לפני בקשה לחתימה על פסיקתה וזאת, בהמשך לפסק דין אשר ניתן על ידי ביום 21/3/21, באופן שהסכום הנקוב בפסיקתה יכלול התייחסות לפסיקת הפרשי הצמדה וריבית.

1. בקצירת האומר, אציין כרקע רלוונטי, כי פסק הדין מיום 21/3/21, נסב על שני ערעורים מנהליים, אשר הדיון בהם אוחד. הערעור הראשון הוא ערעור המבקשים בבקשה לפני שהם, בעלי זכויות בבניין מגורים הממוקם ברחוב בורוכוב 1 בגבעתיים, אשר לטענתם נפגעו כפועל יוצא מאישורה של תכנית מתאר גב/380/א (להלן: "תכנית המתאר") ומשכך הוגשה על ידם בתחילה תביעה לפסיקת פיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה – 1965 (להלן: "חוק התכנון והבנייה"), בהמשך לכך ערר לוועדת הערר ולבסוף – הערעור אשר נדון לפני. במסגרת הערעור תקפו המבקשים שלוש החלטות אשר ניתנו על ידי ועדת הערר לפיצויים והיטלי השבחה (להלן: "ועדת הערר"), במחוז תל אביב, בתביעות פיצויים לפי סעיף 197 כדלקמן:
2. החלטה מיום 4/3/12, אשר ניתנה בערר שהגישה הוועדה המקומית על השומה המכרעת שנערכה על ידי השמאי אשר שולמן (להלן: "השמאי שולמן") שמונה בתחילה על ידי ועדת הערר כשמאי מכריע; (להלן: "ההחלטה הראשונה").
3. החלטה מיום 8/7/12, אשר ניתנה בהמשך להחלטה מיום 4/3/12, ואשר במסגרתה ועדת הערר החליטה למנות שמאי מכריע אחר, תחת השמאי שולמן ובסיכומו של דבר מכוחה מונה כשמאי מכריע השמאי יהושע אבני (לעיל ולהלן: "השמאי אבני"); (להלן: "ההחלטה השנייה").
4. החלטה מיום 19/8/20, אשר ניתנה בערר שהגישו המערערים על השומה המכרעת שנערכה על ידי השמאי אבני; (להלן: "ההחלטה הסופית").

בערעורם ביקשו המבקשים לבטל או לשנות ההחלטות דלעיל, באופן שבסיכומו של דבר יפסקו לטובתם פיצויים בשיעור הגבוה יותר מזה אשר נקבע על ידי ועדת הערר.

הערעור השני – הוא ערעור המשיבה בבקשה (הוועדה המקומית לתכנון ובנייה גבעתיים), אשר במסגרתו תקפה המשיבה רק את ההחלטה הסופית. זאת משלטענתה לאור שיעורי הפגיעה הנמוכים אשר נקבעו בשומת אבני, לא היה מקום לזכות את המבקשים בפיצויים כלל.

1. ביום 21/3/21 ניתן פסק הדין בערעורים המנהליים, במסגרתו נדחו שני הערעורים הדדית, ופועל יוצא מכך – הלכה למעשה נותרו החלטות ועדת הערר על כנן (לעיל ולהלן: "פסק הדין").
2. ביום 27/4/21 הוגשה בקשת המבקשים לתיקון פסק הדין, באופן שתתווסף אליו הוראה בדבר פסיקת ריבית והצמדה על סכום הפיצויים שנקבע על ידי השמאי אבני. אציין כי בהמשך אף הובהר על ידי המבקשים כי הבקשה היא בקשה לתיקון טעות סופר לפי סעיף 81 לחוק בתי המשפט.
3. ביום 9/6/21, ניתנה על ידי החלטה בבקשה לטעות סופר, במסגרתה נדחתה הבקשה, תוך שנקבע כי:

"ומכאן למקרה דנן, בו – כפי שהקדמתי וציינתי – אין לטעמי תחולה להוראת סעיף 81 לחוק בתי המשפט וזאת, בהינתן שהמחדל מפסיקת הפרשי הצמדה וריבית אינו נובע מטעות סופר או פליטת קולמוס, אלא שבפסק הדין אין כל התייחסות לנושא זה מפאת שניים עיקריים – ראשון, הואיל והלכה למעשה במסגרת פסק הדין לא נפסקו פיצויים ולא קיימת הכרעה באשר לפסיקת הפיצויים גופה, אלא שבפסק הדין נבחנו החלטות ועדת הערר ובסיכומו של דבר הוחלט לדחות את הערעורים עליהן, הואיל ולא סברתי כי נפלה בהן טעות המצדיקה התערבות של ערכאת הערעור. רוצה לומר – כל שנעשה בפסק הדין הוא אימוץ החלטות ועדת הערר הא ותו לא. שנית – (המתקשרת גם לראשון) – ועדת הערר אמנם לא קבעה קביעה ולפיה יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית על הסכום כפי שנקבע על ידי השמאי, משכך – ככל שיש ממש בטענות המבקשים ואינני קובעת מסמרות בנושא זה – הרי שהמקום להעלות טענות אלו בדבר טעות בפסיקת ועדת הערר היה במסגרת ערעור המבקשים. דא עקא, הפוך והפוך בזה וגלה כי לא קיימת בו כל טענה הנוגעת למחדל וועדת הערר מפסיקת הפרשי הצמדה וריבית. קל וחומר שאין במסגרת הערעור טענות לגופם של דברים, קרי טענות בגדרן מוסבר מדוע המחדל מפסיקת הפרשי הצמדה וריבית במקרה דנן, מהווה טעות אשר על ערכאת הערעור להתערב ולתקנה. "

