פתח דבר

1. התובע הגיש לנתבע ביום 29.1.09 (נת/1) תביעה להכרה בליקוי השמיעה והטנטון מהם הוא סובל לטענתו כפגיעה בעבודה כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה- 1995 (להלן – החוק). הנתבע דחה את התביעה במכתבו מיום 23.3.09 בנימוק כי אין התובע עומד בתנאי סעיף 84א לחוק. כנגד החלטה זו הוגשה התביעה דנן.
2. בתאריך 7.7.11 שמענו את עדות התובע ובתום הדיון ביקש התובע שהות להפניית עניינו למוסד לבטיחות וגיהות, על מנת שזה יערוך מדידה של עוצמות הרעש במקום עבודת התובע. נוכח תוצאות המדידה מיום 5.12.11 הודיע הנתבע על הסכמתו למינוי מומחה יועץ-רפואי בתיק, אשר יחווה דעתו בשאלת התקיימותם של כל תנאי סעיף 84א לחוק לרבות שאלת הקשר הסיבתי בין ליקוי השמיעה והטנטון הנטענים על ידי התובע לבין חשיפתו לרעש מזיק במסגרת עבודתו כמורה למדעים בחטיבת הביניים מג'ד-אל-כרום משנת 1987 ועד היום בלבד, ולא במסגרת עבודת התובע כמורה לנהיגה, אשר לגביה לא הוכיח התובע חשיפה לרעש מזיק (ר' הודעת הנתבע מיום 30.1.12).
3. בהחלטת בית הדין מיום 31.1.12 נדרש התובע למסור עמדתו "ביחס למינוי מומחה רפואי על יסוד עבודתו כמורה למדעים בלבד", ובהודעתו מיום 6.2.12, הביע התובע הסכמה "למינוי המומחה הרפואי כפי הצעת ביה"ד".
4. על יסוד הסכמת הצדדים למנות מומחה-יועץ רפואי בכל הנוגע לעבודת התובע כמורה בבית הספר בלבד, ולאחר שניתנה לצדדים האפשרות להגיש עובדות מוסכמות מטעמם (ר' החלטה מיום 15.2.12) ובהודעותיהם מהתאריכים 20.2.12 ו- 27.2.12, ביקשו הצדדים מבית הדין לקבוע את העובדות בעצמו על יסוד חומר הראיות שבתיק, החלטנו ביום 28.2.12 למנות מומחית-יועצת רפואית על יסוד העובדות שלהלן:
5. התובע יליד 1960.
6. התובע עובד כמורה למדעים בבית-הספר "חטיבת הביניים מג'ד- אלכרום" משנת 1987 וברציפות עד היום.
7. התובע עובד 5 ימים בשבוע, 6-7 שעות ביום.
8. במהלך יום הלימודים, יוצאים התלמידים לשתי הפסקות כאשר הראשונה נמשכת 30-35 דקות, והשנייה נמשכת 15-20 דקות; כמו-כן קיימות הפסקות נוספות של 5 דקות בין כל שיעור לשיעור.
9. במהלך תקופת עבודתו נחשף התובע לרעש מזיק כמשמעו בחוק, וזאת הן מצעקות התלמידים בזמני ההפסקות בכותלי בית הספר ובחצרות, והן מצלצול הפעמון הידני/החשמלי, המכריז על היציאה להפסקות וסיומן וכן על תחילת וסיום השיעורים.
10. התובע הגיש לנתבע בתאריך 29.1.09 תביעה להכרה בליקוי השמיעה והטנטון מהם הוא סובל לטענתו כפגיעה בעבודה ותביעתו נדחתה בנימוק כי אין התובע עונה על כל התנאים הנדרשים על פי סעיף 84א לחוק.

