בקשה לתיקון כתב התביעה ובקשה נוספת להוצאת מסמך .

1. ביחס לבקשה לתיקון כתב תביעה, לאחר עיון בתגובת הנתבע 1 אני נעתר לבקשה. כפי שנשמע בישיבת קדם המשפט ואף בבקשה לתיקון התביעה, נעשה על ידי הצדדים ניסיון להגיע להסדר. תוכן ההסדר בו דובר – אינו חשוב, אך בשים לב לטיב המחלוקת ניתנו לשם כך ארכות, עד שב 23.7.12 הוריתי על הגשת תצהירים וב 27.8.12 דחיתי בקשת ארכה להגשת התצהירים לאור העובדה שניתן די זמן למיצוי המו"מ איני ממתין עוד להבשלתו; וממילא יכולים הצדדים להמשיך ולנהל מו"מ אך ענין זה לא יהווה עוד טעם לאי הגשת התצהירים. התצהירים הוגשו אפוא.

2. נטען כי בשלב מאוחר לאור ניהול המו"מ, כאשר רק בישיבה האחרונה הובהר מפי המייצג החדש של נתבע 1 שההסדר שנטען שדובר בו לא יסתייע (שנוי במחלוקת בין ב"כ הצדדים על מה דובר אך כאמור איני נכנס לענין זה) החלו נציגי המבקשת "לחפור" במסמכים. ואז גילו חוזי חכירה שצורפו ומהם נובע לשיטת ב"כ התובעת שלנתבע 1 אין זכויות חזקה ושימוש אלא בשתי חנויות בחזית הבנין, גם אם חלקו במקרקעין כולם בחלקים לא מסוימים עולה כדי 1/15. התובעת חפצה להוסיף טענה זו של צמצום זכות החזקה והשימוש של נתבע 1 לאותן 2 חנויות , ולתבוע נזק כספי וסעד של פינוי להם תהא זכאית לשיטתה, אם תתקבל הטענה.

3. מתבקש סעד כספי בגין נזקים שנטען שנגרמו לתובעת (בעלת 14/15 מן המקרקעין) עקב שימוש לא מורשה במקרקעין, שלה זכות השימוש הבלבדי בהם, לאור צמצום זכות השימוש של הנתבע 1 לאותן שתי חנויות (הסבר: מדובר בשימוש שנטען שבוצע על ידי שוכרת של הנתבע 1 – היא הנתבעת 2, שהציבה בחצר שולחנות וכסאות לצורך גלידריה או פיצריה שהיא מפעילה; הטענה כאמור שבעקבות יחוד זכות השימוש והחזקה של נתבע 1 לאותן 2 חנויות שנזכרו בלבד, החצר ממילא אינה שטח שזכות השימוש בו שמורה אף לנתבע 2 או שוכריו). הנזק שנטען שנגרם נוגע למניעה או הפרעה לשימוש חופשי בצריף שנהגה התובעת להשכיר, ושנמנעה יכולתה להשכירו בכלל או במחיר מלא בגלל הפרעת הגישה אליו דרך החצר שיצרה נתבעת 2 . הסעד הכספי מתבקש מ 2009 עת החל השימוש הנטען בחצר.

עוד מתבקש סעד של פינוי בדמות צו מניעה קבוע שימנע שימוש של הנתבע 1 או שוכריו בחצר, שההתייחסות המשפטית של הלידור אליה עד שלב זה ועד שהתגלו החוזים, היתה אכן כאל רכוש משותף.

4. אציין כי קיימא לן תביעה שכנגד של הנתבע 1 כנגד התובעת, הכוללת תביעה כספית בגין השימוש היחודי שעשתה ברכוש המשותף והרווח שהפיקה ממנו, מבלי שתעביר לנתבע 1 חלקו היחסי כפי חלקו (1/15).

5. הנתבע 1 מתנגד לתיקון מחמת השלב המאוחר והשיהוי , העובדה שמדובר במסמכים שהיו כל העת בשליטה של מבקשת התיקון, וטוען שאין להרחיב חזית (טענה אחרונה זו תמוהה – הרי התיקון מתבקש דוקא על מנת שלא תיטען הרחבת חזית).

