רקע

1. התובעת בת"מ 580-09-09 זה ("התובעת" או "חזות") הגישה בקשה לאישור תובענה ייצוגית שעניינה אגרת אשפה ואגרת כבאות (שכונתה אמנם תשלום "כיבוי אש" אולם מטעמי נוחות אכנה אותה "אגרת כבאות"). בהחלטה מיום 21.08.11 אישרתי את התביעה הייצוגית בחלקה הנוגע לאגרת אשפה, ודחיתי את בקשת האישור בכל הנוגע לאגרת הכבאות ("החלטת האישור"). חזות ערערה לבית המשפט העליון (עע"מ 7099/11), ובפסק דין חלקי מיום 14.11.12 התקבל ערעורה בחלקו בנוגע לאגרת האשפה, ובית המשפט העליון קבע שלא היה מקום לכך שכבר בשלב החלטת האישור תוגבל התקופה שלגביה תחול תביעת ההשבה בגין אגרת האשפה. הערעור בנוגע לאגרת הכבאות ממתין להכרעתו של בית המשפט העליון. בד בבד, ולאחר שהתביעה הייצוגית אושרה בנוגע לאגרת האשפה, החל להתברר הדיון בה, בכפוף להנחיית בית המשפט העליון בהחלטתו מיום 14.11.12 ביחס לתקופת ההשבה.
2. לאחר מכן הגישה המבקשת בת"מ 29333-06-12 ("לבני") בקשה לאישור תובענה ייצוגית שעניינה אגרת הכבאות. בקשת האישור של לבני הוגשה לאחר שניתנה החלטת האישור, ועל רקע זה הבהירה לבני (בסעיף 24 של בקשתה) כי שלא כמו חזות, אין היא טוענת כנגד סמכותה של הנתבעת ("העירייה") לגבות אגרת כבאות, וטענתה היא שאגרה זו היא תוספת לארנונה בכסות של תשלום בעל אופי אחר. סמוך לאחר הגשת בקשת האישור של לבני, ולאחר שביקשתי הבהרות לגבי ההבדל בין בקשתה לבין תביעתה של חזות הוריתי, בהחלטה מיום 19.6.12, לעכב את הדיון עד אשר יינתן פסק דין בערעורה של חזות שהוגש בתיק עע"מ 7099/11, שכאמור מכוון כנגד אותו חלק בהחלטת האישור הנוגע לאגרת הכבאות. יצוין עוד כי ביום 4.5.14 דחיתי, מן הנימוקים המפורטים בהחלטה, את בקשת העירייה למחוק את בקשת האישור שהגישה לבני, בהיותה בקשה מאוחרת לבקשת האישור של חזות ובאותו עניין.
3. ביום 1.10.14 הגישו חזות, לבני והעירייה בקשה (מס' 28) לאישור הסדר פשרה המאגד את התובענה הייצוגית שאושרה בת"מ 580-09-09 ואת בקשת האישור שהוגשה בת"מ 29333-06-12 ("הסדר הפשרה הראשון"). לאחר שביקשתי הבהרה בנוגע להסדר הפשרה, החלטתי ביום 2.10.14 שלא לדחות על הסף את הבקשה, והוריתי לצדדים לפעול בהתאם להוראת סעיף 18(ג) לחוק תובענות ייצוגיות תשס"ו-2006 ("החוק").
4. עוד קודם לכן, ביום 7.5.14, הגיש פנחס כהן ("כהן") נגד העירייה בקשה לאישור בת"צ 7949-05-14 שבה הוא טען, בין השאר, שסכומים שגבתה העירייה כ"אגרת שירותים" אינם אלא מס שהעירייה לא הוסמכה לגבותו, ולכן עליה להשיב את הסכומים שגבתה ("בקשת כהן"). לאחר שהוגשה הבקשה המקורית הגיש כהן ביום 14.12.14 התנגדות לאישור הסדר הפשרה הראשון (בקשה מס' 31). לאחר עיון בכתבי הטענות החלטתי ביום 23.7.15 לדחות את התנגדותו של כהן לבקשה המקורית.