מינוי מומחית רפואית וחוות דעתה

1. ביום 28.2.12 מונתה דר' נחמה אורי כמומחית-יועצת רפואית מטעם בית הדין (לעיל ולהלן – המומחית) וחוות דעתה ניתנה ביום 21.3.12 (להלן – חוות הדעת).
2. בחוות דעתה קבעה המומחית, כי התובע סובל מליקוי שמיעה באוזן ימין בלבד, אולם ליקוי זה אינו אופייני לחשיפה לרעש מזיק ואין קשר סיבתי בין החשיפה לרעש המזיק בעבודת התובע לבין הירידה בשמיעה בתדירויות הדיבור באוזן ימין; בהקשר זה העלתה המומחית השערה שמא תאונת דרכים שעבר התובע בשנת 2004 היא הגורם לירידת השמיעה החד צדדית של התובע. לדידי המומחית, השפעת חשיפת התובע לרעש המזיק בעבודתו על הירידה בשמיעתו "מזערית עד לא קיימת". באשר לטנטון, חיוותה המומחית דעתה כי אין התובע סובל מטנטון תמידי באוזניים עקב חשיפתו לרעש, אולם קיימת ירידה של 25 דציבל לפחות בכושר שמיעת התובע בתדירויות הגבוהות, באוזן ימין בלבד.
3. לאחר קבלת חוות דעת המומחית, ניתנה לצדדים האפשרות להפנות אליה שאלות הבהרה בעניין חוות דעתה, ותחת זאת הגיש התובע בקשה לפסילת המומחית ולחלופין לזמנה לחקירה נגדית על חוות דעתה. בבקשתו, טען התובע כי חוות דעת המומחית הינה מגמתית, לא הגיונית, ניתנה על סמך החומר הרפואי שבתיק מבלי לבדוק את התובע כפי שהיה על המומחית לעשות, ואף מבלי שניתנה לתובע הזכות להשמיע את תלונותיו באוזני המומחית. כן נטען, כי חוות הדעת סותרת את שנקבע בחוות דעתו של דר' גבריאל רוזן, אשר הוגשה מטעם התובע וכי העלאת השערה על ידי המומחית בחוות דעתה שמא ליקוי השמיעה ממנו סובל התובע מקורו בתאונת הדרכים שעבר בשנת 2004, והתבססות המומחית על הנחות ערטילאיות בחוות דעתה מובילה למסקנה כי המדובר בחוות דעת לקויה, אשר דינה להיפסל. עוד הוסיף התובע וטען כי בחוות דעתה קבעה המומחית קביעות סותרות, עת ציינה תחילה כי כושר שמיעת התובע פחת בשיעור של 20 דציבל באוזן ימין בלבד, ובהמשך חוות דעתה ציינה המומחית כי כושר שמיעת התובע בתדירויות הגבוהות פחת בשיעור 25 דציבל. כמו-כן נטען, כי חוות דעת המומחית נעדרת כל התייחסות לשאלת מאפייני הטנטון, כאשר בהיעדר בדיקה קלינית של התובע על ידי המומחית לא ניתן לבחון את מאפייני הטנטון הנכונים.
4. הנתבע התנגד לבקשה וציין, כי חוות דעת המומחית נסמכת הן על העובדות שנקבעו בהחלטת בית הדין, והן על המסמכים הרפואיים של התובע, כאשר המומחית שבענייננו השיבה על כל השאלות עליהן נשאלה באופן ברור, מפורט ומנומק; כמו-כן, אין כל סתירה בין תשובות המומחית בחוות דעתה כנטען על ידי התובע – חוות הדעת הינה קוהרנטית ותשובות המומחית עולות זו עם זו בקנה אחד ולפיכך, לא מתקיים כל טעם לפסילת המומחית.
5. בהחלטה מנומקת מיום 3.6.12, נדחתה בקשת התובע משלא נמצאה עילה לפסילת המומחית ו/או לזימונה לחקירה נגדית על חוות דעתה, תוך הפניית התובע לעיון נוסף בהנחיות נשיאת בית הדין הארצי לעבודה מיום 1.5.10, בדבר מינוי מומחים יועצים רפואיים (להלן – הנחיות הנשיאה), ותוך הארכת המועד להגשת שאלות הבהרה למומחית ב- 21 ימים; חרף זאת, התובע לא הגיש כל בקשה להפנית שאלות הבהרה למומחית, ולפיכך ניתן לצדדים צו להגשת סיכום טענותיהם בכתב.
6. בסיכומיו, חזר התובע על טענותיו בהתייחס לחוות הדעת כפי שעלו בבקשתו לפסילת המומחית; עוד הוסיף התובע וטען כי התובע הוכיח את עמידתו בכל תנאי הפסיקה בעניין הטנטון, כאשר ההכרעה הסופית בשאלת הקשר הסיבתי נתונה בידי בית הדין ולא בידי המומחית. התובע ביקש בסיכומיו לתת לחוות דעתו של דר' גבריאל רוזן שהוגשה מטעמו, משקל דומה למשקל הניתן לחוות דעת המומחית שמונתה בתיק, שכן דר' רוזן משמש כיושב-ראש וועדה עליונה בנתבע וחוות דעתו נתמכה במסמכים רבים הקובעים כי התובע סובל מירידה בשמיעה ומטנטון והנתבע לא סתר אותם. עוד ציין התובע בסיכומיו, כי החלטת מינוי המומחית על ידי בית הדין מיום 28.2.12 התקבלה ללא הסכמת התובע, אשר "הסכים למינוי מומחה אשר יבדוק אותו כמקובל ויחווה דעתו בעניינו, ולא ייתן חוות דעת מבלי לשמוע טענותיו ויתרשם מאופי מאפייני הטנטון אצלו, ומבלי שישטח טענותיו בפניו". זאת ועוד, טענות התובע בעניין חשיפתו לרעש מזיק במסגרת עבודתו כמורה לנהיגה לא נבדקו על ידי המומחית, ועל כן קביעותיו של דר' רוזן בעניין זה נותרות בעיניהן וקבלת התביעה בנסיבות אלה היא כורח המציאות. התובע ביקש בסיכומיו להפנות לעובדה כי "רוב הנזק נגרם לתובע בטרם נכנס החוק תיקון לתוקף", ומכל הטעמים במצטבר ביקש התובע לקבל את תביעתו.
7. מנגד, טען הנתבע בסיכומיו כי החלטת בית הדין מיום 28.2.12 בדבר מינוי המומחית היתה על יסוד הסכמת הצדדים למינוי מומחה-יועץ רפואי מטעם בית הדין בהתייחס לעבודת התובע כמורה למדעים בלבד להבדיל מעבודת התובע כמורה לנהיגה, וזאת בהסתמך על תוצאות מדידות הרעש של המוסד לבטיחות וגיהות מיום 5.12.11. הנתבע שב על טענותיו שהועלו על ידו בתגובתו מיום 7.5.12 לבקשת התובע לפסילת המומחית, וטען כי המדובר בחוות דעת בהירה, מנומקת ומפורשת, אשר ממנה עלה כי לא התקיימו בתובע כל תנאי סעיף 84א לחוק, ומשכך דין התביעה להידחות בהתאם.

