1. לפניי בקשה של הנתבעת 7, לסילוק התביעה על הסף בהיעדר צו ירושה המוכר בדין הישראלי של אביהם המנוח של התובעים, העותרים לרישומם כבעלים במקרקעין נשוא התביעה כיורשי האב המנוח ולביטול רישום הזכויות של הנתבעים במקרקעין.

רקע:

1. התובעים, מבקשים להורות לנתבע 9 לתקן את רישום הזכויות בספרי המקרקעין ברישומם כבעלי הזכויות במקרקעין הידועים כחלקה 88 בגוש 4 המצויים באדמות כפר עין יברוד, בגדה המערבית (להלן - "המקרקעין").

1. כן התבקש סעד הצהרתי, לפיו זויפו מסמכי עסקת מכר של המקרקעין מאביהם סדקי עבד אלזיז חמדאן (להלן - "המנוח חמדאן") לקונה, המנוח רמדאן עיד עלי אבו הלאל (להלן - "המנוח רמדאן"), שהנתבעים 1-6 הם יורשיו, שהמנוח רמדאן מכר את המקרקעין לנתבעת 7 (להלן גם - "המבקשת") הרשומה כבעלת זכויות במקרקעין.
2. התובעים הגישו תביעה קודמת בת.א. 3764/08/17 (להלן-"ההליך הקודם") זהה לתביעה שבפני, אשר נמחקה בפסק דין של כב' השופטת זינגר מיום 7.9.20 נוכח מחדליהם באי הגשת תצהירים.
3. בכתב התביעה נטען כי התובעים, הם יורשיו של המנוח חמדאן שנירשם כבעל זכויות במקרקעין. עם פנייתם למנהל האזרחי באיו"ש לקבלת נסח רישום עדכני, התחוור להם כי המקרקעין לא רשומים עוד על שם אביהם כי אם על שם  המבקשת, שרכשה את המקרקעין מהמנוח רמדאן, אשר הנתבעים 1-6, הם יורשיו.
4. העברת הבעלות במקרקעין מהמנוח חמדאן למנוח רמדאן, נעשתה על יסוד מסמכים מזויפים וזויפו גם המסמכים על פיהם הועברה הבעלות מהמנוח רמדאן למבקשת. מכאן התביעה לסעד הצהרתי שיקבע כי מסמכי העסקאות מזויפים. כפועל יוצא מהזיוף, בטלות עסקאות המכר והתבקש צו, שיורה לנתבע 8 לתקן את הרישום, ברישום של המנוח חמדאן כבעל הזכויות במקרקעין.

טענות הצדדים בבקשה:

1. בתמיכה לתובענה צרפו התובעים עותק של צו ירושה של המנוח חמדאן מבית הדין השרעי ברשות הפלסטינית (להלן - "צו הירושה"). לפיכך ובהעדר צו ירושה המוכר בדין הישראלי טוענת המבקשת כי יש לסלק את התביעה על הסף.

1. צו ירושה הוא עניין מהותי להליך ובלעדיו, אין התובעים יכולים לבסס את טענותיהם לזכויות אביהם המנוח במקרקעין. לא עסקינן בפגם ראייתי הניתן לריפוי, ואין גם הצדקה להורות על התליית ההליך עד לקבלת צו ירושה מבית דין שרעי מוסמך במדינת ישראל, מה שיעכב את ההליך לפרק זמן ארוך. בפרט, נוכח מגורי התובעים במצרים ו/או בירדן.
2. התובעים דחו את טענות המבקשת מכמה טעמים והנתבעים 1-6 הצטרפו לטיעוניהם. תחילה טענו, כי לא נטען בהליך הקודם כנגד אי המצאת צו ירושה מבית דין שרעי בישראל ודי בכך, כדי להביא לדחיית הבקשה. שנית, ביום 12.12.19 ניתן אישור לצו הירושה של המנוח חמדאן מאת הממונה על העזרה המשפטית בהתאם לסעיף 8 להוראות צו שעת החירום (יהודה והשומרון וחבל עזה - שיפוט בעבירות ועזרה משפטית) (שטחי המועצה הפלסטינית - עזרה משפטית בעניינים אזרחיים) התשנ"ט - 1999 (להלן - "צו שעת חירום") (האישור צורף כנספח א' לתגובה, להלן - "אישור הממונה") ואין בסיס לדרישה להמצאת צו ירושה אחר.
3. יתרה מזו, מאחר והמקרקעין מצויים בשטחי הרשות הפלסטינית; בעלי הדין הם תושבי הרשות הפלסטינית והסעד שיינתן - ימומש בתחומיה, אך טבעי, שצו הירושה שניתן בבית הדין השרעי הפלסטיני, יוכר בהליך זה.
4. לחילופין טענו התובעים כי מאחר ואישור הממונה הוא תעודה ציבורית, על המבקשת הנטל להפריך את תוכנה.
5. משניתן אישור הממונה, בהכירו בצו הירושה של בית הדין השרעי בתחומי הרשות אין רלוונטיות לחוק אכיפת פסקי חוץ, התשי"ח - 1958 (להלן- "חוק אכיפת פסקי חוץ") כעולה מהלכה פסוקה (בהפניה לע"א 1227/97 סלעית האדומה מחצבה ומפעל לעיבוד אבן בע"מ נ' אברהים, פ"ד נג (3) 247 (09.06.1999) (להלן - "פרשת סלעית").
6. טענה חילופית נוספת הועלתה בסמכות להכיר בצו הירושה באופן אינצידנטלי, אגב הדיון בתביעה, בהתאם לסעיף 11(ב) לחוק אכיפת פסקי חוץ והוסיפו, בעניין סיכויי התביעה הטובים.

