1. הנאשם בתיק זה הורשע ביום 30.3.15, עפ"י ואחרי הודאתו בעובדות כתב האישום המתוקן.

בכתב האישום צוין כי החל מיום 26.5.08 ביצע שימוש ללא היתר במקרקעין הידועים כגוש 18535, חלקה: 42 מגרשים: 3,4,5,6 באדמות ג'דידה מכר (להלן- המקרקעין), כדלקמן:

א. שימוש בסככות בשטח של כ – 532 מ"ר המשמשות כמפעל שיש ואבן.

ב. שימוש ואחסון במגרש בשטח כולל של כ – 2,345 מ"ר כמפעל שיש ואבן, בקרקע חקלאית ומחוץ לתחום. הנאשם, נטען, מהמועד הנ"ל ואילך השתמש במקרקעין הנ"ל "שימוש חורג" והיה עליו להשיג היתר לעבודות ולשימוש הנ"ל. הנאשם היה בעל המקרקעין בשעת ביצוע העבירה, מי שהוחזק כבעלים של המקרקעין בשעת ביצוע העבירה, המבצע בפועל של העבירה, המשתמש בפועל במקרקעין, האחראי לעבודה ולשימוש.

הוראות החיקוק בהן הורשע נאשם:

ביצוע שימוש הטעון היתר ללא היתר במבנים ובמקרקעין – עבירה לפי סעיפים 204(א) לחוק התכנון והבנייה התשכ"ה-1965 ו"שימוש חורג" בקרקע חקלאית, עבירה לפי ס' 204(ג). כמו"כ ס' 1(1) לתקנות התכנון והבניה (עבודה ושימוש הטעונים היתר) התשכ"ז-1967.

וכן היטל השבחה וכפל שווי – על פי סעיפים 218 ו – 219 לחוק התכנון והבניה.

תיקון 113 לחוק העונשין

2. תיקון 113 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן - "החוק") נועד להבנות את שיקול דעת בית המשפט במלאכת קביעת העונש, בהתאם לקריטריונים ולעקרונות שנקבעו בסימן א1 בפרק ו' לחוק. סעיף 40ב לחוק קובע כי העיקרון המנחה בענישה הינו קיום יחס הולם בין חומרת המעשה בנסיבות ומידת האשם, אל מול סוג ומידת העונש המוטל.

3. התיקון קובע כי בית המשפט נדרש לקיים בחינה תלת שלבית לצורך גזירת העונש. בשלב הראשון יש לקבוע את מתחם העונש ההולם את נסיבות העבירה ואותן בלבד. זהו מתחם נורמטיבי – אובייקטיבי. לשם כך יש להתחשב בארבעה שיקולים.

א. הערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה.

ב. מידת הפגיעה בערך זה.

ג. מדיניות הענישה הנהוגה.

ד. הנסיבות המפורטות בביצוע העבירה, כאמור בסעיף 40ט לחוק.

4. בשלב השני, בית המשפט נדרש לבחון אם מתקיימים שיקולים חריגים הנוגעים לנאשם, המצדיקים סטייה מהמתחם שנקבע בשלב הראשון – פוטנציאל שיקום מיוחד או הגנה על הציבור, כמפורט בסעיפים 40ד ו-40ה לחוק. ככל שלא נמצא שיש להעדיף שיקולים אלה, יעבור בית המשפט לשלב השלישי, אשר בגדרו עליו לקבוע את העונש שיושת על הנאשם בתוך המתחם שקבע.

בשלב זה נדרש בית המשפט לשקול את נסיבותיו האישיות של הנאשם לקולא ולחומרא – אלו המפורטות בסעיף 40 יא לחוק, כמו גם נסיבות אחרות, ככל שמצאן רלוונטיות (סעיפים 40ג(ב) ו-40יב לחוק) (ראה ע''פ 1323/13 חסן נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] פסקאות 6-9, 5.06.13).

5. תחילה לשלב הראשון. על מנת לקבוע את מתחם העונש ההולם, יש לבחון תחילה את הערך החברתי שנפגע ומידת הפגיעה בו.

