ניתן ביום 01 ינואר 2023

השופטת לאה גליקסמן

לפנינו ערעור על החלטת רשמת בית דין זה, השופטת אפרת קוקה, מיום 8.8.2022 (ע"ע 50953-01-22), אשר דחתה את בקשת המערער לקבל לרישום את הערעור שביקש להגיש על פסק דינו של בית הדין האזורי תל-אביב (השופטת מיכל נעים דיבנר ונציגי הציבור מר אברהם בן קרת ומר עמוס הראלי; פ"ה 3952-10-19), נוכח האיחור בהגשתו ומשלא נמצא טעם מיוחד להארכת המועד, כמתחייב מתקנה 125 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב – 1991 (להלן – התקנות).

רקע עובדתי

1. בתביעתו נגד המשיבים שהוגשה לבית הדין האזורי ירושלים (פ"ה 53801-06-18) עתר המערער לקבלת סעדים הצהרתיים ואופרטיביים שונים בקשר עם תנאי שכרו ופרישתו לגמלאות (להלן – התביעה הראשונה). תביעה זו נדחתה בשל העדר סמכות עניינית ומטעמים של השתק והתיישנות. ערעור על פסק הדין נדחה (ע"ע
   6093-10-19) ומשכך הפך פסק הדין בתביעה הראשונה חלוט.
2. כחודש וחצי לאחר דחיית הערעור כאמור הגיש המערער תביעה דומה לבית הדין האזורי תל-אביב (פ"ה 3952-10-19) אשר נדחתה אף היא (להלן – התביעה השנייה). עיון בפרוטוקול הדיון מיום 2.7.2020 והחלטה מאותו מועד, מעלה כי טענתו העיקרית של המערער הייתה כי הוא אכן חוזר על טענות שהועלו בהליך בבית הדין האזורי בירושלים, אולם הוא זכאי ל"משפט חוזר". בהחלטה מיום 20.7.2020 נקבע כי על המערער להפנות בתוך 7 ימים למקור החוקי לקיומו של משפט חוזר באותו ענין, וככל שלטענתו יש הבדל בין הליך זה לבין ההליכים הקודמים עליו לפרט את הסעדים המבוקשים בהליך דנן ולא התבקשו בהליכים הקודמים. בהמשך הגישה המדינה בקשה לסילוק על הסף של התביעה, ובית הדין האריך מעת לעת את המועד להגשת תגובתו של המערער וכן להודעתו על פי ההחלטה מיום 20.7.2020.
3. בפסק הדין בתביעה השנייה נקבע, כך:

"בדיון מיום 2.7.2020 אישר התובע כי התביעה דנן כבר התנהלה והוכרעה בפסקי דין חלוטים (סע"ש 33473-01-13, ק"ג 41287-11-13 – ערעורים נדחו וכך גם עתירות לבג"ץ), אלא שלטענתו הוא מבקש לקיים בהליך דנן "משפט חוזר". בתום הדיון ניתנה לתובע שהות להפנות למקור משפטי המקנה לו זכות למשפט חוזר, כטענתו.

מאז, חזר התובע וביקש להאריך את המועד, משך למעלה משנה, אך בהחלטה מיום 1.8.2021 הובהר כי לא תינתן ארכה נוספת, מעבר ליום 16.8.2021.

משלא הוגשה כל הודעה מטעם התובע ומאחר שאין חולק כי קיים מעשה בית דין ביחס לתביעה דנן, אנו מורים על דחיית התביעה מכוח תקנה 45(א)(1) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991".

1. המערער ביקש להשיג על פסק הדין. כך, למחרת מתן פסק הדין הגיש בקשה לביטולו. בקשה זו נמחקה ביום 5.10.2021 היות ולא הגיש לבית הדין נימוקיו באשר לקיום הליך של "משפט חוזר" בעניינו, כפי שנתבקש. המערער הגיש ביום 1.11.2021 בקשה לביטולה של ההחלטה למחוק את בקשתו לביטול פסק הדין. בית הדין דחה גם בקשה זו. שכן, "לא נמצא בה ביסוס לביטול החלטות קודמות או פסק הדין שניתן בתיק". החלטה זו ניתנה ביום 7.12.2021 והומצאה למערער ביום 24.12.2021, כך שהמועד האחרון להגשת בקשת רשות ערעור עליה חל ביום 10.1.2022 לכל המאוחר. חרף זאת, אך ביום 24.1.2022 הגיש המערער הודעת ערעור מטעמו (ולא בר"ע), המתמקדת הן בפסק הדין והן בהחלטות בבקשות שהגיש לאחר שניתן.

