1. שבעת הסעדים שהתבקשו בעתירה שבכותרת, פורטו בפתיח כתב העתירה. כזכור, בהחלטתי מיום 23.3.2021 קבעתי כי הטיפול בסעד מס' 7 לעתירה מוצה. בכל הנוגע לסעדים מס' 2-4 קבעתי כי העתירה נמחקת "וזאת מחמת אי מיצוי ההליך המנהלי בסוגית סיווג הנכס לצרכי ארנונה". הכל, מטעמים שפורטו באותה החלטה. בשלב זה, נותרו על כנם סעד מס' 5 וסעד מס' 6 בפתיח כתב העתירה (להבנתי, סעד מס' 1 הוא כללי ונובע מהם).

2. בכל הנוגע לסעד מס' 5 (בקשה להצהיר על פסלותה ובטלותה של הטלת ארנונה באופן רטרואקטיבי לשנים 2015-2019, וזאת בעקבות ביצוע מדידה חוזרת במרפאת העותרת) – מלכתחילה, סברתי כי סעד מס' 5 הנ"ל יכול להוות נושא להכרעה בבית משפט זה. כך, בלא הכרח להמתין למיצוי ההליך המנהלי בסוגית סיווג הנכס ושטחו במסגרת הערר התלוי ועומד מטעם העותרת לפני ועדת הערר לענייני ארנונה (להלן גם: ועדת הערר או: הוועדה. ראו: פס' 3 להחלטתי מיום 23.3.2021). עם זאת, לאחר שעיינתי בתגובה המקדמית שהוגשה מטעם המשיבה ביום 10.6.2021 בנוגע לסעד מס' 5, ניתנה ביום 13.6.2021 החלטתי במסגרתה ציינתי כך:

"המשיבה הבהירה בפס' 16 לתגובתה המקדמית כי היא סבורה שסוגית חוקיות החיוב הרטרואקטיבי אינה מצויה בסמכותה של ועדת הערר. עם זאת, המשיבה טוענת כי ראוי להמתין להכרעת ועדת הערר בסוגית סמכותה לדון בטענת חוקיות החיוב הרטרואקטיבי, שכן היא מועלת לפניה על-ידי העותרת (פס' 17 ואילך לתגובה המקדמית). אשר לעותרת - נראה כי היא העלתה בו זמנית טענות כנגד חוקיות החיוב הרטרואקטיבי הן לפני ועדת הערר והן לפני ערכאה זו למען הזהירות, כדי להבטיח עצמה במישור הסמכות. עם זאת, העלאת אותה טענה על-ידי אותו בעל דין לפני שתי ערכאות שונות באופן בו זמני, אינה מצב רצוי הן במישור היעילות הדיונית והן מחשש להכרעות סותרות במישור המהותי.

יתרה מזאת; כעת מתברר מפס' 37-38 לתגובה המקדמית, כי המשיבה אף היא מעלה כפל טענות למען הזהירות. קרי- המשיבה טוענת הן לפני ועדת הערר והן לפני ערכאה זו, כי החיוב לשנים 2015-2019 הפך לסופי וחלוט עקב איחור בהגשת השגה בגינו למנהל הארנונה (פס' 37-38 ופס' 40 ואילך לתגובה המקדמית).

המסקנה העולה מכל אלה היא כי שני הצדדים מעלים ביחס לסעד מס' 5 בכתב העתירה, טענות זהות הן לפני ערכאה זו והן לפני ועדת הערר באופן בו זמני – העותרת מעלה בשתי הערכאות טענות כנגד חוקיות החיוב לאחור עבור שנים 2015-2019; ואילו המשיבה מעלה בשתי הערכאות טענות במישור סופיות החיוב לאחור, עקב איחור נטען בהגשת השגה למנהל הארנונה. כאמור לעיל, מצב דברים זה של העלאת כפל טענות לפני ערכאות שונות בו זמנית, מעורר קושי הן מבחינה דיונית והן מבחינה מהותית.