דיון והכרעה

1. לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים ולכלל החומר שהובא בפנינו, הגענו לידי מסקנה כי דין התביעה להידחות. נפרט נימוקינו להלן.
2. סעיף 84א לחוק נחקק בתיקון מספר 79, במסגרת חוק המדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2005 (תיקוני חקיקה), התשס"ה – 2005, שנכנס לתוקפו כבר ביום 1.4.05. משאין מחלוקת כי תביעת התובע להכרה בליקוי השמיעה והטנטון להם הוא טוען , הוגשה לנתבע ביום 29.1.09, הרי שתביעתו תיבחן בהתאם להוראות סעיף 84א לחוק ואין נפקא מינה אם הנזק נגרם, כולו או בחלקו, עובר לכניסת הסעיף לתוקף. התנאים להכרה בליקוי שמיעה וטנטון כפגיעה בעבודה, כפי שנקבעו בסעיף 84א לחוק, הינם כדלקמן:

(א) "אין רואים בליקוי שמיעה שעקב חשיפה לרעש, תוצאה של פגיעה בעבודה אלא אם התקיימו כל אלה:

(1) המבוטח נחשף בעבודתו לרעש התקפי ומתמשך, העולה על המותר לפי סעיף 173 בפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], התש"ל- 1970 (להלן- רעש מזיק);

(2) כושר השמיעה פחת, בשיעור של 20 דציבל לפחות בכל אחת מהאוזניים;

(3) הוגשה למוסד תביעה להכרה בליקוי השמיעה כפגיעה בעבודה, בתוך 12 חודשים מהיום המוקדם מבין אלה –

(א) היום בו תועד הליקוי לראשונה ברשומה רפואית כמשמעה בסעיף 17 בחוק זכויות החולה, התשנ"ו – 1996 (בסעיף זה – רשומה רפואית);

(ב) היום שבו, לדעת הוועדה הרפואית או הוועדה הרפואית לעררים כמשמעותן בפרק זה, לפי הענין, החלה הירידה בשמיעה.

