בהמשך להחלטות קודמות, ביום 18.5.22 החלטתי כדלקמן:

"ביום 23.1.22 הוחלט כי הנאמן יפעל למכירת הסחורה המצויה במחסני הנושה מסוף מילניום בע"מ. בהחלטתי מיום 13.4.22 הוריתי לנאמן להשלים את הליך המכירה. בהתאם לכך בוצעה המכירה ושולמו הכספים. רשות המסים טוענת כי מכיוון שאין במחיר הסחורה כדי לכסות את חיוב המכס, ומכיוון שהחוק אינו מתיר למכס לוותר על סכומי מכס, יש להשמיד את הסחורה כך שלא יהיו חיובי מכס ולא יארע ויתור על המכס. אני דוחה טענה זו. אי גביית מלוא המכס בנסיבות אלה אינה ויתור על מכס, אלא מיצוי אפשרויות הגבייה הקיימות, כאשר בכפוף להסכמה אחרת, התמורה מהמכירה תועבר כולה למכס. לפיכך, ובהמשך להחלטות קודמות באשר למכירה, ובהתאם לסעיף 34א לחוק המכר, הסחורה שבידי מסוף מילניום תועבר לבעלות המלאה של הרוכשים, לפי הרשימה הכלולה בבקשתו של הנאמן. יתרת התמורה, לאחר העברת המע"מ למע"מ, ותשלום הוצאות ושכ"ט הנאמן, תועבר למכס בכפוף לכל הסכמה בינו לבין הנושה מסוף מילניום. המכס והנושה הגישו לאישור הסכם ביניהם, אך בדיון בפני דומה שחזרו בהם ממנו. על כן, יגישו הסכם נוסף, אם יש ביניהם, בתוך 14 יום."

ביום 23.5.22 הגישה הנושה מסוף מילניום בע"מ בקשה שתמורת מכירתם של הטובין נשוא תשלום המס על ידי הנושה תועבר לנושה, ורק יתרת התמורה תועבר למכס. זאת, בטענה שיש לראות בהודעה המוסכמת שהוגשה על ידי הנושה והמכס מיצוי טענות המכס. ביום 25.5.22, הגיש הנאמן בקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט נגד המכס והמחזיק בכך שהם מפרים את החלטת בית המשפט מיום 18.5.22 המורה למחזיק לשחרר את הטובין לרוכשים השונים לפי הרשימות שהועברו על ידי הנאמן. ביום 30.5.22 הגיב המכס בטענה שחלה חובה לתשלום מיסי הייבוא כתנאי לשחרור הסחורה מהמכס, ונדרשת הכרעה בעניין תשלום מיסי הייבוא ושחרור הסחורה. על כן ביקש לדחות את בקשת הנושה ואת בקשת הנאמן, וליתן החלטה בסוגיית תשלום המכס. ביום 1.6.22 קבעתי דיון בבקשה לבזיון בית המשפט. ביום 1.6.22 הודיע ב"כ הנושה כי בהמשך להחלטה מיום 1.6.22, הוסכם בין הנאמן לנושה שהסחורה תימסר לנאמן ללא צורך בהחלטה שיפוטית נוספת. בהתאם לכך ביקש הנושה לשחרר אותו מהתייצבות לדיון. בקשתו נענתה.

בדיון ביום 6.6.22 בוטלה הבקשה לבזיון בית המשפט נגד המכס, לבקשת הנאמן, מאחר שלא ניתן לפעול בדרך זו נגד המכס. ביום 25.7.22 הגיש הנאמן דו"ח על מכירת הטובין ובקשה לפסיקת הוצאות וחלוקה לנושים. במסגרת הדו"ח מסר שעומדת לחלוקה לנושים יתרה בסך 216,593 ₪, בהתאם להחלטה מיום 18.5.22. באותה החלטה ניתנו למכס ולנושה 14 יום להגשת הסכמים נוספים בנוגע לחלוקת היתרה. הנאמן דיווח שהנושה הודיע שבכוונתו לעתור בבקשה שהסכום ששילם בגין מכס בסך 84,000 ₪ יושב לידו. בהחלטתי מיום 25.7.22, קבעתי מועד לתגובת הצדדים האחרים עד 22.8.22. ביום 9.8.22 הגיש מע"מ תגובה לפיה מאחר שלא הוגשה הסכמה נוספת בתוך 14 יום ואף לא התנהלו מגעים, הוא מבקש להורות על חלוקת הדיווידנד למכס.

