1. בקשה של הנתבע 1 להוציא פסק דין שצורף לסיכומי התובעת בלא שהתבקשה רשות. הוגשו תגובה ותשובה.

2. לא ראיתי ממש בתגובת התובעת לבקשה, גם אם אניח שלפסק הדין עשויה להיות רלבנטיות.

3. בשונה מהילוכו של ב"כ התובעת , אין מדובר בפסק דין המוגש כאסמכתא . פסקי דין עליהם מבקשים להסתמך כאסמכתא משפטית, ניתן כמובן להפנות אליהם ואף לצרף לסיכומים לנוחיות ביהמ"ש בלא נטילת רשות (בפרט כאשר מדובר בפסק דין ישן שלא פורסם, שאז בוודאי יש לצרפו אם מבקשים להסתמך עליו כאסמכתא) .

4. להבדיל, פסק הדין בענייננו (שאכן ישן הוא, מ 1961) הוא בפירוש ראייה ולא אסמכתא. מטרת ההגשה, בזיקה לתוכן פסה"ד, היא הקובעת בעניין זה (ודי לעיין בסע' 48-51 לסיכומי התובעת, כדי להגיע למסקנה זו. גם פסק הדין עצמו נותן תוקף לפשרה באופן המפורט בו, ואין בו כל אסמכתא משפטית). פסה"ד נוגע לנכס נשוא התביעה , ומבוקש ללמוד ממנו מסקנות ראייתיות, הנוגעות במישרין לתביעה ולמחלוקת בה, בשאלה האם החצר היא רכוש משותף או שבוצעה חלוקה שהוציאה החצר מגדרי הרכוש המשותף.

ככל חומר ראייתי אחר אין לצרף פסק הדין בלא רשות לסיכומים. מדובר במהלך דיוני שאין לאפשרו. שלב הגשת הראיות הנו יחד עם התצהירים, וכמובן שלו הוגש פסה"ד במועד זה יכול היה הנתבע 1 להתייחס אליו בתצהירו ואף להיחקר עליו.

5. אזכיר כי התובעת (ליתר דיוק התובעת המקורית, שבנעליה נכנסה התובעת הנוכחית) כבר חויבה בהוצאות , כאשר איתרה באיחור של שנים חוזי חכירה שלאורם באה התזה של יחוד השטחים, בטכניקה של חוזי חכירה בטרם הולדתו של חוק המקרקעין.

החוזים אותרו לאחר שהוגשו תצהירי עדות ראשית. חרף זאת , וחרף הסרבול והאיחור, ראיתי להתיר תיקון כתב התביעה שהתבקש כתולדה, תוך ריפוי המחדל כנגד הוצאות בסך 5,000 ₪. ראה ההחלטה המפורטת מיום 6.3.13.

6. המצהירים כבר נחקרו, לרבות הנתבע 1, שהנו אדם מבוגר שהגיע מחו"ל, לאחר שישיבה קודמת נדחתה לאור מצבו הבריאותי, ולאחר שנתנה התראה שבלית ברירה אם יתברר שמדובר במניעות קבועה - עשוי שימשך תצהירו. כעת , ובשלב שמאוחר ממנו אין, בשלב הסיכומים, שוב גלתה התובעת מסמך נוסף, אותו פסק דין ישן, שלטעמה תומך באותה תזה שלה של חלוקת השטחים במקרקעי המריבה, באמצעות חוזי חכירה. ראתה היא לצרפו לסיכומיה בלא שביקשה רשות, ולהעמיד הצד השני וביהמ"ש בפני עובדה מוגמרת כאשר שיקולי בירור האמת בפיה.

7. גם כאשר מבררים האמת – מבררים אותה בדין, ועל פי סדרי דין מקובלים שנועדו להבטיח יכולת התייחסות של הצד השני בפרשת ראיותיו, לראיות המוגשות. הרי בשלב זה טרם נקבע בפסק דין מהם האמת והדין החלים, ולכל צד טענות שונות בעניין. אם ראתה התובעת חשיבות ראייתית בפסק הדין, הרי הדרך הנאותה לילך בה היתה להגיש בקשה לדחות שלב הסיכומים ולצרף ראיה, בבקשה שאף תיתמך בתצהיר לאור השלב המאוחר. בקשה כזו היתה כמובן מועברת לתגובת הצד השני. אין ודאות שהבקשה היתה נעתרת בחיוב לאור השלב הדיוני, אך כך מכל מקום היה צריך לנהוג.

8. משעה שהגענו עד הלום אין בכוונתי לזכות בפרס התנהלות דיונית זו. אני מקבל הבקשה ומורה על הוצאת פסק הדין מחומר הראיות, תוך מחיקת סע' 48 עד 51 לסיכומי התובעת. ביהמ"ש לא יתייחס לפסק הדין. אני מחייב התובעת בהוצאות הנתבע 1 בבקשה בסך כולל של 1500 ₪.

ניתנה היום, ב' חשוון תשע"ז, 03 נובמבר 2016, בהעדר הצדדים.