1. התובע הגיש לנתבע ביום 3.2.08 תביעה להכרה בליקוי השמיעה והטנטון מהם הוא סובל לטענתו כפגיעה בעבודה כמשמעותה בסעיף 84א לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן – החוק). הנתבע דחה את התביעה במכתבו מיום 11.8.08, בנימוק כי אין לתובע ירידה בכושר שמיעתו בשיעור 20 דציבל לפחות בכל אחת מהאוזניים, בתדירויות הדיבור כדרישת סעיף 84א(א)(2) לחוק. כמו-כן, אף אם התובע היה עונה על תנאי זה, הרי שתביעתו להכרה בטנטון כפגיעה בעבודה היתה נדחית בהתאם להוראת סעיף 84א(ב)(3) לחוק, בהיעדר פניות חוזרות ונשנות לטיפול רפואי המעידות על פגיעה בתפקוד עקב הטנטון.

כנגד כך הוגשה התביעה שלפנינו.

העובדות שאינן שנויות במחלוקת והשתלשלות העניינים בהליך

1. התובע, יליד 1972, עובד מזה שנים רבות כמכונאי ומתקין מערכות מים וצנרת במוסכים, ובמסגרת עבודתו זו הוא חשוף לרעש מזיק.
2. התובע נפגע ביום 3.3.04 בתאונה אשר הוכרה על ידי הנתבע כתאונת עבודה (להלן – תאונת העבודה), ובין היתר נחבל בראשו. ועדה רפואית שהתכנסה בעניינו של התובע קבעה לו 0% נכות בגין ליקוי השמיעה והטנטון שנגרמו לתובע לטענתו כתוצאה מתאונת העבודה. בשנת 2007 הגיש התובע תביעה להחמרת מצב שמיעתו כתוצאה מתאונת העבודה ותביעתו נדחתה.
3. ביום 3.2.08 הגיש התובע לנתבע תביעה להכרה בליקוי השמיעה והטנטון, מהם הוא סובל לטענתו, כפגיעה בעבודה כתוצאה מחשיפתו לרעש מזיק בעבודה, בהתאם להוראת סעיף 84א לחוק. התביעה כאמור נדחתה מהטעמים המצוינים לעיל.
4. כפי שפורט בהרחבה בהחלטה מיום 13.12.11, כבר בישיבה המקדמית שנערכה ביום 15.7.09 הודיע הנתבע על הסכמתו למינוי מומחה בתיק וצירף הצעה מטעמו המפרטת את העובדות והשאלות שיש להעבירן למומחה. במעמד הדיון, הצהיר ב"כ התובע כי הצעת הנתבע מקובלת עליו באופן כללי, אך הוא מבקש "להכניס בה תיקונים" ולשם כך ניתנה לו שהות בת 21 יום ממועד הדיון. משלא השכילו הצדדים להגיע להסכמות ביניהם בנוגע לתשתית העובדתית והשאלות הרלבנטיות לעניין מינוי מומחה יועץ-רפואי מטעם בית הדין, הגיש התובע תצהיר עדות ראשית והתיק נקבע לדיון הוכחות, אשר נדחה פעמיים בהיעדר התייצבות התובע ובא-כוחו ובפעם השלישית לא התקיים הדיון, בשל היעדר התייצבות התובע עצמו.