ביום 22.8.22 טען הנושה שהגיש תביעת חוב במעמד של נושה מובטח על סך 213,770 ₪, הכוללים חיובי מכס בסך 84,579 ₪ ששולמו על ידי הנושה עבור החברה. לאחר מכן, לאור עמדת המכס שיש להורות על השמדת כלל הסחורה הגיעו הצדדים להסכמה לפיה הטובין נשוא התשלום ששולם יוחרגו משאר הטובין, ובכפוף לאישור הנאמן ובית המשפט, התמורה בגינם תועבר לנושה. בדיון ביום 11.5.22 טען המכס שאינו רשאי לפעול לשחרור הטובין בלי שקיבל את מלוא מיסי הייבוא. הנושה טענה שהיא עומדת על כך שיש לראות בהודעה המוסכמת מיצוי טענות המכס בכל הקשור להליך המימוש. לטענתה, רק לאחר שבית המשפט אישר את המכר ודחה את עמדת המכס, הודיע המכס לראשונה במהלך הדיון שבכוונתו לעשות שימוש בתקנה 23ז(ה)(1) לתקנות המכס, ולהיפרע מהנושה בכל הקשור ליתרת חוב המכס שלא תסולק בהליכי הכינוס. לטענת הנושה יש לדחות עמדה זו. הנושה הגישה בקשה בעניין זה ביום 23.5.22, וטענה שניתן היה לשחרר ולמכור אף ללא אישור והסכמת המכס את הסחורה שהתשלום עבורה כבר שולם, והנושה שינתה את מצבה לרעה בעקבות הסכמת המכס והסכימה למכירת כלל הסחורה באמצעות הנאמן, ולכן המכס מושתק מלחזור בו מהסכמה זו. לטענת הנושה, יש לדחות את טענת המכס לפיה אין להודעה המוסכמת נפקות משום שאין סחורה שהנושה שילמה בגינה את מיסי הייבוא. זאת משום שהמכירה כללה גם את הסחורה שהנושה שילמה בגינה את המסים. עמדת הנאמן היתה שראוי שהסכום יחולק בין הנושה לבין המכס באופן שהנושה תקבל 19% מהיתרה, לפי האחוז שאותו שילמה מהחוב הכולל למכס. הנושה הסכימה לעמדה זו. בנוסף טענה שיש לאשר לה תשלום הוצאות בסך 23,129 ₪ בתוספת מע"מ כהוצאות אחסנה עד למכירת הסחורה.

ביום 25.8.22 קבעתי - "המחלוקת בין הנושה המובטח לבין המכס תלויה בשאלה האם חזר בו המכס מהסכמתו עם הנושה המובטח לחלוקת התמורה, ואם הייתה הצדקה לחזרה זו. הנושה המובטח טען את טענותיו בעניין זה, אך דומה שהמכס לא מיצה את טענותיו והסתפק בכך שבית המשפט התרשם שכנראה הוא חזר בו מההסכם. לפיכך, ניתנת למכס הזדמנות נוספת לטעון את טענותיו בשאלת החזרה מההסכמה, וההצדקה לחזרה מההסכמה, עד יום 11.9.22. "

ביום 11.9.22 הגיש המכס את טענותיו לפיהן אין בדברי הנושה כדי לחדש והנושא כבר נדון, וניתנה החלטה שיפוטית בנוגע לחלוקת התמורה ממכירת הטובין. בהודעה המוסכמת מיום 8.5.22 הסכים המכס להחריג את הטובין בגינם שילם הנושה למכס ולהעביר את התמורה ממכירתם לנושה באישור הנאמן ובית המשפט, אשר לא נתנו הסכמתם. על פי ההחלטה מיום 18.5.22 יתרת התמורה תועבר למכס בכפוף לכל הסכמה בינו לבין הנושה. נאמר כי בדיון דומה שהצדדים חזרו בהם מההסכם ועל כן יגישו הסכם נוסף אם יש ביניהם בתוך 14 יום, ולא הוגש הסכם נוסף. המכס הוסיף וטען (לראשונה) כי בירור שנערך במכס העלה שהנושה שילמה 84,579 ₪ במסגרת תיק חקר שנפתח נגדה בשל חסרים שהיו קיימים בטובין, כאשר הנושה כמחסן רשוי חייבת במיסי הייבוא בגין הטובין החסרים. הנושה הגישה ערעור על החיוב, ומשנדחה הערעור שילמה את הסכום. כך, שהסכום שולם עבור טובין חסרים בעוד שההודעה המוסכמת ניתנה ביחס לטובין עליהם שולמו המסים על ידי הנושה. ממילא, גם אם היתה ההודעה המוסכמת מקבלת את הסכמת הנאמן ובית המשפט לא היתה לה נפקות, שכן אין סחורה שבגינה שילמה הנושה את מיסי הייבוא, ואין קשר בין התשלום לבין הסחורה שמכר הנאמן. עוד נטען, כי תשלום המסים הוא בגדר הוצאות ההליך על פי סעיף 233. המכס טען שאין הנושה זכאית להוצאות האחסנה ויש לקבוע שההוצאות הן במעמד נידחה למסים שוטפים החלים על העיסקאות המבוצעות על ידי בעל תפקיד. על כן על הנאמן להעביר את מלוא התמורה הנותרת ממכירת הטובין למכס, והנושה אינו זכאי לדבר.

