במקרה דנן החלטתי, כמפורט בהחלטה מיום 5.7.21 לקבל באופן חלקי את עתירת המבקשת למתן צו הפסקה שיפוטי לפי סעיף 236 לחוק התכנון והבנייה. הבקשה התקבלה באשר לשטח אשר מיועד לשימוש רכבת ישראל ונדחתה בכל הנוגע לשימוש ביתר החלקה כמגרש חנייה עבור משאיות וכלים אחרים השייכים למשיבים.

בקצרת האומר אזכיר כי ההחלטה בוססה על הנימוק שעבודת ריבוד המגרש הסתיימה זה מכבר טרם הגשת הבקשה והשימוש עצמו של חנייה במגרש מותר ומקובל על מחלקת הפיקוח של העירייה. לפיכך לא מצאתי הצדקה למתן הצו, אשר לא בא למנוע "עובדות בשטח". בשולי ההחלטה ציינתי כי משלא מצאתי הצדקה למתן הצו לא ראיתי מקום להכריע בטענת המשיבים כי מדובר בעבודה שאינה טעונה היתר לפי תקנות הפטור.

המבקשת ערערה על החלטתי זו, ובפסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 7.10.21 נקבע כי התיק יוחזר לדיון לפניי להכרעה בשאלת חוקיות העבודה. ב"כ הצדדים זומנו להשלמת טיעון לחודש נובמבר, דיון שנדחה מספר פעמים לאור הניסיון להגיע להסכמה, ובסופו של דבר התקיים לגופו של עניין ביום 6.1.21.

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים וחזרתי ועיינתי בחומר שבתיק, לא מצאתי מקום לשנות את החלטתי הבסיסית ולהרחיב את צו ההפסקה מעבר לצו שניתן ביום 5.7.21 (ואשר לפי טענת המשיבים כובד זה מכבר, כך שהשימוש בחלק זה של המגרש הופסק).

תקנות התכנון והבניה (עבודות ומבנים הפטורים מהיתר) קובעות בסעיף 31(א) פטור מהיתר בנייה ל -

ביצוע עבודות פיתוח, לרבות מסלעה, חיפוי קרקע וריצוף חצר פטור מהיתר, ובלבד שעבודות הפיתוח אינן כוללות מסלעות או קירות פיתוח בגובה העולה על 1 מטר ואינן פוגעות בניקוז הקיים ובערכי טבע.

ראשית אבהיר כי אין מקום לקבל טענת המשיבים כי הם פטורים מהיתר מאחר והאספלט שהונח הוא בשכבה של 3 ס"מ בלבד כך "שאינה עולה על 1 מטר". מובן כי ההתייחסות לגובה של מטר אחד בתקנה היא למסלעה וקיר פיתוח ולא לעובי האספלט.

מנגד, אינני מקבל את טענת המבקשת כי תקנות הפטור כלל אינן חלות בעניינם של המשיבים. המבקשת הפנתה בהקשר זה להחלטתה של כב' השופט בסול בתיק 51851-02-21 בעניין שאויש, שם נקבע כי התקנות אינן חלות על עבודה בהיקף גדול (על החלטה זו הוגש ערעור שלא נדון לגופו).

ראשית יוער כי השטח והיקף העבודה בעניין שאויש הנ"ל גדול משמעותית מהשטח כאן. שנית, עמדה זו אינה עולה בקנה אחד עם ההחלטה בעפ"א 33442-02-15 הוועדה המקומית שפלת הגליל נ' סמיח דיאב שם אישר בית המשפט המחוזי את זיכוי הנאשם וקבע כי לא הוכח שיש צורך בהיתר ישור קרקע ופיזור מצעים בשטח של כ-1,000 מ"ר ושימוש בשטח שהוכשר לעסק. כלומר בית המשפט המחוזי לא קיבל את עמדת המבקשת כאן כי תקנות הפטור חלות רק בעניינו של "האזרח הקטן" בחצר ביתו.

עוד הפנתה המבקשת למספר פסקי דין, אולם לא מצאתי כי יש באלה כדי לבסס את עמדתה. כך ברע"פ 4731/13 חברת אויסון ישראל בע"מ נ' מדינת ישראל לא נדונה כלל שאלת תחולת תקנות הפטור אלא היקפה של התכנית שהוגשה ובעפ"א (ב"ש) 66930-11-17‏ דיאב אבו דיה נ' מדינת ישראל חזר בית המשפט על מושכלות יסוד לפיהן אין תחולה לפטור מהיתר בניה בתקנות הפטור אלא במקום בו העבודה שבוצעה מתאימה לתכניות, ואין היתר לשימוש בקרקע שלא בהתאם לתכנית החלה על השטח, בלא התייחסות לסוג העבודה או היקפה דווקא.  

לשון התקנה פוטר מצורך ברשיון לעבודות פיתוח לרבות חיפוי הקרקע, והמבקשת לא הוכיחה ואף לא ביססה בשלב זה את הסייג כי חיפוי הקרקע פגע בניקוז ובערכי הטבע. לפיכך, לא נשללה טענת המשיבים כי העבודה חוסה תקנות הפטור.

בהקשר זה הוברר כי במקום אכן היו שיחים וצמחיית בר, אך לא הוכח כי קיים במגרש "ערך טבע" כלשהו שיש להגן עליו באופן מיוחד ולמנוע עקב כך את הבנייה.

יודגש כי אין באמור לעיל כדי למנוע אפשרות שבעתיד יוכח אחרת במסגרת בירור אישום לגופו, אם יוגש.

מעבר לאמור לעיל, אשוב ואדגיש כי גם אם הייתי משתכנע לדחות את טענת המשיבים וקובע כי העבודה מחייבת היתר בנייה, עדיין אני סבור כי מאחר והשימוש תואם את התכניות החלות באזור, עדיין לא היה מקום להורות על הפסקת השימוש, כשם שאין המבקשת עותרת להפסקת שימוש בחלקי מבנה שונים שנבנים בלא היתר כחוק ומוגשים בעניינם כתבי אישום באופן שגרתי, והכל מהנימוקים שבהחלטתי הקודמת.

אשר על כן, גם לאחר השלמת הטיעון נשארת החלטתי מיום 5.7.21 על כנה.

ניתנה היום, ט' שבט תשפ"ב, 11 ינואר 2022.