1. מונחת לפניי בקשה לביטול פסק בוררות שניתן ביום 6.8.19 על ידי כבוד הבורר, השופט בדימוס, משה רביד.

תחילה הוגשה הבקשה כשהיא כרוכה בבקשה נוספת, להפחתת שכר הבורר, ובהמשך, על פי החלטת בית המשפט כמפורט מיד, הוגשו על ידי המבקשים שתי בקשות נפרדות בשני הליכים נפרדים.

ביום 14.2.22 התקיימה ישיבה מקדמית בעניין שתי הבקשות יחד, ובסיום הבקשה ניתנה הוראתי בדבר הגשת סיכומי הצדדים בשני ההליכים בנפרד, וכך גם כל בקשה תידון בנפרד.

הצדדים לבקשה הינם המבקשים מר דורון יהודה אברהמי ו-אס.די.אל. עריכה דיגיטלית (להלן - המבקשים) והמשיבה גב' דורית אליזבט לנג (להלן - המשיבה).

להלן אסקור בקצרה את הרקע להגשת הבקשה כאן.

רקע עובדתי

1. המשיבה והמבקשים הגישו לבית משפט השלום בכפר סבא תביעה ותביעה שכנגד (ת"א 60-03-17), הנוגעת להסכם לצילום, עריכת והפקת סרט הנצחה לבן זוגה של המשיבה, אותו היו אמורים המבקשים להפיק.

המשיבה הגישה ביום 1.3.17 תביעה על סך 148,000 ₪, מתוכם 48,000 ₪ בגין החזר תשלומים ששילמה למבקשים, ועוד 100,000 ₪ בגין עוגמת נפש שנגרמה למשיבה לטענתה בגין הפרת ההסכם.

המבקשים הגישו ביום 19.4.17 כתב תביעה שכנגד על סך 159,589 ₪, מתוכם 8,160 ₪ בגין תשלומי מע"מ שלא שולמו, 25,000 ₪ בתוספת מע"מ בגין צ'קים שבוטלו, 26,429 ₪ בתוספת מע"מ בגין יתרת התשלום המגיעה למבקשים לטענתם, ועוד 100,000 ₪ בגין עוגמת נפש שנגרמה למבקשים.

1. אין חולק כי בהסכם נשוא כתב התביעה (שנושא את התאריך 3.5.2015) הוסכם כדלקמן:

"חילוקי דעות ו/או סכסוכים שיתגלעו בין הצדדים בכל הקשור להסכם זה, פרשנותו, ביצועו, או הפרתו יועברו להכרעת בורר דן יחיד אשר ימונה בהסכמת הצדדים, ובהעדר הסכמה, ימונה ע"י ראש לשכת עורכי הדין, על פי פניית מי מהצדדים".

ביום 21.12.17 התקיימה ישיבת קדם משפט בת"א 60-03-17 בפני כבוד השופט מ' קרשן, אליו התייצבו המשיבה ובא כוחה, ואילו המבקש 1 ייצג בעצמו את עניינו ואת עניינה של המבקשת 2.

במהלך הדיון אמר המבקש 1: "בהסכם המקורי שלנו בכלל נכתב שזה ילך לבוררות של פוסק יחיד ... ואני אשמח לבוררות ואגיד למה אני מחכה שנה לכסף שלי..." (ע' 2, ש' 1), ולאחר שהמשיבה ובא כוחה הציגו את עמדתם, שב ואמר המבקש 1: "אני מבקש להעביר את ההליך לבוררות" (ע' 2, ש' 23).

ב"כ המשיבה הגיב לכך בבקשו להעביר את ההליך לגישור, "ואם בית המשפט חושב שצריך להעביר לבוררות נבקש לפעול כפי הקבוע בהסכם, פניה לראש לשכת עוה"ד".

1. מכאן נרשם לפרוטוקול הדיון מפי הצדדים:

"ככל שבית המשפט ימנה בורר מטעמו מסכימים שלא יהיה כפוף לדין המהותי ולדיני הראיות וכן מסכימים שפסק הבוררות לא יהיה מנומק".

מיד לאחר זאת נרשמה החלטת בית המשפט לפיה אין חולק כי תניית הבוררות בהסכם בין הצדדים לא מומשה, וכי הם גם לא פנו לראש לשכת עורכי הדין בבקשה למינוי בורר.

בית המשפט הפנה להוראת סעיף 8 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן – חוק הבוררות) הקובע כי במצבים בהם לא התמנה בורר על פי הסכמת הצדדים, רשאי בית המשפט על פי בקשת בעל דין למנות את הבורר. מכאן קבע בית המשפט (ע' 3, ש' 13):

"נוכח האמור ושהנתבע מעונין לקיים את ההסכם לא ראיתי לנכון לקיים את המנגנון שננטש על ידי הצדדים והחלטתי למנות את השופט בדימוס משה רביד מהמוסד הישראלי לבוררות עסקית לקיים בוררות בתיק זה".

כן קבע בית המשפט:

"הבורר לא יהיה כפוף לדין המהותי ודיני הראיות ולא יהיה חייב לנמק את פסק דינו".

1. ישיבת הבוררות הראשונה התקיימה ביום 27.11.18 ובמהלכה החלה להישמע פרשת התביעה מטעם המשיבה. ביום 11.12.18 קיים הבורר ישיבת קדם משפט ארוכה ביותר, במהלכה שאל את הצדדים שאלות רבות.
2. ביום 2.3.19 שלח הבורר לצדדים הצעת פשרה, לבקשתם. במסמך הצעת הפשרה ציין הבורר כי בישיבת קדם המשפט ביקש מהצדדים תשובות לשאלות נוספות שהתעוררו אצלו לאחר שקרא את החומרים שהצדדים מסרו לעיונו, ובין היתר כתב: "צפיתי פעמיים בשני סרטי הווידאו הקצרים של דורון אברהמי ושל אמציה האיתן...".

הוא ציין מפורשות (הקו התחתי במקור):

"להדגיש: ההצעה אינה פסק דין. אם הצדדים, או אחד מהם לא יסכימו לקבלה – ישמעו העדים ויוגשו הראיות ופסק הדין יינתן אך ורק על סמך הראיות הקבילות ולאחר חקירות העדים".

המבקשים קיבלו את הצעת בית המשפט, ואילו המשיבה דחתה אותה, ומשכך קבע הבורר את התיק להמשך שמיעת העדים.

1. ביום 10.3.19 הושלמה שמיעת פרשת התביעה, וביום 15.4.19 נשמעה פרשת ההגנה. ביום 15.7.19 התקיימה ישיבה נוספת לשמיעת סיכומים בעל פה, וישיבה נוספת, להשלמת שמיעת הסיכומים, נקבעה ליום 22.7.19.
2. ביום 6.8.19 ניתן פסק הבוררות המפורט והמנומק של כבוד הבורר רביד. בפסק הבוררות סקר הבורר את עובדות המקרה, את טענות הצדדים וראיותיהם, וכן הציג את השאלות העיקריות בהן נדרש להכריע. כך הכריע הבורר בשאלות המרכזיות שבמחלוקת:
3. על המבקש היה להישמע לבקשתה-הוראתה של המשיבה ולהוציא מהסרט קטעים שלא מצאו חן בעיניה, שכן בהסכם צוין מפורשות כי הסרט צריך להיעשות "לשביעות רצונה" של המשיבה (ע' 7, סעיף 14 לפסק הבוררות);
4. הבורר דן בשאלה האם פרק הזמן שנדרש למבקשים לספק את הסרט והמחירים שנדרשו לשם כך היו סבירים, וקבע כי המבקשים הפרו את חובת תום הלב והטעו את המשיבה ביחס למשך הזמן שנדרש להכנת לסרט, והיה עליהם לגלות לה נתונים אלו על מנת שתוכל להחליט האם לעבוד עם המבקשים (ע' 12, סעיף 21 לפסק הבוררות).

הבורר אף קבע כי המשיבה ביטלה את ההסכם לנוכח העובדה שהמבקשים הפרו את הוראותיו (ע' 9, סעיף 16, ע' 10, סעיף 18, ע' 18, סעיף 33 לפסק הבוררות);

1. המבקשים לא הוציאו חשבוניות מס כנדרש על פי ההסכם ואף מתעורר חשד כי עשו כן בניגוד לחוק (ע' 12, סעיף 22 לפסק הבוררות);
2. מטרת הסרט הייתה הנצחת מורשתו של בן זוגה המנוח של המשיבה, ולא עשיית סרט למען ילדיו של המנוח (ע' 14, סעיף 24 לפסק הבוררות);
3. הסרט שסופק למשיבה לא היה מוצר מוגמר אלא "שלב לא סופי" בעריכה של הסרט (ע' 15, סעיף 26 לפסק הבוררות);
4. הסרט הלא סופי שסופק לא היה "לשביעות רצונה הסובייקטיבי והאובייקטיבי" של המבקשת, ובכל מקרה הסרט שסופק אינו ראוי להצגה לפני קהל.
5. סופו של דבר, בפסק הבורר נקבע כך:
6. המבקשים ישיבו למשיבה את הסך של 48,000 ₪ ששילמה להם, והיא תשיב להם דיסקים שמסרו לה;
7. המבקשים ישיבו למשיבה שני שיקים שמסרה להם על סך 25,000 ₪;
8. המבקשים ישלמו למשיבה 30,000 ₪ בגין עוגמת נפש;
9. המבקש 1 זכאי לשכר ראוי על עמלו בסך של 15,000 ₪ (בתוספת ריבית והצמדה ביחס לתקופה מסויימת), וסכום זה יקוזז מהסכום הכולל שהמבקשים חייבים למשיבה;
10. התביעה שכנגד שהגישו המבקשים נדחית;
11. המבקשים יישאו בשכ"ט עו"ד של המשיבה בסך של 20,000 ₪ בתוספת ריבית והצמדה.
12. כאמור, תחילה הגישו המבקשים, ביום 9.8.20, בקשה בה כרכו את בקשתם לביטול פסק הבוררות עם בקשה להפחתת שכר הבורר, ולה צורף כמשיב המוסד לבוררות עסקית, וביום 7.10.20 ניתנה החלטת בית המשפט (כבוד השופט מ' קרשן) שקיבל את בקשת המוסד לבוררות עסקית למחוק את הבקשה נגדם, וכן הורה למבקשים לתקן את בקשתם לביטול פסק הבוררות.