1. על החלטה זו הוגשה על ידי המבקשים בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, אשר נדונה בבר"מ 4766/21. במסגרת בקשת רשות הערעור, טענו המבקשים – בין היתר – כי הבקשה לפני הייתה הלכה למעשה בקשה למתן פסיקתה וכי בקשתם, אשר הושתתה על סעיף 81 לחוק בתי המשפט, הייתה בקשה חלופית בלבד.

במסגרת פסק הדין אשר ניתן על ידי בית המשפט העליון ביום 2/9/21, מפי כבוד השופט פוגלמן, נדחתה בקשתם של המבקשים למתן רשות ערעור על ההחלטה. זאת משבית המשפט העליון קבע כי המבקשים לא הניחו עילה להתערב בקביעה שהעדר ההתייחסות לסוגיית הפרשי ההצמדה והריבית לא נבע במקרה זה מהיסח הדעת או מטעות טכנית ולכן בקשה לתיקון טעות לפי סעיף 81 אינה הולמת את הסעד שהמבקשים עותרים לו. עוד נקבע כי אין ממש בטענת המבקשים ולפיה בקשתם כפי שנדונה על ידי הייתה הלכה למעשה בקשה למתן פסיקתה. זאת משנקבע על ידי כבוד השופט פוגלמן מפורשות כי: "לאחר שעיינתי בה, אני סבור כי לא כך הוא."

יחד עם זאת, הוסיף בית המשפט העליון וקבע כי:

"בידי המבקשים להגיש בקשה למתן פסיקתה, ובית המשפט לעניינים מינהליים יחליט כחוכמתו (ראו והשוו בר"ם 9547/10 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה מודיעין-מכבים-רעות נ' גונן (18.8.2013))."

1. לאור הסיפא לפסק דינו של בית המשפט העליון, הוגשה על ידי המערערים, ביום 26/10/21, הבקשה לפני במסגרתה עתרו למתן פסיקתה, בנוסח התואם את פסק הדין כפי שניתן ואשר יש בה התייחסות לפסיקת הפרשי הצמדה וריבית.

במסגרת בקשתם, טענו המבקשים, במיוחד תוך הסתמכות על פסיקת בית המשפט העליון בבר"מ 8051/13 יצחק גונן נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה מודיעין- מכבים- רעות (2/3/14) (להלן: "עניין גונן"), כי סירובה של המשיבה, שהיא רשות מנהלית, לשלם למבקשים את הפרשי ההצמדה והריבית בהתאם לחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961 (להלן: "חוק פסיקת ריבית והצמדה" או "החוק"), שנצברו על הפיצויים שנפסקו, ממועד אישור התכנית ועד לתשלום בפועל, מנוגדת לחובת ההגינות החלה עליה ומנוגדת לפסיקת בית המשפט העליון בעניין גונן. זאת בהינתן שבעניין גונן - במקרה הדומה לעניינו – נפסק על ידי בית המשפט העליון כי אמנם פסיקת הפרשי הצמדה וריבית נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט ואולם, ההלכה הפסוקה היא כי רק במקרים יוצאים מן הכלל ובנסיבות מיוחדות שתצדקנה זאת, יימנע בית המשפט מלעשות שימוש מלא בשיקול דעתו זה. עוד הודגש כי בעניין גונן, כמו בענייננו, לא ניתנה על ידי המשיבה סיבה של ממש המצדיקה לשלול מהמבקשים את הפרשי ההצמדה והריבית בהתאם לחוק. כן צוין שהמשיבה לא טענה כי הסתמכה על כך שלא תידרש לשלם הפרשי הצמדה וריבית ו/או כי שינתה את מצבה לרעה בהסתמך על ההנחה כאמור. נוסף על כך נטען כי הפרשי הצמדה וריבית אינם קנס אלא נועדו לשמור על ערכה של הפגיעה בדירותיהם של המבקשים והם נמוכים משמעותית מעליית השווי הכללית של דירות בשוק המקרקעין. אשר לכך הודגש על ידי המבקשים כי תשלום הפיצויים בערכם הנומינאלי, לאחר כעשרים שנה, משמעו תשלום פיצוי חסר ועל כן מדובר בפגיעה מהותית בקניינם של המבקשים ועיוות דין חמור. יתרה מכך, נטען כי המשיבה עיכבה את התשלום במשך עשרים שנה מאז הפגיעה בדירותיהם של המבקשים, שעה שבאותה תקופה נהנתה מהתשואה על הפיצויים, תוך עשיית עושר שלא במשפט. בהקשר זה, הפנו המבקשים לכך שהמשיבה אף לא שילמה את קרן הפיצויים לאורך התקופה ועשתה כן – באופן חלקי ולא שלם - רק לאחר מתן פסק הדין בערעור ואף זאת לשיעורין.