דיון ומסקנות:

1. תחילה, נדחית טענת התובעים כנגד העלאת טענות המבקשת לראשונה בהליך זה מבלי שטענה כנגד תוקפו של צו הירושה במסגרת כתב ההגנה בהליך הקודם. התוצאה בהליך הקודם במחיקת התביעה, ללא הכרעה לגוף התביעה ואף לא בטענה מאוחרת שהעלתה שם המבקשת, כבקשתה בפניי, לאחר הגשת כתב ההגנה, מביאה למסקנה כי יש לברר את הבקשה לגופה.
2. שתי סוגיות טעונות בירור והכרעה בעניין צו הירושה של בית הדין השרעי ברשות הפלסטינית שהוגש בתמיכה לתביעה (נספח ה' לכתב התביעה, להלן - "צו הירושה"). הראשונה, אם יש להכיר בצו הירושה בהכרה אינצידנטלית בהתאם לסעיף 11(ב) לחוק אכיפת פסקי חוץ. השנייה, אם די בצו הירושה שהוגש, משניתן אישור הממונה על העזרה המשפטית בנוגע לו.

הכרה אינצידנטלית בצו הירושה:

1. צו הירושה, שניתן בבית הדין השרעי ברשות הפלסטינית (להלן-"ביה"ד ברש"פ") שאינו ערכאה מוסמכת בישראל, הינו בגדר "פסק חוץ". על מנת שיהיה לו מעמד בהתדיינות בבית משפט ישראלי, עליו לעבור הליך של קליטה בהתאם לחוק אכיפת פסקי חוץ (ראו למשל: ע"א 970/93‏ ‎היועץ המשפטי לממשלה‎ ‎נ' אגם, פ''ד מט(1) 561, 566-567 (2.4.1995) (להלן - "פרשת אגם"). הליך קליטה, יכול שייעשה בדרך של אכיפת הפסק או בהכרה בו (ראו בהרחבה: רע"א 9296/16 ‏Professor Marta(Erika) Band De Rosenberg‏ נ' יד ושם - רשות הזיכרון לשואה ולגבורה, פסקה 4 ואילך (4.12.2017)‏ (להלן - "פרשת יד ושם")).
2. צו ירושה, אינו פסק המטיל חיוב אישי כי אם קובע סטטוס. על כן, עליו לעבור מסלול קליטה של 'הכרה' ולא של 'אכיפה' בהתאם לסעיף 11 לחוק אכיפת פסקי חוץ (פרשת אגם, 566-567; ע"א 1297/11 מרטין לוין נ' רו"ח אהרון זוהר, פסקאות 5-6 לפסק דינו של השופט נ' הנדל (29.12.2013) (להלן-"עניין לוין") ונדחתה בקשה לדיון נוסף על עניין לוין בדנ"א 304/14 רו"ח זוהר נ' לוין ( 20.7.2014) (להלן-"דנ"א לוין")). ההכרה, יכול ואף רצוי שתיעשה בהליך לפי חוק הירושה, תשכ"ה-1965 בהוצאת צו ירושה או צו קיום צוואה בישראל, או בהגשת תובענה בבית דין דתי, למתן סעד הצהרתי הנותן תוקף לפסק חוץ מעין קנייני, כמו צו ירושה (מנשה שאוה, "הכרה ישירה של פסק-זר  בישראל והכללים החלים עליה", קרית המשפט ב, 37, 45-47, (2002)). על ההלכה בפרשת אגם הובאו אמנם הסתייגויות (ע"א 3441/01 פלוני נ' פלונית, פ"ד נח (3), 1,12 (2004)) אך כדברי כב' הנשיאה נאור, אותה הלכה מחייבת ויתכן, כי בעתיד ובנסיבות מתאימות, יתקיים  דיון בהרכב מורחב, בנוגע לה (דנ"א לוין, פסקה 13; פרשת יד ושם, פסקה 7).
3. התנאים להכרה בפסק חוץ קבועים בסעיף 11 לחוק אכיפת פסקי-חוץ:

1. אין חולק כי לא התקיימו בענייננו התנאים הקבועים בסעיף 11(א) לחוק אכיפת פסקי חוץ ל"הכרה ישירה" בצו הירושה, בהיעדר אמנה דו-צדדית בין מדינת ישראל לבין הרשות הפלסטינית והתחייבות של מדינת ישראל להכיר בפסק-חוץ 'מאותו סוג'.

1. האם ניתן להכיר בצו הירושה ב"הכרה אגבית"? הכרה אגבית אפשרית בהתקיים שני תנאים: הראשון, שההכרה, כשמה כן היא, אגב הדיון. "הכרה אגבית מכוח סעיף 11(ב) לחוק רלוונטית רק כאשר בפני בית המשפט מובא עניין המצוי בסמכותו המובהקת, והוא נדרש להכריע אגב אורחא – כלשון החוק: "אגב דיון" – בשאלה הקשורה להכרה בפסק החוץ" (פרשת יד ושם, פסקה 5). התנאי השני, כי "מן הדין והצדק לעשות כן" (פסקה 13 בפרשת יד ושם).
2. בפרשת אגם, התבקשה אכיפה של צו ירושה שניתן בבית משפט במדינת נבדה. שאלת ההכרה בצו הייתה בלב המחלוקת ועל כן נקבע כי אינה 'אגבית' להליך. בפסק דינו של כב' השופט גולדברג באותה פרשה נאמר על אפשרות של המערער להגיש תביעה כספית כנגד הבנק ואגב זאת, לבקש להכיר בצו הירושה ולטעון כי "מן הדין ומן הצדק" לעשות כן בהתאם לסעיף 11(ב) לחוק (שם, פסקה 569). ואילו פרשת יד ושם, המאוחרת לפרשת אגם, עניינה בתביעה קניינית לקבל את מזוודתו של אוסקר שינדלר, שהוגשה מכוח צו ירושה שהוצא למנוח בגרמניה. כב' השופט הנדל קבע, כי אין להכיר הכרה אגבית בצו הירושה הזר הגם, שלא היתה למנוח זיקה לישראל. ועל המבקשת, להוציא צו ירושה מבית משפט בישראל, בהידרשו גם ליתרונות הנובעים מהוצאת הצו בישראל (פסקה 8 בפרשת יד ושם והפניה לעמ' 569 בפרשת אגם).
3. בפרשת סלעית, הוגשה תביעה כספית לדמי שימוש במקרקעין, ע"י יורשי הבעלים המנוח של המקרקעין מכוח צו ירושה שהוצא בבית דין שרעי במזרח ירושלים, ונדחו טענות המערערת כנגד הכרה אינצידנטלית בצו הירושה. באותה פרשה, התקבל כמוצג צו הירושה ללא עוררין והטענות כנגד תוקפו המחייב הובאו לראשונה במסגרת הסיכומים שהוגשו בערכאה המבררת. בפסק דינו של כב' השופט אנגלרד נאמר: "בהנחה כי בית^-הדין השרעי היה מוסמך להוציא את צו הירושה, רשאי היה בית^-המשפט המחוזי להכיר בו באופן אינצידנטלי על פי סעיף 11(ב) לחוק אכיפת פסקי חוץ" (שם, פסקה 6) והוסף, כי הערכאה המבררת, דחתה את טענות המערערת כנגד פגם או פסול בצו הירושה. בפרשת יד ושם נעשתה הבחנה בין נסיבותיה ונסיבות פרשת סלעית: "המבקשת מבקשת להסתמך על עניין סלעית. ואולם, בשונה מענייננו, בעניין סלעית לא היתה מחלוקת בנוגע לבעלות על הקרקע וגם לא כי פלשו אליה – ההסתמכות על הצו ירושה הזר נעשתה על ידי מי שהצו הוצא לטובתם – בגדר מגן. במקרה דנא, כאמור, מבוקשת הכרה אגבית בצו הירושה הזר...- בגדר חרב"" (שם, פסקה 7).