5. בפתח דיון ההוכחות שנקבע ליום 2.4.12, אליו הוזמנו הצדדים לבירור המחלוקות הנותרות ביניהם לצורך קביעת תשתית עובדתית למינוי המומחה, הצהיר ב"כ הנתבע כי דין התביעה להידחות אף בהתאם להוראת סעיף 84א(א)(3) לחוק, הואיל ותביעת התובע להכרה בליקוי השמיעה עקב החשיפה לרעש בעבודה הוגשה לנתבע רק ביום 3.2.08, בחלוף יותר מ-12 חודשים מהיום בו תועד ליקוי השמיעה לראשונה, בשנת 2006. עם זאת, טען הנתבע כי הינו מסכים להפניית שאלה למומחה שימונה מטעם בית הדין לבדיקת קיומה של החמרה במצב שמיעתו של התובע בין בדיקות השמיעה משנת 2006 לבין הבדיקות המאוחרות יותר מהשנים 2007-2008, בנוסף לשאלה בדבר הקשר הסיבתי בין ליקוי השמיעה לתנאי עבודת התובע וחשיפתו לרעש מזיק בעבודתו.
6. במעמד הדיון השיב התובע, כי המדובר בטענה חדשה ומפתיעה שעל הנתבע היה להעלותה בהזדמנות הראשונה, ולא בשלב בו הועלתה, לאחר כארבע שנים ממועד הגשת התביעה. עוד טען התובע, כי מדובר בהרחבת חזית אסורה וביקש שהות להגשת תגובה בכתב. בתגובתו, ביקש התובע לדחות את טענת הנתבע תוך חיובו בהוצאות לדוגמא. כן נטען, כי מדובר בטענה מקדמית להתיישנות התביעה שעל הנתבע היה להעלותה בהזדמנות הראשונה, כאשר אין חולק שנימוק דחייה זה לא צוין במכתב הדחייה. זאת ועוד, טענה זו של הנתבע לפיה ליקוי שמיעת התובע תועד בבדיקות משנת 2006 סותרת, מניה וביה, את טענתו במכתב הדחייה ולפיה התביעה נדחית בהיעדר עדות לירידה בכושר שמיעת התובע כדרישת החוק. עוד נטען, כי תנאי הסף הקבוע בסעיף 84א(א)(3) לחוק אינו מתאים לשיטתנו המשפטית. עוד ביקש התובע בתגובתו, לראות בתביעה להחמרת המצב מחודש 01/2007 כתביעה הרלבנטית לענייננו, והמקיימת אחר דרישת סעיף 84א(א)(3) לחוק, כאשר לדידו יש למנות את 12 החודשים ממועד זה ואילך.
7. בהחלטה מיום 23.7.12, קיבלנו את טענת התובע באשר לפגם שבהתנהלות הנתבע עת העלה נימוק הדחייה החדש בשלב מאוחר של ניהול התביעה, אולם משלא מצאנו בטיעוני התובע בתגובתו כל נימוק לדחיית טענת הנתבע, ובשים לב להלכה לפיה "החוק בלבד הוא שמכתיב את מערכת הזכויות והחובות של הגורמים השונים במערך הביטחון הסוציאלי" – קיבלנו את טענת הנתבע כי התובע אינו מקיים אחר התנאי הקבוע בסעיף 84א(א)(3) לחוק; עם זאת, הבהרנו כי משממשיך התובע לעבוד בחשיפה לרעש מזיק, יש מקום למינוי מומחה-יועץ רפואי בתיק, לבחינת שאלת קיומה של החמרה אפשרית במצב שמיעתו של התובע, בין הבדיקות משנת 2006 לבדיקות הסמוכות למועד הגשת התביעה לנתבע, בשנת 2008.
8. משלא התגלעה מחלוקת בין הצדדים בדבר חשיפת התובע לרעש מזיק בתקופה מאז עבודתו במוסך "אלימלך רפאל" ועד היום, בהתאם להחלטת בית הדין מיום 6.11.11 ולאישורי המעסיקים שהתקבלו בעקבותיה, נקבעה התשתית העובדתית שהועברה לעיון המומחה, בזו הלשון:
9. התובע יליד 1972.
10. בתקופה שמאז 01/1989 ועד היום, עובד התובע בעבודות כדלקמן:

(1) מחודש 1/1989 ועד חודש 12/2001, לסירוגין, במוסך אלימלך רפאל, שם עבד ללא אמצעי מיגון;

(2) מחודש 10/2003 ועד חודש 3/2004 עבד ב"סאין מערכות ושירותים בע"מ". לא ידוע אם השתמש באמצעי מיגון;

(3) מחודש 09/2004 ועד חודש 6/2005 במוסך רשת המילניום – במקום עבודה זה עבד התובע עם אמצעי מיגון לאוזניים;

(4) החל מחודש 11/2005 ועד 7/2011 עבד התובע כפועל בחברת אמרד רדיאטורים;

(5) לאחר מכן עבד התובע במסגרייה וכמפעיל טרקטורים.

ג. במהלך עבודותיו המפורטות בסע' (1)-(4) לעיל (לכל הפחות), נחשף התובע לרעש מזיק כהגדרתו בתקנות הבטיחות בעבודה (גיהות תעסוקתית ובריאות העובדים ברעש), תשמ"ד-1984.

ד. יצוין, להשלמת התמונה כי ביום 3.3.2004 נפל התובע מסולם בגובה 2.5 מ', קיבל מכה בראשו, נפצע ואיבד את ההכרה.

מינוי מומחה רפואי וחוות דעתו

1. ביום 12.9.12 מונה דר' משה אנגלנדר, כמומחה יועץ רפואי מטעם בית הדין (להלן – המומחה) וחוות דעתו ניתנה ביום 19.11.12 להלן – חוות הדעת).
2. בהחלטה מיום 12.12.12 נדרש המומחה בשנית להשיב לשאלות שהופנו אליו בהחלטת המינוי, זאת לאחר שהסתבר למעשה כי המומחה לא השיב באופן סדור לשאלות שנשאל.
3. כבר בחוות דעתו הראשונה ולאחר מכן בהשלמה לחוות הדעת מיום 4.2.13, קבע המומחה במפורש כי אמנם לתובע ליקוי שמיעה של 25 דציבל בממוצע תדירויות הדיבור, אולם אין המדובר בליקוי מושרה רעש, תוך שהמומחה הסביר קביעתו זו, בהתייחס למאפייני הליקוי של התובע.
4. התובע ביקש ביום 3.3.13 להפנות למומחה 3 שאלות הבהרה: האם ליקוי השמיעה והטנטון נובעים מחבלת ראש שהיתה לתובע בשנת 2004? האם דחיית התביעה להכיר בליקוי השמיעה כנובע מחבלת הראש היתה טעות? האם התובע סובל מטנטון קבוע?; הנתבע התנגד לבקשה והבהיר כי חבלת הראש שאירעה לתובע בשנת 2004 הוכרה כתאונת עבודה ולכן הסמכות לדון בתוצאותיה הרפואיות נתונה לוועדות הרפואיות ולא למומחה. באשר לטנטון הבהיר הנתבע כי אין הוא רלוונטי מרגע שנקבע שליקוי השמיעה אינו נובע מחשיפת התובע לרעש מזיק.
5. בהחלטתנו מיום 27.3.13 דחינו את בקשת התובע להפניית שאלות ההבהרה המבוקשות, מן הטעמים שפורטו בתגובת הנתבע; עוד הוספנו באותה החלטה, כי כבר בחוות דעתו המקורית, הבהיר המומחה שליקוי השמיעה ממנו סובל התובע אינו נובע מחשיפה לרעש מזיק, כאשר מעבר לנדרש מנה שם המומחה מספר סיבות אפשריות לליקוי השמיעה האמור (פקק צרומן, מחלה ויראלית, חבלת ראש), כאשר לענייננו די בקביעה כי אין מדובר בליקוי מושרה רעש, שכן סע' 84א לחוק, עניינו בליקוי שמיעה שעקב חשיפה לרעש מזיק בלבד ואין המומחה נדרש לקבוע מהו מקורו של ליקוי השמיעה, ככל שהוא קובע שהוא אינו תוצאה של חשיפה לרעש.

המומחה חזר ופירט קביעתו בעניין זה בחוות דעתו המשלימה והתובע לא ביקש לשאול כל שאלה ביחס לקביעה מפורשת זו. זאת ועוד, מקום בו קבע המומחה שלא התקיימו התנאים הקבועים בסע' 84א(א) לחוק הביטוח הלאומי, שעניינם ליקוי השמיעה, אין לברר קיומם של התנאים הקבועים בסע' 84א(ב) לחוק שעניינם טנטון, באשר תנאי לדיון בשאלת הטנטון הינו קיום התנאים לליקוי שמיעה מחמת חשיפה לרעש מזיק.