עיינתי במסמכים ובהחלטות ובטענות הצדדים, והגעתי למסקנה שאין לאשר את ההודעה המוסכמת, שבהחלטתי מיום 18.5.22 קבעתי שדומה שהמכס חזר בו ממנה. החלטתי מיום 18.5.22 לא קבעה סופית שאין הסדר בין הצדדים, אלא שדומה שהצדדים חזרו מההסכם. על בסיס הנחה זו נתתי אפשרות לצדדים להגיש הסכם נוסף, אך הנושה לפי דבריה לא חזרה בה מההסכם, וטענה שאין לאפשר למכס לחזור בו מההסכם. ההודעה המוסכמת כוללת למעשה שתי הסכמות: הראשונה היא שהטובין נשוא התשלום ששולם על ידי הנושה יוחרגו מהטובין שיש להסדיר בגינם את התשלום למכס כתנאי לאישור השלמת מימושם על ידי הנאמן. השנייה היא להבנתי הסכמה שהטובין שעבורם שולם הסכום על ידי הנושה הם הטובין שפורטו, הכלולים בטובין העומדים להימכר על ידי הנאמן. אין ספק, שההסכמה הראשונה נשענת על ההסכמה השנייה, לפיה התשלום על ידי הנושה מתייחס לטובין קיימים הכלולים במכר על ידי הנאמן. על פי המסמכים שצורפו על ידי המכס, הכוללים את ההליכים שבסופם שילמה הנושה 84,579 ₪, היא לא שילמה עבור טובין קיימים אלא עבור טובין חסרים. כלומר, העובדות הן בניגוד למוסכם, כאילו התשלום בוצע עבור טובין קיימים. השאלה היא האם לאפשר למכס לחזור בו מהסכמתו, והתשובה היא חיובית, שכן הנושה לא שינתה את מצבה לרעה כאשר הסכימה למכירת הטובין הקיימים, בין אם היה צורך בהסכמתה ובין אם לא היה צורך בהסכמתה, כאשר התשלום שבוצע על ידה בוצע בגין טובין חסרים. על כן, איני מאשר את ההסכמה השנייה, בהיותה מנוגדת למציאות. ממילא אין טעם באישור ההסכמה הראשונה, שכן גם אם מוסכם שהטובין נשוא התשלום יוחרגו מהטובין הנמכרים על ידי הנאמן, אין לכך שום משמעות משום שבהיותם חסרים הם כבר הוחרגו. על כן, אין הנושה זכאית ליתרה כלשהי מתוך הטובין שנמכרו על ידי הנאמן בגין הסך של 84,597 ₪ ששולמו על ידה.

אשר להוצאות האחסנה, לא ירדתי לסופה של טענת המכס שהוצאות האחסנה נדחות מפני חיוב המס על המכירה. הוצאות האחסנה נמצאות באותה רמת עדיפות כמו חיוב המס וכמו שכר הנאמן, דהיינו הוצאות על פי סעיף 233 לחוק. על כן, יש לאשר את הוצאות האחסנה בסך 27,061 ₪ כולל מע"מ. בנוסף, משום שאיש (לרבות הממונה) לא התנגד לבקשתו של הנאמן לשכר מימוש בסך 39,197 ₪ בתוספת מע"מ (ו-20% מהשכר ללא מע"מ כשכר השגחה לממונה – 6,700 ₪ ), והחזר הוצאות בסך 4,930 ₪, אני מאשר סכומים אלה. לפי דברי הנאמן בדו"ח שהגיש, היתרה למכס הוא 216,593 ₪, שהנאמן קרא לו "דיווידנד", אינו אלא הוצאות הנאמן, ואני מאשר תשלום זה. חיבור סכומים אלה הוא 294,481 ₪, יותר מהסכום של 264,420 ₪ שהצטבר בקופת הנאמנות. על כן הנאמן יחלק את הסכום שבידו כך שישלם בשלב זה 89.6% מהוצאות המימוש המאושרות לעיל, מבלי לפגוע בזכות לקבלת יתרת ההוצאות כשיצטברו כספים נוספים.

ניתנה היום, י"ז אלול תשפ"ב, 13 ספטמבר 2022, בהעדר הצדדים.