5. מכיוון שדעתי הייתה שהכללת בקשת האישור שהגישה לבני מערפלת את השאלות שיש לדון ולהכריע בהן והיא מכבידה על ההליך בכללותו, המלצתי לבאי כוחה להגיש בקשה להרשות לה להסתלק מן ההליך לת"מ 29333-06-12, וביום 29.11.15 קיבלתי את בקשתה והתרתי לה להסתלק מן ההליך.
6. ביום 22.11.15 החלטתי, בניגוד לבקשת הצדדים, למנות את רואה חשבון י' בורוכוף כבודק ("הבודק"), והוא הגיש את חוות דעתו ביום 26.1.16. ביום 28.2.16 התקיים דיון שבו קיבלו על עצמם הצדדים לתקן את הסדר הפשרה הראשון על רקע הערותיו והמלצותיו של הבודק, וביום 12.4.16 הוגשה בקשה לאישור הסדר הפשרה המתוקן ("הסדר הפשרה המתוקן") ועליה נסב פסק דין זה.

התובענה שאושרה כייצוגית בת"מ 580-09-09

1. כאמור, ביום 21.8.11 אישרתי כייצוגית את אותו חלק של התובענה שעניינו גביית אגרת אשפה, ודחיתי את בקשת האישור לגבי התביעה להשבת אגרת כבאות. בנוגע לחיוב באגרת אשפה קיבלתי את טענות חזות שהעירייה גבתה, ללא סמכות חוקית, תשלומים שכונו "אגרת אשפה" כאילו הם חלק מן הארנונה. וכל כך למה? מפני שלפי חוק העזר לקריית מוצקין (פינוי אשפה, פסולת וזבל), תשמ"ט-1988 ("חוק העזר") אמנם מסמיכים את העירייה לגבות תשלומים עבור טיפול, החלפה ותיקון כלי אשפה, עבור פינוי פסולת בכלל ופסולת גיזום ובניין בפרט, אולם האופן שבו גבתה העירייה תשלומים אלה, על דרך של הכללתם בצו המסים המתפרסם מדי שנה – תחת הכותרת "תשלום שנתי נוסף למסי העירייה" – וגבייתם באופן סדיר כאילו היו חלק מן הארנונה, הופך אותם לתשלום שיש לו אופי של מס ולא של אגרה ולכן, כאמור, אין סמכות לגבותו. בהחלטה נקבע שחזות תהיה התובעת בתביעה הייצוגית, והקבוצה המיוצגת תהיה כל מי מתושבי העירייה ששילם לה אגרת אשפה בתקופה שנקבעה בהחלטה.

עיקרי הסדר הפשרה הראשון

1. בבקשה לאישור הסדר הפשרה הראשון שהוגשה ב-1.10.14 קיבלה העירייה על עצמה את ההתחייבויות הבאות: להחליף לכל חברי הקבוצה את כלי האשפה שהם מושא חוק העזר; לבטל את החיוב בצו המסים שכונה "תשלום שנתי נוסף למסי העירייה", וכפועל יוצא מכך חברי הקבוצה ישלמו את אגרת האשפה אך ורק לפי התעריף הקבוע בחוק העזר; במהלך השנים 2015–2019 העירייה תחייב את חברי הקבוצה בתשלום אגרת האשפה על פי הדין, ובה בעת היא תשיב לכל אחד מחברי הקבוצה כל סכום העולה על 139.73 ₪, שהוא סכום אגרת האשפה הנקוב בצו המסים לשנת 2014. כחלוף 5 שנים תפעל העירייה לעריכת תחשיב מחודש של אגרת האשפה שיובא לאישורו של משרד האוצר. כאן המקום לציין שבבקשה לאישור הסדר הפשרה הראשון ציינו הצדדים שההסדר הוא תוצאה של הליך גישור בפני כב' השופט (בדימוס) פרופ' ד' ביין, וכי הוראות ההסדר קיבלו את ברכתו של משרד המשפטים, ועל רקע זה נטען שאין צורך במינוי בודק. עוד צוין בבקשה שהשווי הכספי של התחייבויות העירייה עומד על 3,694,336 ₪, לפי פירוט שהובא בבקשה ומטעמי קיצור אין צורך לחזור עליו.

