30 אוגוסט 2022

בפנינו תביעת התובע להכרה בירידה בשמיעה ובטנטון כפגיעה בעבודה.

עניינה של תביעה זו בשאלה האם חלה החמרה תעסוקתית בליקוי ממנו סובל התובע ביחס לתקופה שנדונה בתביעה הקודמת שהוגשה ע"י התובע בתיק ב"ל 53455-03-16 ונדחתה.

רקע כללי וההליכים בתיק:

1. בתאריך 8.11.21 הוגשה לתיק ביה"ד רשימה של עובדות מוסכמות מטעם הצדדים.
2. לאחר שהנתבע הגיש בקשה להזמנת חומר רפואי ניתנה ביום 24.2.22 החלטה במסגרתה הועברו למומחה הרפואי מטעם ביה"ד, ד"ר יעקב פלוטקין (להלן – המומחה) העובדות כדלקמן:
3. התובע יליד 1947.
4. התובע עובד כחשמלאי מזה כ-40 שנה.
5. במסגרת עבודתו נחשף התובע לרעש מזיק.
6. ביום 5.11.14 הגיש התובע טופס תביעה לנתבע להכרה בליקוי שמיעה כפגיעה בעבודה.
7. ביום 27.7.15 תביעת התובע נדחתה ע"י הנתבע.
8. בגין החלטה זו הגיש התובע תביעה לביה"ד (ב"ל 53455-03-16) ומונה מומחה רפואי אשר קבע היעדר קשר סיבתי בין עבודת התובע לבין ליקוי השמיעה לו הוא טוען (מצ"ב חוות דעת המומחה).
9. בשנת 2020 הגיש התובע טופס תביעה חדש לנתבע בליקוי השמיעה כפגיעה בעבודה ונדחה ע"י הנתבע ביום 5.5.20.
10. בתאריך 14.3.22 הוגשה לתיק ביה"ד חוות דעת המומחה הנושאת תאריך 2.3.22 ובה צוין כדלקמן:

שאלה:

האם כושר השמיעה של התובע פחת בשיעור של 20 דציבל לפחות בכל אחת מהאוזניים?

תשובה:

"14. קראתי את כל מסמכי התיעוד הרפואי בשני התקליטורים שהועמדו לרשותי, בכל אלה נמצאה רק בדיקת שמיעה אחת דהיינו מתאריך 9.1.14. בדיקת שמיעה נוספת מתאריך 17.6.15 (שעמדה לרשותו של מומחה האף אוזן וגרון פרופ' אופיר, בחוות דעתו המצורפת מתאריך 1.3.17) לא נמצאת בין המסמכים אך אתייחס אליה בתשובות הבאות. בבדיקה מ- 9.1.14 כושר שמיעתו של התובע בכל אחת מאוזניו פחת בשיעור של למעלה מ- 20 דציבל (אך ירידה זאת בשמיעה לא מבטאת חבלות רעש תעסוקתי).

שאלה:

האם קיימת החמרה בשמיעתו של התובע ממועד הדחייה הקודמת (27.7.15) ועד היום?

תשובה:

"15. עפ"י חוות דעתו של פרופ' אופיר – כמוזכר לעיל – ממצאי האודיוגרם מ- 17.6.15 טובים מאלה שבאודיוגרם המוקדם דהיינו 9.1.14. אני מותח ג"כ קו תחת קביעתו של פרופ' אופיר בשלוש השורות האחרונות של סעיף א' בחוות דעתו מ- 1.3.17: זכותו - ואפילו חובתו - של הרופא בהערכת השמיעה המדויקת לקחת בחשבון את התוצאות הטובות ביותר כמשקפות את המצב האמיתי, את שמיעתו האמיתית של אדם מסוים. לפיכך אם התוצאות באודיוגרם מ 17.6.15 טובות מאשר באודיוגרם מ 9.1.14 המסקנה המתבקשת הינה כי אין החמרה תעסוקתית בשמיעתו של התובע ממועד הדחייה הקודמת (27.7.15) ועד היום".

שאלה:

האם יש קשר סיבתי בין ההחמרה בשמיעתו של התובע, ככל שקיימת, לבין חשיפתו לרעש כמתואר בעובדות המקרה?