ביום 9.11.20 הגישו המבקשים בקשה מתוקנת לביטול פסק הבורר בת 20 עמודים, ובפרק "סוף דבר" לבקשה הדגיש המבקש כי הציג בבקשה "חלק מעיקרי טענותיו" (ע' 20, סעיף 80 לבקשה).

תגובה לבקשה הוגשה ביום 27.1.21. ביום 4.2.21 הגישו המבקשים תשובה לתגובה, אף היא בת 20 עמודים.

דיון מקדמי בבקשה התקיים ביום 14.2.22, ובסיום הדיון הוריתי לצדדים להגיש סיכומים בכתב שלא יעלו על 5 עמודים. ביום 27.2.22 הגישו המבקשים את סיכומיהם, ואילו המשיבה הגישה את סיכומיה ביום 30.5.22.

בטרם אסקור את עיקרי טענות הצדדים, אציין כי אופן הצגת הטיעונים על ידי שני הצדדים, לא הקל בלשון המעטה על עבודת בית המשפט. המבקשים הציגו את טענותיהם באריכות יתרה תוך חזרה על טענות (וגם השמצות של המשיבה), ואילו המשיבה בתגובתה מצאה גם להציג טענות תשובה לא ענייניות, לרבות כאלו שיש בהן משום השמצה מיותרת של המבקש.

טענות הצדדים

1. אלו הן עיקרי הטענות שטענו המבקשים בבקשתם, בתשובתם ובסיכומיהם:
2. להליך הבוררות היו "מאפיינים חריגים", הנוגעים לאי השוויון בין הצדדים מאחר שהמבקשים לא היו מיוצגים על ידי עו"ד, לעובדה כי המבקש התמודד עם מחלת הסרטן בעת הדיונים, ולעובדה כי שני הצדדים גילו דעתם במפורש כי ההכרעה בסכסוך על ידי בורר, תיעשה באופן שונה מהותית מהאופן בו נוהל ההליך בפועל;
3. הבורר הפר את חובת האמון שלו כלפי המבקשים עת הקפיד על ניהול הליך הבוררות על פי סדרי הדין ודיני הראיות ופסק על פי הדין המהותי, מבלי שהסביר כפי חובתו למבקש את מהות ההליכים ודרך ניהולם, ובכך פעל בניגוד להוראות סעיף 12(ג) של כללי האתיקה של השופטים;
4. מחלת הסרטן ממנה סבל המבקש פגעה ביכולתו לנהל את ההליך, והבורר התעלם מפניותיו של המבקש לפיהן אין באפשרותו לנהל את הליך הבוררות;
5. עצם ניהול ההליך "מעל ראשו" של המבקש שאינו מיוצג ואינו יכול להתמודד עם טיעוניו המשפטיים של בא-כוח הצד שכנגד גרם לעיוות דין, ולמעשה מדובר במקרה בו לא ניתנה למבקשים הזדמנות נאותה להציג את טענותיהם, ומכאן מתקיימת העילה הקבועה בסעיף 24(4) לחוק הבוררות (ע' 5, סעיף 16 לבקשה);
6. הבורר לא מונה כדין, וקביעת בית המשפט לפיה מנגנון הבוררות שהוסכם בין הצדדים בהסכם נשוא ההליך "הייתה מוטעית מבחינה מציאותית ומשפטית" (ע' 2, סעיף 4 לתשובה), שכן הצדדים לא זנחו את מנגנון הבוררות המוסכם. מכאן, שמתקיימת לשיטת המבקשים גם עילת הביטול הקבועה בסעיף 24(2) לחוק הבוררות;
7. הבורר טעה לחשוב שראיה מרכזית ומהותית – הגירסה הקצרה של הסרט שהפיקו המבקשים – לא הוצגה לו, ולכן התעלם ממנה. בכך, נפגעו כללי הצדק הטבעי ונגרם למבקשים עיוות דין (ע' 6, סעיף 22 לבקשה; ע' 5, סעיף 11 לתשובה);
8. הבורר הכריע על פי עדות מומחים הקשורים בקשר עסקי עם המשיבה, ובכך יש משום מעילה של הבורר באמון הצדדים, "במידה המצדיקה את העברתו מתפקידו" (ע' 7, סעיף 30 לבקשה; ע' 6, סעיף 16 לתשובה);
9. הבורר לא איפשר למבקש לטעון נגד טענתה המאוחרת של המשיבה לפיה ההסכם בוטל על ידה בשל הפרה יסודית, ובכך לא נתן לו הזדמנות נאותה לטעון את טענותיו, ואף קבע קביעה עובדתית בעניין זה מבלי שהדבר נטען על ידי הצדדים (ע' 7, סעיף 31 לבקשה; ע' 7, סעיף 21 לתשובה, וכן ע' 10, סעיף 32 ואילך לתשובה);
10. הבורר גרם לעיוות דין ופגע בכללי הצדק הטבעי, עת לא איפשר למשיבים להעיד עד מטעמם בשל קביעתו כי עדותו היא עדות מפי השמועה (ע' 10, סעיפים 46-56 לבקשה; ע' 15, סעיף 48 לתשובה), ואף סירב לשמוע עדויות ולקבל ראיות מהותיות לתיק שהיה בהן כדי להשפיע על פסק הבורר (ע' 11, סעיפים 57-58 לבקשה).

מכאן שגם מתקיימת עילת הביטול מכוח סעיף 24(4) לחוק הבוררות (מתן הזדמנות נאותה) וגם עילת הביטול מכוח סעיף 24(3) לחוק הבוררות (חריגה מסמכות).

1. הבורר היה צריך לאפשר למבקש להעיד עד (מר יחזקאל פרנקל) שיכול היה לשפוך אור על התנהלותה ואופיה של המשיבה, לאחר שניהל הליך משפטי מול המשיבה בנסיבות דומות. כתוצאה מכך לא ירד הבורר לחקר האמת ופסק למשיבה פיצוי בגין עוגמת נפש "בגובה לא ייאמן של 100,000 ₪" (ע' 16, סעיף 63 לבקשה; ע' 17, סעיף 53 לתשובה).

אציין, כי הבורר העמיד רכיב זה על סך של 30,000 ₪, ולא כנטען בבקשה, אך מובן כי הטענה היא שהיה על הבורר לבחון את התנהגותה של המבקשת וטענותיה לעוגמת נפש, בראי התנהגותה במקרה דומה;

1. הבורר התייעץ עם מומחים מבלי שאיפשר לצדדים לחקור אותם (ע' 9, סעיף 40 לבקשה; ע' 12, סעיף 36 לתשובה), לא הודיע לצדדים ש"פסל" את עדות המומחה מטעם המבקשים, ולכן לא איפשר לצדדים להעיד מומחה אחר (ע' 9, סעיף 42 לבקשה; ע' 13, סעיף 40 לתשובה), והכריע בעניינים הדורשים מומחיות מקצועית מבלי שמינה מומחה שיבחן שורה של שאלות וסוגיות במומחיות, שהיו במחלוקת בין הצדדים (ע' 12 - ע' 16, סעיפים 59-61 לבקשה; ע' 16, סעיף 51 לתשובה);
2. הבורר פעל בחוסר סמכות, מאחר שבשום שלב לא נעשה בירור ביחס לאומד דעת הצדדים אודות סעיף תניית הבוררות בהסכם שביניהם. מאחר שלא הוגדרו סמכויות הבורר במדויק, ולא נקבעו כללים לניהול הליך הבוררות על דעת הצדדים, הרי שהבורר "פעל ללא סמכות או מחוץ לסמכותו או גם ללא סמכות וגם מחוץ לסמכותו בכל הליך זה" (ע' 19, סעיף 78 לבקשה; ע' 17, ש' 58 לתשובה).

כן טענו המבקשים כי הבורר חרג מסמכותו בהציעו את הפתרון שנראה לו כ"הצעת פשרה", ולא כהכרעה בהליך הבוררות. לטענתם, משהגיע הבורר למסקנה כי "הצעת הפשרה" היא ההכרעה הנכונה בסכסוך, "מיצה הבורר את המנדט שניתן לו בהסכם הבוררות" (ע' 19, סעיף 79 לבקשה, ההדגשה במקור).

עוד טענו המבקשים כי הבורר חרג מסמכותו עת יישם בהליך סדרי דין נוקשים וניהל את ההליך כהליך שיפוטי, הקפיד על דיני הראיות, פסק לפי הדין המהותי וניהל את החלטתו, שכן בעשותו כן פעל בניגוד מוחלט להנחיות שקיבל בעת מינויו לבורר, והדבר חמור בפרט לנוכח העובדה שהמבקשים לא היו מיוצגים (שם, שם).

מכאן, שמתקיימת לשיטת המבקשים גם עילת הביטול הקבועה בסעיף 24(3) לחוק הבוררות.

כפי שציינתי לעיל, המבקשים הרחיבו את היריעה, והעלו שלל טענות עובדתיות ומשפטיות, המצדיקות לטענתם את ביטול פסק הבוררות, בהתאם לדין לטענתם.

