האם יש לחייב את הנתבעים 1-10 למסור לתובעת דו"חות וחשבונות וכן מסמכים בקשר לעיזבון המנוח ישעיהו פרלמוטר ז"ל ולמנות נאמן אחר לנכסי העיזבון?

1. רקע עובדתי
2. התובעת היא עמותה רשומה המפעילה בית כנסת בעיר פתח-תקווה, שהחל את פעילותו בשנת 1913.
3. ביום 8.8.31 חתם המנוח ישעיהו פרלמוטר ז"ל (להלן: המנוח) על צוואה (להלן: הצוואה) שבמסגרתה הוא הורה, בין היתר, לחלק למוסדות שונים שאחת מהם היא התובעת, לאחר פטירת אשתו, סכום קבוע מידי שנה מפירות נכסיו, דניידי ודלא ניידי, שישולמו לכל מוטב פעמיים בשנה בסמוך ליום הפטירה של המנוח ובסמוך ליום פטירת אשתו (להלן: האלמנה).
4. בצוואה נקבע החלק היחסי של כל מוטב בפירות הנכסים ונקבע גם שאם אחד המוסדות המוטבים יפסיק להתקיים, יחולק חלקו באופן יחסי לפי שיעור חלקם של יתר המוסדות שנותרו פעילים. חלקה של התובעת הועמד בצוואה על 5 לירות לשנה מתוך 205 לירות, כלומר בשיעור של 2.44% מהסכומים שיעמדו לחלוקה מידי שנה.
5. על פי הצוואה, כל הנכסים יעברו על שמם של האפוטרופוסים שימונו. המנוח מינה שלושה אפוטרופוסים מתוך המוסדות הנהנים: בית החולים שערי צדק בירושלים (להלן: שערי צדק – שחליפו הוא הנתבע 2), בית מחסה ליתומים דיסקין בירושלים (להלן: דיסקין – שחליפו הוא הנתבע 3) והנהלת אגודת ישראל בירושלים (להלן: אגודת ישראל – שחליפו הוא הנתבע 4) והוא הורה שמוסדות אלו ימנו נציג מטעמם לאפוטרופוס.
6. הנתבע 1 (להלן: אינדיג) חילק החל משנת 1987 כספים מפירות הנכסים למוסדות השונים, עד שהפסיק להעביר כספים לתובעת ולנהנים אחרים על פי הצוואה, בשנת 2018. הנתבעים 5-10 מונו כנאמנים מטעם דיסקין.
7. המנוח נפטר ביום 16.12.31 ושלושת האפוטרופוסים שמונו אז, שמואל עדן, מוריץ ואלך ומשה בלאו, הגישו את הצוואה לקיום בבית המשפט המחוזי בירושלים. האלמנה התנגדה לצוואה והגישה בקשה למתן צו ירושה.
8. האפוטרופוסים הגיעו להסכם עם האלמנה והסכם זה אושר בד בבד עם קיום הצוואה ע"י בית המשפט המחוזי בירושלים ביום 17.6.32 (להלן: ההסכם). על פי ההסכם, הועברו ע"י האלמנה שני נכסי מקרקעין בפתח תקווה ברח' שפירא 22 וברח' העלייה השנייה 2 (להלן: המקרקעין או הבניינים) שהיו חלק מנכסי המנוח, על שם הנתבעים 2-4. כפי שיפורט להלן, הצדדים היו חלוקים בכל הנוגע למשמעות ופרשנות ההסכם והיחס בינו לבין הצוואה. בהסכם נקבע שהאלמנה תקבל כספים מפירות המקרקעין למשך כל חייה, המקרקעין יושכרו לה עד לאחר אריכות ימים ושנים ולאחר מכן יתבטלו הסכמי השכירות וכל הזכויות יעברו לנתבעים 2-4 ויתרת פירות הנכסים יחולקו בהתאם לאמור בצוואה.
9. האלמנה נפטרה ביום 30.6.35.
10. במשך כמעט שמונים שנה, נהגו מי שניהלו את המקרקעין לדורותיהם, להעביר לתובעת מפעם לפעם סכומי כסף מפירות המקרקעין שהיו של המנוח (להלן: העיזבון), בהתאם לצוואה. בין היתר פעלו במהלך השנים כמנהלי המקרקעין (שלעיתים כונו גם כמנהלי העיזבון) עו"ד טוביה כץ, ד"ר זאב כהן, עו"ד חיים ויסמן ועו"ד ברוך שבתאי.
11. החל משנת 1987 קיבלה התובעת תשלומים מאינדיג. לדוגמה: במכתבו של אינדיג לתובעת מיום 19.3.96 הוא כתב "הנני מתכבד להמציא לכם את חלקכם מהבנינים הנ"ל". במכתבו מיום 13.9.06 כתב אינדיג לתובעת שחל עיכוב ממושך בחלוקת הכספים עקב "נסיבות אישיות שלי" ואולם "מצאתי לנכון לחלק את הכספים שהצטברו למועד דלעיל ואני מקווה שמכאן ואילך נוכל לחזור לחלוקה שוטפת ורצופה". במכתבים רבים נוספים שנשלחו ע"י אינדיג לתובעת במהלך השנים ושאליהם צורפה המחאה לטובת התובעת, נאמר ע"י אינדיג כי מדובר ב"חלקכם בהכנסות מהבניינים הנ"ל".