בהתחשב בכל אלה, יבהירו שני הצדדים עד יום 5.7.2021 באיזה שלב דיוני נמצא ההליך בוועדת הערר (ראו: פס' 33 לתגובה המקדמית של המשיבה, שם צוין כי: "עתה...נמצא ההליך בעיצומו לפני ועדת הערר"). עד אותו מועד, יבהירו שני הצדדים מדוע העתירה בעניינו של סעד מס' 5 לא תימחק, תוך שהעותרת שומרת על מלוא טענותיה, ובד בבד המשיבה מתחייבת לא לעורר טענת שיהוי כנגד הגשת עתירה בעתיד בעניין סעד מס' 5, אם וככל שוועדת הערר תקבע בהחלטה סופית כי אין בסמכותה להיזקק לטענות במישור חוקיות החיוב לאחור ו/או במישור סופיות החיוב. זאת, ביחס לתקופה ממועד הגשת עתירה זו ואילך".

מונחות לפניי תגובות שני הצדדים בעקבות החלטתי הנ"ל. מהחומר שהוגש עולה כי הערר התלוי ועומד לפני ועדת הערר לענייני ארנונה, מצוי בשלב של קביעת מועדים להגשת תצהירים ושמיעת הוכחות. המשיבה בתגובתה לפניי מיום 6.7.2021 הסכימה למחיקת העתירה ביחס לסעד מס' 5, תוך שהתחייבה לא לטעון לשיהוי ביחס לסוגיית חוקיות החיוב הרטרואקטיבי בגין התקופה ממועד הגשת עתירה זו ואילך. העותרת בתגובתה מיום 14.7.2021 ציינה כי על אף שהיא עצמה העלתה לפני ועדת הערר "למען הזהירות" טענות כנגד חוקיות החיוב הרטרואקטיבי, הרי נוכח התנגדות המשיבה לסמכות ועדת הערר בסוגיה זו: "סביר להניח, כי הוועדה תקבע, כי הדבר אינו מצוי במסגרת סמכותה" (שם, פס' 4). העותרת הוסיפה וציינה כי ועדת הערר טרם הכריעה בשאלת הסמכות לפסוק בסעדים להם עתרה העותרת בכתב הערר. העותרת ביקשה כי בית משפט זה יכריע בשאלת חוקיות החיוב הרטרואקטיבי ובשאלת סופיות החיוב. צוין כי אם כך יקרה, העותרת תודיע לוועדת הערר כי היא מוחקת את הסעד הנדון מכתב הערר.

שקלתי את הצעת העותרת, ואינני רואה להיעתר לה משני טעמים: ראשית, גם אם הערר בסוגית החיוב הרטרואקטיבי הוגש למען הזהירות כנטען על-ידי העותרת, אין להשלים עם מצב בו טענות זהות מועלות במקביל בפני טריבונאלים שונים. הדבר עלול להוביל לסרבול מיותר ולהחלטות סותרות. מתגובות הצדדים עלה כי התקיים דיון מקדמי לפני ועדת הערר וכי היא טרם הכריעה בשאלת הסמכות לפסוק בסעדים להם עתרה העותרת בכתב הערר, לרבות בשאלת חוקיות החיוב הרטרואקטיבי (סוגיה אותה עוררה העותרת במסגרת הערר) ובשאלת סופיות החיוב (סוגיה אותה עוררה המשיבה בתגובתה לערר). ככל שהעותרת משוכנעת כי טענות מסוימות לא ניתנות לדיון בהשגה ובערר, הרי מלכתחילה לא היה מקום להכללתן בערר "מטעמי זהירות", ואילו לגבי טענות שהעותרת בספק לגבי הסמכות לבירורן, לא ניתן לטעון כי ועדת הערר לא מוסמכת לדון בהן. בנסיבות אלה, דרך ההילוך הראויה היא לאפשר תחילה לוועדת הערר לדון בערר שלפניה, ובכלל זה בסוגית הסמכות, וזאת בכפוף להסכמה שנתנה המשיבה להימנע מהעלאתה של טענת שיהוי ביחס לתקופה ממועד הגשת עתירה זו, אם וככל שוועדת הערר תקבע בהחלטה סופית כי אין בסמכותה להיזקק לשאלות הנוגעות לחוקיות החיוב למפרע ולסופיותו (ראו והשוו: דברי כב' השופט סובל בעת"מ 375/07 אמישראגז נ' עיריית בית שמש (25.4.2007)).