1. אלו הם עיקרי הטענות של המשיבה בתגובתה ובסיכומיה:
2. בניגוד לטענות המבקשים, הטענה בדבר ביטול ההסכם נטענה על ידי המשיבה בשני מועדים, וממילא הונחו בפני הבורר די ראיות שהצדיקו את קבלת התביעה של המשיבה. בכל מקרה לא נגרם למבקשים כל עיוות דין, ולנוכח הוראת סעיף 26(א) לחוק הבוררות, יש לדחות את הבקשה;
3. אין כל רלבנטיות לעובדה שהמשיב היה חולה במחלת הסרטן במהלך ניהול הבוררות, שכן גם המשיבה הייתה חולה באותה מחלה;
4. המבקש בחר שלא להיות מיוצג על ידי עו"ד, אף שבשלבים שונים של ההליך (בבית המשפט, בהליך הגישור ובהליך הבוררות) הוצע לו לשכור שירותיו של עו"ד, ובכל מקרה הוא קיבל את יומו בהליך הבוררות, ובכלל, והבורר אף עשה מאמצים רבים לסייע למבקש במהלך הליך הבוררות, להדריכו ולהסביר לו אודות ההליך ואופן ניהולו;
5. המבקש היה זה שניסח את תניית הבוררות בהסכם בין הצדדים, מבלי שטרח לעדכן את המשיבה בכך, והוא גם זה שהעלה מיוזמתו את החובה לפנות לבוררות במהלך הדיון שהתקיים בבית המשפט;
6. הבורר פעל בהתאם להחלטת בית המשפט ובחר בדרך של נימוק הפסק באופן שאינו גורע מטיב הפסק;
7. אין כל שחר לטענה שהבורר התייעץ עם מומחים מטעמו מבלי לאפשר לצדדים לחקור אותם, שכן הבורר עדכן את הצדדים שהתעניין אצל אדם מומחה ואף עם בתו ב"עניין שולי", הנוגע להגברת הקול בסרט;
8. מאחר שהמבקשים טענו בבקשתם כי הבורר לא עדכן אותם כי הוא פוסל את עדותו של המומחה מטעמם, ואף אישרו כי שילמו למומחה מטעמם, הרי שמדובר בהתנהלות חמורה של בעל דין שקנה עדות בכסף, ויש למחוק את הבקשה ולו מטעם זה;
9. בצדק מנע הבורר מהמבקש מהשמעת עדויות שמיעה במסגרת הליך הבוררות.

בטרם דיון והכרעה בטענות הצדדים, אסקור בקצרה את הדין הנוהג בסוגיה של ביטול פסק בוררות.

ביקורת שיפוטית על פסק בוררות

1. סעיף 24 לחוק הבוררות קובע כדלקמן:

"בית המשפט רשאי, על פי בקשת בעל-דין (בחוק זה – בקשת ביטול), לבטל פסק בוררות, כולו או חלקו, להשלימו, לתקנו או להחזירו לבורר, מאחת העילות האלה:

(1) לא היה הסכם בוררות בר-תוקף;

(2) הפסק ניתן על ידי בורר שלא נתמנה כדין;

(3) הבורר פעל ללא סמכות או שחרג מהסמכויות הנתונות לו לפי הסכם הבוררות;

(4) לא ניתנה לבעל-דין הזדמנות נאותה לטעון טענותיו או להביא ראיותיו;

(5) הבורר לא הכריע באחד הענינים שנמסרו להכרעתו;

(6) הותנה בהסכם הבוררות שעל הבורר לתת נימוקים לפסק והבורר לא עשה כן;

(7) הותנה בהסכם הבוררות שעל הבורר לפסוק בהתאם לדין והבורר לא עשה כן;

(8) הפסק ניתן לאחר שעברה התקופה לנתינתו;

(9) תכנו של הפסק מנוגד לתקנת הציבור;

(10) קיימת עילה שעל פיה היה בית משפט מבטל פסק דין סופי שאין עליו ערעור עוד".

ס"ק 26(א) לחוק הבוררות קובע: "בית המשפט רשאי לדחות בקשת ביטול על אף קיומה של אחת העילות האמורות בסעיף 24, אם היה סבור שלא נגרם עיוות דין". ס"ק 26(ב) לחוק הבוררות קובע: "לא יבטל בית המשפט את פסק הבוררות כולו, אם ניתן לבטלו בחלקו, להשלימו, לתקנו או להחזירו לבורר".

1. למעשה, אף שהדבר לא צוין בצורה ברורה וממוקדת בכתבי הטענות של המבקשים, עילות הביטול שמכוחן מוגשת הבקשה הינן עילות הביטול מכוח ס"ק 24(2) לחוק (הבורר לא התמנה כדין), מכוח ס"ק 24(3) לחוק (הבורר פעל ללא סמכות או חרג מסמכותו) ומכוח ס"ק 24(4) לחוק (אי מתן הזדמנות נאותה להבאת טענות וראיות).
2. כפי שנקבע בפסיקה, וכפי שלימדונו בספרות המקצועית, בית המשפט הבוחן פסק בוררות אינו דן בו כערכאת ערעור, אלא נדרש לדון בעניינים מוגדרים ומצומצמים המצויים בליבו של הליך הבוררות.

ביקורת שיפוטית על פסק בוררות מחייבת איזון ראוי בין האינטרס בשמירת עצמאותו של הבורר והצדדים להליך הבוררות לעצב את מסגרת הדיון וההכרעה בו, לבין תקינות וטוהר ההליך (רע"א 1662/20 יוסף מוסיוף נ' חברת יהלומי אלול בע"מ (פורסם בנבו, 19.4.20); רע"א 3680/00 גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ, פ"ד נז (6) 605 (2003)).

1. אחד התנאים הבסיסיים לקיום הליך תקין, הוא שמירה על כללי הצדק הטבעי והקפדה עליהם במסגרת ניהול הליך הבוררות. כפי שציין גם בית המשפט העליון, בלב כללי הצדק הטבעי מצויה זכות הטיעון, המעוגנת בסעיף 24(4) לחוק הבוררות, המאפשרת לבעל דין לטעון את טענותיו ולהביא את ראיותיו בהליך הבוררות (לעניין זה ר' רע"א 1662/20 הנזכר לעיל וכן רע"א 8059/03 שיכון ופיתוח לישראל בע"מ נ' דיור לעולה בע"מ, פ"ד ס(2) 211 (2005); רע"א 3505/00 רם חברה לעבודות הנדסיות בנין ושובר גלים בע"מ נ' אחים שורק בע"מ (פורסם בנבו, 11.7.00)).

את השאלה בדבר עוצמת הפגיעה בזכותו של בעל דין להביא ראיה או לטעון טענה יש לבחון על פי נסיבות המקרה, ועוצמת הפגיעה בזכות הטיעון והבאת הראיות צריכה להיות מהותית ולא פורמלית גרידא, והיא נלמדת גם מהשלב בהליך בו נולד הפגם הנטען (לעניין זה ר' רע"א 4665/14 וייל נ' עזריהו (פורסם בנבו, 23.10.14)).

כך בקצרה בכל הנוגע לפרשנות הראויה של סעיף 24(4) לחוק הבוררות.

1. סעיף 24(1) לחוק הבוררות מתייחס לפסק בוררות שניתן על ידי בורר שלא נתמנה כדין, וכפי שציינה פרופ' סמדר אוטולנגי בספרה "בוררות דין ונוהל" (מהדורה רביעית, התשס"ה-2005), עילת הביטול שלא כדין אינה מצטמצמת אך ורק לדין הקבוע בסעיפים 8, 9 ו-12 לחוק הבוררות, אלא גם למינוי "שלא כהלכה", למשל במקרים בהם המינוי נעשה בחוסר תום לב, קיומו של ניגוד אינטרסים, חוסר אובייקטיביות, היותו מנוגד לתקנת הציבור וכדומה (שם, כרך ב', ע' 1001).
2. סעיף 8 (א) לחוק הבוררות מקנה לבית המשפט את הסמכות למנות בורר:

"נתגלע סכסוך בענין שהוסכם למסרו לבוררות ולא נתמנה בורר לפי ההסכם, רשאי בית המשפט, על פי בקשת בעל-דין, למנות את הבורר; בית המשפט רשאי לעשות כן בין שהבורר צריך היה להתמנות על ידי בעלי-הדין או אחד מהם, ובין שצריך היה להתמנות על ידי הבוררים שנתמנו או על ידי צד שלישי".

סעיף 8(ב) לחוק זה קובע:

"לא ימנה בית המשפט בורר כאמור בסעיף קטן (א), אלא לאחר שהמבקש נתן לבעל-דינו הודעה בכתב כאמור להלן ולא נענה תוך שבעה ימים מהיום שנמסרה ההודעה:

(1) נקבע בהסכם הבוררות שכל צד ימנה בורר, ינקוב המבקש בהודעה את שם הבורר שמינה וידרוש מבעל-הדין למנות בורר מצידו.

(2) בכל מקרה אחר יציע המבקש בהודעה בורר וידרוש מבעל-הדין להסכים למינויו".

גם מינוי בורר על ידי בית המשפט צריך שייעשה "כדין", כמובן, ועל פי הוראת סעיף 8(א) הנ"ל, רשאי בית המשפט לעשות כן אם לא התמנה על ידי הצדדים בורר, מקום בו התגלע ביניהם סכסוך בעניין שהסכימו למסרו לבוררות.

המבקשים הפנו בטיעוניהם לפסק הדין ברע"א 8613/10 כספי תעופה בע"מ נ' JSC AEROAVIT AIRLINES (פורסם בנבו, 11.10.12), שדן בשאלה מתי ניתן יהיה לקבוע כי הליכי הבוררות נזנחו או כי הסכם הבוררות פקע גם בהיעדר הצהרה פורמאלית על כך. אלא שפסק דין זה עסק במקרה בו סרב בית המשפט לקבל בקשה לעיכוב הליכים בתובענה שהוגשה חרף תניית בוררות בין הצדדים, לאחר קביעה כי הצד המבקש את עיכוב ההליכים לא עשה את הנדרש לקיום הליכי הבוררות.

1. עוד יש לציין, כי ברע"א 4198/10 חיים אבגי נ' רחל תהילה גבאי (פורסם בנבו, 25.12.12) חזר בית המשפט העליון על הכלל לפיו כי טענת חוסר סמכות צריכה להיטען מוקדם ככל שניתן. כך נקבע:

"כי עקרונות של מניעות, השתק וחוסר תום לב ישמשו בנסיבות מסוימות כסייג לטענת חוסר סמכות, כאשר זו לא נטענה "בזמן אמת" אלא רק בדיעבד במסגרת בקשת ביטול פסק בוררות. בעל דין שמוצא עצמו במסגרת בוררות לפני בורר שלשיטתו אינו בעל סמכות להכריע או חורג מסמכותו צריך להתריע ולעמוד על טענת חוסר הסמכות מוקדם ככל הניתן, ולא לשמור אותה באמתחתו לשימוש אופורטוניסטי בעתיד ככל שההליך יסתיים באופן שאינו מיטיב עימו. בעל דין ששותק ואינו מוחה ואף משתף פעולה ומתדיין לפני הבורר יוצר מצג בדבר הסכמתו להרחבת סמכותו של הבורר, והצד השני מסתמך על מצג זה ומשנה מצבו לרעה. לפיכך, טענת חוסר סמכות שנטענת לאחר שהליך הבוררות התנהל במלואו והסתיים בפסק בוררות שניתן לגופו של עניין לא תתקבל, ככלל, אף אם אכן הייתה חריגה מסמכות".