האינטרס החברתי המוגן בעבירות תכנון ובניה

6. בית המשפט העליון הבהיר לא אחת כי עבירות התכנון והבניה חותרות תחת התכנון הנאות של הבניה ופוגעות בעיקרון שלטון החוק. כך נאמר מפי כב' השופט אליקים רובינשטיין בע"פ 4650/08 ברנס ג'וליה נ' מדינת ישראל (עמ' 5-7 בנבו), כאשר דחה ערעור ובקשה לעיכוב ביצוע במסגרת הערעור, בעקבות אי קיום צווים שיפוטיים ובנייה ללא היתר:

"למרבה הצער, הבניה הבלתי חוקית באזורים מסוימים ומעבר להם, היא מכת מדינה. נזדמן לי להידרש למקרה דומה, שם לעניין אולם אירועים, בע"פ 6720/06 דהרי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.8.06) והליכים ממושכים לגביו..."

בתיק דהרי צוטט גם רע"פ 2809/05 טסה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.5.05):

"אף לעיצומם של דברים: במישור הנורמטיבי, המדובר בעבירות חמורות ביותר בתחום התכנון והבניה, שבתי המשפט מצווים לתת יד למאבק בהן – שטחים גדולים ביותר של בניה ללא היתר, שטחים גדולים ביותר של שימוש חורג ואי קיום צו בית משפט לאורך שנים. במשנה תוקף – למרבה הצער – מהדהדים גם כיום, בנסיבות הישראליות, דבריו של השופט (כתארו אז) שמגר בע"פ 578/78 מדינת ישראל נ' עיסה, פ"ד לו(1) 723, 725-724, בדבר '... התוצאות הקשות הנובעות מריבויין של העבירות נגד חוקי התכנון והבניה... , לאור התנאים השוררים אצלנו צדק בית משפט השלום בקבעו כי לגבי עבירה כגון זו יש לפעול באופן החלטי על-ידי הטלת עונש מאסר לריצוי בפועל, כדי שכוונת ההקפדה על קיומם של איסורי החוק תהיה אמינה, וכדי שסלחנות יתר לא תתפרש, כפי שקורה לא אחת, כהשלמה עם קיומה של תופעה פסולה'. ראו גם ע"פ 9178/85 הועדה המקומית לתכנון ולבניה גליל מזרחי נ' אבו נימר, פ"ד מא(4) 29, 31 (השופט – כתארו אז – אלון): 'לצערנו, הפכו עבירות נגד חוקי התכנון והבניה לחזון נפרץ, ורבים גם טובים איש הישר בעיניו יבנה. זוהי פגיעה חמורה וקשה בשלטון החוק, המזולזל לעין השמש, ואין איש שם אל לב לאזהרות הגורמים המוסמכים ולפסקי הדין של בתי המשפט'. למרבה הצער, אף שחלפו עשרות שנים, הדברים לא השתפרו, ואדרבה, הפקרות שהיא בחינת מכת מדינה פשתה והלכה. ראו לענין זה דברי השופט (כתארו אז) חשין ברע"פ 4357/01 סבן נ' הועדה המקומית "אונו", פ"ד נו(3) 49, 59: 'אכן כן, תופעת הבניה הבלתי חוקית הפכה מכת-מדינה – ברבות השנים צירפה עצמה מכה זו... לעשר המכות'; בא כוח המדינה הפנה לדו"ח ועדת החקירה הממלכתית לבטיחות מבנים (ועדת זיילר) 221-223, באשר להתפשטות הנגע של עבריינות בניה, עד שבית המשפט כמעט נדרש 'להתנצל' על הענשתו. ואולם, אין בתי המשפט צריכים להתנצל על מלחמה בנגע, שכיסה את הארץ, לעתים עד כדי כלימה; אדרבה ואדרבה, כל הלוחם, הרי זה מבורך".

מדיניות הענישה בעבירות תכנון ובניה

7. כבר נפסק, לא אחת, כי יש להילחם בעבירות תכנון ובניה באמצעות ענישה מחמירה ומרתיעה, לרבות השתת מאסרים בפועל והטלת קנסות כבדים. עמד על כך בית-המשפט העליון בע"פ 578/78 מדינת ישראל נ' עיסה פ"ד לו(1) 723, 724-725:

