1. לפניי בקשת רשות ערעור על החלטה של ועדת ערר מנהרות הכרמל (להלן: "ועדת הערר" או "הוועדה") מיום 28.11.2021 (ערר מס' 141/4021). ועדת הערר דחה את תביעתה של המבקשת לזיכויה המלא, או החלקי, בגין נסיעה ללא מנוי במנהרות הכרמל (להלן: "המנהרות"), שהוגשה על פי סעיף 12א לחוק כבישי אגרה (מנהרות הכרמל), תשנ"ה-1995 (להלן: "החוק").

עניינה של הבקשה בביצוע שתי נסיעות שונות על ידי המבקשת, לירון אבלי (להלן: "המבקשת") בכבישי מנהרות הכרמל בכלי רכב שמספרו 84-913-33 (להלן: "הרכב") וזאת - בשני תאריכים שונים - 22.4.2021 ו-14.5.2021. אין חולק שהנסיעות בוצעו בנתיב אשר יועד למנויים בכביש מנהרות הכרמל, מבלי שהיה לרכב הסכם מנוי תקף עם המשיבה, קבוצת כרמלטון בע"מ (להלן: "המשיבה") ומבלי ששולמה אגרה בכניסה למנהרות או ביציאה מהן.

2. לפי המשיבה, דרישות תשלום החוב נשלחו למבקשת בדואר רגיל [לפי סעיף 12א(א) לחוק] כאשר לנסיעה מיום 22.4.2021 נשלח חשבון לחיוב ביום 6.5.2021 (להלן: "החיוב הראשון") ובגין הנסיעה מיום 14.5.2021 נשלח חשבון לחיוב ביום 8.6.2021 (להלן: "החיוב השני" ו"החיובים", יחדיו). המבקשת טוענת כי קיבלה את שני החיובים רק ביום 1.7.2021. מדובר בחיובים בסכום כולל של 166.2 ₪.

על חיובים אלה הגישה המבקשת, ביום 5.7.2021, ערר לוועדת הערר. הסעד המרכזי שהתבקש על ידה, הוא זיכוי מלא מתשלום בגין נסיעה ללא מנוי או, לחילופין, קיזוז בשיעור של 50% לפחות, מסכום החיובים, בדומה להסדר הפשרה שהושג בהליך ת"צ 38021-09-15 ח'וטבא נ' קבוצת כרמלטון בע"מ (28.5.2018) (להלן: "עניין ח'וטבא"). ועדת הערר התכנסה לדון בערר ביום 13.10.2021, וביום 28.11.2021 דחתה את הערר, תוך קביעה כי המשיבה לא הצליחה להוכיח את טענותיה, ועל כן השאירה את שני החיובים על כנם, במלואם.

על כך הגישה המבקשת בר"ע זו.

דיון ומסקנות

3. לאחר שבחנתי את טיעוני המבקשת, ואת החלטת וועדת הערר, הגעתי למסקנה כי דינה של הבקשה להידחות, ללא צורך בתשובה, בהתאם לתקנה 149(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 (להלן: "תקסד"א"). בניגוד לנטען בבקשה, אינני סבורה שמובר בסוגיה החורגת מהנתונים הספציפיים של מקרה זה, בו מדובר בביצוע שתי נסיעות שונות, בתאריכים שונים.

כאמור - אין מחלוקת בין הצדדים, שהנסיעות המדוברות בוצעו, שבמועד ביצוען רכבה של המבקשת לא היה מנוי של המשיבה, ושהתשלום לא הוסדר, בסוף הנסיעות, כפי שנדרש מרכבים אשר אין להם מנוי למנהרות.

4. בנוסף אציין, כי בבקשה דנן, העלתה המבקשת טיעונים וטענות רוחביים, אשר לא הועלו בערר המקורי. בין היתר, מדובר בטענות סביב התנהלותה של וועדת הערר עצמה, אופי פעולתה, החלטותיה, טענות על אופיה התאגידי של המשיבה, החלטות שונות שהתקבלו על בסיס חוק חופש המידע, ועוד.