לעניין זה ר' גם רע"א 7443/12 שרבט נ' שרבט (פורסם בנבו, 23.4.13).

1. דברים אלו נכונים גם לגבי בקשה לביטול פסק בוררות מכוח סעיף 24(2) לחוק הבוררות, וגם במקרה זה עשויה לקום למשיבים לבקשה טענת השתק, שכן טענה מעין זו ניתן לטעון רק כאשר הצד הטוען עשה ככל יכולתו להימנע מהליך הבוררות, התריע בפני הבורר על מינויו שלא כדין ואף הגיש בקשה לביטול המינוי.

לעניין זה ר' בספרו של ד"ר ישראל שמעוני, "דיני בוררות, אופק חדש בבוררות", (מהדורה שלישית מורחבת, כרך א', ע' 544).

דיון והכרעה

1. במסגרת ההליך כאן, בית המשפט אינו יושב כערכאת ערעור על פסק הבורר. לא בכל הנוגע לפסק הסופי, ולא בכל הנוגע להחלטות דיוניות של הבורר במהלך ניהול ההליך שלפניו. כמצוות הפסיקה, יש לפרש את עילות הביטול הקבועות בסעיף 24 לחוק הבוררות באופן מצומצם ביותר, ואף לבחון אותן במשולב עם הוראת סעיף 26(א) לחוק ולבדוק גם אם בהתקיים העילות המדוברות, נגרם למבקשים עיוות דין.

נקודת המוצא הכללית לדיון בבקשה, היא שיש לחזק את מוסד הבוררות, כמוסד חלופי ומקביל לבית המשפט לבירור האמת ועשיית צדק, ועל כן הרף המונח לפתחו של המבקש להוכחת טענותיו להצדקת ביטול פסק הבורר הינו רף משמעותי.

מן העבר השני, יש לזכור כי דווקא הצורך בחיזוק מוסד הבוררות, והעובדה כי לא ניתן להגיש ערעור על פסק הבורר, מחייבים בחינה זהירה ויסודית של טענות המבקשים במסגרת ההליך בבית המשפט והימנעות מהצבת רף בלתי אפשרי עבור המבקש לבטל פסק בוררות, שכן במקרה כזה לא רק שהוראות סעיף 24 לחוק הבוררות יהפכו בבחינת "אות מתה", אלא גם שיהיה בכך בכדי להרתיע צדדים פוטנציאליים להליך בוררות לקיימו, ולפגוע דווקא במוסד חשוב זה.

1. כאמור, המבקשים העלו טענות רבות נגד פסק הבורר והליך הבוררות, ולמעשה גם נגד בית המשפט שמינה את הבורר הנכבד. טענות אלו, בהתאם לעילות הקבועות בחוק, מתחלקות לטענות הנוגעות למינויו של הבורר (שהן טענות כלפי החלטת המינוי מיום 21.12.17), טענות בגין חוסר סמכות וחריגה מסמכות של הבורר וטענות בגין ניהול הליך הבוררות בניגוד לכללי הצדק הטבעי תוך פגיעה קשה בזכויותיהם הדיוניות של המבקשים, ויכולתם לקבל את יומם בהליך הבוררות.

אדון בטענות על פי סדר הדברים.

טענות כלליות – אי ייצוג, נחיתות דיונית, נסיבות אישיות של המבקש

1. המבקשים טוענים כי הבורר הפר את חובת האמון שלו כלפיהם, ואף הפר את חובתו מכוח סעיף 12(ג) לכללי האתיקה לשופטים, התשס"ז-2007 הקובע כי "מבלי לגרוע מחובתו לנהוג שוויון בבעלי הדין, יעשה שופט כמיטבו להסביר לבעל דין שאינו מיוצג בידי עורך דין את מהות ההליכים ודרכי ניהולם, והכל על פי הניתן בנסיבות הענין ובגבולות הדין והתפקיד".

הליך הבוררות הוא הליך חוץ-שיפוטי, במובן זה שהוא מתנהל מחוץ לכתלי בית המשפט, אך גם אם אניח כי כללי האתיקה הנזכרים חלים בהליכי בוררות, ואף אוסיף לכך את חובת הנאמנות שחב הבורר כלפי הצדדים להליך הבוררות מכוח סעיף 30 לחוק הבוררות, הרי שאין יסוד לטענת המבקשים כי הבורר הפר את חובת האמון שלו כלפיהם, ובפרט לא בכל הנוגע לעובדה כי המבקשים לא היו מיוצגים על ידי עו"ד בהליך.

כפי שציינו המבקשים בעצמם, הבורר היה ער כמובן לעובדה שהמבקש ייצג את עצמו בהליך, ואף ייעץ לו להיות מיוצג, אך המבקש בחר שלא לעשות כן. בהערות אלו של הבורר אין כדי ללמד – כטענת המבקשים – כי בכך הפר הבורר את חובת נאמנותו למבקשים. ההפך הוא הנכון.

1. לא למותר לציין כי ניהול הליך משפטי כאשר אחד מהצדדים אינו מיוצג בעוד שבעל דינו מיוצג על ידי עורך דין, מהווה אתגר נוסף וייחודי ליושב בדין, שכן הוא נדרש פעמים רבות לסייע לצד הלא מיוצג בנבכי ההליך, מבלי לפגוע בזכויותיו הדיוניות והמהותיות של הצד שכנגד. יתרה מזאת, חוסר ההתמצאות של הצד שאינו מיוצג מייצר פעמים רבות עימותים מיותרים עם הצד שכנגד ואף עם היושב בדין, וזה נדרש לגלות אורך רוח וסובלנות יתרה כלפי הצדדים בהליך.

קראתי את פרוטוקולי הדיונים, והתרשמתי כי כך בדיוק נהג הבורר בניהול ההליך.

1. בנוסף, המחלה ממנה סובל המבקש היא עובדה מצערת, אך היא לא מנעה ממנו לנהל את ההליך, ולא הייתה כל טענה כי הוא אינו מסוגל לקיימו או אף ביקש להפסיקו, מבלי להתעלם מבקשתו של המבקש לאחר קבלת הצעת הפשרה לסיים את ההליך בהקדם (נספח ל"א לבקשה). הצעת הפשרה היטיבה עם המבקשים, בוודאי בראי התוצאה הסופית של פסק הבוררות, ואין בבקשתו זו של המבקש ללמד כי המבקש לא היה כשיר פיסית ונפשית לנהל את ההליך, או כי הבורר התעלם ממצוקה כזו של המבקש שחייבה את עצירת הליך הבוררות או עיכובו.

הטענה כי הבורר לא מונה כדין

1. כאמור, טענה זו לא מכוונת למעשה כלפי הבורר, אלא כלפי בית המשפט שמינה את הבורר בהחלטתו מיום 21.12.17. טענה זו יש לדחות ממספר טעמים.

ראשית, לגופם של דברים, אין חולק כי בסעיף 8 להסכם בין הצדדים נקבעה תניית בוררות בדבר מינוי בורר דן יחיד בהסכמת הצדדים, "ובהעדר הסכמה, ימונה ע"י ראש לשכת עורכי הדין, על פי פניית מי מהצדדים". על פי תיק בית המשפט בת"א 60-03-17, כתב התביעה של המשיבה הוגש לבית המשפט ביום 1.3.17, ואילו כתב ההגנה של המבקשים הוגש ביום 19.4.17, יחד עם כתב תביעה שכנגד. בשני כתבי בית הדין הללו, לא טענו או ביקשו המבקשים להפעיל את מנגנון הבוררות הקבוע בסעיף 8 להסכם.

1. במהלך דיון קדם המשפט שהתקיים ביום 21.12.17 בת"א 60-03-17 ביקש פעמיים המבקש כאן לקיים הליך בוררות, וכלשונו: "בהסכם זה כתוב בסעיף 8 ואני אשמח לבוררות" וכן: "אני מבקש להעביר את ההליך לבוררות". היה זה ב"כ המשיבה כאן, שהתנגד לבקשה, ביקש שההליך יועבר לגישור, "ואם בית המשפט חושב שצריך להעביר לבוררות נבקש לפעול כפי הקבוע בהסכם, פניה לראש לשכת עוה"ד" (ע' 2, ש' 26).

אציין, כי מטענות הצדדים עולה כי עובר לדיון גם התקיים הליך גישור בין הצדדים שלא צלח.

עולה כי אף שהמבקש בעצמו לא דרש לקיים דווקא את מנגנון הבוררות כפי שנוסח בסעיף 8 להסכם, ב"כ המשיבה דווקא עמד על כך, ומהחלטת בית המשפט (כבוד השופט מ' קרשן) עולה, כפי שצוין מפורשות בה, כי בית המשפט היה ער למנגנון הבוררות כפי שהוסכם, אך מאחר שאין חולק כי התנייה בהסכם לא בוצעה, מאחר שהצדדים לא הסכימו על מינוי בורר ולא פנו ללשכת עורכי הדין, ועניין הבוררות עלה לראשונה רק בישיבת קדם המשפט, הרי שכבוד השופט קרשן מצא כי לנוכח הוראת סעיף 8 לחוק הבוררות, אין לקיים את מנגנון הבוררות ש"ננטש על ידי הצדדים", ולנוכח בקשת המבקש כאן לקיום הליך בוררות, מינה את כבוד הבורר רביד.

