1. בפני בקשה להורות למשיבים על הפקדת ערובה שלא תפחת מסך של 250,000 ₪ להבטחת הוצאות המבקשת, אם וככל שייפסקו לטובתה, מכוח סעיף 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 (להלן: "התקנות"), שהוגשה טרם החלת תקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 (להלן: "התקנות החדשות").
2. המבקשת טוענת, כי נוכח מגורי המשיבים בתחומי הרשות הפלסטינית ולאור הסיכוי הקלוש לזכות בתביעה, יש להבטיח את יכולתה להיפרע מהמשיבים, בגביית הוצאותיה אם ייפסקו לטובתה.

1. המשיבים התנגדו לבקשה וטענו לסיכוייהם הטובים להוכיח את תביעתם וכי אין במגוריהם בתחומי הרש"פ, בדומה למבקשת הרשומה בתחומי איו"ש, כדי להביא לחיובם בהפקדת ערובה. בקשה דומה של המבקשת ביריבות קודמת ביניהם, נידונה ונדחתה במסגרת תובענה שהגישו בת.א. 7278/07/18 (להלן: "התביעה הראשונה"). אותה בקשה, נדחתה בהחלטה של כב' השופטת זינגר מיום 29.12.19 (נספח א' לתגובה, להלן: "ההחלטה הראשונה"). ונקבע, כי טובים סיכוייהם בתביעה ודי בהמצאת תצהיר על כתובותיהם בתחומי הרש"פ, כדי להביא לדחיית הבקשה. עם זאת הורה בית המשפט כי ככל ולא יגישו את התצהיר כאמור, יפקידו ערובה בסך של 15,000 ₪. משכך, ושעה שעסקינן בתביעה שהוגשה מחדש לאחר מחיקת התביעה הראשונה בשל אי הגשת ראיותיהם, אין לשנות מההחלטה הראשונה ונוצר מכוחה השתק שיפוטי.
2. המשיבים הגישו תגובה משלימה וטענו כי המבקשת לא שלמה לה עד היום הוצאות שנפסקו לטובתם בתביעה הראשונה בסך של 7,500 ₪ שנפסקו לטובתם בתביעה הקודמת לא שולמו עד היום, ודין הבקשה להידחות גם מטעם זה.
3. בתשובה טענה המבקשת כי יש למחוק את התגובה המשלימה שהוגשה ללא נטילת רשות מבית המשפט ואף לגופה, משלא נתמכה בתצהיר בעניין אי תשלום ההוצאות, שלדידה שולמו להם.

דיון והכרעה:

1. סעיף 519 לתקנות קובע: "(א) בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע (ב) לא ניתנה ערובה תוך המועד שנקבע, תידחה התובענה, אלא אם כן הורשה התובע להפסיקה; נדחתה תובענה לפי תקנה זו, רשאי התובע לבקש ביטול הדחייה, ואם נוכח בית המשפט או הרשם שסיבה מספקת מנעה את התובע מליתן את הערובה תוך המועד שנקבע, יבטל את הדחייה בתנאים שייראו לו, לרבות לענין ערובה והוצאות". בתקנות החדשות, 157(ב) הורה המחוקק על מחיקה של תביעה, תחת דחייתה בתקנות, אם לא הופקדה הערובה.