4. כן מצינו בעניין הכרה "אגבית" בצו ירושה זר, בת"א (י-ם) 2425-08‏ ד"ר חמדי עלי סלאח עלא א-דין נ' חברת הימנותא (08.01.2017) שקבע: "ניתן להכיר בתביעה באופן אינצידנטאלי בצו ירושה זר מכוח סעיף 11(ב) לחוק, זאת כאשר אין טענות של ממש בדבר פגם או פסול שנפל בצו, וכאשר מן העדויות עלה כי אכן היורשים הם אלו שנזכרו בצו" (ראו גם: סע"ש (ב"ש) 49210-03-18‏ ‏ מחמד רגוב עיזבון המנוח נ' אחיטוב וגיא גולן בע"מ (31.12.2018)). ברע"א 4533/14 כרם חמדאן נ' אלדר בדר ואח'‏ (29.06.2014) נאמר מפי כב' השופטת ברק ארז: "למעלה מן הצורך, אין זה מיותר לציין כי ניתן היה להכיר בו באופן אינצידנטאלי ולצורך מתן הסעד שניתן (הנוגע למישור היחסים שבין המבקש למשיבים) לפי סעיף 11(ב) לחוק אכיפת פסקי חוץ, התשי"ח-1958 (השוו: ע"א 1227/97 סלעית האדומים מחצבה ומפעל לעיבוד אבן בע"מ נ' עלי אברהים, פ"ד נג (3) 247 (1999)". באותה פרשה הוטעם, כי המבקש לא חלק על הבעלות של המנוחה בנכס כי אם על זכויות היורשים "בשל כך שצו הירושה שמחזיקים בו המשיבים לא ניתן על-ידי בית דין מוסמך בישראל" (שם, פסקה 18).
5. מכל האמור עולה כי לא די בכך שבית הדין הזר היה מוסמך להוציא את הצו על מנת שיעבור קליטה 'אגבית'. כי אם, על בית המשפט להידרש לנסיבות שבפניו על פי מבחנים שונים, כמובא להלן, ובהתחשב בסוגיית ה'אגביות' של הצו הזר – כטענת 'מגן' או שמא 'חרב' ואם הצו הזר הוא לב התביעה.
6. בפרשת יד ושם הורה לנו בית המשפט העליון, כי שאלת מעמדה של המערערת כיורשת, היא 'לב העניין'. שכן, בהיעדר הכרה במערערת כיורשת של המנוח שינדלר, אין בידה את כוח התביעה. ואין לדון בשאלת כוחו של צו הירושה הזר כשאלה אגבית בהיותו עילת התביעה בישראל. יתירה מכך, לא מדובר בצו מעין – חפצי, שכוחו יפה רק כלפי הצדדים לו והוטעם, כי הכרה עקיפה בצו זר, היא היוצא מהכלל. הכרה אינצידנטלית אפשרית, במקרים בהם צו הירושה שימש בתביעה 'מגן' ולא 'חרב' ובמקרים, בהם לא הייתה מחלוקת על הבעלות בקרקע או בכספים (שם, פסקות 7-8 וההפניה לפרשת אגם). נפקות ההכרה בצו הירושה היא "שפסק החוץ קיבל "אשרת כניסה",  ומעמדו הוא כמעמד פסק-דין מקומי" (ע"א 499/79  אברהם בן דיין נ' אי.די.אס. אינטרנשיונל בע"מ, פ"ד לח (2) 99,108).