הנתבע 1 מציין כי מדובר בטכניקה של חכירות הדדיות שהיתה נהוגה בעבר לשם ייחוד נכסים במקרקעין משותפים, מה שמושג כיום בדרך של הסכם שיתוף או רישום בית משותף; כאשר מדובר בחכירה בלבד, והבעלות נותרת משותפת על פי חלקיה הלא מסוימים.

לראיה הצדדים קבעו מנגנון של נשיאה בהוצאות הרכוש המשותף, כפי חלקם היחסי מכלל השטחים המשותפים, כלומר 1/15 ו 14/15 ; ולא על פי שטח יחסי של החנויות מכלל השטח.

לצדדים בעלות משותפת על הרכוש המשותף בחלקים לא מסוימים, כל אחד כפי שעור חלקו היחסי. הנתבע מפנה לכך שזה היה אף הילוכה של התובע בכתבי הטענות עד עתה.

התובעת מאידך מפנה למנגנון הנשיאה בהוצאות ביחס לאותן חנויות שיוחדו לנתבע 1 (למען הדיוק – להוריו מהם ירש).

6. ברור שיש לאפשר לכל צד לטעון למה יש להסיק מאותם חוזי חכירה, שהנם ראיה רלבנטית. והרי אף התובעת אינה טוענת לסעד של הצהרת בעלות אלא להחכרות הדדיות באופן דומה למה שנטען על ידי הנתבע 1 עצמו בתגובתו. רק המסקנות ביחס לסעדים הנגזרים – שונות. התובעת טוענת ליחוד השימוש והחזקה רק לאותן שתי חנויות (וכתוצאה – זכאות לסעד פינוי וסעד כספי ביחס לנתבע 1 ושוכריו).

הנתבע 1 בתגובתו האריך בפרשנות חוזי החכירה ומה יש ללמוד מכבישת הטענה עד היום אך זו בדיוק הנקודה: אלו טענות לסיכומים ואין כאן על פני הדברים טענות מופרכות על פניהן מטעם התובעת, אלא יש לאפשר כניסתן לזירה ומתן אפשרות לכל צד לטעון למה יש ללמוד מאותם שני חוזים. אין ספק שמדובר במסמכים רלבנטיים אף ביחס לפלוגתאות ולעילת התביעה הנטענת אף כיום ממילא. אמת שהתיקון משמעו הכנסת טענה עובדתית חדשה בעלת חשיבות (ככל שתתקבל, ובענין זה איני קובע מסמרות כמובן); ויכול שאף עילה חדשה, שכן העילות בתביעות ההדדיות עד כה התבססו על טענות שהטיח כל צד בצד האחר בדבר עשיית שימוש יחודי ורווח מרכוש שהנו רכוש משותף. ואלו כעת מדובר בעילה לפיה נעשה שימוש ע"י האז ושוכריו ברכוש שאינו לאשורה רכוש משותף, למצער מבחינת זכות השימוש בו, אלא רכוש שזכות החזקה והשימוש בו יוחדו להלידור. צודק הנתבע שהוספת עילה , להבדיל מטענה עובדתית שנשמטה ביחס לעילה קיימת, הנה תיקון שביהמ"ש לא יתיר בהכרח . אולם אין פירוש הדבר שמדובר בכלל של ברזל והתיקון לא יותר לעולם, בפרט כאשר הוא רלבנטי אף ביחס לסעד הכספי וסעד הפינוי שנתבעו כבר בתביעה המקורית, אמנם בנימוקים שונים. לא זו אף זו: עשוי שהדבר יהא רלבנטי אף במישור התביעה שכנגד שהגיש האז , שכן ככל שתתקבל טענת הלידור ביחס לפרשנות ההסכמים, ממילא עשתה שימוש יחודי בשטח בו זכאית היתה לעשות שימוש כזה, שכן לאשורה אין מדובר אז ברכוש משותף (כך כאמור, לשיטת הלידור).