1. לפיכך, על יסוד האמור בחוות דעת המומחה, נדרשו הצדדים לסכם את טענותיהם בכתב.
2. ביום 10.4.13 הגיש התובע לבית הדין מסמך שכותרתו "בקשה למתן החלטה", ובהודעתו מיום 11.4.13, הבהיר התובע כי המדובר בסיכומים מטעמו. בסיכומיו, טען התובע כי מחוות דעת המומחה עולה, כי תוצאות בדיקת השמיעה משנת 2005, כשנה ממועד תאונת העבודה, מראות בסבירות גבוהה שאותה ירידה מעורבת בשמיעה והטנטון שהופיע עימה, מקורם בחבלת הראש שנגרמה לתובע בתאונת העבודה – קביעה המנוגדת להחלטת הועדה הרפואית שנדרשה לעניין וקבעה שאין קשר סיבתי בין ליקוי השמיעה והטנטון לבין תאונת העבודה. בנסיבות אלה, טען התובע כי על בית הדין לעשות צדק עימו ולהכיר בליקוי השמיעה והטנטון מהם הוא סובל, כתוצאה מתאונת העבודה שאירעה לתובע בשנת 2004, וכן לקבוע כי נוכח המועד המאוחר לגילוי הקשר הסיבתי ביניהם (מועד קביעת המומחה מטעם בית הדין), לא תחול התיישנות על קביעה מאוחרת זו ולא יבוצע ניכוי כלשהו מזכות התובע למענק נכות אלא ממועד קביעת המומחה ביום 31.10.12. עוד נטען בסיכומי התובע, כי תביעתו המקורית כללה סעד להכרה בתאונת העבודה משנת 2004 כמקור לנכות התובע באוזניו.
3. מנגד, טען הנתבע בסיכומיו, כי דין התביעה שלפנינו, בה עתר התובע להכיר בקשר הסיבתי בין תנאי עבודתו לבין ליקוי השמיעה והטנטון מהם הוא סובל – להידחות, זאת בהסתמך על חוות דעתו המפורטת, המנומקת והברורה של המומחה. הנתבע הוסיף וטען, כי אין כל קשר בין התביעה שלפנינו לבין תאונת העבודה שאירעה לתובע בשנת 2004 והוכרה על ידי הנתבע, כאשר הסמכות הבלעדית לקבוע נכות לרבות קשר סיבתי בין התאונה לבין הליקוי ממנו סובל התובע נתונה בידי הועדה הרפואית.
4. לאחר עיון בחוות דעת המומחה ובסיכומי הצדדים, מהם עלה כי המומחה שמונה מטעם בית הדין דחה את הקשר הסיבתי בין ליקוי השמיעה והטנטון מהם סובל התובע לבין תנאי עבודתו, אולם סבר כי ייתכן וקיים קשר בינם לבין תאונת העבודה שאירעה לתובע בשנת 2004, קשר שנדחה כאמור על ידי הועדה הרפואית בעבר, ולפנים משורת הדין, הוזמנו הצדדים לדיון נוסף, לבחינת אפשרות מציאת פתרון מוסכם בעניינו של התובע.
5. בדיון מיום 29.5.13 הוסבר לצדדים כי במצב זה, התובע נופל, לכאורה, בין הכיסאות, עת וועדה רפואית בעבר דחתה את הקשר הסיבתי בין ליקוי השמיעה והטנטון עליהם הלין התובע לבין תאונת העבודה משנת 2004, ואילו מומחה שמונה מטעם בית הדין בתביעה נפרדת, קובע לפי חוות דעתו, כי ליקוי שמיעה וטנטון אלה הינם תוצאה אפשרית של אותה תאונת עבודה ולא תוצאה של חשיפה לרעש בעבודה, שהיא התביעה שבפנינו. בנסיבות אלה, הומלץ לצדדים לבחון אפשרות חידוש הדיון בעניין ההכרה בליקוי השמיעה והטנטון כתוצאה של תאונת העבודה משנת 2004 בדרך כלשהי, תוך הפניית הצדדים לפסק דין שניתן לאחרונה בעניין בר"ע (ארצי) 52305-09-12 ישראל זיידמן – המוסד לביטוח לאומי, מיום 26.5.13 (להלן – עניין זיידמן).

בעניין זיידמן נדון מקרה ששונתה ההלכה בבית המשפט העליון, באופן שבעקבותיה נפתח הפתח לבחינת ליקויו הנוירולוגי של המבקש בוועדה רפואית, ליקוי אותו לא ניתן היה לתבוע עובר לקביעת ההלכה. לפיכך, בית הדין הארצי לעבודה קבע כי "בנסיבות מעין אלה, אין שום הגיון לבקש מהמבקש להגיש בקשה להחמרת מצב, ואכן יעילות ההליך מצדיקה החזרת הדיון לועדה ולא בדרך של בקשה להחמרה."

