לפני: כבוד השופט יעקב אזולאי

פסק דין

עניינה של התביעה דנא – חוסר בהפקדות לקרן הפנסיה לרבות חוסר בתשואות.

1. לטענת התובע, נתבעת 1 מעסיקתו, לא הפרישה עבורו לפנסיה ולא ביטחה את התובע בביטוח חובה מתחילת ההעסקה – 09/19 ועד סופה – 08/21. נתבעת 2, בה התנהל הביטוח הפנסיוני של התובע, התרשלה בשמירת הזכויות הפנסיוניות של התובע, לא שלחה מכתבי התראה ולא עדכנה את התובע. לפיכך, ביקש התובע לחייב את נתבעת 1 בתשלום פיצוי הפרשי הצמדה וריבית וביתרת החוב לקרן הפנסיה – הפרשות עבור חודשים 09/19 – 01/20, ואיחור בהפרשות בגין חודשים 02/20 – 04/20. כן ביקש התובע לחייב את נתבעת 2 בתשלום פיצוי ההפסד שנגרם לתובע.

התובע צירף לתביעתו חוות דעת של ד"ר תמיר לוי, לפיה חובה של נתבעת 1 עומד על סך 2,628 ₪. התובע לא כימת את תביעתו כנגד נתבעת 2.

1. לטענת נתבעת 1, האחריות לאי הפרשות הפנסיה במועד היא של מנכ"לית המלון באותה עת, אשר הייתה אחותו של התובע. התובע לא הלין בזמן אמת על כך שלא בוצעו הפרשות ושתיקתו מאיינת את הזכות להפרשי ריבית והצמדה. נתבעת 1 ציינה שעל אף טענותיה שילמה לתובע את כל דרישותיו לפי כתב התביעה, כך שלא ברור מדוע התביעה ממשיכה להתנהל – משקיבל את הסכום המבוקש בה. כן טענה כי התובע הגיש תביעה נוספת (סע"ש 33092-08-21) המתבררת בפני מותב זה (התביעה אוחדה עם התביעה דנא בהחלטת כב' הנשיא) ולא הייתה כל מניעה לתבוע את המבוקש במסגרתה, על אחת כמה וכמה כאשר הגיש התובע כתב תביעה מתוקן וכלל במסגרתו את חוות הדעת עליה מבוססת תביעה זו.

על כן, מבקשת נתבעת 1 לסלק את כתב התביעה כנגדה בהעדר עילה ובהעדר קבלת אישור לפיצול סעדים ובשל היותה טרדנית וקנטרנית.

1. נתבעת 2 טענה כי תפקידה לקלוט את הדיווחים והכספים, וכי טענות התובע צריכות להיות מופנות כלפי המעסיק ולא כלפיה. היא ציינה כי התובע הצטרף בחודש אוקטובר 2002 לקרן, ובחודש אוגוסט 2019 פדה את הכספים, איפס את היתרה ובכך הפסיק להיות עמית בקרן.

בחודש 06/20 החלו הפקדות מאת הנתבעת 1, הפקדות רטרואקטיביות בגין חודשים פברואר עד אפריל 2020. הכספים נקלטו רק בחודש אוגוסט 2020, וזאת לאחר קבלת אישור התובע וטופס הצטרפות. ההפקדות בוצעו עד 09/2021. בחודש ינואר 2022 הועברו תשלומים רטרואקטיביים עבור 09/19 ועד ינואר 2020. נתבעת 2 הוסיפה כי הזכאות לתשואות בגין תשלומים רטרואקטיביים הם ממועד ביצוע התשלום בפועל בלבד, כך שלא עומדת לתובע זכות זו.

נתבעת 2 הוסיפה וטענה, כי לא חלה עליה חובה לפעול לגביית דמי גמולים. שכן רק ביוני 2020 התקבלו דיווחים והפקדות ראשונות. מבטחים לא ידעה ולא יכלה לדעת על מועד תחילת העסקתו של התובע בנתבעת 1.