12. ביום 13.10.16 שלח ב"כ התובעת דאז עו"ד דוד שלום מכתב לאינדיג וביקש לקבל את התשלום השוטף שהתובעת זכאית לקבל מהעיזבון. אינדיג לא ענה למכתב וביום 9.7.17 שלח ב"כ התובעת מכתב נוסף לאינדיג ובו התבקש אינדיג להעביר את כל המסמכים הקשורים לעיזבון וכן דו"ח על ההכנסות מהבניינים בשנת 2016 ואת אופן חלוקת ההכנסות למוטבים השונים על פי הצוואה.
13. ביום 2.8.17 השיב אינדיג וביקש כי ב"כ התובעת יודיע לו "מה הם זכויותיה של מרשתך בנדון". ב"כ התובעת השיב במכתב מיום 31.8.17 כי "מדובר באותן זכויות מכוחן הנך משלם למרשתי זה שנים רבות כספים בגין חלקה בהכנסות מבניינים מעיזבון פרלמוטר".
14. אינדיג לא השיב למכתב הנ"ל ואף לא לתזכורות ובמכתב נוסף ששלח ב"כ התובעת לאינדיג ביום 10.12.17 הוא מציין כי מבדיקה שערך מתברר שהבניינים השייכים לעיזבון כוללים לפחות 23 דירות וחנויות שאמורות להשיא לעיזבון תשואה של עשרות אלפי שקלים בחודש וכי הוא כנאמן, צריך ליתן דו"ח על פעולותיו והתעלמותו המופגנת "מעוררת תהיות ואומרת דרשני" ולא ניתן על ידו כל הסבר מדוע העברת הכספים הופסקה.
15. ביום 12.6.18 פנה שוב ב"כ התובעת לאינדיג וציין שלמרות שהתשלום שהגיע ביום 10.12.17 ע"ס של 7,109 ₪ עוכב במשך שלוש שנים על אף שעל פי הצוואה יש להעביר את התשלומים פעמיים בשנה סמוך לימי הפטירה, לא הומצאו דו"חות והדבר מצביע על "ניהול בלתי תקין".
16. ביום 14.6.18 השיב אינדיג כי מרשיו ביקשו ממנו לערוך בדיקה בדבר "התוקף והבסיס לתשלומים שהועברו" לתובעת מהבניינים. ביום 29.7.18 כתב אינדיג לתובעת כי לאחר בדיקה שנערכה, המקרקעין ניתנו בשנת 1932 במתנה לשערי צדק, לדיסקין ולאגודת ישראל ו"לא מצאנו אסמכתא לזכויות מרשתך בנכסים הנ"ל וטרם הוחלט מה יעלה בגורל הכספים שהועברו למרשתך בעבר".
17. ב"כ התובעת פנה במכתבים נוספים לאינדיג ולנתבעים שנציגיהם אמורים לשמש כאפוטרופוסים לעיזבון על פי הצוואה, לרבות לשערי צדק, וביום 2.6.19 השיב ב"כ שערי צדק לב"כ התובעת כי: "לא ברור מכוח איזו זכות קיבלה מרשתך (כמו גם גופים אחרים) כספים אלה, ולכאורה נראה כי הם ניתנו מנדיבות ידם של בעלי הזכויות בנכסים קרי מרשתנו ואח' (שמרשתך אינה נמנית עליהם), וזאת מבלי שהייתה עליהם כל חובה חוקית לעשות כן". במכתב נטען כי הבניינים לא שייכים כלל לעיזבון המנוח וכי אינדיג "אם בכלל הוא נאמן, נאמנותו היא עבור בעלי הזכויות בלבד" ולא עבור התובעת.
18. לאור זאת, הגישה התובעת את תביעתה למתן חשבונות ולהחלפת עוה"ד אינדיג כנאמן העיזבון בנאמן אובייקטיבי אחר.
19. בקדם המשפט שהתקיים ביום 4.5.21 קבעתי שלאור העובדה שלכאורה בצוואה הוקם הקדש שהתובעת היא אחת מהנהנות שלו, יש ליידע את רשם ההקדשות על ההליך ורשם ההקדשות יודיע האם הוא מעוניין להצטרף להליך. רשם ההקדשות הודיע שהוא מעוניין להצטרף להליך ואישרתי את צירופו. רשם ההקדשות עדכן בהודעתו, כי מתנהל הליך מקביל בבית המשפט המחוזי בירושלים שבו נדונה פרשנות הצוואה וההסכם לאור בקשת מוטב אחר בצוואה, הקדש "עץ חיים" באמצעות מנהלו המיוחד, לקבל מידע מאינדיג על נכסי העיזבון וכן לקבל את הכספים המגיעים לו מהעיזבון (להלן: ההליך המקביל). בהליך המקביל (פר"ק 1363-03-18), ניתן פסק דין ביום 28.7.21 שדחה את טענות אינדיג והנתבעים 2-4 ואת פרשנותם לצוואה ולהסכם ונקבע כי על אינדיג להעביר למנהל המיוחד של הקדש "עץ חיים" דוחות וכן את החלק היחסי המגיע להקדש "עץ חיים" מפירות המקרקעין של העיזבון. הנתבעים 2-4 הגישו ערעור על פסק הדין ובית המשפט העליון בע"א 6178/21 מרכז רפואי שערי צדק נ' רונן מטרי עו"ד (14.2.2022) דחה את הערעור בפסק דין מיום 14.2.22 (להלן: פסק הדין בעליון). בקשה לדיון נוסף שהוגשה ע"י שערי צדק ואחרים (דנ"א 1515/22), נדחתה ע"י כב' הנשיאה חיות ביום 17.4.22.