עיקרי מסקנות הבודק

1. כששקלתי את הבקשה לאשר את הסדר הפשרה הראשון הגעתי למסקנה שלא ניתן לקבל את עמדת הצדדים שאין צורך במינוי בודק, ולאחר שהבודק שמיניתי הגיש את חוות דעתו הסתבר שהתחייבויות העירייה, כפי שתוארו בהסדר הפשרה הראשון, אינן מספקות, ומשום כך הסדר הפשרה אינו משרת די הצורך את עניינם של חברי הקבוצה. בהחלטתי מיום 22.11.15 הטלתי על הבודק לבחון שלושה נושאים: את הסכום הכולל שהוציאה העירייה בקשר עם תיקונם והחלפתם של כלי אשפה בכל אחת משלוש שנות התקציב שקדמו למועד הגשת הבקשה לאישור, את תחשיב התחייבויות העירייה שצורף לבקשה לאישור הסדר הפשרה הראשון שהוגשה ביום 1.10.14 (בקשה מס' 28), ואת השינוי שחל בסכום אגרת האשפה שגבתה העירייה מחברי הקבוצה לאורך השנים 2009 עד 2015 (ועד בכלל). בדיקת הנושא האחרון נועדה לאפשר אומדן של ההטבה שניתנה בסעיף 5.2.3 של הסדר הפשרה הראשון, היינו חיוב חברי הקבוצה בתשלום אגרת האשפה על פי הדין, ובה בעת השבה לכל אחד מחברי הקבוצה של כל סכום העולה על 139.73 ₪, שהוא סכום אגרת האשפה שהיה נקוב בצו המסים לשנת 2014.
2. מסקנתו העיקרית של הבודק בחוות דעתו הייתה שאין מתאם בין הסכום שגבתה העירייה על בסיס שנתי לבין העלות בפועל בגין החלפה ותיקונים של מכלי אשפה. הבודק מצא עוד שהתחייבות העירייה להחליף במשך שלוש שנים את כל פחי האשפה תיטיב בעיקר עם הקבלן שאת שירותיו שכרה, וכי מכל מקום החלפת פחי אשפה איננה יכולה להיחשב כהטבה לחברי הקבוצה, מפני שעל פי תנאי ההתקשרות בין הקבלן לעירייה ממילא מוטלת עליו חובה להחליף פחי אשפה שניזוקו או התבלו. מסקנתו של הבודק הייתה שמה שמוצג כהטבה בהסדר הפשרה הראשון איננו כזה, וכי ההסכם אינו מפצה את חברי הקבוצה בגין גביית היתר ואף מנציח את גביית היתר לשנים הבאות. בגדר הדו"ח שהגיש המליץ הבודק על הסדר אפשרי, שמצד אחד יפצה את חברי הקבוצה ומן הצד האחר לא יכביד יתר על המידה על הקופה הציבורית. יצוין גם שמסקנה נוספת של הבודק הייתה שקיים פער משמעותי (כ-54%) בין סכום אגרת האשפה שאותו גובה העירייה משנת 2016 לבין סכום המשקף את העלויות הכרוכות במתן השירות על פי חוק העזר.
3. ביקשתי את תגובת הצדדים לדו"ח הבודק, והם הגישו הודעה משותפת שבה הם ביקשו לקיים דיון בממצאיו ובמסקנותיו. בדיון שהתקיים ביום 28.2.16 נשמעו הערותיהם של באי כוח הצדדים לדו"ח. בסופו של הדיון קיבלו הצדדים על עצמם לתקן את הסדר הפשרה הראשון ולהגיש בקשה נוספת לאישורו. ביום 12.4.16 הוגשה הבקשה לאשר הסדר פשרה מתוקן, ועליה נסב פסק דין זה.