היות שבקשת רשות ערעור נועדה לדון (למעט מקרים חריגים מיוחדים) רק בטענות שכבר הועלו בערכאות הקודמות, ועליה לבחון את החלטות אותן הערכאות, מצאתי כי יש בטענות חדשות אלה הרחבת חזית מהערר אשר הוגש לוועדה ועל כן לא אדרש להן. גם לגופם של דברים, לא מצאתי בטענות החדשות כל ממש.

לעניין העלאת טענות חדשות, ראו דברים שנאמרו בע"א 8422/17 מדינת ישראל - משרד התחבורה נ' המועצה הלאומית למניעת תאונות דרכים (8.2.2021) שם נאמר: "כהערה מקדימה אציין כי המשרד העלה בהקשר זה, לראשונה בשלב הערעור, טענה בדבר הרחבת חזית מצד המועצה. טענה זו דינה להידחות, ולו מן הטעם שהיא הועלתה לראשונה רק במסגרת הערעור..." (שם, פסקה 25). הרציונל לכך הוסבר בע"א 5481/16 הרשות הממשלתית למים וביוב נ' חברת חלקת חן בע"מ (בפירוק מרצון) (20.8.2019) "חמישית, טענת המערערת כי המשיבים באו בנעליו של הגורם המזהם הראשוני - הינה טענה חדשה, אשר לא נטענה בהליך שנערך בפני בית הדין קמא הנכבד, ומשכך יש לדחותה. הטעם לכך נעוץ באיסור על 'הרחבת חזית', שהרציונל העומד בבסיסו הוא ייעול ההליך וסופיות הדיון. לפי כלל זה, בעל דין איננו רשאי לחרוג מגדר המחלוקת, כפי שבוססה בכתבי הטענות, אלא אם בית המשפט נענה לבקשתו לתיקון כתב טענות, או שהצד שכנגד נתן הסכמתו לכך (ראו: ע"א 6799/02 יולזרי נ' בנק המזרחי המאוחד, פ"ד נח(2) 145 (2003); ע"א 546/04 עיריית ירושלים נ' שרותי בריאות כללית (20.08.2009); תקנה 415 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984)" (שם, פסקה 25).

כלל זה יפה ונכון, מקל וחומר, שעה שמדובר בבקשת רשות ערעור. כן ראו: עע"מ 1909/19 בנייני מ.י. גינדי הנדסה ופיתוח בע"מ נ' עיריית רחובות (16.2.2021), פסקה אחרונה; רע"א 5902/20 שמיע נ' זוהר (24.8.2020); ע"א 536/89 פז חברת נפט בע"מ נ' לויטין פ"ד מו(3) 617 (1992).

שאר הטיעונים

5. המבקשת טוענת כי לא היה מקום מצד המשיבה, לחייב אותה בתשלום בגין פיצוי והחזר הוצאות נלוות לאגרת הנסיעה, אשר על פי החוק נועדו לשפות את המשיבה על עלות חיפוש פרטי הנהג, זאת - מכיוון שפרטיה המעודכנים של המבקשת כבר היו מצויים במאגרי חברת דרך ארץ היוויז (1997) בע"מ (להלן: "דרך ארץ") שהיא, לטענתה, חברת "האם" או חברת "האחות" של המשיבה.

המבקשת טענה כי דרך ארץ והמשיבה מחזיקות במאגרי מידע משותפים ולכן, מאחר שנתוני רכבה של המבקשת היו מעודכנים במנוי שלה לכביש 6, לא היה למשיבה צורך לפנות להליכים היקרים של איתור הפרטים ולא הייתה הצדקה לחייבה בהוצאות האיתור, שכן היא הייתה יכולה לחסוך הוצאות אלה באמצעות חיפוש במאגריה.

6. המשיבה טענה, בפני ועדת הערר, כי מדובר בשתי חברות שונות ונפרדות, אשר מזהות את מנוייהן באופן שונה ונפרד וכי מאגרי המידע שלהם אינם משותפים ולכן יש לבצע תהליך הצטרפות נפרד לכל אחת מהן. עוד טוענת היא, כי על פי חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 (להלן: "חוק הגנת הפרטיות"), חל איסור על שיתוף מאגרי המידע בין החברות השונות.