20. רשם ההקדשות שצורף על ידי בתחילת ההליך לא נטל חלק בדיוני ההוכחות ואולם הוא טען בסיכומיו כי המקרקעין הן הקדש ציבורי והוא אף פנה לנתבעים 1-4 על מנת שייחתמו על הטפסים הנדרשים לצורך רישום ההקדש. לטענתו, די בפסיקות בתי המשפט בהליך המקביל בכדי להיעתר לסעדי התביעה ואולם בכל הנוגע לסעד של החלפת הנאמנים, התבקשה התובעת לפרט אודות זהותם של הנאמנים המוצעים וכיצד מינויים יתרום למימוש מטרות ההקדש.
21. אינדיג לא הגיש סיכומים מטעמו (הוא אף לא הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו). לכן, בהתאם לתקנה 74(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט – 2018 דין אי הגשת סיכומים כדין אין התייצבות לדיון ובהתאם לתקנה 75(2) לתקנות הנ"ל, ככל שהתובעת הוכיח את תביעתה, היא תהיה זכאית לסעד שביקשה.
22. תמצית טענות התובעת
23. התובעת היא מוטבת על פי הצוואה אשר אומצה על ידי הצדדים להסכם בין האלמנה לאפוטרופוסים, והן ההסכם והן הצוואה קיבלו את אישור בית המשפט המחוזי. לכן, התובעת זכאית לקבל מאינדיג, ששימש כנאמן על נכסי העיזבון, את כל המידע הרלוונטי הקשור לניהול העיזבון לרבות ההכנסות שנגבו, אופן חלוקתם בין מוטבי הצוואה והיא זכאית לכל התשלומים שהיו מגיעים לה והוסתרו ע"י הנתבעים או עושי דברם.
24. ללא כל הצדקה, אינדיג הפסיק להעביר לתובעת בשנת 2018 את חלקה בעיזבון, למרות שכספים אלו הועברו לתובעת במשך עשרות שנים.
25. יש לדחות את טענת הנתבעים שמאחר שהמקרקעין היו מסווגים כקרקעות מסוג "מירי", הם לא היו חלק מעיזבון המנוח ולא נכללו בצוואה אלא הועברו לנתבעים 2-4 במתנה מהאלמנה, ולכן לא מגיע לתובעת דבר מהצוואה. כמו כן, יש לדחות את טענת הנתבעים שזכותה של התובעת לקבל תשלומים מהעיזבון התפוגגה עם פטירת האלמנה. זאת, לאור העובדה שבית המשפט העליון כבר דן בצוואה זו בהליך המקביל וקבע שאין יסוד לטענות אלו. בפסק הדין בעליון נקבע שלא היתה בהעברת הבעלות במקרקעין לידי הנתבעים 2-4 בכדי לבטל את ההענקות של פירות המקרקעין למוטבים כפי שנקבע בצוואה, והוראות אלו חלות גם לאחר פטירת האלמנה. נפסק כי הוראות הצוואה בדבר העברת פירות המקרקעין למוטבים היוו תנאי להעברת המקרקעין לידי הנתבעים 2-4. בצוואה לא נערכה כל אבחנה בין נכסי "מירי" לבין נכסי נדל"ן שאינם "מירי" והוראותיה חלות על כל נכסי העיזבון.
26. הנתבעים לא הראו שבעיזבון היו מקרקעין שאינן אדמות "מירי" ולכן יש לדחות את טענתם שהכספים שהועברו למוטבים נובעים מנכסים אחרים של העיזבון. בנוסף, בכל המכתבים מצוין כי ההכנסות הן בגין הבניינים ולא ממקור אחר.
27. בהסכם נקבע במפורש שהאלמנה מוכנה לקיים את הצוואה בשלמותה לרבות ביחס למקרקעין והוראות הצוואה הוטמעו בהסכם ובצו בית המשפט המחוזי, בו נאמר במפורש שיש לקרוא את ההסכם יחד עם הצוואה.
28. אחד האפוטרופוסים, מר שמואל עדן, כתב כשנה לאחר מות המנוח ולפני פטירת המנוחה, כי לפי הוראות הצוואה הזכות של המוטבים לקבל כספים מהעיזבון חלה לאחר אריכות ימים ושנים של האלמנה וזו הוכחה מוחצת "מזמן אמת" לפיה פרשנות התובעת נכונה ואין בסיס לפרשנות הנתבעים. בנוסף, המכתבים הרבים לאורך עשרות שנים מאז פטירת המנוחים שבהם נאמר כי מועברים תשלומים מעיזבון המנוח לתובעת, מלמדים כי זכותה של התובעת לקבל את חלקה על פי הצוואה ואין כל בסיס לטענת הנתבעים כי הנכסים שייכים רק לנתבעים 2-4 והכספים הועברו אליה ללא כל חיוב וללא שהיתה לה כל זכות לתובעת לקבלם אלא רק מרצונם הטוב של הנתבעים 2-4.
29. גם העובדה ששערי צדק הודתה לאינדיג על קבלת "התרומה", מלמדת שהיא סברה שלא מדובר בפירות של נכסים שלה אלא שהיא זכאית רק לחלק יחסי מפירות העיזבון וטענותיה כיום סותרות את התנהלותה.
30. עצם העובדה שבמשך עשרות שנים הועברו הכספים לתובעת סמוך למועדי ימי הפטירה של המנוחים מלמדת שאין יסוד לטענתם החדשה של הנתבעים לפיה מדובר בתשלומים שהועברו ללא כל זכות שבדין אלא כתרומה בלבד.