1. בטרם שהוגשו כתבי הגנה הודיעה נתבעת 1 לבית הדין כי הסכום המבוקש על ידי התובע שולם במלואו (1,339 ₪) . לפי הנטען הסכום שולם כדי להימנע מהליכים מיותרים, ועל כן מבוקש לסלק את התביעה כנגדה. אולם, התובע ביקש להותיר את התביעה על כנה, על מנת שתהא הכרעה ביחס לאחריות הנזיקית, באשר לגובה החוב ולהוצאות שיש להשית בגין הגשת התובענה. בהחלטת כב' הרשמת לסרי מיום 6.2.2022 הוצע לצדדים לסכם בשאלת ההוצאות, אך התובע עמד על קיום דיון גם בשאלת אחריות הנזיקית המופנית כנגד קרן הפנסיה.
2. בדיון מיום 10.7.22 הצהיר התובע כי הפרשות המעסיק לקרן הפנסיה שולמו במלואן והרכיב הבודד שנותר במחלוקת – "הפרשות עובד" לקרן פנסיה עבור התקופה שבין חודש ספטמבר 2019 ועד לחודש ינואר 2020, שלא נוכו על ידי המעסיק והעומד על סך כולל של כ- 2300 ₪ (עמ' 27 ש' 24-25). רכיב "הפרשות העובד" מגלמים הפרשי הצמדה (קרן) וריבית.

בהחלטתי נרשמה עמדת התובע לפיה "למעט רכיב זה כל יתר הרכיבים נמחקו מכתב התביעה". (עמ' 24 סע' 3 להחלטה)

1. עוד נקבע בהחלטה לעיל מיום 10.7.22 כי דין התביעה כנגד הנתבעת 2 להידחות, וזאת מנימוקי הנתבעת 2 כפי שמצאו עיגון בכתב הגנתה. יובהר כי קרן הפנסיה היתה מחויבת לקבל הפקדות שהתקבלו מאת המעסיק ולשייך את אותם כספים בהתאם לדין. ואכן, כך פעלה קרן הפנסיה בענייננו.

ההצטרפות של התובע באמצעות הנתבעת 1, הייתה באמצעות הפקדה מחודש יוני 2020 לאחר שכאמור התובע חתם על טופס הצטרפות כעבור חודשיים ממועד ההפקדה לעיל. למעשה לא היתה כל עילת תביעה כנגד קרן הפנסיה ואין כל יריבות עמה ולכן לא היה מנוס מלדחות את התביעה כנגדה. במסגרת ההחלטה (סעיף 2) נקבע כי שאלת ההוצאות תידון במסגרת פסק הדין.

1. בשאלת ההוצאות, הנתבעת 2 עומדת על חיוב התובע בהוצאות שישקפו את התשומות בעטיין נגררה קרן הפנסיה להליך שלא לצורך, לרבות בשל צירופה לתובענה כבעלת דין והגעה לשווא לדיון מיום 10.7.22.

ככלל, על מנת לעודד את הצדדים להגיע להסכמות, יש ליתן את הדעת לגובה ההוצאות שיש לפסוק, כאשר צדדים מגיעים להסכמות, שיש בהם כדי לייתר הליכים נוספים כגון שמיעת ראיות, הגשת סיכומים, זמן שיפוטי לכתיבת פסק דין וכו'... (לעניין זה מפנה לעב"ל (ארצי) 384/03 רפעת עודה נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם בנבו, 21.10.2003), צוטט בבר"ע (ארצי) 373/09 מיכאל מגרה נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם בנבו, 9.11.2009)).

בענייננו, האיזון הנכון בעיני שישקף מחד את התשומות שנאלצה הנתבעת 2 להוציא (עריכת כתב הגנה, והתייצבות לדיון) ומאידך את הסכמת התובע לדחיית התביעה כנגדה הנשענת על המלצת בית הדין שמנעו הליכים נוספים, יישא התובע בהוצאות מופחתות בסך 1000 ₪ אשר ישולמו תוך 30 יום שאם לא כן יישא הסכום ריבית והצמדה כדין.

הסוגיה שנותרה במחלוקת-

האם המעסיק חב בתשלום חלק העובד (הפרשות עובד) לקרן הפנסיה, תשלום שלא נוכה משכרו של העובד בתקופה מושא התביעה?