על מנת לקבוע קיומו של קשר סיבתי, יש צורך בסבירות של מעל 50% כי החשיפה לרעש השפיעה במידה זו או אחרת על החמרת הליקוי, דהיינו יותר סביר לקבוע שהחשיפה לרעש החמירה את הליקוי לעומת המצב ההפוך שהחשיפה לרעש לא החמירה.

תשובה:

"16. אמנם האודיוגרם מ 17.6.15 לא הועמד לעיוני אך עלי לפרט את הידוע מהספרות הרפואית העדכנית : ליקוי השמיעה התחושתי – עצבי העיקרי המתגבש תוך חשיפה לרעש מזיק, מתגבש תוך עשר עד חמש עשרה שנים מתחילת החשיפה. לאחר חמש עשרה שנות חשיפה קצב התגבשות ליקוי השמיעה כנ"ל הולך ויורד. מאידך בעשור השישי לחיים ואילך כבר בא לידי ביטוי אותו תהליך הזדקנות טבעי של האוזן הפנימית הנקרא PRESBYCUSIS, התהליך מתבטא בליקוי שמיעה תחושתי עצבי עם או בלי טינטון, ההולך ותופס תאוצה עם הגיל. לפיכך אם התובע חש בהחמרה בשמיעה בשנים האחרונות – בגיל 70 ויותר, בעשור השמיני לחייו – הסיבה יכולה להיות רק התהליך הפרסביקוטי הנ"ל ותחלואה כללית (כגון יתר לחץ דם), הסיבה אינה תעסוקתית".

שאלה:

ככל שהתשובה לשאלה 16 חיובית - האם לחשיפה לרעש השפעה משמעותית על הליקוי (השפעה משמעותית היא בשיעור של 20% ומעלה)?

תשובה:

"התשובה לשאלה 16 אינה חיובית".

1. התובע הגיש ביום 27.3.22 בקשה להפניית שאלות הבהרה למומחה ולאחר הגשת תגובת הנתבע וצירוף מסמכים מטעם התובע, נשלחו למומחה ביום 26.5.22 שאלות ההבהרה.
2. בתאריך 28.6.22 הוגשו לתיק ביה"ד תשובות המומחה לשאלות ההבהרה (הנושאות תאריך 12.6.22) כדלקמן:

שאלה:

האם הובאו בפניך מקרים בהם יש שוני בין בדיקות השמיעה השונות? ככל שהתשובה חיובית, המומחה מתבקש להסביר כיצד נבחרת הבדיקה הנכונה.

תשובה:

"א. כן, הובאו בפני מקרים בהם יש שוני בין בדיקות שמיעה שונות. כאן עלי להדגיש נקודה חשובה שהיא הזכות לקחת בחשבון את התוצאה הטובה ביותר כמשקפת את השמיעה המדויקת, האמיתית. בדיקת שמיעה מתבצעת כאשר לראשו/ה של הנבדק/ת אוזניות ובידיו/ה כפתור עליו/ה ללחוץ ברגע שהוא/היא שומע/ת את הצליל. ידוע הדבר שמספיק שאדם לא יענה בשמיעת הסף שלו, אלא יחכה שהצליל שהוא שומע יהיה מעט חזק יותר – שתתקבל בדיקת שמיעה פחות טובה. ניקח לדוגמה אדם שנבדק לאחר תום החשיפה לרעש וידוע שהנכות באוזניו קבועה וסופית, אם אנו מקבלים בבדיקה אחת ירידה בשמיעה בתדירויות הדיבור של כ 20 דציבל ובבדיקה שניה של כ 45 דציבל, הרי ברור ששמיעתו המדויקת היא של 20 דציבל כלומר התוצאה הטובה יותר, שכן נכותו שהיא תולדת החשיפה לרעש והינה סופית. אם האדם הגיב בבדיקה ב 20 דציבל הרי זה משקף את הסף האמיתי של שמיעתו. קל וחומר כשאנו חושבים שהאדם מנסה להשיג אחוזי נכות גבוהים יותר ומעוות מעט את בדיקות השמיעה, לגיטימי – אם לפנינו בדיקות שמיעה שונות – לקחת בחשבון את התוצאה הטובה ביותר כמשקפת את השמיעה האמיתית ובאם יש מרכיבים שונים באותה בדיקת שמיעה האמורים להתאים אחד לשני כשהתוצאה מדויקת או אם יש טכניקות שונות של הבדיקה – האמורים לתת לנו את הסף האמיתי של השמיעה – הרי לגיטימי להסיק מסקנות על התוצאות הטובות יותר!"