31. התנהגותו של אינדיג היא בניגוד גמור לחובת הנאמנות שחלה עליו וחובה זו חלה אף על הנתבעים 2-4 שמחזיקים במקרקעין כנאמנים עבור יתר המוטבים על פי הצוואה, ויש למנות אדם או גוף מקצועי אובייקטיבי וחסר פניות לתפקיד הנאמן על נכסי העיזבון. שהרי, התברר כי אינדיג ניהל את העיזבון "תחת מעטה של ערפל כבד, ללא שמץ של שקיפות, תוך מאמץ להסתיר ולהעלים מעין כל את היקף הכספים, אופן חלוקתם וזהות הנהנים מהם" (סעיף 35 לסיכומי התובעת).
32. למרות שבסיכומיהם מודים הנתבעים 2-10 שלאור פסה"ד בעליון התובעת זכאית לקבל חלק מפירות העיזבון על פי הצוואה וההסכם, הם עדיין דבקים בטענתם "האבסורדית" שלא חלה עליהם חובה למסור לתובעת דין וחשבון אודות ניהול הנכסים. ברור שיחסי הנאמנות בין הצדדים מטילה עליהם חובות שונות, לרבות חובת דיווח ומסירת נתונים.
33. תמצית טענות הנתבעים 2-10
34. המקרקעין הועברו לנתבעים 2-4 במכר ללא תמורה על ידי האלמנה והם לא מהווים חלק מעיזבון המנוח. מדובר במקרקעין בבעלות מלאה של הנתבעים 2-4 ולא מדובר בהקדש. בכתב ההגנה ובתצהיר שהגישו, טענו הנתבעים שהסכומים הועברו לתובעת במשך שנים רבות מבלי שהיתה כל חובה חוקית לעשות כן ורק לפנים משורת הדין. ברם לאור פסה"ד בעליון, הודו הנתבעים בסיכומיהם, שאכן קיימת חובה להעביר את פירות המקרקעין למוטבים.
35. המקרקעין היו קרקע מסוג "מירי" ולפי דיני הקרקעות שחלו באותה העת, לא היה ניתן להעביר אותם באמצעות צוואה אלא רק בדרך של מכר או ירושה. לכן, המקרקעין עברו לידי האלמנה לאחר פטירת המנוח, היות שהיא היתה היורשת היחידה שלו ולאחר שהאלמנה העניקה אותם במתנה לנתבעים 2-4 בהתאם להסכם, הם נרשמו על שמם בלשכת רישום המקרקעין. המקרקעין מעולם לא היו חלק מעיזבון המנוח והם קניינם הבלעדי של הנתבעות 2-4 מכוח ההסכם וכפי שרשום בלשכת רישום המקרקעין. הנתבע 1 לא שימש כנאמן אלא כבא כוח בעלי המקרקעין – הנתבעים 2-4.
36. בכתב ההגנה ובתצהירים טענו הנתבעים שההסכם לא כולל הוראה בדבר חלוקת כספים לגופים שונים לאחר מות האלמנה ולא קיימת כל חובה להמשיך בחלוקת כספים כלשהם לגופים שאינם הנתבעים 2-4 לאחר אריכות ימים ושנים של האלמנה. ברם, אחר שניתן פסה"ד בעליון, הנתבעים הודו כי הבעלות עברה לנתבעים 2-4 בתנאי שיחלקו את פירות הנכסים לנהנים "וככל שתתבצע חלוקה "פירותית" שכזאת" (סעיף 7 לסיכומי הנתבעים 2-10).
37. לאחר פטירת האלמנה, המקרקעין נוהלו על-ידי מספר מנהלים מטעם הנתבעים 2-4 ומאז 1986 אינדיג מנהל את המקרקעין מטעם הנתבעים 2-4 ואין לו כל יריבות מול התובעת. בכתב ההגנה טענו הנתבעים שלאחר פטירת המנוחה, הכספים הועברו לתובעת ולמוטבים אחרים לפנים משורת הדין, ולמרות שעל פי ההסכם לא היה צורך לעשות כן. לכן, גם לא נרשמה הערה על קיומו של הקדש על המקרקעין. לאחר שניתן פסק הדין בעליון, חזרו בהם הנתבעים בסיכומיהם מהטענה לפיה לא קיימת חובה להעביר את הפירות לנהנים על פי הצוואה.
38. בפסק הדין בעליון לא נקבע שהמקרקעין הם הקדש ציבורי ושאלה זו לא הוכרעה. בפסק דין בעליון נקבע כי "די במתווה ההסכמי הקיים בין הצדדים להוביל למסקנה שהעמותה זכאית לקבלת פירות העיזבון".
39. הנתבעים אינם בגדר נאמנים או אפוטרופוסים על עיזבון המנוח. המקרקעין מנוהלים ע"י הנתבעים 2-4 "תוך שמסגרת "ניהולית" זאת, כרוכה בחובות ... כלפי מוטבים" (סעיף 16 לסיכומי הנתבעים 2-10). לכן, "קורסת קונספציית התביעה" ואין לנתבעים כל חובה למסור דין וחשבון לתובעת. לא ניתן לזכות בזכויות "מכוח האינרציה" כשאין לתובעת כל בסיס משפטי לזכותה הנטענת.
40. התובעת גם לא זכאית לבקש מינוי נאמן חדש או להחליף שום גורם, שכן המקרקעין אינם חלק מהעיזבון והם בבעלות פרטית של הנתבעים 2-4. אין גם כל בסיס לסעד של מתן חשבונות. זאת, מאחר שאין הוראה בצוואה המטילה חובה כזו או המחייבת הגשת דוחות כלשהן. התובעת אף לא ביקשה במהלך כל השנים ולו פעם אחת, כל דיווח או קבלת דו"ח.