1. לטענת התובע, בהתאם לטופס "הודעה לעובד על תנאי עבודה" היה על המעסיק להפריש משכר העובד לקופת הפנסיה 6% בגין "גמל עובד" (חלק עובד), ומשלא נוכה הסכום יש לראותו כשכר מולן מכוח סעיף 19א(א) לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958 ואולם משחלפה שנה, אין התובע עומד על רכיב ההלנה אלא על תשלום תגמולי העובד (1,447.52 ₪) במונחי קרן, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית של כ- 900 ₪.
2. לטענת הנתבעת, היא אינה אחראית על חלקו של העובד בקרן הפנסיה. לגישתה, לא ניתן להטיל על מעסיק חובה שלא היתה מוטלת עליו מלכתחילה, והדרישה של התובע שתישא בחלקו של העובד, אינה מעוגנת בדין. הנתבעת אינה חולקת על העובדה כי חלקו של העובד לא נוכה משכרו. בעת שהחל לעבוד בנתבעת אחותו שימשה כמנכ"ל המלון. התובע חתם על טופס ההודעה לעובד ממנו נרשם בצורה ברורה "כיסוי מידי בקרן מבטחים". דהיינו, התובע היה מודע לזכאותו לכיסוי מיום קליטתו לעבודה ומשבחר שלא לפנות לנתבעת, הרי שאין לו אלא להלין על עצמו. שתיקתו של התובע בזמן אמת מאיינת את זכאותו להפרשי ריבית והצמדה/תשואה.

דיון והכרעה

1. סעיף 44 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991 (להלן – "התקנות") קובע:

בית הדין רשאי, בכל עת, לבקשת בעל דין או אף בלא בקשה כזאת, למחוק על הסף כתב טענות מאחד הנימוקים האלה:

(1) אין הכתב מראה עילה;

(2) מתוך כתב הטענות נראה שהוא טרדני או קנטרני;

(3) בעל הדין נדרש, מכוח סעיף 18(ד) לחוק, לבצע פעולה בקשר לכתב טענות שהגיש, ולא ביצע אותה במועד.

סעיף 45(א) לתקנות קובע:

בית הדין רשאי בכל עת, לבקשת בעל דין או אף בלא בקשה כזאת, לדחות על הסף תובענה נגד נתבע מאחד הנימוקים האלה:

(1) מעשה בית דין;

(2) חוסר סמכות;

(3) כל נימוק אחר שעל פיו סבור בית הדין שניתן לדחות מלכתחילה את התובענה בנוגע לאותו נתבע.

1. לפי ההלכה הפסוקה, ישנם מקרים בהם יש הצדקה למחיקה או לדחיית תביעה על הסף. בין היתר, נקבע כי יש לבחון אם הסעד המבוקש ישרת מטרה שיש בה תועלת (ע"א 6291-95 בן יקר גת חברה להנדסה ובנין בע"מ נ' הוועדה המיוחדת לתכנון ולבנייה מודיעין, פ"ד נא(2) 825 (1997)). בע"ע (ארצי) 20734-11-20 שופרסל בע"מ נ' HAILE MATIWES (פורסם בנבו, 10.5.2021) נפסק –

"אל מול זכות הגישה לערכאות ניצב "האינטרס הציבורי שבית המשפט לא ידון בעניין בעל אופי אקדמי-תיאורטי" (ע"א 6426/13 קבוצת עזריאלי בע"מ נ' הממונה על הגבלים עסקיים [פורסם בנבו] (25.08.2014). פסקה 11. להלן – עניין עזריאלי; השוו: תקנה 5 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018). ואכן, "הכלל הוא שבית המשפט אינו דן בעניינים שהפכו אקדמיים ותיאורטיים. זה הכלל בעניינים אזרחיים... זהו הכלל גם בבית המשפט הגבוה לצדק" (ע"א 7175/98 המוסד לביטוח לאומי נ' בר מימון בע"מ (בפירוק). [פורסם בנבו] פסקה 5 (17.12.2001); ראו בין היתר גם: ע"א 7094/09 ברוזובסקי הובלות בע"מ נ' איתוראן איתור ושליטה בע"מ [פורסם בנבו] (14.12.2010); רע"א 8082/14 מקונן נ' פלאפון תקשורת בע"מ [פורסם בנבו] (21.01.2015); רע"א 102/18 מעודה נ' רון חמד (29.01.2018)). הכלל חל אף בבתי הדין לעבודה הן בהליכים קיבוציים (ראו: עס"ק (ארצי) 1015/01 פויכטונגר תעשיות אשדוד (1994) בע"מ – ההסתדרות הכללית החדשה, [פורסם בנבו] פד"ע לז 193, 198 – 199 (2001)) והן בתביעות פרט (ע"ע (ארצי) 151/05 טולדנו – עיריית נצרת עילית. [פורסם בנבו] פסקה 15 (26.2.2007). להלן – עניין טולדנו). משכך, "אין מקום שבית המשפט לערעורים ייזקק לערעור שנשואו חלף ועבר מן העולם" (שלמה לוין תורת הפרוצדורה האזרחית – מבוא ועקרונות יסוד 93 (2008)). יחד עם זאת, "לכלל זה יש חריגים, כגון כאשר סירובו של בית המשפט לדון בסוגיה יסכל כל בירור עתידי שלה, וכאשר מבחינה מעשית אין דרך לברר את הסוגיה אלא כשאלה כללית" (רע"א 3429/13 רז נ' גוליבר תיירות בע''מ [פורסם בנבו] (13.04.2014); ראו גם: עניין עזריאלי)."