רלבנטיות אפוא יש. יש לאפשר לכל צד לטעון כחפצו לפרשנות ההסכמים ומה יש ללמוד מהם על פי כלל הנסיבות. הנתבע 1 אכן עשה כן בתגובתו אולם לאשורה אלו טענות לגופן הראויות לשלב הסיכומים, ולא טענות מדוע יש לחסום התיקון המבוקש.

7. הטענה שהמצהיר שתמך הבקשה סותר תצהירו הקודם בו טען שהחצר היא רכוש משותף שנועד לשימוש כל הדיירים, התפרשה על ידי ב"כ הנתבע כמתן תצהיר שקרי. על פני הדברים אין כאן ענין למהימנות, שכן הלידור אינה מתכחשת לכך שקודם ראתה בחצר משום רכוש משותף שזכות השימוש בו משותפת לשני הצדדים. התיקון כורך כאמור בחובו שינוי עילה בענין זה.

8. השאלה לאשורה האם השיהוי שחל בהגשת הבקשה, מטה הכף לדחייתה. בענין זה אני נכון לקבל שחל מחדל משמעותי במגרשה של הלידור שאיתרה באיחור ההסכמים ומבקשת כעת לטעון טענות עובדתיות – משפטיות שלובות ביחס למה יש ללמוד מהם, למעלה משלוש שנים מאז הגישה תביעתה. לטעמי אין המחדל והסרבול הדיוני שיגרם בעטיו כאלה המטים הכף לעבר דחית הבקשה, אם כי יש לחייב בהוצאות בגין התיקון. האיחור הוא משמעותי מבחינה כרונולוגית של חלוף הזמן, אך לא כך מבחינת השלב הדיוני אליו הגיע ההליך ורמת הסרבול שתיגרם. אמנם השלב אינו מוקדם וכבר הוגשו תצהירים. אך טרם החל שלב שמיעת הראיות, לאור בקשות הארכה לצרכי מו"מ אשר כשלו. עצם הגשת התצהירים לתיק ביהמ"ש אין משמעה שתם שלב קדם המשפט, נהפוך הוא התיק קבוע לישיבת קדם נוספת, בהמשך לישיבה האחרונה . המשיב לא רכש לעצמו שום זכות דיונית שנפגעה כתוצאה מהגשת הבקשה בשלב זה (כמובן שפגיעה טקטית בסיכויי ההצלחה של צד השני בהליך כתולדה של תיקון נדרש אינה בגדר פגיעה באינטרס הסתמכות לגיטימי). וביחס להקרנה על ההליך, התיקון המבוקש יצריך אכן תיקון של כתבי הטענות בשלב מתקדם. אך רוב הטענות כתולדת התיקון צפויות להיות טענות פרשניות גם אם תצרכנה החלפה או תוספת של תצהירים . יש אכן לחייב בהוצאות ממשיות בגין התיקון, גם אם אניח לטובת הלידור שבחלקו נבע ממו"מ. הרי גם בבקשה לתיקון מודה הלידור כי איתרה ההסכמים לאחר ובעקבות ההנחיה בדבר הגשת תצהירים שבאה אך ביולי 2012. ומה עד אז? הרי היה זה מעניינה של הלידור "לחפור" ולאתר המסמכים שלטעמה מקרינים על טיב והיקף זכויות השימוש של הצדדים הנצים במקרקעין עוד במקור, לעת הגשת התביעה.

9. הטענה בדבר חוסר הסמכות העניינית שיביא התיקון תחת כנפיו – מופרכת . המבחן הוא מבחן הסעד. בכל מקרה אין כאן סעד שעניינו בהצהרה על בעלות במקרקעין.