1. במעמד הדיון, ביקש התובע להוסיף לסעדים הנתבעים על ידו, סעד נוסף המאפשר להחזיר את עניינו לוועדה הרפואית שדנה בנכותו בעקבות תאונת העבודה משנת 2004, בדרישה להתייחס לאמור בחוות דעת המומחה שמונה בתיק. הנתבע התנגד להשבת עניינו של התובע לוועדה הרפואית מחמת התיישנות; עם זאת, ביקש להגיב לדברים ששמע מבית הדין בכתב.
2. בתגובתו, טען הנתבע כי נסיבות המקרה שלפנינו שונות לחלוטין מנסיבות המקרה בעניין זיידמן, בו נדונה הסוגיה של שינוי הלכה בבית המשפט העליון בנוגע לפרשנות סעיף ליקוי מסוים והשלכות שינוי ההלכה על החלטת הועדה הרפואית לעררים בנוגע לקביעת אחוזי נכות כתוצאה מאותה תאונת עבודה, וזאת במסגרת הליך נמשך של ערעור על החלטות הועדה הרפואית לעררים; לעומת זאת בענייננו, אין המדובר בשינוי הלכה ואף לא מדובר בהליך של ערעור על החלטת הועדה הרפואית לעררים ואין המדובר בתאונת עבודה אחת, אלא בהליך נפרד להכרה בפגיעת עבודה נוספת עקב חשיפה לרעש בעבודה, ללא קשר לתאונת העבודה משנת 2004. לפיכך, עמד הנתבע על התנגדותו להשבת עניינו של התובע לוועדה הרפואית לעררים בנוגע לתאונת העבודה משנת 2004, אשר על החלטתה לא הוגש ערעור וממילא קיימת התיישנות על ערעור מסוג זה.
3. בתשובתו להודעת הנתבע, טען התובע כי תביעה זו הוגשה במקור הן כנגד החלטת הנתבע לדחות את התביעה להכרה בטנטון כתוצאה מתאונת העבודה משנת 2004, והן כנגד החלטת הנתבע לדחות את התביעה להכרה בליקוי השמיעה והטנטון כנובעים מהחשיפה לרעש במסגרת העבודה ובית הדין נדרש לדון בכך "בצוותא חדא". לדעת התובע, קביעת המומחה מטעם בית הדין, המלמדת על הטעות שביסוד החלטת הועדה הרפואית שדנה בעניינו של התובע וקבעה כי הטנטון ממנו הוא סובל אינו נובע מתאונת העבודה משנת 2007, יוצרת "מצב חדש" ומצדיקה את תיקון הטעות בדיעבד, כאשר ממילא הטענה לדיון ב"החמרה במצב" אמורה לכלול אפשרות זו וכלפיה אין טענת התיישנות קיימת.
4. עוד הוסיף התובע וטען, כי האפשרות היחידה העומדת בפניו היום לחידוש הדיון בתאונת העבודה, הינו בתביעה להחמרה במצב, מכח תקנה 36(א) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 , אשר אינה מתאימה ליישום בנסיבות העניין שלפנינו ומשכך, הדרך היעילה ביותר הינה השבת עניינו של התובע לוועדה הרפואית לעררים.

דיון והכרעה

1. לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים ולכלל החומר שהובא בפנינו, הגענו לידי מסקנה כי דין התביעה שבפנינו להידחות. נפרט נימוקינו להלן.
2. עיון בכתב התביעה מיום 26.11.08 מלמד, כי תביעה זו הוגשה במקור כנגד החלטת הנתבע מיום 11.8.08 הדוחה את תביעת התובע מיום 3.2.08, בה ביקש להכיר בליקוי השמיעה והטנטון מהם הוא סובל לטענתו כתוצאה מחשיפתו לרעש מזיק בעבודתו, ואין המדובר בערעור על החלטת הועדה הרפואית לעררים, אשר דנה בנכותו של התובע כתוצאה מתאונת העבודה משנת 2004 ושללה את הקשר הסיבתי בינה לבין ליקוי השמיעה והטנטון ו/או בתביעה על החלטת הנתבע לדחות את התביעה להחמרה במצב התובע כתוצאה מתאונת העבודה.
3. לפיכך, הגם שהתייחס התובע, בין היתר, בכתב תביעתו לתאונת העבודה משנת 2004, המסגרת המשפטית לדיון שלפנינו הינה הוראת סעיף 84א לחוק, שנכנס לתוקפו כבר ביום 1.4.05 ואשר קובע את התנאים הבאים להכרה בליקוי שמיעה וטנטון כפגיעה בעבודה:

(א) "אין רואים בליקוי שמיעה עקב חשיפה לרעש, תוצאה של פגיעה בעבודה אלא אם התקיימו כל אלה:

(1) המבוטח נחשף בעבודתו לרעש התקפי ומתמשך, העולה על המותר לפי סעיף 173 בפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], התש"ל- 1970 (להלן- רעש מזיק);