7. אשר לדרישה הנוספת בסעיף 11 (ב) לחוק אכיפת פסקי חוץ כי "מן הדין והצדק לעשות כן" מצינו על מבחניה בפרשת יד ושם בזיקה לסעיף 6 לחוק "המגדיר מקרים אשר בהתקיימם לא ייאכף פסק דין זר בישראל, כמו למשל כשפסק הדין ניתן בחוסר סמכות או שהושג במרמה, וכן במקרים בהם לא ניתנה לנתבע אפשרות סבירה לטעון טענותיו בבית המשפט הזר". ובהמשך: "המילים מן הדין והצדק אינן מייצגות כאן תחומים נפרדים של המשפט והמוסר, אלא יש לראותן ביחד כמשמעותן המקובלות בלשון בני אדם" (עניין עובדיה, עמוד 294)" (שם, פסקה 6).
8. מן הכלל אל הפרט: צו הירושה בעניינינו, הוא 'לב העניין' בהיותו מהותי לצורך 'כניסה' של התובעים לפרוזדור ההליך. התובעים, כיורשי המנוח חמדאן מכוח צו הירושה הזר, מבקשים כי בית המשפט יקבע כי בטלות עסקאות שנעשו בחיי המנוח ולהורות על רישום המנוח כבעל הזכויות במקרקעין. ברי, כי מעמד התובעים נובע מכוחו של צו הירושה, המשמש להם 'חרב' ולא 'מגן' על מנת להביא כאמור לתיקון של רישום הזכויות במקרקעין. בהיותו צו הירושה מסמך מהותי, עליו מבססים התובעים את זכותם במקרקעין הרי שההכרה בו, ההכרחית לענייננו, צריך שתיעשה בהכרה ישירה וע"י בית משפט המוסמך לברר את תוקפו. ואין להכיר בצו הירושה באופן אינצידנטלי כבקשת התובעים (בדומה לכך בעניין צו ירושה זר בהליכים לשינוי רישום זכויות ובטלות עסקאות במקרקעין ראו: תא (י-ם) 73092-01-20‏ ‏יצחק אלישע לוי נ' מזכרת חכם יצחק כהן , פסקה 6 (04.09.2020) ; תא (י-ם) 30724-03-10‏ ‏ עלי חסין עלי ג'אדאללה נ' חסין מחמד עלי חסן אבו חאמד, פסקה 8 (28.01.2015). ראו גם בעניין סילוק יד ממקרקעין: ת"א (י-ם) 60161-11-15‏ מוהנד טוויל נ' סופיאן אבו רמילה, פסקה 21 (05.01.2017) ות"א (י-ם) 61199-01-16‏ ‏ זאהר דאוד כמאל נ' ודיע רושדי חלוואני, פסקה 15 (19.10.2016)).
9. לא זו אף זו. בענייננו קיימת מחלוקת בשאלת הזכויות של המנוח במקרקעין המשליכה על האפשרות להכרה אגבית ומביאה לדחייתה, כמו גם היות צו ירושה פסק מעין קנייני ואף הסעד שהתבקש אינו כספי (כבפרשת סלעית) כי אם קנייניי.
10. לאור האמור, אני קובעת כי אין להכיר בצו הירושה באופן אגבי מכוח סעיף 11 (ב) לחוק אכיפת פסקי חוץ.