שאלה:

האם הינך מסכים כי לבדיקות אשר בוצעו במכונים האודיולוגים של בתי החולים ישנה עדיפות על אלו שבוצעו במכונים הפרטיים?

תשובה:

"ב. כלל אינני מסכים! ההכללה לא מקובלת עלי, למשל בחיפה נמצא מכון השמיעה הפרטי של קלינאית התקשורת המוסמכת הגב' אילנה הולדשטיין שאיכות כלל בדיקותיה (כולל בדיקות נוירופיזיולוגיות) מעולה או המכון האודיולוגי לאבחון ושיקום השמיעה בפקולטה למדעי הרווחה והבריאות באוניברסיטת חיפה, מכון זה כלל לא קשור למוסד רפואי כלשהו ובדיקותיו מקצועיות ומדויקות. ישנן דוגמאות נוספות העומדות בסתירה להנחה הטמונה בשאלה ב'".

שאלה:

המומחה מתבקש לעיין בשלוש בדיקות כדלקמן: בדיקה מיום 9.1.14 במכון האודיולוגי של בית החולים איכילוב; בדיקה מיום 17.6.15 במכון האודיולוגי הפרטי 'קולות' ובדיקה מיום 12.11.19 במכון האודיולוגי של תל השומר.

כאמור, הבדיקה הראשונה והשלישית בוצעו במכונים של בתי החולים ואילו הבדיקה השנייה במכון פרטי.

האם תסכים כי בין הבדיקה הראשונה לשלישית קיימת החמרה בשמיעה, שכן בבדיקה הראשונה סף השמיעה הממוצע בתדירויות הדיבור באוזן שמאל הינו 37 ובימין 32 ובבדיקה השלישית סף הדיבור באוזן שמאל הוא 38 ובימין 37?

האם לאור זאת תסכים כי נראית החמרה ברורה בין בדיקות אלו ומשכך הבדיקה במכון 'קולות' הינה יוצאת דופן ואיננה אמינה?

תשובה:

"ג. מתוך עיון בשלושת בדיקות השמיעה שהועמדו לרשותי – לאור הפרוט שבתשובתי א' לעיל – תוצאות בדיקת שמיעה מ 17.6.15 הינן טובות יותר מאלה שב 9.1.14 ולפיכך אלה מ 17.6.15 הינן האמינות יותר ואינן יוצאות דופן. יתרה מזאת: האם השואל/ת לקחו בחשבון שבין האודיוגרם מ 12.11.19 והאודיוגרם מ 17.6.15 חלפו ארבע וחצי שנים, שבמהלכן חלה הזדקנות טבעית של האוזן הפנימית כצפוי אצל אדם בעשור השמיני לחייו? לעניין זה אבקש גם לעיין מחדש בתשובתו ב' לביה"ד האיזורי לעבודה בת"א של מומחה האף אוזן וגרון ראש-צוואר פרופ' אופיר מ 1.3.17, קביעותיו של פרופ' אופיר מקובלות עלי".

שאלה:

הליקוי בשמיעה שנגרם בגיל פוגע בשמיעה בעיקר בתדירויות הגבוהות. ראה ציטוט מהספר של דובי טבלה מספר 6-2.

בטבלאות אלו המציגות את השמיעה לאורך שנים בנשים וגברים נראה שהליקוי בשמיעה כתוצאה מגיל פוגע בתדירויות הגבוהות אך לא בתדירויות הדיבור (500, 1000, 2000 הרץ). אותו מידע נראה גם בטבלה 6-1 לפיה הסיכוי שלגברים יהיה ליקוי בשמיעה בגיל מבוגר הוא רק 10%.

