ביום 30.12.15, ניתן על ידי פסק דין בתביעתו של עו"ד נמצוביץ נגד שבעה מבין שמונת הנתבעים שבתיק. בסופו של פסק הדין הופיע פרק הקרוי "סוף דבר". פרק זה הינו למעשה הפסיקתא המסכמת את תוצאותיו הכוללות של פסק הדין על פרקיו השונים.

חרף העובדה כי פסק הדין נסתיים בפסיקתא כאמור, פנתה אלי באת כוח התובע וביקשה כי אחתום על פסיקתא אשר נוסחה על ידה. עיקרה של פסיקתא קצרה זו הינו חיובם של הנתבעים 1,2 בסכומים אשר שולמו על ידו לנתבעת 8. יש לציין כי תחשיב הסכומים ששולמו, לא נערך על ידי במסגרת פסק הדין, פרט להתוויית הסכומים הנומינליים, כאשר ההתחשבנות נערכה בין הנתבעת 8 לתובע, ככל הנראה על פי העקרונות הכלליים שהותוו בפסק הדין. כיוון שפסק הדין התייחס לתובענה שכוונה לסעדים של הצהרה, לא נזקקתי לסוגיית חישובם של הסכומים המדוייקים, הכוללים גם ריבית לפי חוק הרשויות המקומיות [ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה] תש"מ – 1980 וכן חובות בגין תשלומי מים.

כאמור, חייבתי בפסקה ג' של הפסיקתא שבפסק הדין את הנתבעות 1 ו- 2, להשיב לתובע יחד ולחוד כל סכום שישולם לעירייה על חשבון קופת הכינוס, למעט הוצאות משפט. בחיוב זה יש משום מענה לבקשה שלפני. אין בדעתי לערוך חישוב של הריבית ושל הסכומים האחרים. ישכילו נא הצדדים להגיע להסכמה בעניין זה, ובהעדר הסכמה יפנו ללשכת ההוצל"פ.

נתבעת מס' 2, טוענת כי היה מקום לחייב בחיוביה על פי פסק הדין את הנתבעת ,6 ובהתאם עלי לנסח פסיקתא חדשה, לפיה הנתבעת 6 תישא בכל התשלומים ששילם התובע לעירייה.

נתבעות מס' 3,5,6, אף הן הגישו תגובה וקיצורה הינו כי התובע נמנע מלבקש סעד כספי אופרטיבי נגד נתבעות 1ו- 2 ובהתאם יש לדחות את הבקשה לפסיקתא, אשר בה גלומה בקשה לסעד אופרטיבי כאמור.

נתבעת 1 לא הגיבה כלל על הבקשה.

לטעמי, אין צורך כלל בחתימה על פסיקתא.

יתר על כן, הפסיקתאות אשר הוצגו על ידיהתובע והנתבעת 2, אינן עולות בקנה אחד עם פסק דיני. לטעמי פסק דיני הינו ברור, ופרק הפסיקתא שבו ממצה את כל אשר החלטתי. כידוע, פסיקתא אינה כתיבה מחדש של פסק הדין ואינה מהווה כר לפרשנותו. תקנה 198 [א] לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 קובעת:

"על סמך החלטה שניתנה מותר לערוך פסיקתא, שתכיל את מספר התיק, שמות בעלי הדין ומענם, הסעד או ההכרעה האחרת שניתנו בעניין הנדון, וצו בדבר הוצאות המשפט...".

בעניין זה, קובע נשיאו המנוח של בית המשפט העליון כבוד השופט זוסמן בספרו סדר הדין האזרחי (1995) את הדברים הבאים:

"פסיקתא אינה אלא תמצית של ההחלטה שניתנה, המפרשת את ההכרעה ללא נימוקים. עריכת הפסיקתא מסייעת בידי בעלי הדין מכמה בחינות. בהתאם לתקנה 198[ב] דין המצאת הפסיקתא כדין המצאת ההחלטה גופא, וגם משרד ההוצאה לפועל מסתפק בכך לצורך סעיף 7 לחוק הוצאה לפועל" (עמוד 523).

הואיל ובסיומו של פסק הדין, ערכתי פסיקתא, המסכמת את כל אשר נקבע בגוף פסק הדין, איני רואה מקום לכתוב כל פסיקתא נוספת. כל שכן, שאיני רואה מקום לשנות מאשר נקבע בפסק הדין על דרך של הוספת עובדות, או פרשנות, או עריכת קפנדרייה, כפי שמבקשים אותי התובע והנתבע 2.

בהתאם, הבקשה נדחית.

ניתנה היום, כ"ג אדר א' תשע"ו, 03 מרץ 2016, בהעדר הצדדים.