לאור האמור, טענו המבקשים כי יש מקום לחייב את המשיבה בתשלום הפרשי הצמדה וריבית.

משכך, פנו המבקשים לחישוב הסכום לו הם זכאים בגין כך ועשו כן בהתחשב בעקרונות ונקודות מוצא כדלקמן:

1. נטען כי שער הדולר הקובע הוא שער הדולר אשר היה נכון ליום 3/9/01 שהוא 4.261 ש"ח ל – 1$. בהקשר לכך צוין כי אמנם בחוות דעתו ציין השמאי אבני כי השער היציג למועד הקובע הוא 3.483 ש"ח ל – 1$ (סעיף 19.7 לחוות הדעת) ואולם, לטענת המבקשים מדובר בשגיאה ברורה, בשים לב לכך ששער הדולר הנטען על ידם הוא שער הדולר כפי שפורסם על ידי בנק ישראל נכון ליום פרסום התכנית הפוגעת.
2. בהתבסס על שער הדולר כאמור נטען כי סך כל סכום הפיצוי לפי חוות דעת אבני (125,018$), עומד נומינאלית על סך של 533,702 ש"ח. כיוון שכך, נטען כי המשיבה – אשר שילמה סך 435,437 ש"ח בלבד, לא שילמה את מלוא סכום הקרן לפי חוות דעת אבני.
3. נטען כי המבקשים זכאים לפסיקת הפרשי הצמדה וריבית בהתאם לסעיף 2 לחוק מיום אישור התכנית (3/9/01) ועד ליום 19/8/20 (הוא המועד בו ניתנה החלטת ועדת הערר השלישית אשר אישרה את שומת השמאי אבני) וכי ממועד זה ועד למועד התשלום המלא בפועל יש לפסוק לטובת המבקשים ריבית פיגורים בהתאם להוראת סעיף 5(ב) לחוק.

לאור כל אלו טענו המבקשים כי על המשיבה להוסיף ולשלם להם, בערכי מועד הגשת הבקשה, סך של 1,086,118.98 ש"ח. בהתאמה עתרו לחתימת בית המשפט על פסיקתה הקובעת כי על המשיבה לשלם למבקשים סך של 1,086,118.98 ש"ח וזאת, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 26/10/21 ועד ליום התשלום בפועל של סכום זה.

1. המשיבה מנגד טענה כי דין הבקשה להידחות. זאת ראשית הואיל וכלל טענות המבקשים בבקשה למתן פסיקתה (לרבות ניסיונם להסתמך על פסק הדין בעניין גונן) כבר נידונו ונדחו על ידי בית משפט זה ועל ידי בית המשפט העליון והמבקשים לא הציגו נסיבות חדשות המצדיקות דיון נוסף וקבלת הטענות בשלב זה. אשר לכך, הפנתה המשיבה לכך שהמבקשים עצמם סברו כי בקשתם לתיקון פסק הדין היא במהותה בקשה למתן פסיקתא ולאור זאת, טענה המשיבה כי משבקשת המבקשים נדחתה בהחלטת בית המשפט ובהיעדר הצגת נסיבות חדשות אין לקבל את בקשתם זו.

מבלי לגרוע מהאמור נטען כי אין ללמוד מתוצאתו הסופית של פסק הדין בעניין גונן על העניין דנא, ראשית הואיל ובשונה מעניין גונן, השמאי המכריע בענייננו קבע באופן מפורש כי לשיטתו אין מקום לפסוק למבקשים פיצויים כלל ושנית הואיל וכאמור בענייננו אף לשיטת המבקשים בקשתם למתן פסיקתא על מלוא נימוקיה כבר נדונה ונדחתה.