אישור הממונה- הכרה בצו הירושה:

1. האם היתה 'הכרה' בצו הירושה, באישור הממונה שניתן מכוח צו שעת החירום (נספח א' לתגובת התובעים לבקשה).
2. בסעיף 6(א) לצו שעת חירום (יהודה והשומרון וחבל עזה - שיפוט בעבירות ועזרה משפטית) (שטחי המועצה הפלסטינית - עזרה משפטית בענינים אזרחיים), תשנ"ט-1999 נקבע:

"פסק דין חלוט של רשות שיפוטית, למעט לשכת הוצאה לפועל

(להלן - פסק דין) ניתן להוצאה לפועל בישראל כאילו היה פסק דין

שניתן בישראל, בכפוף לאמור בצו זה ובשינויים המחויבים לפי

הענין".

1. התובעים תומכים את טענותיהם להכרה בצו הירושה, באישורו של הממונה לצו בהפניה לפרשת סלעית שם נקבע: "אפשרות אחרת היא להכיר בצו הירושה מכוח צו שעת חירום (יהודה והשומרון וחבל עזה – עזרה משפטית) (מס' 2), תשל"ו-1976" ולא היפנו לאסמכתא אחרת הדומה לעניינם, כפי שארחיב להלן. עיון בפסק דינו של כב' השופט אנגלרד מלמד, כי עסקינן שם בצו שעת חירום משנת 1976 ולא בצו אליו מפנים התובעים הרלוונטי לעניינינו שהוצא בשנת 1999. אותו הצו, משנת 1976, עניינו בביצוע פסקי דין של המועצה הפלסטינית, קרי: אכיפה של פסק חוץ ולא הכרה בסטטוס של התובעים, כבהליך שבפניי. בעניין זה מצינו בספרה של פרופ' ס' וסרשטיין פסברג, משפט בין- לאומי פרטי (2013) (להלן - "פסברג") בדעתה, על היעדר אפשרות להכיר בפסק הזר מכוח צו שעת חירום: "הפתיחות המופלגת לפסקי דין מהאזור לצורכי הוצאה לפועל עומדת בסתירה בולטת ליחסה של ישראל לאותם פסקי דין בהקשר של הכרה. ההסדר אינו מתייחס כלל לסוגיית ההכרה; הצו עוסק בהוצאה לפועל בלבד וחל רק על פסקי דין הניתנים להוצאה לפועל" (הדגשה לא במקור- מ.ל.פ) (עמ' 536 ה"ש 175).
2. כב' השופט רובינשטיין העיר בשאלת המעמד של פסק שהוצא בתחומי הרשות הפלסטינית ולדרכי יישומו, מבלי שהעניין הוכרע נוכח בנסיבות שהובאו בפניו, ברעא 3608/10 ‏מוחסן חסן מסאלחה נ' בנק פלסטין הבינלאומי (29.06.2010) פסקה ט: "אפשרות אכיפתו של פסק דין שניתן ברשות הפלסטינאית לפי ההסדר הכללי שבחוק אכיפת פסקי חוץ אינה חפה מספקות משמעותיים. הן ספקות "פנימיים" - בדבר העמידה בתנאי החוק; הן ספקות "חיצוניים" - בדבר היחס שבין המסלול הכללי למסלול הספציפי. בכל הנוגע לקבוצת הספקות "הפנימיים" יש להתייחס, בין היתר, לכך שחוק אכיפת פסקי חוץ מתייחס לפסק דין "שניתן על ידי בית משפט במדינה זרה". מבלי לקבוע מסמרות אביא מדברי פרופ' פסברג, אשר לשיטתה: "בתי המשפט בכל השטחים הללו (בשטחים המוחזקים מאז 1967 –א"ר) אינם בגדר בתי משפט של מדינה זרה... לכאורה, על כן אין אפשרות לאכוף פסקי דין מבתי משפט אלה בישראל על פי החוק" (ס' וסרשטיין-פסברג, פסקים זרים במשפט הישראלי - הדין והגיונו (1996) 13)".
3. נימצא אם כן, כי אין בצו שעת חירום הוראה העוסקת בהכרה בפסק חוץ בישראל אלא לצורך אכיפתו בביצועו ואין באישור הממונה, שניתן לפי צו שעת חירום עליו נסמכים התובעים, משום 'הכרה' בצו הירושה.
4. לפיכך נדחית הטענה להליך קליטה של צו הירושה באישור של הממונה מכוח צו שעת חירום.

אישור הממונה – תעודה ציבורית:

1. נותרה השאלה, האם ניתן להכיר בצו הירושה מכוח סעיף 8 לצו שעת החירום (התשנ"ט-1999) הקובע:

"(א)  תעודה וכל מסמך רשמי אחר שהוציאה רשות מוסמכת בשטחי המועצה הפלסטינית (להלן בסעיף זה – תעודה), יראו אותה כ"תעודה ציבורית" לענין סימן ד' לפרק ב' לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, ובלבד שאושרו בידי הממונה.

(ב)  הממונה רשאי לאשר בחתימתו תעודה כאמור בסעיף קטן (א) על יסוד בקשה שהוגשה לו שאליה צורפה התעודה המקורית וכן העתק צילומי של התעודה הנושא את אישורו של מי שהסמיכה לכך המועצה הפלסטינית, המעיד כי זוהי תעודה שהוציאה רשות מוסמכת בשטחי המועצה".