(ב) רעש תמידי באוזניים (להלן – טינטון) עקב חשיפה לרעש, לא יוכר כפגיעה בעבודה אלא אם כן התקיים האמור בסעיף קטן (א), וכן כל אלה:

(1) כושר השמיעה בתדירויות הגבוהות פחת בשיעור של 25 דציבל לפחות בכל אחת מהאוזניים; לעניין זה, "תדירויות גבוהות" – תדירויות של 3000 ו- 4000 מחוזים בשנייה;

(2) הטינטון תועד לראשונה ברשומה רפואית, לפני שהמבוטח חדל לעבוד בחשיפה לרעש מזיק;

(3) הפגיעה בתפקוד עקב הטינטון חייבה פניות חוזרות ונשנות לטיפול רפואי, שתועדו ברשומה רפואית."

1. בית הדין הארצי לעבודה עמד על יישומו של סעיף 84א לחוק וקבע, בין היתר, כי סעיף זה נועד לצמצם באופן ניכר את המקרים בהם יוכרו ליקויי שמיעה כפגיעה בעבודה, וזאת על ידי קביעת תנאים מצטברים, המעידים על קשר סיבתי הדוק בין ליקוי השמיעה לתנאי העבודה, שרק בהתקיימות כל התנאים יוכר הליקוי כפגיעה בעבודה (עב"ל 53/08 ליאוניד ברכליס – המוסד לביטוח לאומי, לא פורסם, מיום 2.10.08; עב"ל 188/08 המוסד לביטוח לאומי – דוד אלון, לא פורסם, מיום 12.11.08).
2. קביעתה המפורשת של המומחית בחוות דעתה כי קיימת ירידה של 20 דציבל בתדירויות הדיבור, באוזן ימין של התובע בלבד ולא "בכל אחת מהאוזניים", כדרישת סעיף 84א(א)(2) לחוק, וכי ירידת שמיעה זו אינה אופיינית לחשיפה לרעש - מובילה למסקנה כי דין התביעה להידחות.
3. באשר לטענת התובע, כי החלטת המינוי מיום 28.2.12 התקבלה ללא הסכמת התובע, אשר הסכים לדבריו למינוי מומחה בעניינו "אשר יבדוק אותו כמקובל" אינה נהירה לנו, ואין לנו בעניין זה אלא לשוב ולהפנות לסעיף 13 להנחיות הנשיאה, אליו הפנינו בהחלטתנו מיום 3.6.12 הקובע כדלקמן:

"כרגיל, ניתנת חוות דעתו של המומחה על סמך מסמכים רפואיים. הודיע המומחה לבית הדין כי לצורך מתן חוות הדעת יש צורך בבדיקת התובע על ידו, יודיע בית הדין על כך לצדדים, ויתן החלטתו בעניין ביצוע הבדיקה לאחר שנתן להם הזדמנות להביא עמדתם לפניו."

ללמדך, שבניגוד לטענת התובע, אין מוטלת על המומחית כל חובה לבדוק את התובע. עיון בחוות דעת המומחית מלמד, כי לא עלה כל צורך בבדיקת התובע על ידי המומחית ו/או על ידי כל גורם חיצוני אחר, כאשר המומחית השיבה על כל השאלות שנשאלה כנדרש, הן בהסתמך על עובדות המקרה כפי שנקבעו בהחלטת בית הדין מיום 28.2.12 והן בהסתמך על החומר הרפואי שבתיק; לפיכך, הרי שלא נדרשה הסכמתו ההתחלתית של התובע למינוי מומחה אשר יחווה דעתו בעניינו מבלי שיבדוק אותו, ואין בהעדר בדיקת התובע על ידי המומחית כל פגם.