נוסף על כך נטען כי הבקשה למתן פסיקתה לוקה בשיהוי ובטעם לפגם, הואיל וזו לא הועלתה בפני השמאי המכריע ובפני וועדת הערר, אלא הועלתה רק בפני בית המשפט לעניינים מנהליים, לאחר שהכרעות השמאי המכריע וועדת הערר הפכו לחלוטות. נטען כי טענת המבקשים שהועלתה לאחר מתן פסק הדין בערעור ולפיה הם הניחו שהם זכאים להפרשי הצמדה וריבית באופן אוטומטי, מבלי להזכיר את הנושא בערכאות קודמות היא טענה מופרכת, מהטעם שהסמכות לפסיקת הפרשי הצמדה וריבית המסורה לערכאה השיפוטית היא סמכות בשיקול דעת.

עוד נטען כי לו סברו המבקשים כי הם זכאים לתשלום בגין ריבית והפרשי הצמדה, שומה היה עליהם לפנות לוועדת הערר וככל שזו הייתה מסרבת לבקשתם, היו רשאים להגיש ערעור בנושא. בהקשר זה הוסיפה המשיבה וטענה כי לגופם של דברים ממילא לא היו נפסקים למבקשים הפרשי הצמדה וריבית ולא בכדי לא עשתה כן ועדת הערר, זאת הן לאור תרומתם המכרעת של המבקשים להתמשכות ההליכים, הן לאור הפער הגדול בין הסכום שנתבע לסכום שנפסק והן הואיל והמבקשים זכו לפיצויים נכבדים, אשר לעיתים נדירות משולמים בשל השפעות עקיפות של תכנית כבענייננו ובמיוחד מקום בו השמאי המכריע אף חיווה עמדתו ולפיה אין כלל מקום לפצות את המבקשים לאור נזקם הקטן והותיר ההחלטה הסופית לשיקול דעת ועדת הערר.

מבלי לגרוע מהאמור טוענת המשיבה כי אין מקום לקבל את תחשיב המבקשים הואיל והנחות המוצא שלהם אינן נכונות כמפורט להלן:

1. ראשית נטען כי אין ממש בטענה ולפיה זכאים המבקשים להפרשי הצמדה וריבית שעה שמדובר בסמכות שבשיקול דעת.
2. נטען כי מבלי לגרוע מהאמור ממילא יש לדחות את טענת המבקשים ולפיה הם זכאים לריבית פיגורים ביחס לתקופה שאחרי מתן החלטת ועדת הערר מיום 19/8/20. זאת הואיל וביום 13/1/21 קיבל בית המשפט באופן חלקי בקשה שהוגשה מטעם המשיבה לעיכוב ביצוע תשלום הפיצויים, במובן שנקבע כי אלו יופקדו בנאמנות אצל ב"כ המבקשים ולא יועברו למבקשים עצמם. נוסף על כך, נטען כי ב"כ המבקשים עצמם פנתה אל הוועדה המקומית וביקשה כי כספי הפיצויים יופקדו במספר פעימות, כאשר כל פעימה לא תעלה על 100,00 ש"ח וכך עשתה הוועדה המקומית ללא עיכוב, בהתאם לפרוצדורה המקובלת בוועדה המקומית ועל רקע הגבלות הקורונה שהשפיעו על עבודתה השוטפת.
3. המשיבה חולקת על שער הדולר הנטען על ידי המבקשים. לטענתה שער הדולר לפי הכרעת השמאי עומד על 3.483 ש"ח ל 1 $. נטען כי טענת המבקשים ולפיה שער הדולר הנכון לאותו מועד הוא 4.261 ש"ח ל – 1 $ נשמעה לראשונה בבקשה דנן למתן פסיקתה וזאת, הגם שהיה בכוחם של המבקשים להגיש לשמאי אבני בקשה לתיקון השומה המכרעת. עוד מדגישה המשיבה כי טענה זו אף לא נשמעה בפני בית המשפט בשורת ההליכים שננקטו על ידי המבקשים. נוסף על כך טוענת המשיבה כי השמאי המכריע ציין בהכרעתו במפורש את שער הדולר להמרת סכום הפיצוי מש"ח לדולרים, ולא מן הנמנע כי היה קובע סכום דולרי נמוך יותר לפיצוי, לו סבר כי שער ההמרה גבוה יותר. בהקשר לכך טוענת המשיבה כי הואיל המבקשים לא תקפו קביעה זו בזמן המתאים לבירור ולא הגישו בקשה לתיקון השומה המכרעת, הרי שלא ניתן לדון כיום בערכים המופיעים בשומה המכרעת, הואיל ואלו, לרבות שער ההמרה – הפכו לחלוטים.
4. נטען כי ככל הנראה נפלה שגגה בחישוב המבקשים הואיל והפרש הריבית בין התאריכים 14/3/21 עד ליום 24/6/21 - קרי בגין שלושה חודשים בלבד הועמד על סכום אסטרונומי של 343,906 ש"ח. זאת שעה שלפי תחשיב המשיבה עומדים הפרשי ההצמדה והריבית לתאריכים אלו על סך של כ – 15,000 ש"ח בלבד.
5. בתגובתם לתשובה פתחו המבקשים וטענו כי הנסיבות החדשות המצדיקות לדון בבקשה מצויות בהחלטה המאוחרת אשר ניתנה על ידי בית המשפט העליון ביום 2/9/21, במסגרתה הונחו המבקשים לפנות מחדש לבית משפט זה בבקשה למתן פסיקתה וכך עשו. זאת ועוד, לטענת המבקשים במסגרת בקשתם זו הם חידדו לראשונה את השתלשלות ההליכים השונים בעניין גונן, תוך השוואה בין הנימוקים אשר ניתנו באותו העניין על ידי בית המשפט לעניינים מנהליים - הדומים לנימוקי בית המשפט בענייננו. עוד טוענים המבקשים, לעניין זה, כי יש לדחות אף את הטענה ולפיה הבקשה למתן פסיקתה הוגשה בשיהוי ומשכך דינה דחייה, הואיל וטענה זו מנוגדת להלכה הפסוקה (בהקשר לכך מפנים המבקשים לע"א 3832/10 אריאל מיטרני נ' קלמן מחלוף (10/8/10), בפסקה 16).