עיקרי הסדר הפשרה המתוקן

1. בהסדר הפשרה המתוקן קיבלה על עצמה העירייה לפצות את הנישומים, חברי הקבוצה, בדרך של הפחתה (קיזוז) מסכום אגרת האשפה (שהוגדרה בהסדר הפשרה המתוקן כאגרה הנגבית מכוח סעיף 2(א) לחוק העזר), וסכום האגרה השנתי שייגבה מכל נישום בשנים 2017 עד 2022 יעמוד על 85 ₪. בשנת 2023 יופחת סכום האגרה השנתי ויעמוד על 83 ₪. בכל אחת מהשנים 2024 עד 2026 תגבה העירייה אגרת אשפה בסכום של 110 ₪ ללא הצמדה. בחלוף תקופה זו תפעל העירייה לעדכון תחשיב אגרת האשפה ולתיקון חוק העזר בהתאם לתחשיב. סכום הפיצוי שישולם לכל נישום באמצעות הפחתת סכום האגרה יישא ריבית שנתית בשיעור של 1% למחצית התקופה (שלוש שנים וחצי), והוא ישולם לחברי הקבוצה בדרך של קיזוז נוסף מסכום האגרה בשנת 2021. כאן המקום לציין שהסכום של 110 ₪ שנקבע בהסכם כבסיס לחישוב הפיצוי בדרך של הפחתה מסכום האגרה, אינו סכום האגרה שגבתה העירייה בפועל. עד וכולל שנת 2015 עמד סכום זה על כ-139 ₪ ובשנת 2016 הופחת הסכום והועמד על 128 ₪. ההסבר שניתן בנימוקי הבקשה לאישור הסדר הפשרה המתוקן היה שעל פי הפסיקה הרלוונטית לא צריכה להתקיים זיקה ישירה בין שיעור האגרה לעלות השירות מושא האגרה, ולכן גם אם הבודק הגיע למסקנה שעלות השירות הניתן על פי חוק העזר עומדת על כ-83 ₪ (לבית אב), קביעת סכום של 110 ₪ (לכל בית אב) כסכום שצריך להשתלם על פי חוק העזר אינה חורגת מן הסביר.

התנגדויות ועמדת היועץ המשפטי לממשלה

1. כאמור, בהחלטה מיום 23.7.15 דחיתי את ההתנגדות שהגיש כהן להסדר הפשרה הראשון. על פי החלטתי מיום 14.4.16 פורסם דבר הגשת הבקשה לאישור הסדר הפשרה המתוקן ולא הוגשו התנגדויות. ביום 14.6.16 הגיש היועץ המשפטי לממשלה הודעה כי לדעתו ההסדר המוצע אינו תואם את חוק העזר, ולכן לא ניתן לאשר את הסדר הפשרה כפי שהוצע.