האם תסכים כי נכות שמיעתית נקבעת בתדירויות 500, 1000, 2000 הרץ כך שגם אם ישנה החמרה בשמיעה כתוצאה מהגיל על פי הטבלאות לעיל זה לא מתבטא בנכות?

תשובה:

"ד. הפירוט בשאלה ד' מקובל עלי אבל: גם בספר העיון של DOBIE (הספר נמצא בידי) בפרק 7 העוסק בחבלות רעש לשמיעה (בספרי עיון נוספים ובמאמרים רפואיים עדכניים) מודגש כי הנזק העיקרי באוזן הפנימית המתגבש כתוצאה מחבלות רעש תעסוקתי, מתגבש תוך 10 שנים מתחילת החשיפה, לכל היותר עד 15 שנים מתחילת החשיפה. לאחר 15 שנים קצב התגבשות הליקוי הולך ויורד בהדרגה. זאת בניגוד לליקוי שמיעה מושרה גיל תופעה הנקראתRESBYCUSIS (פרק 6 בספרו של DOBIE), הליקוי מתחיל בעשור השישי – שביעי לחיים, תופס תאוצה בגילים אלה כולל בעשור השמיני. לכן הסיכוי שאצל התובע חל ליקוי שמיעה נוסף בעשור השביעי והשמיני לחייו – מושרה גיל – גובר בהרבה על הסיכוי שהעבודה תרמה לכך".

שאלה:

האם הנך מכיר את החלטת הוועדה המצורפת של המוסד הלאומי לבריאות ובטחון תעסוקתי בארה"ב –NIOSH הקובעת כי אין להפחית נכות שמיעה עקב גיל?

תשובה:

"ה. אני מכיר את ההחלטה המצורפת של ה- NIOSH, קראתי את כל המסמכים שבית הדין העמיד לרשותי".

עיקר טענות הצדדים:

1. לטענת התובע: א. התובע יליד 1947 עובד כחשמלאי מזה כ-40 שנים. במסגרת העבודה נחשף התובע מדי יום במשך שעות לרעשים עזים הנובעים מכלי עבודה איתם עבד. בעת העבודה על כלים אלה לא השתמש התובע באמצעי מיגון.

ב. כתוצאה מתנאי עבודתו התובע החל לסבול מירידה ניכרת בשמיעתו לרבות טנטון תמידי בשתי אוזניו. התובע ביצע בדיקות שמיעה ואובחן כי ליקוי השמיעה והטנטון נובע מחשיפה לרעש.

ג. התובע הגיש לנתבע תביעה קודמת ביום 5.11.14 ונדחה. לנוכח החלטה זו הגיש התובע תביעה לביה"ד (ב"ל 53455-03-16) ומונה מומחה רפואי ששלל קשר סיבתי בין עבודת התובע לליקוי השמיעה.

ד. בתאריך 5.5.20 התובע הגיש תביעה נוספת ונדחה. לנוכח האמור הוגשה התביעה בתיק זה ומונה מומחה מטעם ביה"ד.

ה. לטענת התובע תשובת המומחה להחלטה של ה-NIOSH אינה מנומקת דיה, המומחה השיב חלקית לשאלה ד' לשאלות ההבהרה ולא התייחס לתדירויות הדיבור אלא רק לתדירויות הגבוהות בהן נפגעת השמיעה כתוצאה מגיל כך שלמעשה השאלה נותרה פתוחה.

ו. התובע ציטט בסיכומיו פסיקה וטען, כי המומחה לא נתן משקל למאזן השפעת תנאי העבודה לעומת הגורמים האחרים אשר הובילו לירידה בשמיעה אצל התובע אלא קבע חד משמעית כי מדובר בתחלואה טבעית של התובע.

ז. בנסיבות אלו יש לקבל את התביעה.

1. לטענת הנתבע: א. הפלוגתא בתיק הינה האם חלה החמרה ביחס לתקופה שנדונה בתיק ב"ל 53455-03-16.

ב. הלכה היא כי המומחה הרפואי הוא האורים והתומים בתחום הרפואי ויש ליתן משקל רב לחוות דעתו. לא נפל פגם כלשהו בחוות דעתו של המומחה, חוות הדעת מפורטת ומנומקת וקובעת חד משמעית היעדר קשר סיבתי בין ליקוי השמיעה לו טוען התובע ועבודתו.