1. המבקשים טוענים כי בית המשפט שגה בהחלטתו זו לנוכח פסיקת בית המשפט העליון ברע"א 8613/10 בעניין כספי תעופה בע"מ הנזכר לעיל בה הוגדרו, לטענתם, תנאים מצטברים למבחן זניחת מנגנון הבוררות: האחד, שצד לחוזה אינו עומד על זכותו לברר את המחלוקות בהליך בוררות כגון שפתח בהליך משפטי, והשני, כי הצד השני אינו מתעקש על קיום התנאי. לטענת המבקש, תנאים מצטברים אלו לא מתקיימים במקרה שלפנינו, שכן, כך הודגש "המבקש התעקש על מימוש סעיף תניית הבוררות, והעלה את הדרישה לממש המנגנון בהזדמנות הראשונה שהופיע בפני בית המשפט" (ע' 2, סעיף 4 לכתב התשובה).

דומני כי הצגת עמדת הפסיקה על ידי המבקשים אינה מדויקת, וממילא יישומה על המקרה כאן אינו תומך בטענות המבקשים. ברע"א 8613/10 ציין כבוד השופט דנציגר, בין היתר, כך:

"... יש לתת תוקף ובכורה להסכמי בוררות. לצד זאת, פן נוסף של עקרון חופש החוזים הוא כי יש לכבד את רצונם של הצדדים לסכסוך כפי שזה משתקף בפועלם, בהתנהגותם – זאת אף לאחר חתימת ההסכם.

....

כאשר צד לחוזה אינו עומד על זכותו לברר את המחלוקות שנתגלעו בינו לבין הצד השני בבוררות, וכאשר הצד השני אינו מתעקש על קיום התנאי, הרי שבכך הביעו הצדדים את אומד דעתם כי התנייה איבדה בפועל את כוחה.

...

רציונל דומה משתקף במקרים קרובים לזה שלפנינו, בהם הליכי בוררות נזנחו, כאשר – למשל – צד השתהה בקידום הליכי בוררות או כאשר הצדדים לא עמדו במועדים שנקבעו בהסכם או לא הפעילו את המנגנון למינוי בורר...

בכל אותם מקרים עשוי בית המשפט לקבוע כי התנהלות הצדדים מלמדת כי הליכי הבוררות נזנחו או כי הסכם הבוררות פקע – זאת גם בהיעדר כל הצהרה פורמאלית על כך".

1. אכן, המבקש דרש לקיים את מנגנון הבוררות כבר בישיבת קדם המשפט הראשונה, אך לא הייתה זו "ההזדמנות הראשונה" שלו לעשות כן, ובשום שלב טרם הדיון – לא טרם הגשת כתב התביעה, לא בכתב ההגנה, לא בכתב התביעה שכנגד שהגיש וככל הנראה גם לא טרם הופנו הצדדים להליך גישור, לא דרש המבקש לקיים את מנגנון הבוררות. כאמור, רצונם של הצדדים משתקף ב"פועלם והתנהגותם" גם לאחר חתימת ההסכם, והמבקש (ואף לא המשיבה) לא ביקש להפעיל את מנגנון הבוררות המוסכם. על כן, גם אם לא הצהיר מי מן הצדדים כי זנח את הליכי הבוררות, ניתן לקבוע גם בנסיבות כאן כי אלו נזנחו.
2. שנית, טענת המבקש אינה מופנית למעשה כלפי כבוד הבורר, אלא כלפי החלטת בית המשפט מיום 21.12.17, עליה לא הוגש כל ערעור. אמנם, בסופו של יום נשמע הליך זה לפניי, אך לא למותר לציין כי איני יושב כערכאת ערעור על החלטת כבוד השופט מ' קרשן, ואף איני נדרש להרהר אחריה, בפרט לנוכח התנהלות הצדדים שהובילה למתן החלטה זו.

יתרה מזאת, מעיון בתיק ובטענות הצדדים עולה כי בשום שלב לא טענו המבקשים ואף לא המשיבה בפני הבורר כי הוא התמנה שלא כדין, וטענה זו הועלתה לראשונה במסגרת הבקשה לביטול פסק בורר, לאחר ניהול הליך בוררות ארוך.

בעניין זה אפנה לרע"א 4198/10 בעניין חיים אבגי הנזכר לעיל שרלוונטי גם למקרה זה, בעניין מניעות והשתק מהעלאת טענות בדבר אי מינויו של הבורר כדין, לראשונה במסגרת בקשה לביטול פסק בוררות. אכן, במקרה כאן מדובר במבקשים שלא היו מיוצגים על ידי עורך דין בהליך עצמו, אך עובדה זו כשלעצמה אינה מצדיקה קבלת טענת המבקשים.

1. שלישית, הוראת סעיף 24(2) לחוק הבוררות אינה ניצבת בחלל ריק, אלא יש לקרוא אותה יחד עם הוראת סעיף 26(א) לחוק זה הקובעת כי בית המשפט רשאי לדחות בקשת ביטול על אף קיומה של אחת העילות. אף שלא מצאתי כי העילה הנטענת מכוח סעיף 24(2) מתקיימת, אני סבור כי אין יסוד לטענה כי נגרם למבקשים עיוות דין אך בשל המינוי שלא כדין כביכול של כבוד הבורר רביד, וכי עיוות דין זה היה נמנע דווקא לו היה מיושם מנגנון הבוררות הקבוע בהסכם.

על כן, אני דוחה את הטענה לפיה הבורר התמנה שלא כדין.

הטענה בדבר חוסר סמכות של הבורר או חריגה מסמכותו

1. המבקשים טוענים כי הבורר פעל בחוסר סמכות או חרג מסמכותו בכמה היבטים. אתייחס לטענות על פי סדר הצגתן.
2. טענה אחת של המבקשים נגעה לכך שהבורר לא ערך בירור ביחס לאומד דעת הצדדים אודות סעיף תניית הבוררות, ולא נקבעו כללים לניהול הליך הבוררות "על דעת הצדדים".

לא מצאתי כי יש ממש בטענה זו. סמכותו של הבורר הוגדרה בהחלטת בית המשפט מיום 21.12.17, לאחר שלשיטת בית המשפט (כבוד השופט קרשן), הצדדים לא קיימו את מנגנון הבוררות הקבוע בהסכם ביניהם. יתרה מזאת, גם בהסכם רק נקבעה זהותו האפשרית של הבורר – או בהסכמת הצדדים או על פי מינוי של ראש לשכת עורכי הדין. משמינה בית המשפט את הבורר בהחלטה שיפוטית, על המבקשים להראות כיצד פעל הבורר בחוסר סמכות ביחס למנדט שניתן לו על ידי בית המשפט או בחריגה מסמכותו (ולהבחנה בין חוסר סמכות לחריגה מסמכות, ר' אוטולנגי, כרך ב', ע' 1011-1012).

1. טענה שניה של המבקשים נוגעת להצעת הפשרה שהציע הבורר במסגרת ההליכים המקדמיים של הבוררות. לטענת המבקשים, משהגיע הבורר למסקנה כביכול כי הצעתו זו היא ההכרעה הנכונה בסכסוך, מיצה את המנדט שניתן לו בהסכם הבוררות.

אין ממש בטענה זו. הבורר רשאי היה כמובן להציע הצעת פשרה שתחסוך מזמנם היקר של הצדדים להליך ותוכל להביא לסיומו המהיר, אך אין בהצגת פשרה בשלביו המקדמיים של ההליך – בין הליך בוררות ובין המתנהל בבית המשפט, משום קביעה או עמדה כי ההצעה היא בחזקת "ההכרעה הנכונה בסכסוך". הצעה זו ניתנה בטרם שמיעת כל הראיות בתיק ובטרם נשמעו כל טענות הצדדים, אך בוודאי שאין יסוד לטענה כי בכך "מיצה הבורר את המנדט שניתן לו בהסכם הבוררות".

המבקשים לא הצביעו כיצד והיכן הוגדר "המנדט" של הבורר למתן הצעת פשרה בלבד או סיום הליך מהיר בהכרח. טענה זו בלתי סבירה, שכן משמעותה היא שברגע שאחד מהצדדים לא מקבל הצעת פשרה בהליך הבוררות, על הבורר להפסיק את ההליך, שכן "המנדט" שניתן לו הסתיים.

1. טענה שלישית של המבקשים נוגעת לאופן ניהול ההליך על ידי הבורר, תוך יישום סדרי דין נוקשים כהליך שיפוטי לכל דבר לעניין, הקפדה על דיני הראיות ופסיקה לפי הדין המהותי. לטענת המבקשים, בכך פעל הבורר בניגוד מוחלט להנחיות שקיבל בעת מינויו לבורר, והדבר חמור בפרט לנוכח העובדה שהמבקשים לא היו מיוצגים על ידי עו"ד, ומכאן שזכויותיהם נפגעו בצורה חמורה.

לכאורה, זוהי טענה משמעותית יותר משתי קודמותיה, שכן בהחלטת בית המשפט מיום 21.12.17 נכתב: "הבורר לא יהיה כפוף לדין המהותי ודיני הראיות ולא יהיה חייב לנמק את פסק דינו".

לטעמי, אין משמעות הדבר כי הבורר פעל בחוסר סמכות או חרג מסמכותו אם כן הכפיף עצמו לדין המהותי, בשונה מן המקרה ההפוך בו מצווה בורר בהסכם הבוררות או בכתב המינוי שלו להיות כפוף לדין המהותי ודיני הראיות, והוא בוחר שלא לעשות כן (וזהו המקרה המוגדר בסעיף 24(7) לחוק הבוררות) או במקרה בו הוגדר לבורר בצורה מפורשת כי פסק הבורר יינתן שלא על פי הדין המהותי ולא על פי דיני הראיות.

לשם השוואה, בהליכים המתנהלים בבית המשפט לתביעות קטנות, רשאי בית המשפט לקבל ראיה אף אם לא הייתה קבילה בבית משפט אחר (סעיף 62(א) רישא לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984), והוא אינו קשור בסדרי הדין הנוהגים בבית משפט אחר, ורשאי בסייגים מסויימים לפעול בדרך הנראית לו מועילה ביותר להכרעה צודקת ומהירה (סעיף 62(ב) לחוק זה).