7. הוועדה קבעה, עובדתית, כי מדובר בשתי חברות פרטיות, אשר זכותן לנהל את מאגרי המידע שלהן כפי שיראו לנכון, ובין היתר גם לא לשתפם ביניהן. ועדת הערר קבעה כי "לא הוצגה בפנינו כל ראשית ראיה בעניין זה. לא הוצגה בפנינו הקלטת שיחה בזמנים הרלבנטיים לערר בין העוררת (המשיבה) לבין מוקד השירות המשותף, בה הובהר לעוררת (המשיבה) כי אכן מדובר בחברות זהות, וכי ישנו שיתוף במאגרי המידע" (ההדגשה אינה במקור).

עוד ציינה הוועדה, כי המבקשת לא פנתה אל דרך ארץ, על מנת לקבל ממנה את ההסכם שנכרת ביניהן בעת שרכשה אצלה מנוי לכביש 6, או בבקשה לקבלת מידע בדבר שיתוף בסיס הנתונים בין שתי החברות, למרות שהדרך הייתה פתוחה בפניה לעשות כן, בהיותה מנויה אצל חברת דרך ארץ לגבי נסיעה בכביש 6.

8. אין כל מקום להתערב בקביעות אלה; מעבר לכלל לפיו ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בקביעות עובדתיות, בחנתי, לגופן, את הראיות (החסרות מאד) שהביאה המבקשת, ולא מצאתי כל פסול בקביעה הנ"ל, המבוססת על אשר הובא בפני הוועדה. גם אם אצא מנקודת הנחה שהודעת המוקד של המשיבה, אשר הוקלטה על ידי המבקשת בשנת 2014 (אליה התייחסה ועדת הערר) רלבנטית גם לתאריכים דנן (וסביר שכך הדבר) אין בכך כדי להועיל למבקשת, שכן אין בעובדה שקיים מוקד מודיעיני משותף, למתן מענה לשיחות טלפון (אשר יש להניח שנעשה משיקולים כלכליים) כדי להצביע על שיתוף מאגרי המידע.

יש גם ממש בטענה, לפיה שיתוף מאגרי המידע בין שתי החברות מנוגד לפרק ב' לחוק הגנת הפרטיות, שכן אין להניח שבעוד שאדם נדרש לעשות מנוי נפרד לכביש 6 ומנוי נפרד למנהרות, בשתי חברות בעלות אישיות משפטית נפרדת, מאגרי המידע של שתי החברות משותפים.

9. עוד טוענת המבקשת, כי גם במקרה והוצאות שיוך רכבה לפרטיה, לגבי החיוב הראשון היו מוצדקות, הרי לאחר שבוצע שיוך זה, לא היה צורך לבצעו שוב ולחייבה בהוצאות איתור הפרטים, במסגרת החיוב השני. לטענתה, מאחר שהליך השיוך הראשון בוצע חודש לפני האירוע השני, כל המידע הנדרש כבר הושג ולא היה בו שינוי. לכן, לטענתה, הפרה המשיבה את הוראות פקודת הנזיקין, אשר קובעות כי חלה על המשיבה חובה לצמצם את סכומי הפיצוי.

גם טענה זו אין בידי לקבל;

10. כפי שציינה וועדת הערר, על פי תקנות כבישי אגרה (מנהרות הכרמל) (אופי החישוב בתשלום אגרה ואכיפת תשלומים), תש"ע-2010, למשיבה זכות, בכל פעם שאדם עובר ללא מנוי, לגבות ממנו תשלום הוצאותיה. יש גם טעם בטענת המשיבה (בפני ועדת הערר) לפיה, כאשר רכב אשר אינו מנוי במנהרות, עובר במסלול מנויים פעמיים, שלא באותו תאריך, אין בידי החברה דרך לדעת, האם הרכב שעבר במנהרות בפעם השנייה, עדיין נמצא תחת אותה בעלות, האם כתובת הבעלים השתנתה וכדומה. על כן אין פסול בכך שהמשיבה ביצעה את פעולות האיתור גם לאחר הנסיעה השנייה, שבגינה התקבל החיוב השני.