ג. הן פרופ' אופיר שמונה כמומחה בתביעתו הקודמת של התובע והן המומחה בתיק זה, ד"ר פלוטקין, שוללים קשר סיבתי וקובעים כי ליקוי השמיעה ממנו סובל התובע הינו מושרה גיל. שעה ששני מומחים שונים דוגלים באותה דעה אין מדובר ב"נעילה", אלא מסתמן כי זהו אכן מצבו הרפואי של התובע.

ד. בנסיבות אלו יש לדחות את התביעה.

דיון והכרעה:

1. לאחר שעיינו בחוות דעתו של המומחה מטעם ביה"ד, בתשובותיו לשאלות ההבהרה ושקלנו את טענות הצדדים, מצאנו לדחות את התביעה.
2. בעב"ל (ארצי) 43408-02-11 ניר אהרונוף נ' המוסד לביטוח לאומי (30.4.12) נפסק, כי:

"כידוע - ... חוות דעתו של המומחה מטעמו היא בבחינת "אורים ותומים" לבית הדין בתחום הרפואי וככלל, בית הדין מייחס משקל מיוחד לחוות הדעת המוגשת לו ע"י המומחה מטעמו, יסמוך ידו עליה ולא יסטה מקביעותיו אלא אם כן קיימת הצדקה עובדתית או משפטית יוצאת דופן לעשות כן (ראה לעניין זה דב"ע נו 244 – 0 המוסד לביטוח לאומי נגד יצחק פרבר, לא פורסם, עב"ל 1035/04 דינה ביקל נגד המוסד לביטוח לאומי, לא פורסם).

בית הדין נוהג לייחס משקל רב לחוות דעתו של המומחה מטעמו, שכן האובייקטיביות של המומחה מטעם ביה"ד גדולה יותר ומובטחת במידה מירבית מעצם העובדה, כי אין הוא מעיד לבקשת צד ואין הוא מקבל את שכרו מידי בעלי הדין (ראה לעניין זה דב"ע 411/97 דחבור בוטרוס נגד המוסד לביטוח לאומי, לא פורסם וכן עב"ל 341/96 מליחי נגד המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד 377). עב"ל 579/06 צמח – המוסד לביטוח לאומי, מיום 23.8.2007".