"האמצעים שננקטו עד כה כדי לרסן את ההתעלמות מהוראותיו של החוק, מההגבלות אותן הוא קובע ומדרכי הרישוי אותן הוא מחייב, לא נשאו פרי ... האמצעים המשפטיים שהיו מקובלים עד כה בתחום זה לא השיגו את מטרתם: הקנסות שהוטלו לא היו שקולים בהשפעה העונשית כנגד התועלת הצומחת מן הבניה תוך התעלמות ממגבלותיו של החוק וצווי הריסה אינם מקוימים ... לאור המצב אליו הגענו יש לראות בהטלת עונשי מאסר בפועל על עבירות תכנון ובניה אמצעי הולם ויעיל, כדי לבלום את התפשטותה הנוספת של הפרת החוק המתוארת, ולהחדיר יסוד מרתיע מוחשי לתוך מערכת הענישה הנוהגת בתחום עליו מדובר".

8. על אופיין של עבירות בנייה שב ועמד כב' השופט אליקים רובינשטיין ברע"פ 5545/11 יאסין עאדל נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה לב הגליל:

"קיתונות של דיו שיפוטי נשפכו בעניין תופעת הבנייה הבלתי חוקית בישראל, עליה נאמר כי "הפכה מכת-מדינה - ברבות הימים והשנים צירפה עצמה מכה זו - בצד מכת גניבות רכב - לעשר המכות" (רע"פ 4357/01 סבן נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה "אונו", פ"ד נו(3) 49, 59 - השופט, כתארו אז, מ' חשין)."

עוד נאמר שם:

"בנייה שלא כדין היא לא רק תופעה, החותרת תחת התכנון הנאות של הבנייה, אלא השלכותיה מרחיקות לכת יותר: היא בין התופעות הבולטות, הפוגעות בהשלטת החוק. מי שעושה דין לעצמו פוגע באופן הגלוי והברור בהשלטת החוק" (ר"ע 1/84 דוויק נ' ראש העיר ירושלים, פ"ד לח(1) 494, 500 - הנשיא שמגר; ראו גם: רע"פ 5584/03 פינטו נ' עיריית חיפה (לא פורסם), פסקה 17; רע"פ11920/04 נאיף נ' מדינת ישראל (לא פורסם), פסקה 9; רע"פ 2809/05 טסה נ' מדינת ישראל (לא פורסם)), פסקה ה')."

מדיניות הענישה בעבירות מסוג "שימוש ללא היתר"

9. בעפ"א (מחוזי-מרכז) 55730-12-13 מדינת ישראל נ' מדינת ישראל, דחה ביהמ"ש את הערעור וקיבל את הקנסות שהטיל בית משפט קמא על המבקשים (חברת אן.בי. אף. ביבי בע"מ ובעליה, אברהם ביבי) אשר הורשעו בעבירה של שימוש ללא היתר במקרקעין אשר ייעודם חקלאי, לאחר שהפעילו גן אירועים, במקרקעין, (1,550 מ"ר שטח בנוי והיתר משמש כחניה וגינון), ועבירה של בנייה ללא היתר, (בשטח של 500 מ"ר, מבנים מבנייה קלה). על החברה הוטל קנס כספי בסך 250,000 ₪ וכן היא חויבה לחתום על התחייבות בסך 500,000 ₪ להימנע מעבירות על פי פרק י' לחוק התכנון והבניה למשך שלוש שנים ועל הבעלים הוטל קנס בסך 200,000 ₪ להימנע מאותן עבירות למשך שלוש שנים וכן הוצא נגדם צו להפסקת השימוש האסור במקרקעין.

כב' השופט, ד"ר אחיקם סטולר, ציין שם את חשיבות הטלת קנס בעבירות תכנון ובנייה:

"המטרה של הטלת קנס בעבירות תכנון ובניה הינה הרתעת העבריין באמצעות גרימת חיסרון כיס לנאשם. בגדר ע"פ 9358/05 (מחוזי – ירושלים, הרכב כב' השופטים: דוד חשין, מיכאלה שידלובסקי-אור ואהרן פרקש) טוויל רואידה איסמעיל נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, ניתן ביום 3.11.05), סוכמה בבהירות המדיניות המשפטית בעניין:

"הקנס על פי סעיף 219 לחוק מכוון אמנם להוצאת 'בלעו של הנאשם מפיו' (פסק דין אבו רמילה, פיסקה 6), אך הוא נועד אף לגרום לו לחוסר כיס ניכר. למעשה, מטרתו העיקרית של כפל הקנס שניתן להטיל לפי סעיף 219, היא הרתעת העבריין הפוטנציאלי (שם, פיסקה 10). משמעות הדבר היא, בין היתר, שהסיכון העונשי שצפוי לו העבריין אינו קטן בעקבות אירועים או התנהגויות של העבריין אחרי מעשה העבירה (ראו בעניין זה דבריו של כבוד השופט ברק ע"פ 528/78 מדינת ישראל נ' מריבע, פ"ד לג(2) 382 (להלן - מריבע), בעמ' 387-388; שם הדיון נוגע לסעיף 63(א) לחוק העונשין, אך הדברים רלוואנטיים גם לגבי סעיף 219 לחוק התכנון)."

10. בעפ"א 38762-07-10 יעקב אשכנזי נ' מ"י דחה ביהמ"ש את הערעור וקיבל את עמדת ביהמ"ש קמא. הנאשם הורשע לאחר שמיעת ראיות, בביצוע עבירות של בניה ושימוש ללא היתר, בכך שבנה ללא היתר גדר היקפית של 53 מ' על 193 מ'. בנוסף, הוצבו בשטח 3 מכולות בשטח כולל של כ – 75 מ"ר. בשטח בוצע שימוש לצורך אחסון ושינוע פסולת, ובמקום מצויים ציוד מכני וכלי רכב. במכולות בוצע שימוש כמשרדים. השימושים לא רק שאין להם היתר אלא שהם לא השימושים המוגרים לשטח עפ"י התב"ע. ביהמ"ש קבע כי מדובר בלפחות 4 עבירות – הקמת הגדר, הצבת 3 מכולות, שימוש בשטח ושימוש במכולות. לאור חומרת העבירות והיקפן ובפרט השיקול הכלכלי אשר בבסיסן, נקבע קנס בסך 250,000 ₪, קנס יומי בגין עבירה נמשכת לפי ס' 204(א) לחוק התכנון והבניה, החל מיום הכרעת הדין, בהתאם לבקשת המאשימה (שכן על פי הסעיף ניתן להטיל קנס יומי מיום בו קיבל הנאשם הודעה בכתב מהועדה על העבירה או לאחר הרשעתו), ועד למועד ביקורו האחרון של המפקח – בסך 1,400 ₪ ליום – בסך 180,600 ש"ח.

כמו"כ חוייב הנאשם בתשלום לפי ס' 218 בסך 575,800 ₪ - תשלומי אגרות ותשלומים נוספים אשר היה עליו לשלם לו ניתן לו היתר.

וקנס לפי ס' 219 – 74,735 ₪.

הנאשם התבקש לחתום על התחייבות בסך 200,00 ₪, הוצא צו הריסה לביצוע תוך 30 יום וצו איסור שימוש לאלתר.

ביהמ"ש ציין כי חומרת העבירות והיקפן והמניע הכלכלי אשר עומד בבסיסן, מחייבים ענישה מרתיעה:

"מדובר בעבירות חריגות בהיקפן. עסקינן בעבודות ושימוש אשר עניינם הפקת רווח כלכלי מעסק אשר הפעיל הנאשם במועדים הרלוונטיים במקום, וזאת בשטח גדול כמפורט לעיל.

...

התמונה המצטיירת מהתנהלות הנאשם ומהביצוע המתמשך ורחב ההיקף של העבירות על ידו , הינה תמונה קשה של מי אשר בחר להתעלם מחוקי התכנון והבניה, ולהפר אותם מתוך שיקולים כלכליים קרים.

...

ההתעלמות מהוראות החוק והפרתו, בפרט כאשר מדובר בעסק כלכלי, חותרת תחת שלטון החוק ותחת עקרון השיוויון. על בית המשפט לשים לנגד עיניו את הציבור הרחב שומר החוק, ובענישת מפריו יחזק את השמירה וההקפדה על שלטון החוק. אין ליצור מצב בו האזרחים שומרי החוק יעמדו אל מול תופעות קשות של הפרתו, ויחזו באין מענה להן. על בית המשפט ליתן מענה בדמות ענישה של ממש למי שבוחר להפר את החוק, בפרט אם הדבר בא ממניעים כלכליים. חומרת העבירות אותן עבר הנאשם ובפרט היות המניע בבסיסן כלכלי, מחייבת מענה תקיף וענישה מרתיעה. הענישה בעבירות כלכליות צריכה להביא לידי ביטוי את הצורך להפכן ללא כדאיות."