עוד מוסיפים המבקשים וטוענים כי אין לקבל את טענות המשיבה ולפיהן המקרה דנן שונה מהמקרה בעניין גונן. אשר לכך, טוענים המבקשים כי אין ממש בטענה להבחנה המבוססת על כך שבשונה מעניין גונן, השמאי אבני הביע עמדתו בשומתו כי אין לפסוק פיצויים כלל – זאת הואיל ובסיכומו של דבר עמדתו זו של השמאי אבני לא התקבלה. עוד נטען כי אין ממש בטענה להבחנה המבוססת על כך שהמבקשים דנן כבר פנו בבקשה לפסיקת ריבית והצמדה, עת עתרו לתיקון פסק הדין ובקשתם נדחתה, הואיל וכאמור פניית המבקשים בבקשה זו מבוססת על הנחיית בית המשפט העליון. נוסף על כך נטען כי אין לייחס כל משמעות לכך שהמבקשים ביקשו לראות בבקשתם הקודמת כבקשה למתן פסיקתה, שעה שעמדתם זו נדחתה על ידי בית משפט זה ועל ידי בית המשפט העליון.

עוד נטען כי יש לדחות את טענת המשיבה ולפיה אין לזכות את המבקשים בהפרשי הצמדה וריבית כדין לאור תרומתם המכרעת להתארכות ההליכים, משטענה זו – המוכחשת, נטענה בעלמא ומבלי שהמשיבה טרחה לפרט ולו פגם אחד אשר נפל בהתנהלותם של המבקשים.

נוסף על כך נטען כי יש לדחות הטענה ולפיה אין לזכות את המבקשים בהפרשי הצמדה וריבית לאור הפער הגדול בין הסכום שנתבע לסכום שנפסק. אשר לכך, נטען כי טענה זו אין בה כדי לאיין זכותם של המבקשים ויתרה מכך, ממילא ככל שהייתה רלוונטיות לטענה בדבר קיומו של פער גדול, הרי שפער גדול יותר באחוזים מזה שבין תביעת המבקשים (503,00$) לבין הסכום שנפסק להם (125,0185$), קיים בין טענות המשיבה ולפיהן המבקשים אינם זכאים לדבר לבין הסכום אשר נפסק להם.

זאת ועוד, נטען כי יש לזכות את המבקשים בהפרשי הצמדה וריבית, הגם שלא פנו קודם בבקשה למתן הוראות בנושא, הואיל וסברו בתום לב שהמשיבה, שהיא רשות מנהלית שההגינות היא נשמת אפה, תכבד את פסקי הדין שניתנו בבית המשפט העליון, לרבות בעניין גונן, המחייבים אותה לשלם הפרשי הצמדה וריבית על הפיצויים. יתרה מכך, נטען כי לא זו בלבד שהמשיבה לא חלקה על חובתה לתשלום הפרשי הצמדה וריבית, אלא שהיא אף הודתה בה מפורשות. אשר לכך, הפנו המבקשים לסעיף 1.1 לכתב הערר אשר הגישה המשיבה על שומת שולמן בו נטענה בין היתר כי: "השמאי המכריע סבור, כי יש לחייב את העוררת לשלם לכל המשיבים סכום של 2,150,000 ש"ח (שני מיליון מאה וחמישים אלף ש"ח), נכון ליום שבו קבלה התכנית תוקף היינו 17.9.2001. נכון למועד הגשת ערר זה מסתכם החיוב בסכום של 3,683,821 ש"ח".