41. התביעה הוגשה בחוסר תום לב והיא פרי "הפקתו" של העד מר ברנדלר שעוסק באיתור הקדשות ועיזבונות והוא זה שיזם את ההליך, מימן אותו, שכר עו"ד עבור התובעת ואף אמור לקבל נתח כספי מהסכום שיתקבל בעקבות התביעה לאור הסכם שכרת עם התובעת. מר ברנדלר הפך ל"מוטב סמוי" בנכסי המנוח, בניגוד לרצון המנוח בצוואה והתביעה היא למעשה "מזימה נפסדת" ולפיכך, יש לדחות את התביעה כל רכיביה.
42. דיון והכרעה
43. בפתח הדברים אביע את תמיהתי, מדוע לאחר שניתן פסק דינו של בית המשפט העליון בהליך המקביל, לא הודיעו הנתבעים שהם מסכימים לקבלת התביעה לפחות בכל הנוגע למתן צו למתן חשבונות והמצאת מסכים. שהרי, כפי שיפורט להלן, בית המשפט העליון דחה את עמדתם של הנתבעים בכל הנוגע לפרשנות הצוואה וההסכם והורה לאינדיג לשלם את המגיע להקדש "עץ חיים" בהתאם לצוואה. מצופה היה כי הנתבעים יפעלו כך גם ביחס לתובעת ולא יעמדו על מתן פסק דין בתיק דנן וימשיכו להתכחש לחובתם ליתן דוחות וחשבונות לתובעת. הדבר מעלה אי נוחות מיוחדת, שעה שהנתבעים אינם גופים מסחריים למטרות רווח אלא הם כפי שהציגו את עצמם – מוסדות "שעניינם בעשיית צורכי ציבור באמונה" (סעיף 31 לסיכומי הנתבעים 2-10).
44. בפסה"ד בעליון נקבע, בין היתר, כי:

"כפי שניתן לראות, לשון הצוואה לעניין העברת הנכסים לאפוטרופסים כוללנית, רחבה ובלתי מסויגת. על פי הצוואה, כל עזבונו של המנוח, במיטלטלין ובמקרקעין, בכסף ובשווה כסף, בכוח ובפועל, שנרכש ושטרם נרכש, ללא כל סייג, יעבור "לשמם להחזקתם ולרשותם" של האפוטרופסים שינהלו אותו בהתאם להוראות הצוואה. לשון זו אינה מותירה מקום לספק, כי המנוח הורה בצוואתו שגם זכויותיו במקרקעין מסוג מירי שבמוקד ענייננו, יועברו לאפוטרופסים, וכי פירותיהם יחולקו בהתאם להוראות סעיפים ג'-ד' לצוואה. זאת, אף שהמנוח לא ציין מפורשות את המקרקעין (כשם שלא ציין מפורשות נכסים אחרים שברשותו). בנסיבות אלה, לא ניתן לקבל את טענת המערערות כי הצוואה אינה מתייחסת למקרקעין דנן או אינה קובעת הוראות לגביהם ... שילובן של הוראות הצוואה עם הוראות הסכם העברת המקרקעין אינו מותיר מקום לספק ... שההסכם נועד לפתור את הקושי בו נתקלו האפוטרופסים ביישום הוראות הצוואה בכל הנוגע למקרקעין מסוג מירי ואין בו כל רמז לכוונה להחריג את המקרקעין מושא הערעור מהוראות הצוואה לעניין חלוקת פירות הנכסים הניצבים בהם. זאת, גם לאחר פטירת האלמנה ... נוכח כל האמור, אף אין לקבל את טענת המערערות כי ההוראות הכלולות בהסכם העברת המקרקעין מתייחסות אך ורק לתקופה שבה תהיה האלמנה בין החיים וכי לאחר מכן המקרקעין נותרים בבעלותן המלאה ללא כל סייג. מלשון ההסכם הברורה עולה כי הוא נועד להגשים את הוראות הצוואה אשר יישומן ככתבן וכלשונן לא היה אפשרי. הדרך להגשים הוראות אלה הייתה לקבוע במסגרת ההסכם מעין תחליף לחלק הראשון של הצוואה העוסק בימי חייה של אלמנת המנוח – אותו חלק אשר הצריך עריכת התאמות נוכח מגבלות הדין ונוכח התנגדותה, וזאת מבלי לגרוע מחלקה השני של הצוואה – שממשיך לחול לאחר פטירתה. לא בכדי נקבע מפורשות כי יש לקרוא את הוראות הצוואה והסכם העברת המקרקעין ביחד. המסקנה לפיה הסכם העברת המקרקעין נועד להביא לקיום הוראות הצוואה, הן בחייה של אלמנת המנוח והן לאחר מותה, נתמכת גם בהתנהלותן של המערערות בפועל לאורך עשרות השנים. בית המשפט המחוזי קבע כקביעה עובדתית כי מוסדות עץ חיים ומספר מוסדות נוספים קיבלו לפחות החל משנת 1986 – שנים ארוכות לאחר פטירת אלמנת המנוח – כספים מהמערערות (באמצעות עו"ד אינדיג) מדי שנה, בחלוקה שמקורה בצוואת המנוח. בית המשפט גם קבע כי מקורם של הכספים בפירות נכסי המקרקעין. כפי שקבע בית המשפט המחוזי, התנהלות עקבית שכזו לאורך שנים יש בה כדי ללמד כי כך הבינו הצדדים את החיובים המשפטיים הנובעים מהמסמכים הנזכרים. זאת, אף בשים לב לכך שמדובר בגופים שבמוקד עיסוקם עשייה ציבורית וגמילות חסדים. בדומה לכך, גם בעובדה שהמערערות ביקשו מעו"ד אינדיג לשמור את כספי יתר המוסדות בנאמנות לאחר הפסקת התשלומים יש כדי לחזק את המסקנה האמורה. התנהלות זו מעידה כי המערערות לא היו משוכנעות כי הכספים שייכים להן, ולא שוכנעתי אני כי הדבר נעשה מתוך "מידת אחריות וקפדנות" מצדן. במסגרת זו יצוין, כי אין זה משנה איזה תפקיד מילא עו"ד אינדיג, כמנהל עזבונו של המנוח או כבא-כוחן של המערערות. כך או כך, הוא זה שניהל את הנכסים. ...