גם אם המשיבה יכולה לאתר, בקלות, נסיעה קודמת שבוצעה (וגם זאת לא הוכח) אין להטיל על המשיבה חובה לערוך "ניסוי" - לשלוח דרישת לחיוב לכתובת הקודמת שבידיה, להמתין ולראות אם הדרישה התקבלה וככל שלא - רק אז לאתר את הבעלים ואת כתובתו ולשלוח שוב את החיוב, הפעם למען הנכון. דרישה זו, אשר מטילה את עלות מחדליהם של הנהגים על המשיבה, אינה קיימת בחוק ולא בכדי - היא איננה מוצדקת ואיננה כלכלית.

11. גם בנסיונה של המבקשת להסתמך על הסכם הפשרה שהושג בעניין ח'וטבא, לפיו נקנתה מערכת אגרה ממוחשבת שתאפשר למשיבה לא לחייב את בעלי כלי רכב בפיצויים והחזר הוצאות, אין כדי להועיל למבקשת. למעשה - טיעוני של המבקשת מנוגדים להסדר הפשרה.

על פי עיקרי הסכם הפשרה, שאושר במסגרת התובענה הייצוגית, המשיבה רכשה מערכת אגרה ממוחשבת "שביכולתה לאבחן כלי רכב אשר מבצעים נסיעה בשני קטעי הכביש, בכניסה, או יציאה, דרך נתיב למנויים מבלי שיהא להם מנוי, ומבלי שתשולם האגרה בעד הנסיעה בשני קטעי הכביש. מערכת זו, תאפשר לנתבעת שלא לחייב את בעליהם של אותם כלי רכב ב"פיצויים והחזר הוצאות" בגין הנסיעה הרצופה בקטע הכביש השני"

כן נקבע, כי: "לאחר תחילת פעולתה של מערכת האגרה הממוחשבת החדשה, תימנע הנתבעת מלחייב חייבים, שיבצעו נסיעה רצופה בשני קטעי הכביש באותו כיוון נסיעה, בתשלום 'פיצוי והחזר הוצאות' בסכום כולל העולה על הסכום המקסימאלי המותר לחיוב בהתאם לתקנות".

גם בהגדרת הקבוצה הושם דגש על נסיעה רצופה באותו כיוון, וזו ההגדרה: "חייבים אשר נסעו, בכבישי מנהרות הכרמל, בשני מקטעים רצופים באותו כיוון נסיעה, ואשר חויבו בשל כך בתשלום 'פיצויים והחזר הוצאות' בסכום כולל העולה על הסכום המקסימאלי המותר לחיוב בגין נסיעה, לפי הנסיבות המנויות בסעיף 10(א)(1) של תקנות כבישי אגרה (מנהרות הכרמל) (אופן החיוב בתשלום אגרה ואכיפת תשלומים), התש"ע-2010, בתקופה המתחילה ביום פתיחת מנהרות הכרמל (1.12.2010) ועד למועד אישור הסדר פשרה זה" (ההדגשות אינן במקור).

לא למותר לציין, כי עניין זה הובהר היטב גם בסעיף 5.7 להסדר המתוקן, שם נכתב: "למען הסר ספק - בהסכם זה 'נסיעה' משמעה 'מקטע' אחד של כביש מנהרות הכרמל."

12. הנה כי כן, ההסדר חל רק על נסיעה רצופה, באותו מקטע, באותו כיוון במנהרות הכרמל. מכאן, שאין הוא חל על נסיעות שאינן רצופות, גם אם הן נעשו, כולן, במנהרות הכרמל. הכיצד, אפוא, יש להקיש מהסדר זה על נסיעות שונות, האחת - בכביש 6, והאחרת - במנהרות הכרמל? למעשה, ההסדר מלמד כי הוא אינו חל על הנסיעות אותן ביצעה המבקשת.

13. לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את הבקשה.

מאחר שלא נדרשה תשובה, אינני עושה צו להוצאות.

המזכירות תמציא את ההחלטה לצדדים ותסגור את התיק.

ניתנה היום, כ"ז אדר א' תשפ"ב, 28 פברואר 2022, בהעדר הצדדים.