1. נדמה כי, כזה הוא ענייננו. כפי שטענה המעסיקה, היא שילמה לתובע את הסכום הנדרש על ידו, ומשכך ההליך מוצה. משעה שכך, שאלת האחריות על מי מהצדדים או מידת הנזק שנגרמה, היא שאלה תיאורטית ובית הדין לא יידרש אליה. זאת, על אחת כמה וכמה כאשר בין הצדדים מתברר הליך נוסף תלוי ועומד ועניינו בסעדים שטרם נדונו ומוצו.
2. נוכח האמור, דין התביעה להידחות מהנימוקים שיפורטו לקמן:
3. חלקו של העובד (התובע) בהפרשות לקרן הפנסיה הן משכרו של העובד ומקוזז באופן ישיר ממשכורתו. אין בדעתי לקבוע מסמרות ביחס למחלוקת הניטשת בין הצדדים בשאלה האם התובע ביקש מיוזמתו, שלא יבוצעו הפרשות על ידי המעסיק שלפי הנטען, העדיף "לקבל נטו גבוה יותר" לבין ההכחשה הגורפת של התובע הטוען כי, הנתבעת אינה משקפת מציאות כהווייתה. מכל מקום, לא התרשמתי מעיון בכתבי הטענות כי התובע עמד על זכותו לבצע "הפרשות עובד" לקרן הפנסיה.
4. מאחר והתובע "נהנה" מכך כי לא נוכו כספים משכרו, הרי שבאותם סכומים שלא נוכו הוא רשאי היה לנהוג בהם כראות עיניו ובוודאי שאין להטיל על הנתבעת 1 לשלם את חלקו של העובד בקרן הפנסיה. על כן, מאחר וממילא שילמה הנתבעת 1 לתובע את חלקה (הפרשות מעסיק) בקרן הפנסיה, אין לתובע עילת תביעה כנגד הנתבעת 1 בגין העדר ניכוי משכרו של העובד.
5. על כן במחלוקת שנותרה לדיון, ניתן לגזור מסקנה כי הסעד המבוקש, הפך להיות בעל אופי תאורטי שבית הדין בהתאם לפסיקה שפורטה לעיל, לא נדרש לדון בו בהיותו בעל "אופי אקדמי –תאורטי".
6. בשאלת ההוצאות – לא ברור מדוע התובע ביכר להמשיך לדון בתביעה שעה שעניינה מוצה, עת השלימה המעסיקה את הסכום החסר. בכך, הגם שנפל פגם בהתנהלותה של נתבעת, אותו כאמור תיקנה, יש בהתנהלותו של התובע ובפתיחת ההליך דנא משום עמידה דווקנית על קיומו של דיון שלא לצורך, באופן שיש בו כדי להטריח את הנתבעת 1 לשווא. על כן לא מצאתי לנכון לפסוק הוצאות לטובת התובע, הגם שהיה אף ראוי לפסוק לחובתו הוצאות לטובת הנתבעת 1.
7. במישור היחסים שבין התובע לנתבעת כל צד יישא בהוצאותיו.
8. המזכירות תסגור ההליך ברישומי בית הדין.

ניתן היום, כ"ט תמוז תשפ"ב, (28 יולי 2022), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.