לסיכום, יש לומר כי בדין קבע בית המשפט המחוזי כי משלושת המסמכים המצויים במוקד הערעור שלפנינו – צוואת המנוח, הסכם העברת המקרקעין וצו בית המשפט המנדטורי – עולה כי ההסכם נעשה גם לצורך הוצאת הצוואה לפועל בהתאם לרצון המנוח. לא הייתה כל כוונה להחריג את המקרקעין מהוראות הצוואה, לרבות מההוראות הנוגעות לחלוקת פירות העיזבון לאחר פטירת אלמנתו של המנוח. מכוח הסכמות אלה אף המשיכו המערערות להעביר לידי המוסדות שנזכרו בצוואה, לרבות העמותה, כספים מדי שנה ולא הייתה כל הצדקה לחדול מכך."

1. יש גם לזקוף לחובתם של הנתבעים את העובדה שהם נמנעו מלהעיד את אינדיג, שניהל את הנכסים משנת 1986 והוא אמור היה לדעת יותר מכל אדם אחר את העובדות הרלוונטיות להליך. ב"כ הנתבעים 2-10 ציין בקדם המשפט ביחס לאינדיג כי "הוא מן הסתם עד נחוץ. הוא בא כוחנו ויש לו ידע רב שצבר משנות השמונים" (עמ' 2, שורות 14-15). למרות זאת, אינדיג לא העיד והדבר כמובן פועל לחובת הנתבעים ומלמד כי עדותו של עד מפתח זה לא היתה מסייעת להם אלא דווקא מזיקה לגרסתם (ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה(4) 651, 658 (1991)).
2. במקום להעיד את אינדיג, בחרו הנתבעים לזמן מטעמם עד אחד בלבד, מר מנחם רוטנשטיין שאין לו כל ידיעה אודות התנהלות העיזבון וכל שייכותו להליך נובעת מכל שהוא בנו של הנתבע 5 וגר באיזור המרכז. לעדותו כמובן לא ניתן לתת כל משקל, היות שהוא העיד על השקפתו ופרשנותו למסמכים ותו לא. אף התנהלות זו של הנתבעים פועלת כמובן לחובתם.
3. בנוסף, יש לראות בחומרה רבה את העובדה שהנתבעים לא גילו לבית המשפט אודות קיומו של ההליך המקביל והסתירו את דבר קיומו. מדובר בהליך שעוסק בדיוק באותן פלוגתאות והתבקש שם סעד דומה. דבר קיומו של ההליך המקביל נודע רק לאחר שבניגוד לעמדת הנתבעים, הוריתי על יידוע רשם ההקדשות על ההליך ורשם ההקדשות הוא זה שגילה לבית המשפט ולתובעת אודות קיומו של אותו הליך מקביל שרלוונטי ביותר להליך דנן.
4. משבית המשפט העליון כבר אמר את דברו בהליך המקביל, אין צורך להוסיף מלל רב. אפרט להלן עוד כמה נימוקים התומכים בעמדת התובעת שאומצה על ידי בית המשפט העליון לפיה התובעת זכאית לפירות המקרקעין כפי שנקבע בצוואה ומאחר שאינדיג וכן הנתבעים 2-4 משמשים למעשה כנאמנים עבור כל יתר המוטבים על פי הצוואה, חובתם למסור דין וחשבון לתובעת.
5. אחד משלושת האפוטרופסים הראשונים של עיזבון המנוח היה מר שמואל עדן שהיה חבר הנהלת דיסקין (עמ' 42, שורה 5). במכתב שהוא כתב ביום יט' טבת תרצ"ג (17.1.33) לאחד המוטבים על פי הצוואה (נספח לג' לתצהיר התובעת) שזכאי היה לקבל עשר לירות מהעיזבון, הוא ציין שסכום זה יגיע רק אחרי אריכות ימים של האלמנה וכך יהיה ביחס לכל המוטבים, היות שבחיי האלמנה יש למסור לה את רוב פירות המקרקעין. דהיינו, ברור שזכותם של המוסדות המוטבים בצוואה לקבל את חלקם אחרי פטירת האלמנה בניגוד גמור לטענות הנתבעות בכתב הגנתן בהליך דנן.
6. התובעת המציאה ספרי קבלות שנמצאו אצלה ומהם עולה שהחל משנת 1943 ועד לשנת 1960, הועברו לתובעת תשלומים פעמיים בשנה בסמוך לימי הפטירה של המנוחים בחודשים שבט וסיון. מכאן, שהאפוטרופסים באותה עת, ראו חובה על פי הצוואה להעביר את התשלומים לתובעת כאחת המוטבות. החוקר מטעם התובעת מר דב ברנדלר העיד שמהפנקסים עולה שהתובעת קיבלה באותם שנים סכומי כסף שתואמים את האמור בצוואה (עמ' 30 שורות 8-12, ועמ' 34 שורות 7-8). עדותו לא נסתרה.