אלא, שהקפדה של בית המשפט לתביעות קטנות על סדרי הדין וקבלת ראיות קבילות בלבד, לא תיחשב כחריגה מסמכות ואף לא שגויה.

בשני ההליכים – בית המשפט לתביעות קטנות והליך בוררות – יש שאיפה להביא לסיומו של הליך בדרך מהירה, יעילה וזולה יותר מאשר החלופה של ניהול הליך ממושך בבית המשפט, אך במקרים המתאימים, בית המשפט או הבורר נדרשים לקיים את ההליך באופן דומה להליך משפטי "רגיל" – בפן הדיוני ובפן המהותי.

בהקשר זה, אין הבדל לטעמי בין התיבה "רשאי" המופיעה בחוק בתי המשפט, לבין הפטור שניתן לבורר בתיק כאן מלהיות כפוף לדין המהותי ודיני הראיות. בחירתו להיות כפוף לאלו, אינה משום חריגה מסמכות או מ"המנדט" שניתן לו. כך, גם החלטה ליתן פסק דין מנומק בוודאי שאינה פעולה בחוסר סמכות מצידו של הבורר.

כאמור, לשיטת המבקשים טענתם מקבלת משנה תוקף לנוכח העובדה שהמבקשים לא היו מיוצגים על ידי עו"ד בהליך הבוררות, כך שהקפדה על סדרי דין נוקשים והיצמדות לדיני הראיות העניקה יתרון מובנה ופסול למשיבה שהייתה מיוצגת בהליך על ידי עו"ד, הבקיא בדין המהותי, בסדרי הדין ובדיני הראיות.

אני סבור אחרת, ולטעמי דווקא במקרה בו אחד מן הצדדים לא מיוצג על ידי עו"ד, יש חשיבות יתרה בהקפדה על סדרי הדין ודיני הראיות, שכן אלו נועדו לקבוע את גבולות הגזרה וכללי המשחק בהליך, והם מקנים לשופט (או לבורר במקרה זה) את הכלים הנדרשים לריסון הצד המנוסה והצבת גבולות דיוניים, כל עוד היושב בתיק מקפיד להסביר לבעל הדין שאינו מיוצג את זכויותיו וחובותיו הדיוניות שלו ושל הצד שכנגד (המיוצג), מבלי שהוא פוגע באינטרסים המוגנים של הצד שכנגד.

כך גם עשה למעשה הבורר, בעת ניהול ההליך, כאשר לא איפשר לב"כ המשיבה להציג למבקש שאלות "פסולות" או לא קבילות בחקירתו הנגדית (15.4.19, ע' 3, ש' 29; ע' 4, ש' 19) ודחה התנגדויות של ב"כ המשיבה (שם, ע' 8, ש' 27; ע' 16, ש' 10).

1. על כן, אני סבור כי המבקשים לא הראו כי מתקיימת העילה מכוח סעיף 24(3) לחוק הבוררות, וממילא לא נגרם להם כל עיוות דין כתוצאה מהפעולות המתוארות על ידם ככאלו שנעשו על ידי הבורר בחוסר סמכות או תוך חריגה מסמכותו.

הטענה בדבר אי מתן הזדמנות נאותה לטעון טענות ולהביא ראיות

1. המבקשים טענו בהקשר זה בהרחבה והתייחסו למספר החלטות של הבורר במסגרת ניהול הליך הבוררות, שפגעו לטענתם בכללי הצדק הטבעי. מדובר למעשה במספר טענות המתייחסות להחלטות הבורר שלא לאפשר למבקשים להציג ראיות, כמו גם טענה בדבר הכרעה על סמך טענה שנטענה על ידי המשיבה לראשונה בסיכומיה, מבלי שניתנה למבקשים ההזדמנות להשיב לטענה זו.

המבקשים טוענים כי החלטות אלו פגעו קשות במבקשים, בפרט לנוכח העובדה כי המבקשים לא היו מיוצגים בהליך.

1. כמה מטענות המבקשים בהקשר זה, הן טענות ערעוריות מובהקות, ובפרט אלו הנוגעות לאפשרות להעיד עדים. טענת המבקשים בהקשר זה היא כי הבורר לא אפשר להם להעיד ולו עד אחד שעדותו יכולה הייתה לתרום להכרעה ביחס לשאלה מרכזית בהליך, והיא האם אי שביעות רצונה של המשיבה מעבודתו של המבקש נובעת מאופי ואיכות עבודתו של המבקש או שמא "מאופיה הבעייתי" של המשיבה ומעצות טקטיות שקיבלה מעורך דינה.

איני מקבל טענה זו. העדויות המדוברות שנמנעו המבקשים הן עדויות מפי השמועה (עדותו של מר אילן בכר) ועדויות אופי אודות המבקש והמשיבה. כך היא עדותו של מר יחזקאל פרנקל (כמפורט בסעיפים 62-76 לכתב התשובה), וכך גם התצהירים שצורפו כנספחים כ-כ"ד לבקשה, בהם עיינתי, ואין בהם כדי לתרום לסוגיות בהן נדרש הבורר להכריע.

בניגוד לטענת המבקשים, או מה שמשתמע ממנה, השאלה המרכזית שבמחלוקת לא הייתה האם הסרט שהפיקו המשיבים נעשה ל"שביעות רצונה" של המשיבה, וכך גם לא השאלה בדבר שמו הטוב המקצועי של המבקש. הבורר גם לא נדרש להכריע בשאלת אישיותה של המשיבה, לרבות לא בשאלה האם הסתכסכה עם אחרים.

1. השאלות המרכזיות שבמחלוקת נוסחו על ידי הבורר בהמשך לטענות הצדדים בכתבי הטענות עוד טרם הליך הבוררות, ובמהלכו, והן – שש במספר - הוגדרו על ידי הבורר בפסק הבוררות. השאלה האחרונה, השישית שבמספר אכן הייתה "האם הסרט היה לשביעות רצונה הסובייקטיבי והאובייקטיבי של התובעת", ובהקשר זה התייחס הבורר לטענות הצדדים, לרבות טענות שהסתמכו על עדותו של המבקש ועדותו של מומחה מטעמו, מר גדעון גנני ("ממנה ניתן להסיק כי הנתבע עשה עבודה מקצועית שצריכה להיות לשביעות רצונה של התובעת"; ע' 15, סעיף 26 לפסק הבוררות), אך הבורר התייחס גם לעדויות מטעם המשיבה, ואף ציין: "גם אני צפיתי בסרט כולו, הסרט משעמם ומייגע. גם הנתבע מודה בכך ... בחלקים גדולים מהסרט אין שומעים את הקול של פרופ' לנג. בתמונות שבסרט לא מסומן מיהו פרופ' לנג ועוד. זהו סרט שאינו ראוי להצגה" (ע' 16 לפסק הבוררות, פיסקה ראשונה למעלה).

ולנוכח התרשמות נחרצת זו, על סמך העדויות שלפניו, ועל סמך צפייה בסרט עצמו, הסיק הבורר כי גם "מבחינה אובייקטיבית וגם מבחינה סובייקטיבית הסרט אינו יכול להיות לשביעות רצונה של התובעת" (שם, ע' 16, פיסקה שניה).

הבורר קבע גם בהמשך (ע' 16, סעיף 28): "הנתבע לא רק שלא מסר את הסרט שערך לשביעות רצונה של התובעת, אלא גם לא עמד במועד המוסכם ולא הגיש לה מוצר מוגמר גם לשיטתו. הוא מסר סרט שאינו תואם את ציפיות התובעת ולכן אינו זכאי לשכר שאותו דרש, כי לא השלים את העבודה. מה שנמסר לתובעת הוא בוסר. התובעת הסתמכה על מומחיותו של הנתבע, אך תוחלתה נכזבה".

1. כאמור, לכל היותר, טענותיהם של המבקשים בהקשר זה הן טענות ערעוריות, אך אין בהן כדי לבסס טענה בדבר פגיעה בזכות הטיעון או כללי הצדק הטבעי. לגישת הבורר היו בידיו די ראיות ונתונים להכריע בשאלת שביעות הרצון, והוא לא מצא להכביד על ניהול הליך הבוררות בשמיעת עדויות נוספות, שבמהותן הן עדויות שמיעה וסברה, מפי מי שאינם בעלי ידע מקצועי רלוונטי.

אעיר, כי המבקשים טענו בהקשר אחר כי הבורר פעל בניגוד להוראות סעיף 12(ג) של כללי האתיקה של השופטים, ודחיתי טענה זו. בנסיבות אלו ראוי להפנות להוראת סעיף 12(ד) לכללי האתיקה הללו, הקובעת כי "בניהול המשפט יעשה שופט כמיטבו לחוס על זמנם של המעורבים במשפט: בעלי דין, באי כוחם, עדים ואחרים, וכנדרש מכך יחיש את ההליכים וימנע עינוי דין". כך עשה הבורר לטעמי.

בשולי הדברים אעיר גם כי במסגרת הבקשה להפחתת שכר הבורר (הפ"ב 54216-11-20) טענו המבקשים, בין היתר, כי הבורר האריך יתר על המידה בניהול ההליך ובכך השית על המבקשים הוצאות מיותרות, ואזכיר כי תחילה הוגשו הבקשה לביטול פסק הבוררות ולהפחתת שכרו במקשה אחת. בלשון המעטה, שתי הטענות אינן מתיישבות זו עם זו.

טענות שונות בעניין עדויות מומחים

1. המבקשים העלו מספר טענות הנוגעות למומחים שהעידו מטעם הצדדים כמו גם ביחס להחלטתו של הבורר שלא למנות מומחה מטעמו לשם הכרעה. בנוסף גם נטען שהבורר התייעץ עם מומחים אחרים מבלי שניתנה למבקשים הזדמנות לחקור אותם.

אדון בקיצור הנדרש בטענות אלו.

1. טענה אחת של המבקשים היא כי הבורר פסק על פי עדויות מומחים הקשורים בקשר עסקי עם המשיבה, ובכך יש משום מעילה של הבורר באמון הצדדים, "במידה המצדיקה את העברתו מתפקידו".