החלטת הרשמת

1. כאמור לעיל, הרשמת דחתה את בקשת המערער לקבלת הערעור מטעמו לרישום. הרשמת הבהירה, כי הערעור, ככל שהוא מתייחס לפסק הדין עצמו, הוגש באיחור של כשלושה חודשים. זאת, משהוברר כי פסק הדין הומצא למערער בדואר רשום עם אישור מסירה כבר ביום 24.9.2021, כך שבהתחשב בפגרת הסוכות, היה על המערער להגיש את הערעור לכל המאוחר ביום 28.10.2021. ככל שהערעור התייחס להחלטה האחרונה של בית הדין בדבר דחיית בקשתו לביטול החלטת בית הדין בבקשה לביטול פסק הדין, הרי שעל זה להיות מוגש עד ליום 10.1.2022 כמפורט לעיל, וזאת בהליך של בקשת רשות ערעור ולא כערעור בזכות.
2. זאת ועוד. הרשמת בחנה את טיעוניו של המערער לעניין מתן ארכה להגשת הערעור מטעמו (הגם שלא הוגשה בקשה סדורה בעניין זה) ולא מצאה בהם ממש. כך, הרשמת קבעה, כי הטענה כאילו העובדה שבית הדין לא נקב, במסגרת פסק הדין, במועד להגשת הערעור עליו מהווה טעם למתן ארכה, אין לה כל יסוד בדין. כן נדחו הטענות באשר לזכות ההשגה של המערער הנוגעת להחלטת בית הדין הדוחה את הבקשה לביטול פסק הדין, נוכח העובדה כי ערעור על החלטה זו טעון רשות. אשר לסיכויי הערעור נקבע, כי המערער לא הצביע על עילות תביעה שונות מאלו שנדונו במסגרת ההליכים האחרים, בגינן ניתן יהיה לנהל את ההליך בו פתח המערער, באופן שיקרין על סיכויי הערעור שלו כאן, וכמו כן לא העלה כל נימוק לקיום הליך של "משפט חוזר" בעניינו, ולפיכך "לא ניתן להעריך כי סיכויי הערעור טובים".
3. על החלטה זו סב הערעור שלפנינו.

טענות הצדדים

1. טרם פירוט טענות המערער נציין כי הודעת הערעור המתוקנת [שהמערער ביקש לראות בה כסיכומים מטעמו] מנוסחת באופן המקשה מאוד על קריאתה, וכי היא רצופה טענות, אזכורים והתייחסויות בלתי רלוונטיים, שאינם נוגעים להחלטת הרשמת, ומשכך לצורך התייחסותנו לטענות המערער היה עלינו "לבור את הבר מן התבן".
2. המערער טען, כי לא היה מקום שלא לקבל את ערעורו לרישום בטענות פרוצדוראליות שעה שגם בהליך העיקרי שניהל למול המשיבים נפלו כשלים פרוצדוראליים, לרבות מחדל המשיבים מלהגיש כתב הגנה "קרוב לשנתיים"; כי "נדרשת פסלותם" של שופטת מותב בית הדין האזורי ת"א ושל שופט מותב בית הדין האזורי י-ם (שדן בתביעה הראשונה), בהיותם "בוגרי פרקליטות המדינה" כלשון המערער; בית הדין האזורי לא דן בטענות הצדדים, ולכן אין מקום לקביעת הרשמת באשר לסיכויי הערעור; מן הראוי שתעמוד למערער זכות ערעור באשר להחלטות בית הדין לאחר שניתן פסק הדין, משהחלטות אלה עוסקות בפירוש פסק הדין ומשכך "בעל דין רשאי לערער על החלטת ההבהרה כשם שהיה רשאי לערער על פס"ד... 'הפירוש' שניתן לפס"ד אינו טפל לנושא פס"ד אלא יכול לשנות מהות הכרעה"; בהחלטת הרשמת הועלו נימוקים שלא הועלו בטיעוני הצדדים עצמם. בנוסף, המערער חזר על הטענה כי בפסק הדין לא צוין המועד להגשת הערעור וכי הוא בעל דין "שאינו מיוצג או משפטן" אשר נפל לכלל טעות בחישוב פגרת הסוכות. המערער אף פירט את הכשלים הדיוניים אשר נפלו לשיטתו בהליך העיקרי, כמו גם מחדלים באשר להתנהלות המשיבים כלפיו.
3. מנגד, המשיבים טענו כי המערער ממחזר את טענותיו שנדחו זה מכבר ולא הציג אסמכתאות כלשהן לבקשות למתן ארכה להגשת הערעור על פסק הדין ו/או הגשת בקשת רשות ערעור על החלטות בית הדין האזורי בתביעה השנייה, שניתנו לאחר מתן פסק הדין. המערער אף לא הציג "טעם מיוחד" המצדיק ארכה כאמור, כמצוות תקנה 125 לתקנות ולא הציג טענות המלמדות על קיום סיכוי לקבלת ערעורו. המשיבים ביקשו לחזור על טענותיהם, כפי שפורטו בבקשתם לסילוק התביעה השנייה על הסף מיום 11.9.2020 מחמת היעדר סמכות עניינית ומחמת "מעשה בית דין בשורה ארוכה של הליכים שהגיש המערער בבתי הדין האזוריים לעבודה ובערכאות נוספות...", וכמו כן ציינו כי דין הערעור להימחק על הסף נוכח הימנעותו העקבית של המערער מלשלם את ההוצאות שהוטלו עליו בהליכים הקודמים.