דיון

1. סעיף 19(א) לחוק מורה כי על בית המשפט לאשר הסדר פשרה רק אם מצא שהוא ראוי, הוגן וסביר בהתחשב בעניינם של חברי הקבוצה, ולאחר ששקלתי את הטענות והנימוקים שהובאו בתמיכה לבקשה לאשר את הסדר הפשרה המתוקן הגעתי למסקנה שאף שההסדר אינו מושלם, אין מניעה לאשרו, בכפוף לסייג שבפסקה 18 להלן שעניינה סעיף 4.5.4 של הסדר הפשרה המתוקן. התובענה שאישרתי כייצוגית בהחלטתי מיום 21.8.11 נסבה על גביית יתר של אגרת אשפה. בבקשה לאישור הסדר הפשרה המתוקן לא ציינו הצדדים את הסכום הכולל של גביית היתר בגין אגרת אשפה, אולם בפסקה ה' של ההמלצות בדו"ח הבודק הוא ציין שסכום גביית היתר בכל אחת מן השנים הקודמות עמד על כמיליון ₪. בפסקת הסיכום של דו"ח הבודק הוא המליץ על מתווה להסדר המביא בחשבון את עניינם של חברי הקבוצה ואת השמירה על הקופה הציבורית, והסדר הפשרה המתוקן תואם את המתווה שהציע הבודק, היינו הפחתת סכום אגרת האשפה בשנים הבאות. אכן, בעניינים מסוימים ההסדר המתוקן אינו תואם את המלצת הבודק, אולם בעניין זה מקובלת עליי עמדת העירייה שכעיקרון אין הכרח שיתקיים מתאם בין גובה הסכום שנגבה כאגרה לעלות השירות שבגינו משולמת האגרה (ע"א 1600/08 מקסימדיה פרסום חוצות בע"מ נ' עיריית תל אביב יפו (18.8.11)). זאת ועוד, עילת התביעה שאושרה כייצוגית היא השבה של סכומים ששולמו כאגרת אשפה. סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979 נותן בידי בית המשפט את הסמכות להורות, בנסיבות המתאימות, על פטור – מלא או חלקי – מחובת השבה (דנ"א 7398/09 עיריית ירושלים נ' שירותי בריאות כללית (14.4.15)), ולדעתי קיימים שיקולים התומכים בעמדת העירייה שאין מקום להורות על השבה מלאה. מלכתחילה תבעה חזות את השבת מלוא הסכומים ששולמו כאגרת אשפה אולם לא היה מקום לתביעה במתכונת כזו. אין מחלוקת שהשירות שאותו נותנת העירייה מכוח חוק העזר מצדיק גביית אגרה אלא שמחמת האופן שבו גבתה אותה העירייה אושרה התובענה כייצוגית. במצב דברים זה אין זה סביר שהעירייה הייתה מחויבת בהשבה מלאה של הסכומים שאותם גבתה והבירור היה מתמקד בשאלת היקף ההשבה של ההפרש בין עלות מתן השירות לבין הסכום שהעירייה גבתה בגינו בפועל.
2. בהחלטתי מיום 21.8.11 (בקשה מס' 1) קבעתי שהקבוצה המיוצגת תהיה כל מי מתושבי העירייה שבתקופה שתחילתה בשנת 2009 ואילך שילם אגרת אשפה, והגדרה זו של הקבוצה המיוצגת תחול גם לעניין פסק דין זה. כפי שקבעתי בהחלטתי האמורה, עילת התביעה היא השבת סכומים ששולמו כאגרת אשפה, והסדר הפשרה יהווה מעשה בית דין לגבי כל אחד מחברי הקבוצה בגין עילה זו. בבקשה לאישור הסדר הפשרה המתוקן עתרו הצדדים לאישורה של הגדרת קבוצה כדלקמן: "כל נישומי העירייה מכל מין וסוג שהוא, אשר בהיותם "בעלים" או "מחזיקים" של "נכס" (כהגדרת מונחים אלו בחוק העזר) נדרשו לשלם לעירייה אגרת אשפה וכן כל נישומי העירייה אשר נדרשו לשלם לעירייה אגרת כבאות בתקופה הרלוונטית". הגדרה זו של הקבוצה אינה תואמת את הקבוצה שהוגדרה בהחלטה המאשרת את התובענה הייצוגית (וגם לא את הגדרת הקבוצה לפי הבקשה לאישור התביעה הייצוגית (ראו הגדרת הקבוצה בסעיף 3 של בקשת האישור)). בבקשה הנוכחית טענו הצדדים כי שינוי הגדרת הקבוצה בגדר אישור הסדר הפשרה אפשרי מכוח סעיף 10(ב) לחוק, אולם לדעתי יש בטענה זו חוסר דיוק מסוים שכן הוראת סעיף 10(ב) מאפשרת לבית המשפט להתיר צירוף של אדם לקבוצה תוך כדי ניהול ההליך ותוך מתן אפשרות למי שצורף לקבוצה להביא את דברו בפני בית המשפט. מה שמתבקש עתה עומד בניגוד לכוונה שבהוראת סעיף 10(ב) במובן זה שאם, ואיני קובע כך, ההגדרה המוצעת רחבה יותר מהגדרת הקבוצה שבהחלטה המאשרת את התביעה הייצוגית, התוצאה תהיה שפסק דין זה יהווה מעשה בית דין לגבי קבוצה שעד כה ההליך לא חל לגביה. זו הסיבה שסעיף 18(ז)(1) לחוק אוסר על הכללת "עילות תביעה, בעלי דין או חברי קבוצה אשר לא נכללו בבקשה לאישור או בהחלטה על אישור תובענה ייצוגית; ..." (וראו גם א' קלמנט, "פשרה והסתלקות בתובענה ייצוגית", משפטים מא תשע"א, עמ' 38).