7. בנוסף, התובעת המציאה את מכתבו של ד"ר זאב כהן מיום 26.12.74 (מוצג ז' לתצהיר התובעת) המוכתר בכותרת "אפוטרופסי עיזבון י. פרלמוטר" הממוען לשערי צדק ושאליו צורפה המחאה. אם אכן המקרקעין שייכים גם לשערי צדק והם חלק מהבעלים שלו ולמוטבים על פי הצוואה לא מגיע דבר כפי שהנתבעים טענו לאורך כל ההליך (עד שנאלצו לשנות גרסתם בעקבות פסה"ד בעליון), מדוע ד"ר כהן שעבד בבית החולים שערי צדק היה צריך להעביר לשערי צדק את חלקם בפירות עיזבון פרלמוטר? מדוע הוא מפרט במכתב שהוא התקשר עם קבלן לבניית מבנה על המקרקעין ומכוח איזו סמכות? הרי לשיטתה, זה בכלל נכס ששיך לה וכיצד מנהל עיזבון פרלמוטר חותם על הסכם לבניית בניין עם קבלן על המקרקעין שבכלל שייכים לנתבעים 2-4?
8. כמו כן, ביום 21.7.89 שלח המשנה למנכ"ל שערי צדק מר נחום פסין מכתב לאינדיג (מוצג לו' לתצהיר התובעת) ובו הוא מודה לו על קבלת התרומה מעיזבון פרלמוטר ועל "המשך תמיכת ידידינו בשערי צדק". אם שערי צדק היא חלק מהבעלים של המקרקעין ואינדיג פועל מטעמה, מדוע שלחה שערי צדק מכתב תודה על התרומה מעיזבון פרלמוטר? וכי שערי צדק צריכה להודות על קבלת פירות מנכס ששייך לה? הדבר מלמד בבירור כי לא היה כל יסוד לטענות הנתבעים בהליך דנן שנטענו בניגוד מוחלט להתנהלותם במשך שנים רבות.
9. זאת ועוד, במכתבו של עו"ד ויסמן מיום 9.5.82 (מוצג י' למוצגי התובעת) שהוא שלח לנתבעים 2-4 הוא מפרט את רשימת המוסדות המקבלים כספים מעיזבון פרלמוטר, ובין היתר, התובעת מוזכרת בין המוטבים כזכאית ל– 2.8% מהתקבולים. מכאן, שהיה ברור למנהלי העיזבון הקודמים, שכל המוטבים בצוואה זכאים לפירות מהמקרקעין. התובעים צירפו מכתבים שבהם עו"ד ויסמן העביר כספים מהעיזבון אף למוטבים אחרים המפורטים בצוואה. התובעים גם צירפו מכתבים מעו"ד ברוך שבתאי שהחליף את עו"ד ויסמן ואף הוא העביר מפירות המקרקעין למוטבים על פי הצוואה.
10. כפי שנקבע בע"א 127/95 מועצת הפירות ייצור ושיווק נ' מהדרין בע"מ, פ"ד נא(4), 337, 344 (1997):

"כדי שהתובע מתן חשבונות יזכה בצו בשלב הראשון, עליו להוכיח קיומם של שני תנאים: ראשית, עליו להראות קיומה של מערכת יחסים מיוחדת בינו לבין הנתבע המצדיקה מתן חשבונות ... שנית עליו להוכיח – ולו לכאורה – כי קמה לו "זכות תביעה לגבי הכספים אודותיהם הוא מבקש לקבל חשבונות..."".

ברור כי אינדיג משמש ושימש נאמן על נכסי העיזבון. הוא ניהל את הבניינים, גבה שכר דירה וחילק את התקבולים למוטבים. לכן, מחובתו לתת לתובעת דין וחשבון על כל ההכנסות וההוצאות של הבניינים בכל התקופה מאז שמונה להיות נאמן ועד היום.

1. אינדיג נכנס בנעלי קודמיו שראו את עצמם "אפוטרופסים על עיזבון פרלמוטר" ולכן ברור שחלות עליו כל החובות החלות על נאמן בהתאם לחוק הנאמנות, התשל"ט-1979. סעיף 7(ב) לחוק הנ"ל קובע כי: "הנאמן חייב לתת לנהנים דין וחשבון על עניני הנאמנות אחת לשנה ובגמר כהונתו, ולמסור להם ידיעות נוספות לפי דרישתם הסבירה".
2. גם הנתבעים 2-4 משמשים למעשה נאמנים על פירות המקרקעין, היות שעל-פי הצוואה וההסכם, נציגיהם מהווים יחדיו אפוטרופסים על העיזבון וחלה גם עליהם חובה להגיש דין וחשבון על הנעשה במקרקעין ובפירות המקרקעין. התנהלותו של אינדיג ויתר הנתבעים שסירבו להעביר לתובעת מידע למרות פניות רבות ונשנות שנשלחו אליו, לא היתה כדין והם הפרו את חובתם כנאמנים. עמדתם כי לא חלה עליהם חובה ליתן דין וחשבון אודות הנכסים ואופן חלוקת הפירות וכי על התובעת להאמין להם בבחינת "כזה ראה וקדש", משוללת כל אחיזה בדין. הדבר תמוהה במיוחד, שעה שהנתבעים 2-4 הם מוסדות שאמונים על טובת הכלל וחלה עליהם ביתר שאת הדרישה לפעול בתום לב ובשקיפות מלאה. כפי שנקבע במשנה בשקלים פרק ג' משנה ב': "...לפי שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שצריך לצאת ידי המקום שנאמר 'והייתם נקיים מה' ומישראל' (במדבר לב, כב)". אפילו ביחס למשה רבנו מספר המדרש (שמות רבה, פרשה נא סעיף א'): "איש אמונות זה משה, שנעשה גזבר על מלאכת המשכן. שנו רבותינו: אין ממנין שררה על הציבור בממון פחות משניים, והרי אתה מוצא שהיה משה גזבר לעצמו, וכאן אתה אומר אין ממנים פחות משניים? אלא אף על פי שהיה משה גזבר לעצמו, הוא קורא לאחרים ומחשב על ידהם".