1. צו ירושה, הוא בגדר 'תעודה ציבורית' כעולה מסעיף 29 לפקודת הראיות שקובע: "תעודה של אחד הגופים המנויים להלן שהיא מעשה חקיקה, שיפוט או ביצוע, או רשומה של מעשה כאמור, או שהיא חלק מן הרשומות הרשמיות של אחד הגופים המנויים להלן, ובכלל זה תעודה המוחזקת כרשומה, בין שנעשתה בדרך רשמית ובין בדרך אחרת; ואלה הגופים:...(2) משרדי הממשלה, רשות מקומית, בית משפט, בית דין, גוף אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית, נוטריון או כל גוף רשמי אחר של ישראל או של שטח ארץ שמחוץ לישראל (להלן - מוסדות)".
2. משעסקינן בצו ירושה שניתן באזור, חל עליו סעיף 30 לפקודה הקובע: "יפוי-כח או כל מסמך אחר שבכתב שנערכו או שהוצאו במקום שמחוץ לשטח שחל עליו משפט מדינת ישראל, מותר בכל משפט או ענין אזרחיים, ובכפוף לכל סייג מוצדק, להוכיחם באישורם של הצדדים שהוציאום, או בהצהרה שבכתב של אחד מעדי האימות, שנמסרו כנחזה בפני אחד מאלה: (1) נציג דיפלומטי או קונסולרי ישראלי, וקויימו בכתב חתום בידו ובחותמתו על גבי המסמך או בנספח אליו; (2) נוטריון ציבורי, וקויימו בכתב חתום בידו ובחותמתו הנוטריונית ואומתו בכתב בידי נציג דיפלומטי או קונסולרי ישראלי ובחותמתו הרשמית על גבי המסמך או בנספח אליו".
3. עולה אם כן כי צו ירושה שהוצא ע"י בית דין שרעי, הינו תעודה ציבורית. עדיין יש לשאול, מה מעמדו של אישור הממונה לתעודה ציבורית זו. האם אישור הממונה משמעו, אישור תוכנו ואמיתותו של צו הירושה. או שמא, משמעו אישור לדבר הוצאת הצו בבית הדין השרעי המוסמך בתחומי הרשות הפלסטינית.
4. על המשקל הראייתי שיש לתן לתעודות ציבוריות, נאמר בספרו של המלומד קדמי "על הראיות", חלק שני (2009): "תנאי קבילותה של "תעודה ציבורית" משתנים בהתאם למשקלה הראייתי ולתכלית הגשתה. תעודה העונה על התנאים המפורטים בהגדרה שבסעיף 29, מתקבלת כראיה לכאורה לעצם קיומה ולאמיתותה בתור שכזאת, להבדיל מאמיתות הפרטים הנקובים בה, ואילו כאשר היא עומדת בארבעת התנאים שנקבעו בהלכה הפסוקה (פרשת פרידמן) (ערעור פלילי 1/50 היועץ המשפטי לממשלה נ' פרידמן – מ.ל.פ) הרי היא משמשת הוכחה לכאורה לאמיתות הפרטים שבה... בעוד פרוטוקול דיון, צו , החלטה שיפוטית ופסק דין – מהווים ראיה לעצם קיומם ולאמיתותם בתור שכאלה, להבדיל מאמיתות הפרטים הנקובים בהם, ועל כן, קבילותם בתור שכאלה, אינה טעונה עמידה בתנאי פרשת פרידמן" (שם, עמ' 634-635). על ההבחנה בין תעודות ציבוריות שונות, בזיקה למשקלן נאמר בפסק דינו של הנשיא שמגר בע"פ 236/88  אברהם איזמן נ' מדינת ישראל (פ''ד מד(3) 485,521 (1990): "הטעם המצוי בבסיס מעמדה המיוחס של התעודה הציבורית נעוץ "בציבוריות" שבה, לאמור: בכך שהיא מבטאת פעילות שלטונית, הנעשית על-ידי הרשות מכוח הסמכות השלטונית המוענקת לה בדין; זאת, להבדיל מפעילות מינהלית, שאין בה משום עשיית שימוש בסמכות השלטונית שמקנה הדין. רק תעודה המבטאת פעילות שלטונית על-פי דין ­ בהתאמה ובכפוף לדרישות ההגדרה שבסעיף 29 לפקודה - ראויה למעמד ראייתי מיוחד ומיוחס; כאשר תעודה המבטאת פעילות מינהלית גרידא, אף