1. אף טענות התובע בסיכומיו בכל הנוגע ל"התעלמות" המומחית מחשיפת התובע לרעש מזיק בעבודתו כמורה לנהיגה הינן תמוהות ביותר, וזאת משמינוי המומחית היה על יסוד הסכמתם המפורשת של הצדדים למינוי מומחה בהתייחס לעבודת התובע כמורה למדעים בלבד ולא כמורה נהיגה, וזאת נוכח תוצאות מדידות הרעש מיום 5.12.11 (ר' לעניין זה הודעת הנתבע מיום 30.1.12, החלטת ביה"ד מיום 31.1.12, הודעת התובע מיום 6.2.12, החלטת ביה"ד מיום 15.2.12 והודעות הצדדים מהתאריכים 20,27.2.12). לפיכך, הרי שבדין לא נדרשה התייחסות המומחית לשאלת חשיפת התובע לרעש מזיק במסגרת עבודתו כמורה נהיגה – טענה שלא הוכחה בפנינו, מכאן שלא ניתן לייחס למומחית "התעלמות" כלשהי מעובדה שלא הובאה בפניה במכוון ולא בהיסח דעת.
2. לא מצאנו ממש בטענת התובע כי תשובות המומחית בחוות דעתה אינן עולות בקנה אחד זו עם זו; הסתירה הלכאורית עליה הצביע התובע בבקשתו לפסילת המומחית ובסיכומיו אינה נכונה: תשובת המומחית בסעיף ב' לחוות דעתה כי "כושר שמיעתו של התובע פחת בשיעור של 20 דציבל באוזן ימנית בלבד" מתייחסת לשאלה בסעיף 8ב' בהחלטת בית הדין מיום 28.2.12, ולפיה "האם כושר שמיעתו של התובע פחת בשיעור של 20 דציבל לפחות בכל אחת מהאוזניים בממוצע תדירויות הדיבור בלבד?", וזאת כדרישת סעיף 84א(א)(2) לחוק שעניינה בליקוי השמיעה. אולם, תשובת המומחית בסעיף ו' לחוות דעתה כי "כושר שמיעתו של התובע בתדירויות גבוהות פחת בשיעור של 25 דציבל לפחות רק באוזן ימין" הינה תשובה לשאלה המנויה בסעיף 8ו' בהחלטת בית הדין ולפיה "האם כושר שמיעתו של התובע בתדירויות הגבוהות פחת בשיעור של 25 דציבל לפחות בכל אחת מהאוזניים?", וזאת כדרישת סעיף 84א(ב)(1) לחוק שעניינה בטנטון הנטען על ידי התובע. מכאן שאין כל סתירה בין תשובות המומחית בחוות דעתה כנטען על ידי התובע, חוות דעת המומחית הינה סבירה ותשובותיה מתיישבות האחת עם השנייה.
3. כך גם חזרת התובע בסיכומיו על טענתו כי המומחית מבססת את חוות דעתה על הנחות ערטילאיות המצדיקות את פסילתה דינה להידחות, שכן עיון בחוות דעת המומחית מלמד כי המומחית שללה באופן מפורש ולא משתמע לשני פנים את הקשר הסיבתי בין תנאי עבודת התובע וחשיפתו לרעש מזיק בעבודתו לבין ליקוי השמיעה באוזן ימין ממנו הוא סובל; בעניין זה קביעת המומחית הינה וודאית ומוחלטת ולא ננקטה בה כל לשון של ספק. יחד עם זאת, חיוותה המומחית דעתה כי "יש סיפור של תאונת דרכים ב- 2004 שיתכן והיא הגורם לירידת השמיעה החד צדדית". אמירה זו של המומחית, שאינה עולה כדי קביעה, כלל אינה מצדיקה את ביטול חוות דעת המומחית מעיקרה, שכן אכן נפסק לא אחת כי "המומחה הרפואי אינו חייב להוכיח באותות ובמופתים מה הם הגורמים המוכחים למחלת המבוטח. די בכך שיחווה דעתו באופן ברור, על פי מיטב ידיעותיו, מומחיותו ושיפוטו הרפואי, על קיומו או העדרו של קשר סיבתי בין המחלה או הליקוי לבין תנאי העבודה" (עב"ל 215/05 מוריס מגירה – המוסד לביטוח לאומי, מיום 5.11.06).

משחיוותה המומחית דעתה לעניין קיומו או העדרו של הקשר הסיבתי בענייננו, הרי שמילאה את חובתה כנדרש.

1. באשר לטענות התובע בסיכומיו בכל הנוגע להעדפת חוות דעת המומחה מטעמו על פני חוות דעת המומחית שמונתה מטעם בית הדין, הרי שמקומן היה במסגרת שאלות ההבהרה שניתן היה לשלוח למומחית אודות חוות דעתה, כאשר המועד להגשתן בענייננו אף הוארך בהחלטת בית הדין מיום 3.6.12, ולא בסיכומי התובע. הלכה פסוקה היא, כי בתי הדין לעבודה נוהגים לייחס משקל מיוחד לחוות דעת המומחה מטעמם, שכן "האובייקטיביות של המומחה מטעם בית הדין גדולה יותר ומובטחת במידה מירבית מעצם העובדה, כי אין הוא מעיד לבקשת צד ואין הוא מקבל את שכרו מידי בעל הדין." (עב"ל 345/06 המוסד לביטוח לאומי - מרדכי בוארון, מיום 15.5.07).
2. אמנם צודק התובע בטענתו כי ההכרעה הסופית בשאלת הקשר הסיבתי נתונה בידי בית הדין ולא בידי המומחה שמונה מטעמו, אולם רק לאחרונה שב בית הדין הארצי והתייחס למשקל שיש להעניק לחוות דעת המומחה מטעמו, בזו הלשון (עב"ל 54278-12-11 יוסף לוי – המוסד לביטוח לאומי, מיום 31.10.12):