3. יהיה סיווגם של הנתבעים אשר יהא, נאמנים או מנהלי נכסים מטעם בעלי המקרקעין שאמורים להעביר את פירות המקרקעין למוטבים על פי הצוואה. בכל מקרה, הם בגדר "אמונאים" כפי שמגדיר אותם פרופ' עמיר ליכט בספרו דיני אמונאות – חובת האמון בתאגיד ובדין הכללי (2013) ולפיכך, חלה עליהם חובת גילוי מלאה ונרחבת. בעמ' 67 לספרו הנ"ל מציין פרופ' ליכט כי:

"המבנה הכללי של חובת האמון ניצב, אם כן, על שתי רגליים: איסור ניגוד עניינים וחובת גילוי מלא ... אולם מבין השניים, דווקא לחובת הגילוי המלא נודעת השפעה רחבה יותר ויש מקום לסברה שחשיבותה גדולה יותר ... גילוי מלא מספק לנהנה, הסובל מנחיתות אינפורמטיבית, מידע שאחרת היה בלתי-ניתן-לצפייה (non-observable). בכך הגילוי מקנה לנהנה אמצעים משופרים לפיקוח על האמונאי. גילוי מלא יכול לספק לנהנה גם מידע שאחרת היה בלתי-ניתן-לאימות (non-verifiable)".

ראו גם: ה"פ (ת"א) 39815-06-16 מרק נ' עו"ד יצחק חג'ג' (1.8.18).

וכן: ירון אונגר, חובות האמון במשפט העברי ובדין הישראלי, חיבור לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה, תשע"ו (2015), 151-174.

1. חובת הנתבעים למסור דין וחשבון לתובעת אודות הנעשה במקרקעין חלה אף לאור "המתווה ההסכמי" שלפיו זכות התובעים לפירות נובעת מההסכם ולא מהצוואה. כמו כן, העובדה שהחוקר מר ברנדלר סייע לתובעת באיתור הראיות והמסמכים ובהגשת התביעה תמורת תשלום, לא פוגעת בתום ליבה של התובעת שעומדת על זכויותיה. אדרבא, חובתה כעמותה שמטרתה לתמוך ב"צורכי ציבור" לפעול "באמונה" ולוודא שהסכומים המגיעים לה מהנכסים יועברו אליה במלואם.
2. לפיכך, אני נעתר לבקשת התובעת ומורה לנתבעים 1-4 להעביר לתובעת בתוך 45 יום את המסמכים הקשורים לניהול העיזבון,לרבות דפי חשבונות הבנקים ואת כל מסמכי התקבולים וההוצאות וכל המסמכים הקשורים למקרקעין. בין היתר, עליהם למסור מידע על דמי השכירות שנגבו במהלך השנים ועל ההוצאות שהוצאו בגין הבניינים, לרבות כרטסת הנהלת חשבונות וכן את שכר הטרחה ששולם במהלך השנים לאינדיג בגין עבודתו.
3. ברם, בכל הנוגע לסעד של החלפת אינדיג, יש לבררו במסגרת הליך נפרד, היות שעל-פי פסה"ד בעליון לא הוכרעה השאלה האם מדובר בהקדש כפי שטוענים הנתבעים 2-10. גם התובעת מודה כי "בית המשפט העליון לא ראה צורך לדון בסיוגיה זו כי הגיע למסקנותיו בדרך אחרת" (סעיף 2.1 לתגובה לעמדת רשם ההקדשות). לצורך דיון בהחלפתו של מי שמנהל את המקרקעין, יש לברר מה מעמדו ותפקידו המדויק. האם הוא נאמן הקדש או שהוא מנהל נכסים מטעם בעלי המקרקעין? יש הבדל משמעותי בין שני "כובעים" אלו, דבר המשליך גם על האופן שבו ניתן להחליף את בעל התפקיד. בסעיף 38 לפסה"ד בעליון קבע בית המשפט כי: "סוגיה זו מעוררת לא מעט שאלות שאין מקום להידרש להן במסגרת זו ... די במתווה ההסכמי הקיים בין הצדדים להוביל למסקנה שהעמותה זכאית לקבלת פירות העיזבון". לפיכך, משנושא זה לא נדון בהליך דנן, רשאית התובעת או רשם ההקדשות לנקוט בהליך עצמאי לצורך קבלת סעד של החלפת הנאמן. בנוסף, התובעת לא פירטה אודות זהות הנאמנים שהיא מציעה, מה כישוריהם וכיצד הם יתרמו למימוש מטרות ההקדש. גם מסיבה זו לא ניתן בשלב זה להכריע ברכיב זה. אין הדבר גורע מחובתו של אינדיג כאמונאי, להגיש את הדוחות והמסמכים כמפורט לעיל.
4. הנתבעים 1-4 יחד ולחוד, ישלמו לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 100,000 ₪. משלא היה מקום לצרף את הנתבעים 5-10 להליך, אין הם חבים בתשלום שכ"ט והוצאות לתובעת.
5. הערובה שהתובעת הפקידה תושב לה על פירותיה, באמצעות ב"כ.

ניתן היום, ט"ז סיוון תשפ"ב, 15 יוני 2022, בהעדר הצדדים.