דיון והכרעה

1. לאחר בחינת טענות הצדדים וכלל חומר התיק הגענו למסקנה כי דין הערעור להידחות. להלן נפרט טעמינו.
2. כאמור בהחלטת הרשמת, בהתאם לתקנה 125 לתקנות על בעל הדין מבקש הארכה להצביע על "טעמים מיוחדים", שיש בכוחם להצדיק מתן ארכה ואשר התפרשו בפסיקה כטעמים שהמכנה המשותף להם "נעוץ בנסיבות חיצוניות שאינן בשליטת בעל הדין" (ע"ר (ארצי ) 39208-05-21 זיבוטל בע"מ - הילי גברמדהן (24.08.2021), פסקה 14). בהקשר זה נפסק, כי גם איחור קצר ואפילו איחור בן יום אחד "טעון תירוץ והצדקה" (ע"ר (ארצי) 53422-11-20 שלמה גור - ביטוח בטוח א.ס סוכנות לביטוח פנסיוני (2016) בע"מ (13.1.2021), בפסקה 12). כמו כן, בניגוד לעבר הרי שהכלל לפיו טעות בעל דין בחישוב המועדים לא תיחשב כ"טעם מיוחד" לעניין מתן ארכה, עבר "תהליך של שחיקה", אך עם זאת, "שלילת הכלל כי טעות שבדין אינה מהווה טעם מיוחד להארכת מועד, אינה מובילה בהכרח לתוצאה כי כל טעות שבדין תוכר כטעם מיוחד שכזה. על מנת שהטעות תוכר כטעות אופרטיבית עליה להיות טעות שאינה מובנת מאליה ואינה ניתנת לגילוי על ידי בדיקה שגרתית, שהגשת כל כתב טענות מחויבת בה. כך אין מקום להיעתר לבקשה המבוססת על טעות שאין לה הנמקה, במובן זה שסדרי עבודה שגרתיים אמורים לגלותה..." (בש"א 1818/03 חניה שלום נ' הכונס הנכסים הרשמי (25.3.2003), בעמ' 2; ע"ר (ארצי) 23251-11-16 משה ימיני - מדינת ישראל משרד התחבורה והתשתיות הלאומיות והבטיחות בדרכים (19.4.2017)).
3. עוד נפסק, כי "סיכויי הערעור מהווים שיקול מכריע שיש להביאו בחשבון בהליך שעניינו הארכת מועד להגשת ערעור או להגשת בקשת רשות ערעור ובמקרים מסויימים אף עשויים כשלעצמם, בהתאם לנסיבות המקרה גופו, להתגבש לכדי טעם מיוחד המצדיק הארכת מועד להגשת ערעור או בקשת רשות ערעור" (ע"ע (ארצי) 25421-06-10 מכלוף בכור ובניו בע"מ - איבנוב מיכאל (21.9.2010), בפסקה 16; ע"ע (ארצי) 42795-03-21 דראושה ערפאן בע"מ - רסמי אלמהניה (18.4.2022)).