המשיבה העידה מטעמה את גב' מנורה חזני, במאית סרטים וכתבות, ואת מר אמציה האיתן, הבעלים והמנהל של אולפני "האתרוג" שערך סרט זכרון עבור המשיבה, תחת הסרט שהיה אמור לערוך המבקש, ואילו המבקשים העידו כמומחה מטעמם את מר גדעון גנני, "מומחה שאינו קשור למי מן הצדדים". עוד עלה, לטענת המבקשים, כי גב' חזני עבדה באולפני "האתרוג".

לטענת המבקשים, כבר "בזמן אמת" התריע המבקש על הבעייתיות שבהעדתם של האיתן וחזני כמומחים, לנוכח הקשר המקצועי שלהם, וחרף זאת הסתמך הבורר בפסק הבוררות בשמונה מקומות על עדותו ותצהירו של מר האיתן ובששה מקומות על עדותה ותצהירה של גב' חזני.

יש לדחות את הטענה. דבר "הקשר העסקי" הנטען בין העדים חזני והאיתן למשיבה, לא הוסתר מהבורר או מהמשיבה, ועל כן אין יסוד לטענה הקשה בדבר "מעילה באמון", ובכל מקרה יכול היה הבורר להעדיף את עדויותיהם של השניים, על פני עדותו של המומחה מטעם המבקשים, כפי שעשה הבורר, בפרט לנוכח העובדה שלא מונה מומחה אובייקטיבי מטעם הבורר.

לא הייתה כאן כל מעילה באמון, וראוי היה שלא לטעון טענה זו.

1. טענה נוספת של המבקשים היא שהבורר "פסל" את עדותו של המומחה מטעמם, מר גנני, מבלי שהודיע על כך לצדדים, ומבלי שאיפשר להם להעיד מומחה אחר.

אין ממש בטענה זו. הבורר לא "פסל" בשום שלב את עדותו של מר גנני, גם אם העדיף את עדויותיהם של חזני והאיתן על פני עדותו במספר סוגיות, לאחר שהתרשם באופן בלתי אמצעי מהעניינים העובדתיים אליהם התייחסו בעדויותיהם. לא הייתה כל חובה לבורר להודיע לצדדים, מבעוד מועד טרם מתן הפסק, כי הוא מתכוון להעדיף את עדותו של מי מהעדים, או "לפסול" כלשונם של המבקשים את עדותו של המומחה גנני (ואין מדובר בפסילה כמובן), שכן קביעות אלו הן חלק בלתי נפרד מההכרעה בהליך, הנעשית רק בסופו, לאחר תהליך של לימוד, עיון וליבון הסוגיות שבמחלוקת.

1. המבקשים טענו כי הבורר הכריע בעניינים הדורשים מומחיות מקצועית מבלי שמינה מומחה מתאים, ופרטו בבקשה לא פחות מתשע סוגיות שהיו חייבות להיבחן בידי מומחה שימנה הבורר.

אלא שמי שהתנגד למינוי מומחה מטעם הבורר, בשכר כמובן, היה המבקש, בעוד שהמשיבה דווקא ביקשה מספר פעמים מהבורר שימנה מומחה כזה. הבורר דחה את הבקשה לנוכח התנגדותו של המבקש, אם כי לטענת המבקש (ע' 15, ס"ק 60(ג) לבקשה), "ברור שלו ידע המבקש כי הבורר יבחר להתעלם מעדותו של המומחה גנני, היה מסכים, ואף דורש מינוי של מומחה מקצועי".

הבורר לא "התעלם" מעדותו של גנני, שהעיד מטעם המבקשים, וגם לא "פסל" אותה. הוא מצא שלא לקבוע ממצאים על בסיסה.

גם טענתם זו של המבקשים, שהיה מקום למינוי מומחה אובייקטיבי, שלמינויו התנגדו במהלך ההליך עצמו, אך משום שאינם מרוצים מקביעותיו של הבורר, היא טענה שראוי היה שלא תיטען.

1. המבקשים טענו כי "הבורר התייעץ עם מומחים", מבלי לאפשר להם לחקור אותם, ועוד בעניין סוגיית איכות הקול בסרט שערך המבקש לעומת הסרט שנערך למשיבה על ידי אולפני "האתרוג", שהיא אחת מהסוגיות המרכזיות להערכת עבודתם של המבקשים.

אך מדובר בדברים שאמר הבורר לפרוטוקול ישיבת הבוררות מיום 11.12.18 (ומובא בע' 9, סעיף 40 לבקשה). אני סבור, כי דבריו אלו של הבורר ("ואני שאלתי גם מומחה וגם הבת שלי למדה קולנוע, אפשר להרים את האיכות של הקול זו לא בעיה") וההתייעצות שערך, בהחלט מעוררים קושי מסוים, אך הדברים נאמרו וגולו במסגרת הליך הבוררות, טרם מתן פסק הבורר, והמבקשים לא טענו כי ביקשו לגלות את זהותו של אותו מומחה או להפנות אליו שאלות, וכי אכן נמנע מהם "לחקור את המומחים".

בכל מקרה, אין בדברים אלו כדי להצביע על עיוות דין שנגרם למבקשים.

הטענה בדבר התעלמות מראייה שהוגשה – גירסת הסרט הקצר

1. המבקשים טוענים כי הבורר סבר בטעות כי גרסתו הקצרה של הסרט שהפיקו המבקשים לא הוצגה לו, ולכן התעלם ממנה בפסק דינו. בכך, לטענתם, נפגעו כללי הצדק הטבעי. המבקשים הרחיבו בעניין זה בפרט בתשובתם (ע' 5, סעיף 11), תוך הפנייה לפסיקה המתייחסת למצב בו ראייה משמעותית "נשמטה מעיני הבורר".

אין חולק כי נפלה טעות בהתייחסותו של הבורר להגשתו של הסרט. כך, בהצעת הפשרה מיום 2.3.19 ציין הבורר כי הוא מעביר הצעה זו לאחר ש"צפיתי פעמיים בשני סרטי הווידאו הקצרים של דורון אברהמי ואמציה האיתן...".

בישיבת הבוררות מיום 15.4.19, במהלך חקירתו החוזרת של העד גנני, על ידי המבקש, שאל המבקש את גנני אודות הסרט הקצר שערך המבקש, וגנני השיב כי ראה את הסרט הקצר (ע' 16, ש' 17), ומכאן העיר הבורר: "אני לא קיבלתי סרט קצר. אני קיבלתי את הסרט הקצר של אמציה נתן [כך במקור] ואת הסרט המלא של שעתיים ו-עשרים דקות. זה לא הוגש כראיה" (ע' 16, ש' 17).

בישיבת הבוררות מיום 15.7.19 ציטט המבקש את הדברים הללו, ובתגובה העיר הבורר: "אני ראיתי רק את הגרסה המלאה של שעתיים ו-עשרים דקות. מה שכתוב זו טעות" (ע' 32, ש' 6).

המבקשים טוענים כי כן העבירו לבורר כבר בשנת 2018 (נספח ז' לבקשה) טרם מתן הצעת הפשרה, את הגרסה הקצרה של הסרט (שלא הועברה מעולם למשיבה), ולאחר ישיבה זו, ביום 23.7.19 ביקשו שוב להעביר לבורר את הסרט הקצר המדובר, אך זה סרב לקבלו בהחלטה מיום 28.7.19 (נספח ה לבקשה).

1. יוצא, כי אין חולק כי נפלה טעות בהתייחסותו של הבורר אל "הסרט הקצר" של המבקש בהצעת הפשרה, ומהנספחים שצורפו לבקשה, ועולה כי לכאורה הסרט הקצר נשלח לבורר עוד טרם שמיעת הראיות בהליך הבוררות, באמצעות קישור לצפייה.

משמע, כן מדובר בראיה ממנה התעלם הבורר בפסק הדין, אף שהמבקשים העבירו אותה לעיונו. יתרה מזאת, מהצעת הפשרה ששלח הבורר לצדדים יכול היה המבקש להבין כי הסרט הקצר כן נצפה על ידי המבקשים.

מכאן עולה השאלה האם ההתעלמות מהראייה המדוברת, פגעה בניהול הגנתו (ותביעתו) של המבקש, וגרמה לו לעיוות הדין המדובר.

כאן, לא הבהירו המבקשים מדוע הסרט הקצר המדובר הוא אכן "ראייה מהותית", או ראייה משמעותית, שהתעלמות ממנה גרמה למבקשים לעיוות הדין, לנוכח נימוקי פסק הבורר.

כאמור, בהחלט מדובר בטעות דיונית של הבורר, אך טעות זו כשלעצמה, אינה מלמדת כי המבקשים לא קיבלו הזדמנות נאותה לטעון את טענותיהם, והם לא הבהירו לא בסיכומיהם ולא בבקשה שלפניי, כיצד היה בראייה המדוברת כדי לשנות מפסק הבורר.

1. אוסיף, כי ממילא אין חולק כי הסרט הקצר המדובר כלל לא הועבר למשיבה, ואת הסרט שהכינו המבקשים שכן הועבר למשיבה, בהתאם להסכם בין הצדדים, בחן הבורר בין באמצעות העדים ובין באופן בלתי אמצעי, וקבע בעניינו קביעות קשות, בפרט לנוכח העובדה שלאחר 25 חודשים מיום חתימת ההסכם, מסרו המבקשים למשיבה סרט לא מוכן, שאיכותו לקויה, להתרשמות הבורר. העובדה כי המשיבה שכרה בהמשך את שירותיהם של ספקים אחרים, אולפני "האתרוג", ואלו במסגרת התקשרות נפרדת, ערכו עבורה סרט קצר, לשביעות רצונה, אינה נוגעת ללב המחלוקת בין הצדדים שבה הכריע הבורר, ובכל מקרה, כאמור לעיל, המבקשים לא הראו כיצד ההתעלמות מהסרט הקצר המדובר מצד הבורר, גרמה להם לעיוות הדין.

