מליתן סעד זמני, אשר נועד להוות כלי עזר ולשרת את ההליך העיקרי, ללא הגשת תביעה עיקרית. סעד זמני יינתן, לפיכך, טרם הגשת תביעה עיקרית רק בנסיבות דוחקות, כגון פיטורים מידיים, ובכפוף לחיוב בהגשת כתב תביעה בתוך פרק זמן נקוב... בענייננו, לא היתה כל סיבה מבוררת להימנעות מהגשת התביעה העיקרית בצוותא חדא עם הגשת הבקשה לסעד זמני... [ש]ניתן היה לייחס לאי הגשת התביעה העיקרית משקל נכבד בדחיית הבקשה לסעדים זמניים."

(בדומה, ראו גם החלטתה מיום 27.1.2020 של כב' הנשיאה וירט-ליבנה בבר"ע (ארצי) 33590-01-20 רכבת ישראל בע"מ – הסתדרות העובדים הכללית החדשה.)

65. הנימוק החמישי להכרעתנו - מאזן הנוחות – נפנה עתה למאזן הנוחות, שלו ניתן משקל נכבד ובמיוחד בדיון בסעד זמני. גם בהקשר זה, הגענו לכלל מסקנה כי מאזן הנוחות פועל אף הוא לחובת המבקשת, שכן גם אם צודקת המבקשת בטענותיה שפיטוריה הם פיטורים שלא כדין, הרי שהסעד אותו היא דורשת לקבל יכול להשתלם במסגרת ההליך העיקרי ובצורת פיצוי כספי, וככל שזה ייפסק על ידי בית הדין.

66. מנגד, שוכנענו כי מבחינת מאזן הנוחות, הנזק שיגרם למשיבה מהשבת המבקשת לעבודה גדול מזה שיגרם לה, אם הבקשה לא תתקבל. המשיבה טענה – ואנו מקבלים לעת עתה את טענותיה – כי ישנן השלכות ניכרות במידה ויינתן צו כנגד הפיטורים, היות שקיים משבר אמון חריף ובלתי הפיך בין המבקשת לבין שירה ויתר העובדים במשיבה. כפי שכבר ציינו, על אותו משבר העידה המבקשת עצמה, במהלך השימוע שנערך ביום 30.4.2020: "סמדר טוענת שאינה מסתדרת עם שירה ברמת ההתנהלות וגם לא עם אילנה".

67. זאת ועוד – גם מהדיון שנערך לפני בית הדין נוכחנו בפערי האמון הרבים והניכרים שקיימים בין הצדדים, ועל הקרע העמוק שיש במערכת היחסים בין המבקשת מחד ובין המשיבה מנגד, על כלל גורמיה. המדובר במערכת יחסים בעייתית, והשבת המבקשת לעבודה דומה שרק תגרום לנזק לכלל הצדדים, ותחריף את המחלוקת. במצב שבו הצדדים מטיחים האשמות הדדיות שהן קשות ובוטות, ברי כי במצב דברים זה קיים קושי ניכר לנהל את מחלקת הכספים ולתפעל אותה כשורה.

68. נדגיש, כי מדובר המחלקה שבה עבדה המבקשת היא מחלקה קטנה, שמונה בסך הכל שלוש עובדות, כולל המבקשת עצמה. כמו כן, מדובר במחלקת כספים המחייבת אמון מלא בין העובדת להנהלה. בהתאם לכך, שוכנענו כי ככל שאין אמון בין הצדדים, וכן נוכח ההתבטאויות הרבות שעלו מצידה של המבקשת, סביבת העבודה לא מאפשרת לעת עתה השבתה של המבקשת לעבודה. על כן, גם מאזן הנוחות נוטה בשלב זה לדחיית הבקשה.

69. לעניין שבנדון נפנה לדבריו של בית הדין הארצי לעבודה בעניין צויזנר המפורסם, שם הפך בית הדין הארצי את קביעתו של בית הדין האזורי לגבי אכיפת יחסי עובד-מעסיק בין מנהל בית ספר לבין בית הספר. בין היתר, בית הדין הארצי ציטט בפסק דינו את קביעת בית הדין האזורי, כדלקמן:

"בחודשים האחרונים דמה בית הספר העל יסודי 'כל ישראל חברים' בתל-אביב, על כ-1700 תלמידיו וכ-130 מוריו, לספינה מפוארת המיטלטלת בסערה. הטלטלה העזה לא נגרמה מבחוץ – על ידי גלי הים, אלא בספינה פנימה – עקב מחלוקות קשות בין המורים – הצוות, לבין המנהל – הקברניט הותיק, שניווט את הספינה בהצלחה משך שנים רבות לפני כן."

כך הוא הנכון, בזעיר-אנפין, למחלקת הכספים של המשיבה, אשר מונה שלוש עובדות בלבד, כאמור לעיל. אותה טלטלה אינה מאפשרת מערכת יחסים תקינה, למרבה הצער.

ו. לסיכום

70. לסיכום – הגענו לכלל מסקנה בשלב הנוכחי של ההליך, כי ברמה הלכאורית ועל פני הדברים, וברמה הנדרשת לצורכי ההליך הזמני וכפי שפורט דלעיל בהרחבה, כי המבקשת לא הוכיחה את עילת הבקשה כלפי המשיבה. על כן, דין הבקשה להידחות.

71. הוצאות – לפנים משורת הדין ובשל מצבה הכלכלי הנטען של המבקשת, בשלב זה איננו פוסקים צו להוצאות, והנושא יוכרע במסגרת פסק הדין הסופי שיינתן בתום ההליך.

72. רשות ערעור – ההחלטה ניתנת לערעור ברשות בית הדין הארצי לעבודה בירושלים. בקשת רשות ערעור יש להגיש לבית הדין הארצי תוך 15 ימים ממועד קבלת ההחלטה.

73. הנחיות לגבי המשך ניהול ההליך – התובעת תגיש כתב תביעה בהליך העיקרי עד ליום 7.7.2020, ולאחר מכן ייקבעו סדרי הדיון ביחס להמשך ההליך. מזכירות – לעיון אב"ד ביום 8.7.2020 לבדיקת הגשת כתב התביעה.

ניתנה היום, ט"ו סיוון תש"פ (07 יוני 2020), בהיעדר הצדדים ותישלח אליהם.