1. בבחינת הבקשה על בית המשפט לאזן בין האינטרס של נתבע לגבות את הוצאותיו ומניעת הגשות תביעות סרק ובין, אינטרס התובע לממש את זכות הגישה לערכאות, בהיותה זכות בעלת אופי חוקתי (ראו: רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח ראסל נעים אברהים, פ"ד נח(5) 865, 868 ; בספרו של ש' לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית -מבוא ועקרונות יסוד, מהדורה 2, תשס"ח-2008, 47 והאסמכתאות שם). אותה מלאכת איזון, מחייבת את בית המשפט להפעיל את שיקול הדעת המוענק לו "במתינות, בזהירות ואף בריסון" (רע"א 2142/13 נעמאת נ' קרמין, פסקה 7 בפסק דינו של כב' השופט הנדל (13.11.2014)). וייבחנו סיכויי ההליך, מורכבותו, מיהות הצדדים והתנהלותם וכן תום ליבם בהליך.
2. ככלל, אין להתנות את זכותו של תובע להביא את עניינו לבירור אלא במצבים נדירים ובנסיבות חריגות. הלכה פסוקה, כי אין לחייב תובע בהפקדת ערובה בשל עוניו בלבד, דבר העשוי לפגוע בזכות הגישה לערכאות, שתישאר רק לבעלי אמצעים (רע"א 8575/14 ‏ ‏ אשרף עזיז גודה חאמד נ' חברת אלוואטן בע"מ, פסקה 10 (30.12.2014)).
3. מן הכלל אל הפרט: בבחינת כתבי הטענות וטיעוני הצדדים מצאתי כי אין לקבוע בשלב מוקדם זה של ההליך, כי קלושים לכאורה סיכויי המשיבים בתביעה. המחלוקות העולות מכתבי הטענות, טעונות בירור עובדתי שטרם נעשה. בכלל זה, שאלת זיוף מסמכים להעברת הזכויות במקרקעין. חלוף הזמן, ממועד העברת הזכויות עד מועד הגשת התביעה והשיהוי לגביו טענה המבקשת, אין בו כדי לשנות ממסקנתי זו בהתחשב, במועד הגילוי לכאורה של ההעברה לאחר פטירת המוריש – מי שנחזה להיות המעביר. כמו כן, שאלת מעמדם של המשיבים כיורשי המנוח, צריכה להתברר בהמצאת ראיות קבילות, ואין בה כדי ללמד לעת הזו על סיכויי התביעה הקלושים.
4. לאור האמור, בחנתי את נימוקי הבקשה מחמת היות המשיבים תושבי שטחים. על קושי בגביית הוצאות מתושב חוץ ובפרט תושב שטחים נקבע ברע"א 6789/99 חתאם עשור נ' מדינת ישראל (תק-על ( 99 (3) 825: "על פי הפסיקה היותו של התובע תושב חוץ, גביית הוצאות ממנו אם תפסקנה נגדו, תהיה בלתי אפשרית או קשה, מהווה טיעון מוצדק לחייב בהפקדת ערובה".
5. המשיבים, לא טענו בתגובתם בדבר עונים ומנגד, לא הצביעו על נכסים או הכנסות בישראל, מהם תוכל המבקשת להיפרע אם ייפסקו הוצאות לטובתה. בנסבות אלו, אין לחשוש כי תינעל דלת בפני המשיבים מניהול התביעה אם יחויבו בהפקדת ערובה. אין גם בתגובתם, כדי ללמד על קיומו של מנגנון לגביית הוצאות במקום מגוריהם, גם לא באמצעות הרשות הפלשתינאית ואף לא הצביעו על הסכמים מחייבים בין הרשות ובין מדינת ישראל, לביצוע הגבייה.
6. לפיכך, משהוגשה התביעה שבפני ועל המבקשת להתגונן מפניה פעם נוספת, לאחר מחיקת התביעה הראשונה ולהתייצב בשנית להליך, יש להיעתר לבקשה. ונדחית, טענת המשיבים לקיומו של השתק שיפוטי בהחלטה הראשונה משהורה בית המשפט על מחיקת התביעה הראשונה.
7. לאחר ששקלתי את הדברים, לא מצאתי כי יש להעמיד את הערובה בסכומים להם טענה המבקשת. הן לאור סיכויי התביעה, שאינם נמוכים והן בהיותה תביעה לא מורכבת. כן נתתי דעתי בקביעת גובה הערובה לפוטנציאל ההכנסות והיכולת הכלכלית המוחלשת של תושבי השטחים (ראו: רעא 9934/16 אירג' קרמנשהצ'י נ' טיזאבי ביזאן, פסקה יב (18.1.2017); רעא 3124/08 נביל עומר חאמד נ' מדינת ישראל (3.8.2008); רע"א 5693/07 קמחאוי נ' מדינת ישראל (24.7.2007)).

1. לאור האמור, יפקידו המשיבים, ביחד ולחוד, ערובה בסך 20,000 ₪ עד יום 9.6.21.

אם לא יעשו כן, תימחק התביעה.

ניתנה היום, כ"ג אייר תשפ"א, 05 מאי 2021, בהעדר הצדדים.