בכל הנוגע לשער הדולר, חוזרים המשיבים וטוענים כי אין חולק שבסעיף 19.7 לשומה המכרעת של השמאי אבני נפלה טעות ביחס לשער הדולר וטעות זו יש לתקן בהתאם לפרסומי בנק ישראל באשר לשער הדולר במועד הרלוונטי. בהקשר לכך, חוזרים המבקשים על טענתם ולפיה המועד הקובע הוא המועד בו פורסמה התכנית הפוגעת (2/9/01) או למצער המועד בו התכנית נכנסה לתוקפה (15 ימים לאחר מכן לאור הוראת סעיף 119 לחוק התכנון והבניה, קרי ביום 17/9/01).

עוד טוענים המבקשים כי אין לזקוף לחובתם את בקשת באת כוחם כפי שהופנתה למשיבה ולפיה הפיצויים ישולמו לחשבון הפיקדונות שלה בפעימות של 100,000 ש"ח לפי הנחיות בנק ישראל, שעה שהיה באפשרות המשיבה לקיים בקשה זו על דרך העברה ביום אחד של שלוש פעימות על סך 100,000 ש"ח כל אחת ואת היתרה בתוך יומיים ולא למשוך ולעכב התשלומים לאורך זמן.

לאור האמור שבים המבקשים על בקשתם לחתימה על פסיקתה כפי שפורטה בבקשה.

דיון והכרעה;

1. על הבקשה לפני חולשות הוראות חוק הפרשי הצמדה וריבית, אשר הוראותיו בסעיפים 2 , 3א' ו – 5, הרלוונטיות לעניין קובעות:

"2. רשות שיפוטית שפסקה לבעל דין סכום כסף, או שציוותה על ביצועו של פסק כזה, או שקבעה סכום כסף המגיע על פי חיקוק, רשאית, לפי שיקול דעתה, לפסוק ריבית על אותו סכום, כולו או מקצתו."

"3א. (א) במקום לפסוק ריבית רשאית רשות שיפוטית, לפי שיקול דעתה, לפסוק הפרשי הצמדה או הפרשי הצמדה וריבית, במלואם או במקצתם."

"5. (א) תקופת הריבית תהיה בפסיקה לפי סעיף 2 מיום הגשת התביעה או מיום אחר, החל מיום היווצרות עילת התביעה, שהחליטה עליו הרשות השיפוטית – עד מועד הפרעון; בהוצאות משפט – מיום הוצאתן עד מועד הפרעון; בשכר טרחה של עורך דין – מיום מתן הפסק עד מועד הפרעון; והכל אם לא קבעה הרשות השיפוטית תקופה קצרה יותר.

בסעיף זה, "מועד הפרעון" – המועד שבו ניתן פסק הדין או המועד שנקבע בפסק הדין לתשלומו של החוב, לפי המאוחר.

(ב) סכום כסף שפסקה רשות שיפוטית לבעל דין ולא שולם על ידי החייב במועד הפירעון, ייווספו עליו, ממועד הפירעון עד מועד התשלום בפועל – הפרשי הצמדה וריבית, בצירוף ריבית צמודה, בשיעור ובדרך חישוב שקבע שר האוצר, בהתייעצות עם שר המשפטים ועם נגיד בנק ישראל ובאישור ועדת הכספים של הכנסת (להלן – ריבית פיגורים).

(ג) על אף הוראות סעיף קטן (ב), רשאים הרשות השיפוטית או ראש ההוצאה לפועל לקבוע, מטעמים מיוחדים שיירשמו, שיעור ריבית צמודה הנמוך מריבית הפיגורים לגבי התקופה שממועד הפירעון עד התשלום בפועל, ובלבד שהריבית לא תפחת מהשיעור שנקבע בפסק הדין לתקופה שעד מועד הפירעון."

הוראות החוק מבחינות בין שני שלבים הרלוונטיים לשערוך הסכום - האחד ממועד התגבשות העילה ועד מועד מתן פסק הדין והשני ממועד פסק הדין ועד מועד תשלומו בפועל לידי הזוכה. אחד ההבדלים הבולטים בין שני השלבים, נעוץ בטיבו של שיקול הדעת המסור לערכאה השיפוטית בקביעת השערוך. כך, בעוד שהשערוך בשלב הראשון נתון לשיקול דעתה של הרשות השיפוטית, השערוך בשלב השני הוא סטטוטורי ונוצר במישרין מכוח החוק, ללא הכרח בהוראה בפסק-הדין (ראו פסק הדין ב בעמ"נ (מינהליים ת"א) 39962-01-10 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה מודיעין- מכבים- רעות נ' יצחק גונן (03.11.2013) בפסקה 21). בהתאמה, הואיל והשערוך בשלב השני הוא פרי ההוראה החוקית, הרי שעל בית המשפט לנמק כאשר הוא נמנע מלשערך את הסכום משלב מתן פסק הדין ואילך. יחד עם זאת יודגש כי, בהתאם להלכה כפי שנפסקה בעניין גונן, הגם שהשערוך בשלב הראשון נתון לשיקול דעתו של בית המשפט, הרי ש:

"הלכה פסוקה היא, שרק במקרים יוצאים מן הכלל ובנסיבות מיוחדות שתצדקנה זאת יימנע בית המשפט מלעשות שימוש מלא בשיקול-דעתו זה" (ע"א 23/83 יוחימק נ' קדם, פ"ד לט(2) 222, 223 (1984); ראו גם ע"א 324/84 חברת פישל איזמן ובניו בע"מ נ' אוריאלי, פ"ד מא(2) 421, 436-435 (1987)). עיינו בתשובת המשיבה – שהיא רשות ציבורית החבה בחובת הגינות מוגברת – לבקשה לרשות ערעור ולא מצאנו כל טעם מבורר לכך שלא היה מקום להוסיף לפיצוי שנפסק למבקשים הפרשי הצמדה וריבית מאז המועד הקובע. אשר על כן, ובנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה שלפנינו, החלטנו לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות, הוגש ערעור לפי הרשות שניתנה ולקבל את הערעור במובן זה שלסכום הפיצוי שנקבע בהחלטת השמאית המכריעה מיום 2.3.2009 ייתוספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהמועד הקובע (2.3.1997) ועד לתשלום בפועל."

1. מן הכלל אל הפרט – אקדים אחרית לראשית, לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, תוך יישום ההתוויות כפי שנקבעו בהלכה הפסוקה, נחה דעתי כי בנוסח הפסיקתה לחתימה יש להביא לידי ביטוי בקביעת סכום הבסיס לתשלום, את שער הדולר כפי שהיה במועד הקובע בהתאם לפרסומי בנק ישראל וכן, תוספת הפרשי הצמדה וריבית לסכומים כפי שנפסקו וזאת, מהנמקה ותוך דגשים כפי שיפורטו להלן.
2. ראש וראשונה, הנני מוצאת לדחות את טענות המשיבה ובהתאם להן דין הבקשה להידחות על הסף, לאור הגשת הבקשה הקודמת על ידי המבקשים לתיקון טעות בפסק הדין. אשר לטענות אלו, בהינתן קביעתו המפורשת של בית המשפט העליון בבקשת רשות הערעור אשר הוגשה על ההחלטה נשוא בקשה זו, המאפשרת למבקשים להגיש בקשה לחתימה על פסיקתה, הרי שבקשה זו הוגשה כדין ואין לדחותה.

לגופם של דברים, הנני מוצאת לקבל את טענת המבקשים ולפיה, בקביעת שער הדולר למועד הקובע בשומת השמאי אבני, נפלה טעות קולמוס וזאת, משנקבע על ידי השמאי הקובע כי שער הדולר למועד הקובע הוא 3.483 ש"ח ל – 1 $, הגם שבהתאם לפרסומי בנק ישראל שער הדולר למועד הקובע (שהוא מועד כניסתה של תכנית המתאר לתוקפה – קרי ביום 17/9/02) עמד על 4.337 ש"ח ל – 1$. בהקשר לכך, המשיבה אינה חולקת כי זה אמנם היה שער הדולר הנכון למועד הקובע ואולם, לטענתה אין לתקן את שומה הן הואיל והמבקשים לא פנו לתיקון כאמור עד כה והן הואיל וככל שהשמאי היה מודע להפרשי השער חזקה כי היה פוסק סכום פיצוי נמוך יותר. אשר לטיעונים אלו, הנני סבורה כי ראוי היה לה למשיבה - שהיא רשות ציבורית אשר על פניו הגינות צריכה להיות נר לרגליה – להימנע מהעלאת טיעונים אלו, אשר המשמעות הנובעת מהם היא כי טעות –אשר אין חולק שארעה – תקובע. זאת ועוד, גם לגופם של דברים, אינני מוצאת ממש בטענה ולפיה חזקה כי השמאי אבני היה מעדכן את סכומי הפיצוי ככל שהיה מודע להפרשי השער – טענה אשר עיון בשומת השמאי אבני, מעלה כי אין בה ממש, בהינתן שבמסגרת השומה, נגזרו סכומי הפיצוי מתוך ערכי דירות בהתאם לעסקאות השוואה אשר נעשו בשעתו בדולרים.

1. בכל הנוגע לפסיקת הפרשי הצמדה וריבית כדין מהמועד הקובע ועד למועד התשלום בפועל, נחה דעתי כי במקרה דנן יש לקבל באופן חלקי את טענות המבקשים כך שלסכום יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כדין בהתאם להוראות סעיף 2 לחוק ריבית והצמדה וזאת, עד למועד התשלום בפועל.