הטענה בדבר אי מתן זכות תגובה לטענת ביטול ההסכם

1. לטענת המבקשים, הבורר ביסס את פסק הבוררות על טענת המשיבה כי ביטלה במועד מסוים את ההסכם שכרתה עם המבקש, בגין הפרה יסודית שלו, אלא שטענה זו כלל לא נטענה בכתבי הטענות של המשיבה, לא בתצהירה, לא בישיבת קדם המשפט בבית המשפט ולא בישיבות הבוררות, אלא רק בישיבת הסיכומים האחרונה, שנועדו בכלל לשמיעת סיכומי המבקשים.

המבקשים טוענים כי הבורר לא איפשר להם להשיב לטענה זו, ובכך נפגעו כללי הצדק הטבעי.

1. בישיבת הבוררות שהתקיימה ביום 15.7.19 נשמעו באריכות סיכומי המשיבה, ובסיום הדיון קבע הבורר: "נקבע לתאריך 22.7.19 להשלמת סיכומי הנתבע".

פרוטוקול ישיבת הבוררות מיום 22.7.19 נפתח דווקא בדבריה של המשיבה עצמה, ולאחר מכן גם ביקש בא כוח המשיבה להוסיף טענות נוספות, ורק באמצע ישיבת הבוררות החל המבקש לסכם את טענותיו.

המבקשים טוענים כי בסיכומי המשיבה מיום 15.7.19 לא טען בא כוחה כי ההסכם הופר על ידי המבקשים הפרה יסודית ובוטל על ידי המשיבה, "לא במפורש ולא ברמז" (ע' 7, סעיף 31 לבקשה), וכי הטענה נטענה לראשונה בישיבת הבוררות ביום 22.7.19 על ידי ב"כ המשיבה (ע' 43, ש' 20 לפרוטוקול הדיון) ועל ידי המשיבה עצמה קודם לכן (ע' 43, ש' 7).

1. הצגת הדברים אינה מדוייקת לגמרי. בישיבת בוררות זו טען ב"כ המשיבה, תחת הכותרת "הפן המשפטי" כי "הנתבעים הפרו הסכם שנחתם עימם, לא עמדו במועד האספקה, לא סיפקו את המוצר שהוזמן, עברו על הוראות סעיף 6 לחוק החוזים בהפרה יסודית, איכות הסרט ... גרועה ללא סאונד, וניתן לומר שיש כאן כשלון תמורה".

המבקשים טוענים כי מדובר היה בטענה "חדשה, דרמטית" שלא עלתה ולא נדונה בהליך, ולכן המבקש שלא היה מודע לקיומה לא התייחס אליה בסיכומים (ע' 7, סעיף 32 לבקשה), אך בכך הם אינם מדייקים, שכן המבקש התייחס לטענות אלו בסיכומיו, ובהמשך גם בתשובה לשאלות ששאל אותו הבורר, טען מפורשות (ע' 44, שורה 30 לפרוטוקול הדיון מיום 22.7.19): "כאמור, היא לא ביטלה את החוזה לא בע"פ ולא בכתב".

1. עובדה זו כשלעצמה מלמדת כי אין ממש בטענה כי לא ניתנה למבקש ההזדמנות לטעון נגד הטענה שההסכם בוטל בשל הפרה יסודית (ע' 8, סעיף 37 לבקשה), להבדיל כמובן מהשאלה האם צדק הבורר בקביעותיו אלו.

כאמור, בית המשפט אינו יושב כערכאת ערעור על פסק הבורר, ואיני נדרש להכריע האם צדק הבורר כשקבע כי המשיבה "ביטלה כדין את ההסכם עם הנתבעת (וגם עם הנתבע) מחמת הפרתו..." (ע' 18, סעיף 33 לפסק הבוררות), אלא אך לבחון, בראי טענתם זו של המבקשים, האם ניתנה להם ההזדמנות להתגונן מפני הטענה בדבר ההפרה היסודית של ההסכם, והתשובה לכך היא חיובית, שכן כבר בכתב התביעה בת"א 60-03-17 (סעיף 16) טענה המשיבה כי המבקשים הפרו "ברגל גסה" את ההסכם, לא סיפקו את המוצר שהתחייבו לספק, לא עמדו בלוחות הזמנים הקבועים בהסכם, גבו סכום כפול מזה הנקוב בו ועוד, וכן דרשה את השבת מלוא הכספים ששילמה למבקשים בגין ההסכם.

למבקשים הייתה הזדמנות נאותה להתגונן מפני טענה זו, הן במסגרת כתבי הטענות שלהם, הן במסגרת סיכומיהם, והן במסגרת תשובות לשאלות שהופנו למבקש על ידי הבורר.

הבורר הכריע בשאלות אלו כולן לרעת המבקשים, לאחר שמיעת טענותיהם, אך המבקשים קיבלו את יומם, ובוודאי שלא נגרם להם כל עיוות דין.

1. בשולי הדברים אציין כי אין לקבל בהקשר זה את טענת המבקשים בעניין התעלמותו של הבורר מטענתם כי החוזה בין הצדדים היה "מתגלגל, מתפתח..." על דעתה של המשיבה, ולכן אין יסוד לטענת ביטול ההסכם, לדידם של המבקשים.

כאמור, הבורר הגיע למסקנה כי המבקשים לא עמדו בהתחייבויותיהם כלפי המשיבה במסגרת ההסכם, לנוכח העובדה שגם לאחר 25 חודשים, זמן רב בהרבה מזה המוגדר בהסכם, ולאחר תשלום סכום גבוה בהרבה מזה המוסכם, לא סופקה גירסה סופית של הסרט, וגם לא גירסה קצרה שלו, והגירסה שכן סופקה לא הייתה לשביעות רצונה של המבקשת, ולא הייתה ראויה להקרנה, להתרשמותו של הבורר.

סיכום עד כאן

1. המבקשים טענו טענות רבות נגד הבורר, ההליך שניהל ופסק הבוררות. טענות אלו נגעו לשאלת מינויו כדין וסמכותו, חלקן נגעו לאופן ניהול ההליך ובפרט לנוכח העובדה כי המבקשים לא היו מיוצגים על ידי עו"ד, וחלק משמעותי נוסף שלהן הן טענות הנוגעות למניעת הבאת ראיות והשמעת טענות, וניהול ההליך תוך פגיעה בכללי הצדק הטבעי.
2. כאמור, לא מצאתי כי הטענות מוצדקות. אין ממש בטענות המבקשים בדבר מינויו של הבורר שלא כדין, וגם לא בטענות כי פעל בחוסר סמכות.

בית המשפט אינו יושב כערכאת ערעור על פסק הבורר, וכפי שצוין לעיל, אף אם בחלק מקביעותיו של הבורר נפלה טעות מסויימת (האם קיבל לידיו סרט קצר, אם לאו, למשל) ואף אם נכון היה להתייעץ, ולו בעניין שולי, עם מומחה או עם בתו, אין יסוד לטענה כי המבקשים לא קיבלו הזדמנות נאותה לטעון את טענותיהם בהליך הבוררות, והוא לא נוהל בניגוד לכללי הצדק הטבעי.

בכל מקרה, המבקשים לא הראו כי אכן נגרם להם עיוות דין, גם אם התוצאה הסופית של פסק הבוררות קשה ביותר עבורם.

1. בשולי הדברים אציין כי עיינתי בכל נספחי הבקשה, לרבות ובפרט בפסק הבורר ופרוטוקולי ישיבות הבוררות. עולה מהם כי הצדדים שניהם לא תרמו לניהול ענייני ויעיל של ההליך (ר' למשל חילופי הדברים הקשים בין המבקש לב"כ המשיבה; 15.4.19, ע' 10, ש' 38 ואילך), אך הבורר ניהל את ההליך כנדרש תוך הקפדה על כבודם של הצדדים, שמירה על תקינות ההליך והגנה על זכויותיהם של המבקשים והמשיבה.

הבורר גם מצא לנכון לדון בטענה בדבר שכר ראוי למבקשים, חרף העובדה כי אלו לא תבעו בתביעתם שכנגד (או בכתב ההגנה) שישולם להם שכר ראוי.

כלשונו: "הצדק דורש התייחסות לשאלה של פסיקת שכר ראוי", אף אם הסעד המדובר לא נתבע על ידי המבקשים, ואף אם המשיבה לא קיבלה את האפשרות לטעון בנדון. גם בעשותו כן, לא פגע הבורר בכללי הצדק הטבעי. ההפך הוא הנכון. כללי הצדק הטבעי נשמרו בקפדנות על ידי הבורר בהליך זה.

הוצאות משפט

1. שני הצדדים לא הקלו על מלאכת בית המשפט. כפי שציינתי בפתח הדברים, המבקשים הגישו בקשה ארוכה ביותר, לה צורפו נספחים רבים, וכשהמשיבה הגישה את תגובתה לבקשה ביום 27.1.21, מיהרו המבקשים להגיש "תשובה לתשובת המשיבה" ביום 4.2.21, מבלי שהתבקשו לעשות כן, ואף תשובה זו ארוכה ביותר.

עוד אזכיר כי בתחילה הוגשה הבקשה כשהיא כרוכה בבקשה להפחתת שכר הבורר, שלבסוף הוגשה בהליך נפרד.

גם המשיבה לא הקלה על ניהול ההליך, בעת הגשת תגובתה, עת לא הקפידה בה על הצגת טענות ענייניות ושילבה בהן גם השמצות אישיות קשות כלפי המבקש (ר' למשל סעיף 43, סעיף 79, סעיף 83 לתגובה).

נתתי דעתי גם לעובדה כי בסופו של יום, בהליך שלפניי, התקיימה ישיבה אחת בלבד.

אעיר כי המשיבה הביעה את טרונייתה על כך שהמבקשים חרגו ממסגרת 5 העמודים שהוקצו לצדדים להכנת סיכומיהם, אך בנסיבות כאן לא מצאתי כי מדובר בחריגה של ממש.

סוף דבר

1. הבקשה נדחית. המבקשים יישאו בהוצאות המשיבה בסך 7,500 ₪ (בתוספת מע"מ) שישולמו לב"כ המשיבה בתוך 30 יום.

ניתן היום, ז' תמוז תשפ"ב, 06 יולי 2022, בהעדר הצדדים.