על חשיבות הענישה כגורם מרתיע בעבירות תכנון ובניה מתוך כוונה להופכן לבלתי כדאיות כלכלית, עמד גם כב' השופטת סלים ג'ובראן ברע"פ 6665/05 ראיף מריסאת נ' מ"י (פורסם בנבו, ניתן ביום 17.5.06):

"על העונש שנגזר על מי שמורשע בעבירות נגד חוקי התכנון ובנייה לשקף את חומרת המעשים והפגיעה בשלטון החוק ולשמש גורם הרתעה נגדו ונגד עבריינים פוטנציאלים, במטרה להפוך את ביצוע העבירות לבלתי כדאיות מבחינה כלכלית. כבר נפסק בעבר, כי בתי-המשפט מצווים לתת יד למאבק בעבירות החמורות בתחום התכנון והבנייה, שהפכו לחזון נפרץ בימינו (ראו רע"פ 2809/05 גבריאל טסה נ' מדינת ישראל (לא פורסם) [פורסם בנבו] והאסמכתאות שם)".

11. בעפ"א 40-05-08 נוסטרדמוס מסעדות בע"מ ואח' נ' מ.א. חבל מודיעין, דחה ביהמ"ש ערעורן של 2 נאשמות ולעניין נאשמת שלישית הופחת הקנס ל – 150,000 ₪. בקשת רשות ערעור שהגישו שתי נאשמות לביהמ"ש העליון נדחתה.

בביהמ"ש קמא הורשעו 3 נאשמים בביצוע עבודות ושימוש טעונים היתר ללא היתר ובשימוש חורג (משנת 2004-2008). ביצוע העבודות שיוחס לנאשמים – בניית גדר רשת בגובה של כ – 2.5 מ' ובאורך של כ – 140 מ', שינוי קרקע טבעית בשטח של כ – 100 מ"ר וריצוף מבנה באריחי עץ בשטח של כ – 1,000 מ"ר. השימוש החורג יוחס לשימוש במבנים בשטח של כ – 1,700 מ"ר למכירת שתילים ובע"ח.

ביהמ"ש קבע קנס כספי בסך 250,000 ₪ לכל אחת מהנאשמות והתחייבות לכל אחת בסך 300,000 ₪. ניתן צו הריסה וצו איסור שימוש במקרקעין, גם אם אינם רשומים על שם הנאשם.

12. בתו"ב 7766-10-10 בקעת בית הכרם נ' סמארה ואח' הורשעה נאשמת 2 בביצוע עבודות בניה ו/או שימוש בבניה, הטעון היתר בלא היתר, באופן שהנאשמת משתמשת בקרקע לצורך אחסנת בלוקים וחומרי בניין למטרה עסקית בשטח של כ – 2,300 מ"ר. חלקה 3 המוזכרת בכתב האישום היא חלקה היא קרקע שייעודה חקלאי ובתוואי כביש ארצי. העבודות התגלו בשנת 2009 ועד מתן גזר הדין לא ניתן להם היתר. בגזר הדין שניתן ביום 22.12.15 קבעה כב' השופטת רמה לאופר חסון קנס בסך 200,000 ₪, תשלום אגרה בצרוף לתוספת – 100,000 ₪, צו הריסה וכן צו איסור שימוש.

13. ברע"פ 8701/08 מלכה וונש ואח' נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה לודים (פורסם בנבו, ניתן ביום 3.6.09 ע"י כבוד השופט ג'ובראן) המבקשים 1 ו-2 הורשעו בעבירות ביצוע עבודות ושימוש במקרקעין ללא היתר, בקרקע חקלאית בה הם בעלי הזכויות; וכן בעבירה של אי קיום צו שיפוטי לאחר שלא מילאו גזר דין ולא הרסו מבנים בשטח 2,730 מ"ר והשימוש במבנים בשטח 1,767 מ"ר לא הופסק. על כל אחד מהנאשמים הוטל קנס בסך של 467,300, חתימה על התחייבות בגובה 250,000 ש"ח וכן מאסר על תנאי. ביהמ"ש שקל לקולא והחליט שלא לגזור עליהם מאסר בפועל לאור הודאתם המיידית בעובדות כתב האישום וכן כי החלו לסגור את המבנים הבלתי חוקיים בשטחם. בית המשפט העליון קבע כי הקנסות אינם חורגים מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצעו המבקשים.