קביעתי זו מושתתת ראש וראשונה על הלכת בית המשפט העליון כפי שנקבעה בעניין גונן ובהתאם לה, הגם שפסיקת הפרשי הצמדה עד למועד פסק הדין נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט, הרי שהכלל הוא שבית המשפט יורה על שערוך הסכומים ולא יעשה כן רק בנסיבות חריגות, אשר אינן מתקיימות במקרה דנן. זאת, ראשית הואיל ועסקינן ברשות ציבורית אשר מצופה ממנה לנהוג בהגינות ומשכך, יש ממש בטענת המבקשים ולפיה לא העלו בדעתם שזו תסרב לשערך את הסכומים אשר נפסקו לטובתם ותעמוד על תשלומם נומינאלית, על אף חלוף כ – 20 שנים מהמועד הקובע. יתרה מכך, כפי שהצביעו המבקשים בצדק, חיזוק לסברתם ולפיה אף לדידה של המשיבה זכאים המבקשים לשערוך הסכומים אשר יפסקו לטובתם, ניתן למצוא בקטע אשר צוטט על ידי המבקשים מתוך הערר אשר הוגש על ידי המשיבה, ממנו נובע ברורות כי אף המשיבה סברה שהמבקשים זכאים לשערוך.

זאת ועוד, לא מצאתי כל רבותא בטענות המשיבה ולפיהן אין לשערך את הסכומים אשר נפסקו לטובת המבקשים לאור פער בין הסכום שנתבע על ידם לבין הסכום שנפסק וכן הואיל והשמאי סבר כי אין לפסוק להם פיצויים כלל. זאת משאין טענות אלו רלוונטיות כלל ועיקר לשערוך הסכומים להם זכאים המבקשים משנקבעה זכאותם לקבלת פיצויים.

יחד עם זאת, לא מצאתי לקבל את דרישת המבקשים לפסיקת הפרשי הצמדה וריבית בהתאם להוראות סעיף 5 לחוק ממועד מתן פסק הדין ועד למועד התשלום המלא בפועל. זאת שעה שלא ניתן להתעלם ממחדלם של המערערים מפנייה בעניין פסיקת הפרשי ההצמדה והריבית אלא לראשונה לאחר שניתן פסק הדין בערעור. לכך יש להוסיף כי המערערים עצמם לא הצביעו על הטעות בשער הדולר עד למועד הגשת הבקשה לפסיקתה. בנסיבות אלו, מחד אמנם וכפי שנקבע אין להותיר את הטעות על כנה ואולם, מאידך ברי כי אין מקום ל"הענשת" המשיבה אשר ביצעה את התשלום בהתאם לקבוע בחוות הדעת השמאית. עוד לא ניתן להתעלם מכך שהתשלום לשיעורין (הגם שבוצע בפריסה לאורך זמן מה), מקורו לפחות חלקית בבקשת באת כוח המבקשים שלא להעביר את כל הסכום בפעימה, אלא לחלקו לפעימות בנות 100,000 ש"ח כל אחת. לכך יש להוסיף כי אין להתעלם מכך שאת ההחלטה מיום 13/1/21, במסגרתה התקבלה בקשת המשיבה להפקיד את הסכום שאינו שנוי במחלוקת בידי באת כוח המבקשים עד להכרעה בערעורים המואחדים, ניתן לראות כהחלטה אשר לפיה הלכה למעשה מעוכב תשלום הסכום השנוי במחלוקת בדין.

1. לסיכום, לאור קביעותיי לעיל, הנני מורה כי בתוך 7 ימים תוגש לחתימתי פיסקתה בהתאם להתוויות כדלקמן:
2. סכום הפיצוי לתשלום יחושב לפי שער דולר של 4.337 ש"ח ל – 1$.
3. לסכום זה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כדין מהמועד הקובע ועד למועד התשלום בפועל וזאת, בהתאם להוראות סעיף 2 לחוק.
4. ככל שלא יושלם ביצוע התשלום בתוך 30 ימים ממועד החתימה על הפסיקתה, הרי שעל הסכום שלא שולם יתווספו הפרשי הצמדה וריבית בהתאם להוראות סעיף 5 לחוק וזאת, עד למועד התשלום המלא בפועל.
5. בשים לב לכך שבהחלטה לתיקון טעות סופר, לפנים משורת הדין, לא חייבתי את המבקשים בהוצאות, הנני נוהגת דין שווה בהחלטה זו ומורה כי – לפנים משורת הדין – לא תחוייב המשיבה בהוצאות הבקשה.
6. המזכירות תדוור החלטתי לצדדים.

ניתנה היום, ט' טבת תשפ"ב, 13 דצמבר 2021, בהעדר הצדדים.