ומן הכלל אל הפרט:

1. בענייננו מדובר באיחור בן כשלושה חודשים להגשת הערעור על פסק הדין בתביעה השנייה, כשבמהלך תקופה זו המערער לא הגיש כל בקשה למתן ארכה מטעמו. מתן ארכה להגשת הערעור חרף איחור מתמשך זה מצריך טעמים מיוחדים כבדי משקל, שכן מידת האיחור גם היא שיקול שעל בית הדין להביא בחשבון. כך, "ככל שמשך האיחור גדול יותר, כך תהא נטייתו של בית-המשפט לסרב לבקשה להארכת המועד. ומנגד, ככל שמשך האיחור קצר יותר, יתייחס בית-המשפט לבקשה בגמישות" (בר"ע (ארצי) 42987-03-12 י.פ (קטין) - המוסד לביטוח לאומי (22.5.2012), בפסקה 21). ברם, המערער לא הצביע על טעמים מיוחדים, וודאי לא על טעמים מיוחדים כבדי משקל שיצדיקו את איחורו. טענת המערער כי העובדה שבפסק הדין לא צוין המועד להגשת ערעור מהווה טעם מיוחד דינה להידחות, שהרי אין חובה בדין על הערכאה השיפוטית לציין את המועד להגשת ערעור על החלטותיה. באופן דומה, אין לקבל את טענתו בדבר היותו לא מיוצג או לעניין טעותו בחישוב פגרת הסוכות, שאיננה טעות שלא ניתנת לגילוי באמצעות בדיקה פשוטה. מעבר לכך, לא ניתן להתעלם מהעובדה שהמערער ניהל הליכים רבים בעבר, כך שניתן להניח כי הוא מודע לכך שיש סד זמנים להגשת הליכי ערעור על פי התקנות.
2. לא זו אף זו, בקשותיו של המערער אשר הוגשו לאחר מתן פסק הדין בתביעה השנייה, (בקשתו לביטול פסק הדין ובקשתו לביטול ההחלטה בבקשה לביטול פסק דין), אינן עוסקות ב"פירוש" פסק הדין כשיטתו של המערער, ותכליתן אינה להבהיר אותו כי אם לבטלו, משהמערער התנגד לתוצאתו. משכך, אין מקום לטענה כאילו הערעור עליהן הוא בזכות כפי שניתן לערער על פסק הדין עצמו. שכן, הליך הערעור על בקשה לביטול פסק דין הוא בקשת רשות ערעור [ע"ר (ארצי) 19516-05-13 שושנה מוסן - המוסד לביטוח לאומי (06.02.2014)].
3. אשר לסיכויי הערעור – כפי שציינה הרשמת, המערער לא השכיל לציין עילות תביעה חדשות ואחרות מאלו שנדונו בהליכים הקודמים ונדחו, ולא ניתן לדון בהן מחדש, עקב "מעשה בית דין". זאת ועוד. המערער גם לא פירט את התשתית העובדתית ואת התשתית המשפטית לקיום "משפט חוזר אזרחי" בעניינו, וכפועל יוצא מכך לא הצביע על טעם השולל קיום מעשה בית דין על עילות התביעה. נוכח האמור, צדקה הרשמת בקביעתה כי סיכויי הערעור נמוכים ואינם מצדיקים הארכת מועד להגשתו.
4. לא מצאנו ממש גם בטענותיו האחרות של המערער, ובכלל זאת איננו סבורים שהייתה מניעה ליתן את פסק הדין בשל העובדה כי המשיבים טרם הגישו כתב הגנה.
5. סוף דבר - הערעור נדחה. החלטת הרשמת תיוותר על כנה. נוכח התוצאה אליה הגענו יישא המערער בהוצאות המשיבים בסך 4,000 ₪, לתשלום בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק דין זה למערער, אחרת יישא הסכום האמור ריבית והצמדה כדין. מזכירות בית הדין תסגור את התיק.

ניתן היום, ח' טבת תשפ"ג (01 ינואר 2023), בהעדר הצדדים וישלח אליהם.