3. בהסדר הפשרה המתוקן התחייבה חזות לחזור בה מן הערעור (וממילא גם מן התביעה בגין אגרת הכבאות) ופסק דין זה יהווה מעשה בית דין גם בנוגע לאותו חלק של התביעה שבו תבעה חזות השבה של סכומים ששולמו כאגרת כבאות. בהחלטתי האמורה דחיתי את בקשת האישור בנוגע לחלק זה של התביעה, שממילא גם הפך לבלתי רלוונטי מאז חודש פברואר 2013 עת בוטל חוק שירותי כבאות תשי"ט – 1959, שמכוחו ניתן היה לגבות את אותה אגרה. בסעיף 13 לבקשה לאישור הסדר הפשרה המתוקן ביקשו הצדדים שהתקופה הרלוונטית תחל ביום 1.9.2007, אולם אינני נעתר לבקשה זו. בהחלטה מיום 21.8.11 שבה אושרה התובענה כייצוגית נקבע כי תחילת התקופה הרלוונטית היא שנת 2009, וכפי שציינתי, הוראת סעיף 18(ז)(1) לחוק אינה מאפשרת לכלול בהסדר הפשרה עילות תביעה שלא נכללו בהחלטה לאישור התובענה כייצוגית. בהתאם לכך, התקופה שלגביה יחול מעשה בית דין מכוח פסק דין זה היא משנת 2009 ועד מועד מתן פסק דין זה.
4. המלצת הבודק הייתה שהפיצוי לקבוצה יינתן משנת 2017 ואילך, וסכום הפיצוי יינתן על דרך של הקטנת סכום הגבייה השנתי של אגרת האשפה מכוח חוק העזר. הבודק המליץ שתהליך הפחתת סכום הגבייה ייעשה בשנים 2017 ועד 2021, והסדר הפשרה קובע תקופה ארוכה יותר לביצוע ההסדר, היינו עד שנת 2026. בנושא זה הבאתי לידיעת הצדדים כי לדעתי תקופת ביצוע ההסדר צריכה להסתיים בשנת 2021 (החלטה מיום 10.07.16 ובהודעה מיום 17.7.16 הודיעו הצדדים שהדבר מקובל עליהם. הבדל נוסף בין המתווה שהציע הבודק למתווה שלפי הסדר הפשרה המתוקן הוא, שהבודק הציע להפחית סכומים גדולים יותר מאגרת האשפה בתקופה קצרה יותר, אולם כששקלתי בדבר החלטתי לקבל את טענות הצדדים ולאשר את המתווה כפי שהוצע בהסדר הפשרה המתוקן.