1. המומחה מטעם ביה"ד ניתח את הממצאים הרפואיים שהיו בפניו בצורה מנומקת ומפורטת וקבע בהסתמך עליהם, כדלקמן:
2. בחוות הדעת (סעיף 15): "עפ"י חוות דעתו של פרופ' אופיר – כמוזכר לעיל – ממצאי האודיוגרם מ- 17.6.15 טובים מאלה שבאודיוגרם המוקדם דהיינו 9.1.14. ... לפיכך אם התוצאות באודיוגרם מ 17.6.15 טובות מאשר באודיוגרם מ 9.1.14 המסקנה המתבקשת הינה כי אין החמרה תעסוקתית בשמיעתו של התובע ממועד הדחייה הקודמת (27.7.15) ועד היום" (ההדגשה לא במקור).
3. בחוות הדעת (סעיף 16): "אמנם האודיוגרם מ 17.6.15 לא הועמד לעיוני אך עלי לפרט את הידוע מהספרות הרפואית העדכנית: ליקוי השמיעה התחושתי – עצבי העיקרי המתגבש תוך חשיפה לרעש מזיק, מתגבש תוך עשר עד חמש עשרה שנים מתחילת החשיפה. לאחר חמש עשרה שנות חשיפה קצב התגבשות ליקוי השמיעה כנ"ל הולך ויורד. מאידך בעשור השישי לחיים ואילך כבר בא לידי ביטוי אותו תהליך הזדקנות טבעי של האוזן הפנימית הנקרא PRESBYCUSIS, התהליך מתבטא בליקוי שמיעה תחושתי עצבי עם או בלי טינטון, ההולך ותופס תאוצה עם הגיל. לפיכך אם התובע חש בהחמרה בשמיעה בשנים האחרונות – בגיל 70 ויותר, בעשור השמיני לחייו – הסיבה יכולה להיות רק התהליך הפרסביקוטי הנ"ל ותחלואה כללית (כגון יתר לחץ דם), הסיבה אינה תעסוקתית" (ההדגשה לא במקור).
4. בתשובה ג' לשאלות ההבהרה: "ג. מתוך עיון בשלושת בדיקות השמיעה שהועמדו לרשותי – לאור הפרוט שבתשובתי א' לעיל – תוצאות בדיקת שמיעה מ 17.6.15 הינן טובות יותר מאלה שב 9.1.14 ולפיכך אלה מ 17.6.15 הינן האמינות יותר ואינן יוצאות דופן. יתרה מזאת: האם השואל/ת לקחו בחשבון שבין האודיוגרם מ 12.11.19 והאודיוגרם מ 17.6.15 חלפו ארבע וחצי שנים, שבמהלכן חלה הזדקנות טבעית של האוזן הפנימית כצפוי אצל אדם בעשור השמיני לחייו? לעניין זה אבקש גם לעיין מחדש בתשובתו ב' לביה"ד האיזורי לעבודה בת"א של מומחה האף אוזן וגרון ראש-צוואר פרופ' אופיר מ 1.3.17, קביעותיו של פרופ' אופיר מקובלות עלי" (ההדגשה לא במקור).
5. מעיון בחוות דעת המומחה עולה, כי הוא התייחס באופן מפורט ומנומק לשאלות ההבהרה, לרבות לשאלה ד' תוך התייחסות מפורשת לאמור בספר אליו הפנה התובע (ספר העיון של DOBIE) ממנו הסיק, כי "... הסיכוי שאצל התובע חל ליקוי שמיעה נוסף בעשור השביעי והשמיני לחייו – מושרה גיל – גובר בהרבה על הסיכוי שהעבודה תרמה לכך". לעניין ההחלטה של NIOSH אישר המומחה, כי הוא מכיר אותה, ברם מתשובתו נראה, כי אין באמור בהחלטה כדי לשנות מחוות דעתו. לעניין מאזן ההשפעות יצוין, כי משקבע המומחה היעדר קשר סיבתי, ממילא לא היה מקום לבחינת מאזן ההשפעות.

המומחה קבע באופן חד משמעי ושאינו משתמע לשני פנים, כי אין החמרה תעסוקתית בשמיעתו של התובע. לדבריו, עפ"י הספרות העדכנית, ככל שהתובע חש בהחמרה בשמיעה בשנים האחרונות ולנוכח גילו (העשור השמיני לחייו) הסיבה יכולה להיות רק התהליך הפרסביקוטי הנ"ל ותחלואה כללית והסיבה אינה תעסוקתית.

1. אשר לחוות דעת מומחים בתיקים אחרים אליהם הפנה התובע, יצוין, כי כל עניין נבחן בהתאם לנסיבותיו. המומחה חיווה דעתו בהתייחס לתשתית העובדתית בעניינו של התובע ותיקו הרפואי באופן מפורט ומנומק.
2. מעבר לאמור, חוות דעתו של המומחה בתיק זה מתיישבת עם חוות דעתו של מומחה נוסף שמונה בעניינו של התובע בתיק הקודם, כך שברי, כי כאשר שני מומחים שוללים קשר סיבתי ודוגלים באותה דעה, יש לקבל את העמדה לפיה הליקוי ממנו סובל התובע הינו עקב גילו ולא מתקיים קשר סיבתי בין תנאי העבודה של התובע לליקוי הרפואי.
3. לבית הדין ככלל אין את הידע הרפואי ולשם כך הוא ממנה מומחה רפואי על מנת שיחווה דעתו בעניין שבפניו. המומחה מסר חוות דעת מפורטת ומנומקת וכן השיב על שאלות ההבהרה שהופנו אליו תוך מתן הסברים מנומקים ומניחים את הדעת. בנסיבות אלו מצאנו לקבל את חוות הדעת של המומחה מטעם ביה"ד.

סוף דבר:

1. התביעה נדחית.
2. משמדובר בתביעה בתחום הביטחון הסוציאלי – אין צו להוצאות.

ניתן היום, ג' אלול תשפ"ב, (30 אוגוסט 2022), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.