שנית, ברגיל, יעיל יותר להידרש לשאלת חוקיות חיוב רטרואקטיבי לאחר הכרעה סופית של ועדת הערר בסוגיות עובדתיות שמונחות לפניה, שכן לעיתים ההכרעה בסוגיות העובדתיות עשויה להקרין במידה כזו או אחרת על שאלת חוקיות החיוב לאחור. בעניין זה, אין לי אלא להצטרף בהסכמה לדברי חברי כב' השופט דראל לפיהם: "ככלל צודק, יעיל וחסכוני יותר להשלים את הדיון בוועדת הערר ולאחריו לפנות לבית המשפט [בעתירה מנהלית –ד.כ.ל] ולא להיפך" (עת"מ 3844-10-16 רשת ש. דגן תעשיות בע"מ נ' מועצה מקומית מבשרת ציון, פס' 13 (16.7.2018)).

אשר על כן, ונוכח הטעמים האמורים, אני מורה על מחיקת העתירה בנוגע לסעד מס' 5 מחמת העדר מיצוי ההליך המנהלי במסגרתו הועלו טענות זהות, תוך שיודגש כי העותרת שומרת על מלוא טענותיה בעניין סעד מס' 5, ובד בבד המשיבה התחייבה לא לעורר טענת שיהוי כנגד הגשת עתירה בעתיד בעניין הסעד האמור, אם וככל שוועדת הערר תקבע בהחלטה סופית כי אין בסמכותה להיזקק לטענות במישור חוקיות החיוב לאחור ו/או במישור סופיות החיוב לאחור. זאת, ביחס לתקופה ממועד הגשת עתירה זו ואילך.

3. בכל הנוגע לסעד מס' 6 (בקשה להורות למשיבה לשוב ולבחון את צו המיסים באופן שמכלול הגופים הפועלים בנכסים בתחומי המשיבה שלא למטרות רווח, יוחרגו מסיווג לעסקים אזור א' (321) ויוחל עליהם סיווג לעסקים אזור ב' (322)) – סעד זה אשר נוגע לתיקון מבוקש של צו המיסים (להבדיל משאלת סיווגו של הנכס הקונקרטי והשימוש בו), נותר להכרעתי. כך, שכן אין טענה שסעד מס' 6 הועלה על-ידי מי מן הצדדים בהליך התלוי ועומד לפני ועדת הערר, ואף אין מחלוקת לפניי כי בית משפט זה הוא המוסמך לדון בסעד האמור שעניינו תיקון מבוקש של צו המיסים. לכאורה, מטעמים מעשיים ובלא לטעת מסמרות לגוף הדברים, טוב היו עושים שני הצדדים אילו היו מסכימים במשותף כי העותרת תשמור על טענותיה לעניין סעד מס' 6 ותוכל לעתור לו בעתיד לאחר מתן הכרעה סופית בערר שהגישה לוועדת הערר, שמא ההכרעה בערר תוביל לפתרון המחלוקת בין הצדדים ותייתר את הצורך להיזקק לסעד מס' 6. יחד עם זאת, למיטב הבנתי, העותרת בתגובתה מיום 14.7.2021 עומדת על הכרעה בסעד מס' 6 כעת. לפיכך, וכל עוד הצדדים לא יודיעו על הסכמה אחרת ביניהם, אראה לכבד בקשה זו של העותרת.

4. בהתאם לאמור לעיל, דיון לפניי בסעד מס' 6 - ביום 9.9.2021 בשעה 08:45.

המזכירות תעדכן יומן אלקטרוני ותמציא לב"כ הצדדים במסירה טלפונית למניעת תקלות.

ניתנה היום, ט"ז אב תשפ"א, 25 יולי 2021, בהעדר הצדדים.