נסיבות הקשורות בביצוע העבירה (ס' 40ט לחוק העונשין)

14. כעת עליי לבחון את היקפן של העבירות, זמן התמשכותן והחומרה הנובעת מכך.

היקף השטח בו נעשו העבירות נשוא כתב האישום ומיקומו

15. היקף השטח לגביו הורשע הנאשם בעבירות של ביצוע שימוש ללא היתר הוא 532 מ"ר ו – 2,345 מ"ר. המגרש מצוי בקרקע שייעודה חקלאי. העבירות מתבצעות לכל הפחות החל מחודש מאי 2008, היינו, כמעט 8 שנים.

כאן המקום לציין כי המאשימה לא הוכיחה את היקף ההכנסות של הנאשם בגין השכרת המקרקעין. הנאשם טען כי חלק מעילת התביעה לסילוק יד אותה הגיש נגד החברה בביהמ"ש השלום היא כי החברה לא שילמה את דמי השכירות של המושכר וצרף את תביעתו בת"א 51220-12-14 (להלן – תביעת הפינוי). היינו, לא ברורה היקפה, אם בכלל, של התועלת הכלכלית של הנאשם מהשכרת החלקה.

הנאשם ניסה לטעון כי חלקו היחסי בעבירה הוא מועט שכן הוא הבעלים של המקרקעין והוא היה זה שבסה"כ השכיר אותם לחברת א.א.ל. צחר בע"מ, שהורשעה בתו"ב 19070-10-11, ביום 1.1.06 (להלן – הנאשמת). כן טען כי לפי ס' 6 להסכם שנחתם ביניהם הוטלה על החברה האחריות להשיג את כל ההיתרים להפעלת העסק. רק בשנת 2009, ולאחר שהוגש כתב האישום נגד הנאשם, גילה, לטענתו, כי החברה הפרה את החוזה ואז פנה הנאשם לחברה וביקש ממנה לפנות את החלקה לאור ס' 17 לחוזה השכירות המאפשר לנאשם לבטל את החוזה, במקרה של הפרתו. נוכח האמור, נטען, הגיש הנאשם לביהמ"ש השלום בעכו תביעה לפינוי יד מהחלקה ולהפסקת ההתקשרות.

עוד טען הנאשם כי לא ידע שפעילות החברה ועבודות עיבוד השיש חורגות מההיתרים שבידיו "לנוכח היות השיש אבן טבעית שהמרחק בינה לבין החקלאות אינו רב".

כן טען כי אחריותו נובעת מהיותו הבעלים של החלקה ומשפעל להפסיק ביצוע השימוש, הרי שהעבירה אינה נמשכת עוד, בשונה מהחברה המשתמשת במקרקעין עד היום.

דינן של טענות אלה להידחות. העובדה שהנאשם השכיר את המקרקעין לנאשמת אינה מפחיתה מהעבירה שביצע הוא כבעל המקרקעין בהם בוצע שימוש החורג. הנאשם ידע כי במקרקעין שלו מתבצעות עבודות עיבוד שיש, כפי שציין, ואין לקבל טענתו כי לא ידע שעבודה מסוג זה חורגת מהיתר. הכלל הוא כי אי ידיעת החוק אינה פוטרת מעונש. כבעל המקרקעין קיימת לו אחריות מלאה על הנעשה בשטחי המקרקעין שלו והיה עליו לדאוג כי במושכר שלו לא מתבצע כל שימוש חורג.

בהסכם שנחתם בינו לבין המאשימה נרשם שעל השוכר לפעול לקבלת ההיתר. הנאשם ידע היטב שבהעדר היתר – פעילות העסק על שטחו אינה כדין ויש בכך משום שיקול לחומרא.

נסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה (ס' 40יא)

16. טענות הגנה של הנאשם להקלה בעונש

התנהלות הנאשם במשפט – הנאשם הודה בהזדמנות הראשונה בעובדות כתב האישום בדיון שהתקיים ביום 30.3.15 וחסך בכך זמן שיפוטי יקר.