5. יחד עם זאת, חשוב לציין ולהדגיש בהקשר זה שבהסכם הפשרה נכללה הוראה נוספת שיש לה השלכה הצופה פני עתיד באשר לגביה ביקשתי הבהרה של הצדדים ולאחר שעיינתי בהודעתם מיום 17.8.16 אני מחליט שלא לאשר את סעיף 4.5.4. של הסדר הפשרה (ובהתאמה, גם לא את סעיף 19.4 לבקשה לאישור הסדר פשרה מתוקן) שעניינו סכום אגרת האשפה שהעירייה תוכל לגבות בשנים 2022 עד (וכולל) 2024. טעמו של הדבר הוא שלא מצאתי הצדקה לכך שהוראה כזאת תיכלל בהסכם הפשרה ולדעתי היא חורגת ממסגרת העניין העומד לדיון בתובענה וממילא הצדדים אינם יכולים להסכים בנושא זה בגדר דיון בתובענה ייצוגית. עניינה של תובענה זו הוא השבת סכומים שנגבו ביתר כאגרת אשפה. בגדר הסדר פשרה של תובענה כזו ניתן להסכים על סכומי ההשבה ועל פרק הזמן שבו היא תתבצע ואת זאת עשו הצדדים בגדר סעיפים 4.5.2 ו-4.5.3 (ובמידה מסוימת גם בגדר סעיף 4.5.6). לעומת זאת סעיף 4.5.4 מעגן את כוחה של העירייה לגבות אגרת אשפה בסכום של 110 ₪ בשנים 2022 עד (וכולל) 2024. מסקנתו של הבודק הייתה שעלות השירות הניתן בקשר עם חוק העזר עומדת על כ-83 ₪ וגם אם ניתן – לצורכי פשרה – להסכים שהסכום יועמד על 110 ₪ לצורך חישובי ההשבה אין הצדקה לתת גושפנקא לגביית סכום זה בתקופה שתבוא לאחר שיסתיים ביצועו של הסכם פשרה. מתן גושפנקא כזו עלול לחסום תביעות עתידיות וכפי שציינתי אין לתובעת הייצוגית או לבית המשפט סמכות לעשות כן.
6. שקלתי גם את עמדת היועץ המשפטי לממשלה והגעתי למסקנה שלא ניתן לקבלה. מן ההודעה שהוגשה לבית המשפט עולה שהיועץ המשפטי אינו מתנגד להשבת כספים באופן הצופה פני עתיד, אולם לדעתו השבה על דרך של הפחתת סכום אגרת האשפה שתיגבה אינה תואמת את החוק. התקשיתי להבין עמדה זו, מפני שאם מניחים, כפי שצריך להניח, שתושבי העירייה זכאים להחזר בגין סכומים שנגבו ביתר, לא ברור מדוע לא ניתן לזכותם בדרך של הקטנת סכומים שייגבו בעתיד. בהודעת היועץ המשפטי לא צוינה אסמכתא התומכת בעמדתו, ולכן החלטתי לאשר את ההסדר על אף האמור בה.
7. בסעיף 7.1 של הסדר הפשרה פירטו הצדדים את המלצתם בנוגע לסכומי הגמול למבקשת ושכר הטרחה לבאי כוחה. הצדדים המליצו שלמבקשת ישולם גמול בסכום של 20,000 ₪ (לאחר הפחתה על פי הודעת הצדדים מיום 17.7.16), ועוד סכום של 75,000 ₪ כהחזר הוצאותיה בגין חוות דעת של מומחה מטעמה בתובענה הייצוגית. בנוגע לשכר טרחת באי כוחה, המליצו הצדדים על סכום של 295,000 ₪ בצירוף מע"מ (לאחר הפחתה על פי הודעת הצדדים מיום 17.7.16). במאמרו של א' קלמנט "קווים מנחים לפרשנות חוק התובענות הייצוגיות, התשס"ו-2006", הפרקליט מט 131 (2007) ("קווים מנחים"), סוקר המחבר את השיקולים המנויים בסעיפים 22(ב) ו-23(ב) לחוק, והוא מציע לקבצם לשלוש קבוצות שיקולים: שיקולי תשומה, שיקולי תפוקה ושיקולי הכוונה (בעמ' 167). כאשר מביאים בחשבון שיקולים אלה, נראה לי שסכום הגמול למבקשת כפי שהומלץ הוא אמנם על הצד הגבוה, אולם אין עילה להתערב בו. את הסכום שהומלץ כתשלום בגין החזר הוצאותיה של התובעת ניתן יהיה לאשר לאחר שהתובעת תגיש תיעוד התומך בכך שהסכום שהומלץ אכן שולם על ידה כפי שנטען.