שהיא נעשית על-ידי הרשות - דינה כדין כל תעודה". עוד מצינו בע"א 2576/03‏ אהובה וינברג נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פסקה 22 (21.02.2007) שקבע: "הגם שאין מניעה לראות בפסק הדין בתביעה הקודמת בבחינת "תעודה ציבורית", כהגדרתה בסעיף 29 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות), ועל כן ניתן להגישו מבלי שיהיה צורך להוכיח את דרכי עשייתו ואמיתותו, הרי שמן הטעמים שפורטו על-ידו, אין צידוק משפטי או צידוק שבמדיניות לקבל את פסק הדין אף כראיה לאמיתות תוכנו" (ראו גם: ע"מ (ת"א) 1187/07 טי.גי.די הובלות בע"מ נ' מדינת ישראל, פסקה ב (04.08.2016)).
5. לאור כל האמור, הגעתי למסקנה כי אישור הממונה לצו ירושה, הוא אכן בגדר 'תעודה ציבורית' המשמש כראיה להוכחת קיומו ואמתותו בתור שכזה, אך לא כראיה לאמיתות תוכנו. בהערת אגב אוסיף, כי גם בעניין המעמד של אישור נציג דיפלומטי להוכחת תעודת חוץ (לפי סעיף 30 לפקודת הראיות) עליו לעבור הליך קליטה לצורך "הכרה" להוכחת אמיתות תוכנו בהתאם לחוק אכיפת פסקי חוץ (ראו: ע"א 4525/08  בתי זיקוק לנפט בע"מ נ' New Hampshire Insurance Co פסקה 10 (15.12.2010); פרשת יד ושם, פסקה 4 וההפניות שם).
6. לאור מסקנותיי בעניין מעמדו של אישור הממונה, תישאל השאלה מה תועלת בהוצאת אישור זה ע"י הממונה. מענה לכך נימצא בזיקה ל"תעודות ציבוריות" אשר הוצאו בישראל שניתן להסתפק בהמצאתן על מנת להוכיח את אמיתות תוכנן ולא רק את עצם הוצאתן. ככל שעסקינן בתעודות מסוג זה, די היה באישור הממונה לפסק הזר. כגון: כבסיס לרישום במרשם האוכלוסין; שינוי שם משפחה על יסוד פסק גירושין זר; רישום ילד כמאומץ על יסוד פסק אימוץ זר. במקרים אלה, די בפסק הזר כדי להוות בסיס לרישום, מבלי שיהא צורך בהליך קליטה. זאת כדברי פרופ' פסברג שעה "שהשימוש שנעשה בו אינו מבוסס על כוחו המחייב או על נכונותו אלא על העובדה שהוא ניתן בלבד" (פסברג, 542).
7. לא כך פני הדברים בעניינינו, מקום בו התובעים מבקשים לבסס את תביעתם על כוחו המחייב של הפסק הזר, צו הירושה, הטעון הליך של קליטה לצורך 'הכרה' בנכונות תוכנו (מובא בהרחבה ברישא של ההחלטה).
8. לפיכך, אישור הממונה מהווה ראיה לעצם הינתן צו הירושה ע"י רשות מוסמכת בתחומי הרשות הפלסטינית אך לא לאמיתות תוכנו.
9. בטרם חתימה אוסיף, כי התובעים, בחרו להגיש את תביעתם לבית משפט במדינת ישראל בנוגע למקרקעין המצויים בתחומי הרשות הפלסטינית. משעשו כן, יש לדחות את הטענה לפיה צו הירושה הזר לא טעון 'קליטה' בישראל, הואיל והוצא במקום ה'טבעי' להוצאתו. בבחירת התובעים בפורום זה, מטעמיהם, על הצו לעבור הליך 'קליטה ישירה' בהתאם למסגרת הנורמטיבית הרלוונטית.

1. למרות מסקנותיי, ניתנת לתובעים שהות בת 120 יום מהיום להמציא צו ירושה או צו קיום צוואה של מדינת ישראל כתנאי להמשך ניהול התביעה. אם לא יעשו כן, אורה על מחיקת התביעה על הסף.
2. אני מחייבת את התובעים, ביחד ולחוד, בהוצאות למבקשת בסך של 5,000 ₪.

לעיון פנימי 1.3.21.

ניתנה היום, כ"ה חשוון תשפ"ב, 31 אוקטובר 2021, בהעדר הצדדים.