עם זאת, מהמועד שהוזכר בכתב האישום – 26.5.08 ועד היום – חלפו כמעט 9 שנים !!! – הנאשם ממשיך לעשות "שימוש חורג" במקרקעין שכן, כאמור, הנאשמת לא פינתה עדיין את המקרקעין.

עם זאת יש לציין כי הנאשם עושה רק עתה מאמצים לתיקון תוצאות העבירה והגיש תביעה, כאמור, לפינוי המקרקעין, בביהמ"ש השלום.

עברו של הנאשם – המאשימה לא טענה לקיום הרשעות קודמות של הנאשם.

מתחם הענישה הראוי בנסיבות העניין

17. בקביעת מתחם העונש שיוויתי מול עיני את כל השיקולים שהובאו ע"י הצדדים ואת פסיקת בית המשפט העליון כמוזכר לעיל.

18. הנסיבות הקשורות לביצוע העבירה: הובאו בחשבון כלל הנסיבות הכרוכות בביצוע העבירות שפורטו בהרחבה בהכרעת הדין, בהן הורשע הנאשם, לרבות ההיקף הגדול של ה"שימוש החורג" במקרקעין, כמו גם משך הזמן הרב בו נמשכו העבירות.

19. נסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירה

הנאשם, בן 80, בעלים במשותף, יחד עם אחרים, במקרקעין, השיג בעבר היתרים לבניית 3 מבנים בשטח החקלאי.

קביעת העונש המתאים בנסיבות העניין

20. בקביעת העונש המתאים בנסיבות העניין הבאתי בחשבון מספר שיקולים רלוונטיים:

א. העובדה שהעבירות נעברו בשטח ניכר, במשך שנים והנאשם הפיק מכך רווח כלכלי כלשהו.

ב. נסיבותיו האישיות של הנאשם כפי שהובאו לעיל לצד התנהלותו במהלך המשפט.

ג. הפסיקה הנוהגת בעבירות תכנון ובניה ובפרט בעבירות מסוג שימוש ללא היתר.

סוף דבר

21. בהינתן האמור, מושתים על הנאשם העונשים והתשלומים הבאים:

• תשלום קנס בסך 100,000 ₪ או 4 חודשי מאסר תמורתו.

• הקנס ישולם ב – 32 תשלומים חודשיים, שווים ורצופים, בסך 3,125 ש"ח כל אחד. התשלום הראשון ב – 1.5.17, וכל תשלום נוסף ב – 1 לחודש אחריו. אי עמידה באחד מן התשלומים תעמיד מלוא הסכום או כל יתרה בלתי משולמת לפרעון מלא ומיידי בצירוף תוספות הפיגורים המגיעות כחוק.

אופן פרישת התשלומים אף היא מהווה, עפ"י הפסיקה, חלק מהענישה.

על הנאשם לגשת מיידית למשרדי הועדה על מנת לקבל לידיה שוברי התשלום.

• הנני מחייבת את הנאשם לפעול להריסת הסככות המתוארות בכתב האישום ולפינוים של כל האבנים והמבנים מושאי כתב אישום זה, בתום 8 חודשים ממועד גזר דין זה או עפ"י פסה"ד בעניין תביעת הפינוי, המוקדם מבין השניים, אלא אם ישיג בינתיים היתר בנייה כחוק לבנייה זו. הוצאות ההריסה והפינוי יחולו על הנאשם והחברה בעלת העסק – הנאשמת בתיק תו"ב 19070-10-11 – יחד ולחוד.

הנני מורה על רישום הצו בפנקסי המקרקעין ע"י המאשימה.

• אני מחייבת את הנאשם בתשלום אגרה בסך 88,352.5 ₪. הסכום ישולם עד ה – 30.12.17.

• אני מחייבת את הנאשם לחתום על התחייבות על סך 150,000 ₪ להימנע מלעבור על העבירות המפורטות ב –ס' 204(א) ו – (ג) לחוק התכנון והבנייה התשכ"ה-1965, תוך 3 שנים מהיום.

תוקף ההתחייבות יחל מהיום.

באם לא יחתום הנאשם על התחייבות, יאסר לתקופה של 25 ימים.

זכות ערעור תוך 45 ימים לביהמ"ש המחוזי.

ניתן היום, כ"ח אדר תשע"ז, 26 מרץ 2017, בהעדר הצדדים.