"בפסיקתנו קבענו פעמים רבות, ביחס להסתמכות על חוות דעת המומחה הרפואי מטעם בית הדין, כי "בתי הדין לעבודה מייחסים בד"כ משקל רב לחוות דעת המומחה מטעם בית הדין, זאת מטעם שהאובייקטיביות של המומחה מטעם ביה"ד גדולה יותר ומובטחת במידה מירבית" (עב"ל 411/97 דחבור בוטרוס - המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 2.11.1999). ועוד נפסק, כי "לדידו של בית הדין, המומחה הוא האורים והתומים המאיר את עיניו בשטח הרפואי. ככל שעל פניה אין בחוות דעת המומחה פגמים גלויים לעין, ואין היא בלתי סבירה על פניה, אין בסיס לפסילתה" (עב"ל 1035/04 דינה ביקל - המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 6.6.2005). במקרה שלפנינו, לא מצאנו כל פגם בחוות דעתו של המומחה המצדיק סטייה מחוות דעתו". וקביעה זו אף יפה לענייננו.

1. כך גם הטרוניה הנשמעת מפי התובע בסיכומיו באשר לדחיית "בקשתו הלגיטימית", כדבריו, לזמן את המומחית לחקירה נגדית על חוות דעתה – אינה במקומה, ואין לנו אלא לחזור ולפנות לסעיף 14ד' להנחיות הנשיאה:

"במתן אפשרות להציג למומחה שאלות הבהרה מתייתר הצורך בהזמנת המומחה לחקירה נגדית. על כן, כעניין שבשגרה, אין המומחה מוזמן לחקירה נגדית על חוות דעתו, ואין להיעתר לבקשה להזמנתו. בית הדין ייעתר לבקשת צד להזמנת מומחה לחקירה נגדית אך במקרים חריגים המצדיקים חקירה כאמור ובהחלטה מנומקת..."

בהתאם להנחיות אלה, שב בית הדין הארצי לעבודה וקבע כי בית הדין ייעתר לבקשת צד להזמנת מומחה לחקירה נגדית אך במקרים חריגים המצדיקים חקירה ובהחלטה מנומקת, וזאת משצורך זה, של הזמנת מומחה לחקירה נגדית, מתייתר באמצעות האפשרות להצגת שאלות הבהרה למומחה (עב"ל 204/10 יעקב דיין – המוסד לביטוח לאומי, מיום 7.7.10; עב"ל 1373/04 אדוה רביב – המוסד לביטוח לאומי, מיום 10.3.04). משניתנה לתובע האפשרות להגיש למומחית שאלות הבהרה אודות חוות דעתה, ומשאין המדובר במקרה חריג המצדיק חקירת המומחית, הרי שבדין נדחתה בקשה זו של התובע, ומשבחר התובע שלא להגיש למומחית שאלות הבהרה – הרי שאין לו להלין אלא על עצמו.

1. לעניין טענות התובע בסיכומיו כי ענה על "כל תנאי הפסיקה בעניין הטנטון", אין בכך כדי להביא לקבלת התביעה, שכן כאמור המומחית קבעה במפורש כי התובע אינו עומד בתנאי הסף הקבועים להכרה בליקוי השמיעה כפגיעה בעבודה, ומשתנאי זה הינו תנאי מקדמי להכרה בטנטון כפגיעה בעבודה – הרי שדין התביעה להכרה בטנטון להידחות בהתאם.

סוף דבר

1. על יסוד כל האמור לעיל, ומשלא מצאנו כל הצדקה לסטות מקביעותיה המפורשות של המומחית בחוות דעתה, דין תביעת התובע להכיר בליקוי השמיעה הנטען על ידו להידחות.
2. משלא הוכר ליקוי השמיעה הנטען כפגיעה בעבודה, אף תביעת התובע להכרה בטנטון הנטען על ידו דינה להידחות, וזאת בהתאם להוראת סעיף 84א(ב) לחוק.
3. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.
4. זכות ערעור לבית הדין הארצי תוך 30 יום מקבלת פסק הדין.

ניתן היום ‏כ"א כסלו תשע"ג, ‏05 דצמבר 2012, בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.