(2) כושר השמיעה פחת, בשיעור של 20 דציבל לפחות בכל אחת מהאוזניים;

(3) הוגשה למוסד תביעה להכרה בליקוי השמיעה כפגיעה בעבודה, בתוך 12 חודשים מהיום המוקדם מבין אלה –

(א) היום בו תועד הליקוי לראשונה ברשומה רפואית כמשמעה בסעיף 17 בחוק זכויות החולה, התשנ"ו – 1996 (בסעיף זה – רשומה רפואית);

(ב) היום שבו, לדעת הוועדה הרפואית או הוועדה הרפואית לעררים כמשמעותן בפרק זה, לפי הענין, החלה הירידה בשמיעה.

(ב) רעש תמידי באוזניים (להלן – טינטון) עקב חשיפה לרעש, לא יוכר כפגיעה בעבודה אלא אם כן התקיים האמור בסעיף קטן (א), וכן כל אלה:

(1) כושר השמיעה בתדירויות הגבוהות פחת בשיעור של 25 דציבל לפחות בכל אחת מהאוזניים; לעניין זה, "תדירויות גבוהות" – תדירויות של 3000 ו- 4000 מחוזים בשנייה;

(2) הטינטון תועד לראשונה ברשומה רפואית, לפני שהמבוטח חדל לעבוד בחשיפה לרעש מזיק;

(3) הפגיעה בתפקוד עקב הטינטון חייבה פניות חוזרות ונשנות לטיפול רפואי, שתועדו ברשומה רפואית."

1. בית הדין הארצי לעבודה עמד על יישומו של סעיף 84א לחוק וקבע, בין היתר, כי סעיף זה נועד לצמצם באופן ניכר את המקרים בהם יוכרו ליקויי שמיעה הנובעים מחשיפה מתמשכת לרעש כפגיעה בעבודה, וזאת על ידי קביעת תנאים מצטברים, המעידים על קשר סיבתי הדוק בין ליקוי השמיעה לתנאי העבודה, שרק בהתקיימות כל התנאים יוכר הליקוי כפגיעה בעבודה (עב"ל (ארצי) 53/08 ליאוניד ברכליס – המוסד לביטוח לאומי, לא פורסם, מיום 2.10.08; עב"ל (ארצי) 188/08 המוסד לביטוח לאומי – דוד אלון, לא פורסם, מיום 12.11.08).
2. קביעתו המפורשת של המומחה בחוות דעתו ובהשלמה לה, כי אמנם קיימת עדות לליקוי שמיעה וטנטון אצל התובע, אולם "אין הליקוי מתאים לליקוי ששמיעה מושרה רעש", ואין קשר סיבתי בין ליקוי השמיעה והטנטון לבין תנאי עבודת התובע ברעש מזיק, שזה הקשר הטעון הוכחה בתביעה שלפנינו – מובילה למסקנה כי דין התביעה להידחות.
3. כאמור, התובע לא ביקש לשאול את המומחה כל שאלה ביחס לקביעה מפורשת וברורה זו. לפיכך, ובהיעדר כל טעם לסטייה מקביעתו החד משמעית של המומחה – דין התביעה להכרה בליקוי השמיעה הנטען כתוצאה מתנאי עבודת התובע ברעש מזיק, להידחות.
4. משקבע המומחה כי לא התקיימו בתובע התנאים הקבועים בסע' 84א(א) לחוק, שעניינם ליקוי השמיעה – אין כל מקום להידרש לשאלת ההכרה בטנטון כפגיעה בעבודה, שכן תנאי לדיון בשאלת הטנטון הינו קיום התנאים לליקוי שמיעה מחמת חשיפה לרעש מזיק.
5. משאין בפנינו כל תביעה ביחס לתאונת העבודה משנת 2004 – אין אנו קובעים כל קביעה ביחס אליה.

סוף דבר

1. משלא הוכיח התובע כי התקיימו בו כל התנאים הקבועים בסעיף 84א(א) לחוק, ובכלל זה הוכחת הקשר הסיבתי בין ליקוי השמיעה לחשיפה לרעש – אין לנו אלא לדחות את התביעה.
2. אשר על כן, התביעה נדחית. כמקובל – ללא צו להוצאות.
3. ערעור בזכות לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין בידי הצדדים.

ניתן היום ‏ד' אב תשע"ג, ‏11 יולי 2013, בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.