8. אשר לקביעת סכום שכר הטרחה לבאי כוח התובעת, לא הוצגו נתונים המאפשרים לכמת את התשומות שהושקעו בניהול ההליך, אולם הצדדים הציגו תחשיב המראה שסכום התועלת לחברי הקבוצה עומד על כשלושה מיליון ₪ (סעיף 23 לבקשה). לכן, ובהתייחס לשיקול התפוקה, אחת האפשרויות שמציע קלמנט במאמרו קווים מנחים היא השיעורים הנוהגים בתביעות לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 ("חוק פלת"ד"). בעניין זה מציין המחבר כי על פי כללי לשכת עורכי הדין, שנקבעו על יסוד סעיף 16 לחוק פלת"ד, שכר הטרחה בעד טיפול בתביעה לא יעלה על 13% מן הסכום שנפסק, ואם התיק מסתיים בפשרה – לא יעלה על 11% מהסכום שנפסק (קווים מנחים, עמ' 172 ה"ש 153). על רקע זה, ובהינתן סכום התועלת לחברי הקבוצה, אין מניעה לאשר את שכר הטרחה כמומלץ על ידי הצדדים, בכפוף לסייג שלהלן. ההסדר שבענייננו מתפרש על פני תקופה ממושכת והאופן שבו הוא יבוצע יקבע בסופו של דבר את ערכו של הפיצוי לחברי הקבוצה. יש לתת את הדעת לפער שבין השווי הנחזה של הסדר פשרה לשווי הממומש שלה, מפני שמדובר בהסדר המתפרש על פני תקופה ממושכת, והאופן שבו יבוצע ההסדר יקבע בסופו של דבר את ערכו של הפיצוי לחברי הקבוצה וכפעל יוצא מכך, את התועלת לחברי הקבוצה (ראו א' קלמנט "הפער בין שוויו הנחזה לשוויו הממומש של הסדר פשרה בתובענה ייצוגית", משפט ועסקים כ' 1-39 (תשע"ו)). בהתאם לכך יש מקום לקבוע ששכר טרחת באי כוח התובעת יועמד על סכום השווה ל-11% מערכו של הפיצוי והוא ישולם בארבעה חלקים. הראשון, סמוך לאחר מתן פסק דין זה, יהיה בסכום של 50,000 ₪ בצירוף מע"מ. לאחר מכן, בסוף כל אחת מן השנים 2018, 2019 ו- 2021, יגישו הצדדים לבית המשפט הודעה, בצירוף תצהיר של ממלא תפקיד מתאים בעירייה, שבה יפורט הסכום הכולל המשקף את ערך הפיצוי שחברי הקבוצה זכו בו, בהתאם לתחשיב המפורט בסעיף 23 לבקשה לאישור הסדר הפשרה המתוקן. להודעה תצורף בקשה לאשר תשלום סכום השווה ל-11% מערכו של הפיצוי (בצירוף מע"מ). הסכום של 50,000 ₪ שישולם כמקדמה ינוכה מן הסכום שבאי הכוח יהיו זכאים לו בסוף שנת 2018.
9. העירייה תגרום לפרסום הודעה כמתחייב מסעיף 25(א)(4) לחוק. ההודעה תפורסם באופן בולט בשלושה עיתונים. שניים מהם עיתונים יומיים בעלי תפוצה ארצית (שאחד מהם הוא עיתון כלכלי) והאחר הוא מקומון המופץ בתחומי העירייה. בנוסף, תפרסם העירייה הודעה דומה באתר האינטרנט שלה.

ניתן היום, י"ד אב תשע"ו, 18 אוגוסט 2016, בהעדר הצדדים.