הסעד הנתבע הן בתביעה המקורית והן במתוקנת נוגע לחזקה ושימוש. גם כשנדרש לדון בבעלות לצורך הכרעה בסעדים אלה, ניתן לעשות כן בבית משפט השלום מכוח סמכות נגררת. לאשורה דומה שאין צורך כלל לדון בשאלות של בעלות, אלא כאמור של הסכם שיתוף או יחוד שימוש וחזקה בשטחים – כן או לא. אלו שאלות שאף אינן דורשות שימוש בסמכות האמורה (הנתונה כאמור ממילא).

10. סוגיה נפרדת שמעלה המשיב הנה התיישנות. אכן אין להתיר תיקון כתב תביעה כאשר התיקון יעקוף טענת התיישנות תקיפה. הוספת עילה שהתיישנה הנה אכן נזק דיוני לאו בר תיקון בהוצאות. אולם הפינוי והסעד הכספי מתייחסים עוד בכתב התביעה המקורי ואף המתוקן לשימושים שעשו הנתבעים רק החל מ 2009 בחצר המקרקעין (בכתב התביעה המקורי היתה ההתייחסות אכן לחצר כאל רכוש משותף והטענה שהכנסתה מתבקשת כעת הנה שלאשורה אין מדובר ברכוש משותף מבחינת הזכויות המשפטיות, לאור חוזי החכירה שהתגלו. אך מבחינת השימוש הנמשך של הנתבעים בחצר מעל 15 שנה ככזה שעשוי להקים להם בכל מקרה טענה להתיישנות מכוח טענת זכות נוגדת : הטענה העובדתית גם בכתב התביעה המקורי מתייחסת לשימושים שעשו האז ושוכריו בחצר החל מ 2009. להבדיל מן ההשקפה בדבר טיב הזכויות (כאשר מהות טענתה של הלידור הנה שהתגלתה לה לאחרונה טעותה בענין), הרי שאין כאן, בשונה מטענת הנתבעים, משום הודאה של הלידור בכתבי הטענות בדבר שימוש נמשך בפועל של האז ושוכריו ברכוש המשותף (החצר), מעל 15 שנים עובר להגשת התביעה. מכל מקום: טענת ההתיישנות ביחס לתיקון המבוקש הועלתה בהזדמנות הראשונה. אני מסכים שאין לאפשר לתובעת להיבנות מהתיקון ככל שהתיישנה העילה החדשה. אלא שהשאלה אם אכן התיישנה לאשורה כרוכה גם בבירור עובדתי, ובשונה מב"כ האז איני סבור כאמור שניתן לחלץ הודאה בכך מכתבי הטעות של הלידור, למעט טענה בדבר מצב הזכויות המשפטי שהלידור טוענת כעת שיסודה בשגגה שלה שמקורה באי ידיעה אודות שני הסכמי החכירה.

11. לכן יותנה התיקון בהצהרה של הלידור שהיא נכונה לכך שהתיקון לא יחסום בירורה של טענת ההתיישנות לגופה ולא יאפשר לה להיבנות מן העילה שהוספה , ככל שזו התיישנה לעת הגשת הבקשה לתיקון התביעה.

12. עניין אחרון ובקצרה – הבקשה להוצאת המסמך נספח 1 שצורף לתשובת הלידור לתגובתה אז לבקשה לתיקון התביעה. מדובר אכן במסמך שכולו נוגע לענין המו"מ, וככזה אין להציגו.

אמנם אין הכותרת "מבלי לפגוע בזכויות" מקנה חסינות מפני הצגת מסמך לתכליות העונות על דרישת הרלבנטיות והקבילות בענין אחר שאינו נוגע למו"מ עצמו. אלא שאני מסכים שלא היה מקום להציגו אך לצרכי מהימנות, כפי שנטען. אני מורה על הוצאתו.

13. סוף דבר: בכפוף למתן ההצהרה האמורה בסע' 11, אני מתיר תיקון התביעה, שאז יוגש כתב התביעה המתוקן בתוך 15 יום.

אני מחייב הלידור יזמים בע"מ בהוצאות בגין התיקון, לטובת מר האז, בסך כולל של 5000 ₪.

ניתנה היום, כ"ד אדר תשע"ג, 06 מרץ 2013, בהעדר הצדדים.